ארצה עלינו: סיפור עלייתה של משפחת טשרנוביץ (ב)

מאת רמה זוטא

החלק הראשון פורסם כאן

ז. חזרה למוסקווה

מוסקווה חזרה להיות מרכז תוסס של סופרים, אנשי תרבות ועסקנים יהודים חשובים. באביב 1917 התכנסה בה ועידת היסוד של הסתדרות 'תרבות', שלזכותה נזקף השינוי העצום שהתחולל בחינוך היהודי והציוני במזרח אירופה, בעיקר בפולין, שדִגלו היה 'עברית בעברית'. הנדבן א"י שטיבל הקים במוסקווה הוצאת ספרים חדשה הנושאת את שמו ('שטיבל'), ושאף לייסד ירחון עברי חדש ומפעל תרגומים מן הקלאסיקה היוונית. הוא הצליח להשיג רישיונות ישיבה בעיר לקבוצה גדולה של סופרים, הוגי דעות ומתרגמים, בראשם דוד פרישמן, שערך את הכרך הראשון של התקופה, שהיה לכתב העת החשוב של הספרות העברית באותו עשור. 

רבים מאנשי התרבות הללו היו מבאי הבית של משפחתנו עוד בימי ורשה ווילנה, ושוב נמלא הבית בוויכוחים עד חצות הליל בנושאי ספרות וציונות וארץ ישראל. כיד ימינו של זלטופולסקי, סייע אז שמואל ללידה המוקדמת של תיאטרון 'הבימה'. נחום צמח, מהוגי הרעיון, פנה לבעלי הון יהודים על מנת שיגייסו סכום נכבד למימון תיאטרון עברי, שעל בימתו היה אמור לעלות בהופעת הבכורה המחזה 'הדיבוק' של אנ-סקי. זלטופולסקי היה מוכן לקנות את המחזה ממחברו, אך אנ-סקי התנה זאת בכך שח"נ ביאליק, שישב אז באודסה, הוא שיתרגמו לעברית (אנ-סקי עצמו תרגם אותו מרוסית ליידיש). שמואל הריץ אפוא מכתב לביאליק בשם זלטופולסקי:

אני מבקש אותך עד מאד, שתמלא את רצונו של אנ-סקי ותתרגם את המחזה החדש שלו, שבו תתחיל 'הבימה' המתייסדת את עבודתה. ראוי ונחוץ הוא, שהמחזה הראשון, שיעלה על הבמה העברית, יהיה למופת לא רק על פי תכנו, שכבר נתקבל על ידי התיאטרון הרוסי היותר אמנותי, כי אם גם על פי סגנונו. ואם המתרגם יהיה ראש בעלי הסגנון בדורנו – תוכל 'הבימה' להביא בזה ברכה לקהל הרואים והשומעים (דניה עמיחי-מיכלין, אהבת אי"ש: אברהם יוסף שטיבל, מוסד ביאליק, 2000, עמ' 48).

לאחר הפצרות נענה ביאליק; התרגום התפרסם בעיתונות היהודית לאחר שהוכנסו בו כמה מתיקוני הצנזורה הצארית. 'הדיבוק' הפך כידוע להצלחה מסחררת בעולם התיאטרון. 

כעבור חודשים אחדים התבשר סבנו על ייסוד עיתון עברי, תחילה שבועון ולאחר מכן יומון, שייקרא העם, והוזמן לשמש אחד מעורכיו, לצד בן-ציון כ"ץ, משה גליקסון ומשה קליינמן. היה זה העיתון העברי היומי היחיד ברחבי האימפריה הרוסית (עיתון הצפירה נשאר בפולין, בשטח הכיבוש הגרמני), וייעודו היה לשקף את התסיסה הציונית הגדולה שפיעמה בלב יהודי רוסיה עם תחילת מהפכת 1917, סילוק הצאר ועוד מעט קט – הצהרת בלפור. אמנם פטרוגרד המהפכנית הייתה רחוקה, אך גם במוסקווה התנופפו דגלי המהפכה בכל קרן רחוב ואין סוף ויכוחים הסעירו את דעת הקהל: מי לצד קרנסקי הסוציאל-רבולוציונר, ראש הממשלה ושר המלחמה, מי לצד לנין והבולשביקים.

הגיליון הראשון של 'העם', מוסקווה, א' בכסלו תרע"ז

בתקופה פריחה תרבותית קצרה זו שבין המהפכות פתח יצחק אלתרמן את גן הילדים העברי שלו, שזכה לחסותה של אגודת 'חובבי שפת עבר' בראשות שושנה פרסיץ, בתו של זלטופולסקי. בתצלום ששמרה ימימה מאותם ימים נראית פרסיץ ליד הרב יעקב מזא"ה והגננת ברכה שוויגר; המחנך אלתרמן יושב בשיכול רגליים לפני התלמידים ובהם בנו, נתן ואחותו הפעוטה לאה, וגם ימימה. 

אלה תולדות, עמ' 179

בשלב השני נוספו על גן הילדים גם כיתות ראשונות של בית ספר יסודי. המסגרת החינוכית הזו גם שימשה סמינר לגננות (אחת הבוגרות הייתה חנה רובינא). יעקב (בן 11) וימימה (בת שמונה) עוד הספיקו לפקוד מסגרת עברית זו ולחגוג בה את הצהרת בלפור, בטרם ישים השלטון הסובייטי החדש קץ לחגיגות ציוניות. חגיגות פורים וחנוכה בגני הילדים העבריים של אלתרמן ושל יחיאל היילפרין התפרסמו בכל רחבי מזרח אירופה הציונית. ימימה רשמה ביומנה: 'אני זוכרת כשלמדתי בגן היינו אנחנו הילדים הולכים ושרים: הדליקו נרות, הדליקו נרות... לכבוד המכבים' (יומנים, עמ' 21).

ובריאיון בשנת 1972 הוסיפה:

זכורים לי ימי חורף ושלג וקור גדול. היו מביאים אותנו לגן, מכורבלים בבגדים רבים ... אני נזכרת במסיבת חנוכה. רקדנו ושרנו את השיר 'הוי ארץ מולדת, את ארץ נחמדת...' בקהל היו בונדאים אחדים. כל המסיבה נערכה, כמובן, בעברית. למראה ריקודינו, אמר אז מישהו מן הבונדאים: 'אוי ואבוי לאידיש, אם העברית כבר מתחילה לדבר ברגליים...' (מנחם דורמן, נתן אלתרמן: פרקי ביוגרפיה, תל אביב 1991, עמ' 189). 

ימי 'האביב הרוסי' לא ארכו: פרצה מהפכת אוקטובר, הקומוניסטים תפסו את השלטון ובמחוזות הספר של רוסיה השתוללה מלחמת אזרחים. צבאות הגרמנים התקדמו מזרחה, אוקראינה הכריזה על עצמאותה, צבא דניקין איים מדרום ובצמרת השלטון התגברה השפעת ה'ייבסקציה' האנטי-ציונית, שהתנגדה לכל ניצוץ של עבריות. העם נסגר והפעילות הספרותית נאלמה דום. הרחובות התרוקנו לפתע ואנרכיה ורעב היו מנת חלקם של תושבי מוסקווה. בה בעת החריפה מחלתה של בלה, תולדה של שנות הקור בסיביר. 

ח. פיצול: קייב-ילטה-מוסקווה

לאחר לבטים רבים התפצלה המשפחה: שמואל עבר לקייב, בירת אוקראינה העצמאית, שבה עדיין התנהלו חיי ציבור יהודיים, והצטרף שם למערכת עיתון ביידיש; בלה, בלוויית בתה ימימה, יצאה ליָלְטָה שבקרים, בתקווה ששמש הדרום תיטיב עמה; יעקב (בן 12) ואלכס (בן חמש) נשארו בינתיים במוסקווה בפיקוח סבתם טרוטת העיניים והדודה הצעירה אסתר (פלדמן), שהפכה בינתיים לקומוניסטית פעילה. באחד הכנסים הקומוניסטיים שבהם השתתפה תפגוש אסתר את בן-זוגה לעתיד, יוסף ברגר-ברזילי, לימים מייסד המפלגה הפלשתינאית הקומוניסטית (פק"פ) בארץ ישראל, אך פרשה זו דורשת רשימה נפרדת.

לא עבר זמן רב ומלחמת האזרחים פשטה גם לאוקראינה. במשך שנה אחת התחלף המשטר ארבע-חמש פעמים וכל שליט טבח ביריביו והתעלל באוכלוסייה. הייתה זו 'השואה שקדמה לשואה', איומה ונוראה עשרות מונים מן הפרעות בקישינב (1903) שביאליק הנציח ב'על השחיטה'. גדודיו של הלאומן האוקראיני סימון פטליוּרה, חיילים פולנים וגרמנים שהצטרפו לאוקראינים, חיילי 'הצבא הלבן' של דניקין, חיילי 'הצבא האדום' והאוכלוסייה המקומית שהתנגדה לבולשביקים – את כל הערב-רב הזה איחדה השנאה ליהודים. ב'שואה הקטנה' נרצחו כ-200,000 יהודים, אלפי נשים נאנסו ומיליונים מתו ממגפות ומרעב. עיירות שלמות נבזזו ונשרפו, וארגוני סיוע בינלאומיים אספו מאות אלפי יתומים יהודים. 

ואילו במוסקווה האכילה הדודה אסתר את הילדים במנת הקִצְבָּה שקיבלה ממקום עבודתה וזו הצטרפה לדייסת הדוחן השחורה שבישלה 'באָבע'. הלימודים בבתי הספר דעכו והלכו וספרי לימוד לא היו בנמצא. שמש הדרום בילטה שבקרים הוסיפה לאופטימיות של בלה, שהמשיכה לומר כי אין לנו שום תקווה בארץ מוכת פרעות זו זולת ארץ ישראל. לאחר חודשי בטלה במוסקווה הודיע סבא שמואל לבני המשפחה מקייב, כי התחדשה התנועה מרוסיה לאוקראינה ובלה וימימה עושות גם הן את דרכן לקייב. אך איך מגיעים לאוקראינה שהיו בה מחסומים צבאיים על כל צעד ושעל?  

התחילה דודתי מתרוצצת ממשרד למשרד להשיג את הניירות הדרושים. סתם נסיעה לא הייתה בגדר האפשר בימים ההם: לא נסע אדם אלא אם היה כתב שליחות רשמי ('קומאנדירוֹבקה') בידו ... הפעילה דודתי את קשריה ויום אחד הופיעה ... ובידה כתבי השליחות: לעצמה כנציגת המנגנון המפלגתי, לסבתי לתפקיד של הפצת השכלה בכפרי אוקראינה, ולי עצמי לקניית מכשירים חקלאיים בדרום. לא היה דבר מגוחך מזה, אך חיילי הגווארדיה האדומה רובם לא ידעו קרוא-וכתוב ואנחנו סמכנו על החותמת האדומה שתוציאנו מן המיצר (צור, שחרית, עמ' 29). 

בסוף שנת 1919 התאחדו פלגי המשפחה שוב בקייב. מאותם ימים יש בידינו עדות מפורטת ממקור ראשון: יומניה של ימימה, שנמצאו לאחר מותה טמונים במגירותיה. קורות המשפחה מתוארים בהם בפרטי-פרטים, בכתב יד ובכתיב חסר שבחסר, והם שמורים כיום בארכיון 'גנזים'.  

ט. קייב

וכך נפתח יומנה של ימימה בת העשר, ביום 8 בנובמבר 1919:

עכשיו כל כך יורים עד שנדמה שעוד מעט ויישברו החלונות. חושבים בעיר שבקרוב ייכנסו הבולשביקים. כולם שבים לביתם, רק אבא עוד לא שב. כולנו מחכים בקוצר רוח. אצלנו יש הכל בבית גם קמח וגם עצים ... בשעה שהיו הפרעות הרגשתי שאני יהודיה ואז התגאיתי במילה יהודיה ... בעיר נפוצה השמועה שהבולשביקים צריכים להיכנס. לי אחת היא מי שיהיו כאן, רק שיהיה לנו ליהודים טוב. אבל אני בטוחה שפה בגולה לא תחדלנה הפרעות, רק בארץ ישראל יוטב לנו. אבל מי יודע מתי נוכל לבוא לשם? (יומנים, עמ' 19). 

בעיני הילדים הייתה ארץ ישראל כלילת שלמות. בספרי התמונות שהיו בבית נראו תלמידי הגימנסיה העברית שטים על הירדן, בתים לבנים זעירים בתל אביב הנבנית, ומעדר על שכמם של הביל"ויים בגדרה. את הכמיהה לארץ הגבירו הידיעות על כניסת האנגלים לארץ ועל העלייה המתחדשת, על גדוד העבודה ויוסף טרומפלדור. 

בקייב לעומת זאת שרר גיהינום ממש. סכנת מוות לעובר ברחוב, מחסור עד כדי רעב וחוסר אונים. חנויות נסגרו, ויעקב מנסה למכור, בשוק איכרים אקראי, מפה, סדין או מכנסיים שראו ימים טובים יותר, ותמורתם מביא הביתה חצי שק קמח או שק תפוחי אדמה. החשמל נדלק ונפסק חליפות, צינורות המים קפאו, והנער הצעיר שאב מים בדלי מן הדנייפר הקפוא ואלה הופשרו בבית על התנור המוסק בעצים. ליד התנור למדו הילדים פרקי תנ"ך, היסטוריה או חיבור בעברית, מפי סטודנטים צעירים, שבתמורה קיבלו זוג נעליים ישנות או חצי ליטרת סוכר. ביומנה מתלוננת ימימה כי אין לה ספרים בעברית והיא קוראת את פושקין, לרמונטוב וגוגול.  

עם בוא האביב והפשרת השלגים נפתחו כמה ממוסדות החינוך העברי ודומה היה כי החיים מתחילים לחזור למסלולם. ימימה מספרת ל'יומני החביב' על חג הפורים ואפילו על 'אוזני המן חמים וטובים' וקבלת משלוח מנות. והנה ב-6 במאי 1920 היא כותבת: 'הקיץ התחיל ברע. לפתע פתאום נודע שהבולשביקים עוזבים את העיר ויבואו במקומם הפולנים ... שהם פורעים פרעות ... את הכסף של הבולשביקים לא חפצו לקחת בשוק ושום דבר לא היה אפשרי להשיג (יומנים, עמ' 24).

באותה עת הזדמנו לשמואל טשרנוביץ ולבכורו כמה שבועות של פנקסנות בטחנת קמח בכפר קטן שלא נכבש. עם שובם לקייב האיצה בלה, חרף מחלתה הקשה, בבני המשפחה לצאת לארץ ישראל דרך פולין, יהיה המחיר אשר יהיה. מפה לאוזן עברו ידיעות כי משפחות וקבוצות נוספות החליטו לעשות את דרכן לעבר הגבול, ואכן לבית הגיעה קבוצת חלוצים חסונים מחוות הכשרה ציונית בייקטרינבורג. לימים יצטרפו בארץ כמה מחברי הקבוצה הזו ל'גדוד העבודה', ועם פילוגו חזרו מקצתם לברית המועצות.

י. רוּזִ'ין: אל עבר הגבול הפולני

החלוצים סיפרו כי בעיירה רוז'ין (פלך קייב) – עיירה קטנה שהתפרסמה בשושלת החסידית שנתהוותה בה בראשית המאה ה-19 – ניתן לקבל מהסובייט המקומי, תמורת שוחד, תעודות המעידות שנושאיהן הם פליטים החוזרים לביתם באחת העיירות שבוולין. נהגתה תוכנית חשאית ולפיה תגיע כל משפחה לבדה לרוז'ין, תשכור עגלות, והעגלונים, שישוחדו בנדיבות, יובילו את כולם לגבול; שם ודאי יימצאו יהודים טובים שיסייעו להם לחצות את הגבול בגניבה. הדודה אסתר (פלדמן), שליוותה את בני המשפחה עד רוז'ין, נשארה בינתיים בברית המועצות.

וכך, בעזרת שטרות כסף מימי הצאר, שנשלפו ממקומות מחבוא בבטנות המעילים, הצליחו החלוצים להשיג מסמכים מזויפים לבני משפחתנו. גם מנהל תחנת הרכבת קיבל את שלו. בבית הואצו ההכנות לדרך, בלה הכריזה שהיא בריאה ו'באָבע' ארזה והתירה, התירה וארזה. שנים רבות עוד היו מדקלמים הורינו במקהלה את דבריה במהלך הנדודים, כי היא שומרת על שלושה דברים: דער ייִנגל [הילד, אלכס], דער גלעקל [הפעמון, שיצלצל כשהיא מתקרבת] אונד די רעדע פּושקע [ועל הקופסה האדומה, ובה דברי מאפה]. כחודש ימים נמשכו ההכנות ברוז'ין עצמה, כשהחלוצים התמנו לשמש חיל המשמר של השיירה. באחד הלילות הגיעה עגלה מרופדת בחבילות קש ובני המשפחה, עטופים במעילים כבדים ובמטפחות צמר, עלו עליה עם כל הכבודה. העגלון הניף את שוטו הארוך –

נעו האופנים והעגלה החליקה על פני השלג המלבין בחשכה לעבר היער, מקום המפגש לשיירה כולה. נסתתרו העגלות בין עצי האורן ... בלחישה ניתנו הפקודות האחרונות ... אמא נשמה בכבדות כשהכפור חודר לריאותיה. 'בשעה טובה', אמרה (צור, שחרית, עמ' 39-38). 

תחילה נראה המסע כהרפתקה קלה אולם סופו לא נראה באופק. השיירה בת 23 העגלות התנהלה בדרכים עקלקלות כדי להימנע ממגע עם שוטרים או חיילים. לילה בכפר נידח אחד, ולילה אחר במשנהו, ואוכל של ממש לא בא לפיהם. ככל שהתקרבה השיירה לגבול פולין צצו עוד ועוד מחסומים וחיילים בודקי תעודות: 'וככה היה בכל כפר: היו מעמידים אותנו ואוסרים, ואנחנו היינו משלמים כסף ואז היו מתירים לנסוע' (יומנים, עמ' 31). על גשרי הנהר הקרובים לגבול ניצבו חיילי משמר שאותם לא ניתן היה לשחד, ובלית ברירה סטתה השיירה מדרכה ועברה מעל הנהר הקפוא. הגברים צעדו אחרי העגלות כדי להקל על משקלן, ולפתע –

קול יריות פלח את אוויר הלילה ... אחזה בהלה את האיכרים ... מיד קפצו על דוכניהם והצליפו בשוטיהם ... נבקע מכסהו הלבן [של הנהר] ומים שחורים בצבצו ועלו על פני השטח. ועוד הנשים והילדים יושבים מרעידים על גבי חבילותיהם ומחכים בכל רגע שיבלעום המים, על עגלותיהם וסוסיהם ... בין כה וכה נמלטנו מן הסכנה ... ועם שחר הגיעה השיירה בשלום לכפר הקטן שנועד לשמש בסיס מוצא לשלב האחרון של מסענו לעבר הגבול (צור, שחרית, עמ' 41).

הייתה זו חווה בודדת בת שלושה בתים, רפת ואורווה, כארבעים ק"מ מגבול פולין. העגלונים דרשו את תשלום שכרם מיד ובמזומן, אחרת יעזבו את הנוסעים לנפשם. בלית ברירה קיבצו ראשי המשפחות שטר לשטר ומסרום לעגלונים, אך בבוקר התברר כי הם ועגלותיהם נעלמו והכבודה כולה פוזרה על פני האדמה.

בעוד ראשי החבורה מטכסים עצה, נשמעו שעטות סוסים וחצר החווה נמלאה בהמוני קוזקים, שאזכור שמם בלבד הטיל אימה: בימי מלחמת האזרחים הם מכרו את חרבם לכל דורש, לאדומים וללבנים, סייעו לגדודי הפורעים של צבא פטליורה, וגזלו, אנסו ורצחו יהודים שניקרו על דרכם. אלה היו קוזקים 'אדומים', בולשביקים, מחיל משמר הגבול. הם הוציאו את אנשי השיירה בצליפות מגלב לחצר, פיזרו את כל הניירות והתעודות וצווחו כי הנוסעים הם מתנגדי המהפכה ותעודותיהם מזויפות. שני חיילים הפשיטו מעל סבנו את מעילו, הציבוהו ליד עץ והצליפו בו ללא רחם. הטראומה הנוראה הונצחה ביומנה של ימימה ב-11 באפריל 1921:  

התעוררנו בבוקר ובשעה הרביעית ראינו דרך החלון שבאים אל הבית שלושה חיילים. אחד החילים נכנס אל החדר ובידו רובה והוא מחזיק אותו נכון לירייה. הוא הלך ישר לאבא ושאל: 'מי זה פה, ולאן אתם נוסעים?'. אבא הראה לו את התעודות והוא התחיל לקרוא אבל מיד שיקר ואמר 'אתם נוסעים לאמריקה'. הוא שאל איפה החפצים שלנו ואמא אמרה שהם ברפת. הוא יצא לשם ואבא ואמא אחריו, והנה אני רואה בעד החלון שחייל דומה לקוזק מכה את אבא. אמא עמדה ביניהם וביקשה אותו שיחדל אז הוא הרים את החרב והיכה אותה. אחרי עשרה רגעים נכנס חייל ואמר: 'צאו!' ואבא ואמא התנודדו וכמעט לא יכלו לעמוד על רגליהם (יומנים, עמ' 31–32). 

הבחורים מן האוראל הצליחו בעורמה לחלץ את סבא שמואל ממעגל החיילים, גררוהו על פני השלג והלבישוהו מעיל שלא חשף את זהותו. עד מהרה הופיעו איכרי הסביבה והצטרפו לבוזזים. הקוזקים הושיבו את הנוסעים, רועדים מקור ומאימה, בעגלות ריקות והובילו את השיירה לעבר שלטון המחוז בנובוגרוד-וולינסק. בחשכת הליל פנתה השיירה לתוך יער סבוך; שעות רבות נמשך המסע בדממה מקפיאה, 'מרגישים כי מובילים אותנו לשחיטה ולכן שקט סביב', כתבה ימימה. לבסוף עצרו הקוזקים את סוסיהם בתחנת המשטרה; לאחר ויכוחים בינם לבין עצמם מה לעשות עם כל 'היהודונים', וכבר נראו אורות מהבהבים של תחנת המשמר הפולנית. ציוו עליהם: לרוץ במהירות לעבר הגבול, והם, בכוחותיהם האחרונים, החישו את צעדיהם. 'בגדינו נלקחו מאיתנו והקור חודר לעצמות ... אמא נשימתה קצרה ... הולכת וכושלת ושוב מתחזקת והולכת', סיפר הבן הבכור (צור, שחרית, עמ' 45). 

יא. קורץ, רובנה  

ליד התנור החם בתחנת המשמר הפולנית ישבו שני יהודים מן העיירה קוֹרֶץ הקרובה לגבול, שלוחים לקבל את פני הפליטים הבורחים מרוסיה. רבים מיהודיה של עיירה זו קראו בקביעות את הצפירה לפני המלחמה והכירו את סבנו מרשימותיו; אולם גם מי שפגש בו בעבר לא יכול היה לזהותו עתה, בבגדיו הבלואים, בזיפיו הפרועים ובחרדת המוות שנשקפה מעיניו.

כשבועיים עשו בני המשפחה בקורץ שבפולין. יהודי העיר פתחו בפניהם את בתיהם ודאגו לכל מחסורם, במזון ובלבוש. העיר עצמה הייתה כאילו יקום מקביל:

דומה היה שנקלענו לעולם אחר ... יהודי בעל בית נח בכורסתו לאחר הסעודה, פורש גליון של עתון יהודי שהגיע מוורשה וקורא במתינות באזני בני משפחתו את כותרות הידיעות, על הדיונים בסיים, על בחירות לוועד הקהילה או על מאורעות מרוחקים המתרחשים ביפו ובירושלים. האמנם היה עולם זה קיים כל אותם ימים בהם רעבנו בקיוב, נסתגרנו בפני פורעים או ניטלטלנו בעגלות באותו מסע אומלל לעבר הגבול? (צור, שחרית, עמ' 47).

לאחר בירורים ביורוקרטיים נשלחה המשפחה למשרדי המחוז ברובנה, שם הצליחה סבתנו בלה להוכיח לשלטונות, בפולנית רהוטה, כי היא ילידת פולין ולפיכך נמסרו לידיהם תעודות שאפשרו תנועה חופשית במדינה: 'נכנסנו אל קוריץ, שם גרנו שבועיים, אחרי כן נסענו לרובנה ... ועברו עלינו שם שישה שבועות מצוינים, אכלנו ושתינו מה שלבנו חפץ, מעט מעט תפרנו לנו בגדים וכבר התחלנו להיות אנשים' (יומנים, עמ' 33). בעיר התקבץ אז מחנה גדול של פליטים: מי בדרכם לעיירות מוצאם, מי חלוצים שפניהם לארץ ישראל. סוכני הג'וינט מארצות הברית סייעו בתמיכה כספית לעולים ארצה ובחלוקת בגדים שנאספו מעבר לים. מרבית האנשים שוכנו במוסדות ציבור ובבתי ספר וישנו על גבי ספסלים ושולחנות; חבורות החלוצים, בבגדים מגוונים ומשונים הגדולים ממידתם, המשיכו בלילות את ויכוחיהם על בניין הארץ, שרו משירי ארץ ישראל ורקדו הורה. לסבתנו בלה נשכר חדר בדירה בעיר. הטיפול הרפואי והמזון הטוב שיפר במקצת את מצבה וחזרה אליה שמחת החיים.

יב. ושוב ורשה

בני המשפחה שהו תקופת-מה בעיירת הנופש אוֹטְבוֹצְק הסמוכה לוורשה והמקום דמה בעיניהם לגן עדן. כבר ברובנה חידש סבנו את כתיבתו העיתונאית ולראשונה הגיעו המחאות גם מעבר לים. מאמריקה אף נחת לפתע סכום דמיוני, 300 דולר, ששלחה מרים (מרצ'ה), אחותה של בלה. היא היגרה לארצות הברית עוד לפני המלחמה ואף הצליחה לאתר בסיביר את האח היחיד במשפחת פלדמן, זה שבלה ניסתה לשחררו מהגיוס לצבא הצאר, ולהביאו אליה לאמריקה.

לאחר שירד המסך על רוסיה הקומוניסטית שבה פולין והפכה מרכז לחיי היהודים באירופה. בוורשה חודשו מאבקי העבר, יצחק גרינבוים ייצג בסיים הפולני את המיעוט הלאומי היהודי הגאה, המפלגות הציוניות משמאל ומימין נאבקו בינן לבין עצמן, אנשי הבונד נלחמו באגודת ישראל, החלוצים שרו בעברית ושומרי המסורת המשיכו בשלהם. סבא שמואל פרסם את רשימותיו, בעברית וביידיש, בעיתונים רבים והרצה בחוגים ציוניים שונים. חבריו דיברו על לבו שיישאר בפולין, הבטיחו לו פרנסה בשפע ואף הציעו עבודה באמריקה. בדרך נס שרדו גם רהיטי המשפחה שאוחסנו בוורשה קודם הבריחה. למרות כל אלה היה סבא שמואל נחוש בדעתו: לא נשתקע עוד בתחנת ביניים! סאת הצרות נמלאה ועתה אין מכשול על דרך המשפחה לארץ ישראל.

אולם הידיעות מהארץ היו עגומות. מאורעות תל חי ונפילת טרומפלדור וחבריו בי"א באדר תר"ף, הפרעות בירושלים, התנגשויות הדמים בין יהודים לערבים ורצח י"ח ברנר וחבריו ביפו, הביאו להפסקה זמנית של העלייה. השלטון הבריטי הצעיר נע בין אהדה למפעל הציוני לבין חשש מהתנועה הלאומית הפלסטינית שהחלה להתגבש באותם ימים, ונקט מדיניות שכרכה את היתרי הכניסה ארצה בכושר ההשׂתכרות. ישיבתה של המשפחה באוטבוצק ובוורשה התארכה אפוא בשל בירורי הפרנסה בארץ; 'הייתה אמא אורזת ומתירה את החבילות. וסבתא אופה מיני מאפה לדרך ומסתירתם בקופסת פח אדומה ... בבוקר היה אבא יוצא מן הבית, נוסע העירה, מתדפק על דלתות המשרד הארץ-ישראלי וחוזר כלעומת שבא' (צור, שחרית, עמ' 51). הלימודים הסדירים של הילדים נפגעו כמובן, ועל כך מעיד כמאה עדים כתב היד של ימימה, הזרוע שגיאות כתיב מרובות: 'החליתו' (החליטו), 'הסקנה' (הסכנה), 'מחבים את הסרפה' (מכבים את השריפה), 'פראות' (פרעות), 'לא נוחל' (לא נוכל) ועוד. באפריל 1921 היא מתארת את תקופת בין הזמנים:

עכשיו מצבנו משונה עד מאוד, אחרי הפרעות שהיו בארץ ישראל ואחרי המכתבים שכתב לנו הדוד קבק, שבארץ ישראל לא יהיה לאבא מה לעשות. מצבנו קשה. לאמריקה איננו חפצים לנסוע ופה להישאר אי אפשר מפני שהכל ביוקר ואני ויַלה [יעקב] לא נוכל פה ללמוד. וככה עד הקונגרס אנחנו כלום לא יודעים, אולי אבא יקבל עבודה בארץ ישראל. ריבונו של עולם, מה הייתי חפצה לנסוע לשם. רק אל ארצנו! (יומנים, עמ' 34).

'הדוד קבק', הלוא הוא הסופר והמתרגם הנודע אהרן אברהם קבק (1944-1881), היה גיסו של סבנו. בימי לימודיו בישיבת אודסה בימי גדולתה, שעל ראשיה נמנה חיים טשרנוביץ ('רב צעיר'), פגש את שרה-פייגה, אחותם היחידה של בני טשרנוביץ, ונשאה לאישה. 'הדודה' ו'הדוד' (כך נקראו בפי משפחתנו) עלו ארצה קודם מלחמת העולם הראשונה, שהו ללימודים באירופה וחזרו והתיישבו בירושלים. בשנות העשרים היו ממייסדי שכונת הסופרים והמורים בית הכרם וביתם היווה לימים קן משפחתי חם.

באלול תרפ"א (ספטמבר 1921) עמד להתכנס בקרלסבאד הקונגרס הציוני העולמי ה-12, הראשון לאחר המלחמה, הצהרת בלפור והמאורעות בארץ. סבא שמואל והמשפחה כולה תלו תקוות בהתכנסות זו, שתיתן קצה חוט של פרנסה בארץ. דומה ששם נקשר הרעיון שסבנו יתמנה למשרת מזכיר כללי של הוועד הלאומי בירושלים, אך למעשה רק כשהגיעו ארצה אושרה המשרה. ועיקר העיקרים, סבא שב מקרלסבאד ו'מתנות קטנות' בידו: 'עיפרון שמסובבים אותו אז אפשר לכתוב, וללוסא [אלכס] אלבום עם מרקאות [בולים] יקרות (יומנים, עמ' 36). מקייטנת הנופש אוטבוצק עברה המשפחה, כשדרכון בריטי בידיה ועליו רשום 'סיבת הנסיעה: ציוני', למספר שבועות לוורשה הבירה. הם פוזרו בין בתי המכרים והקרובים בעיר בהמתנה דרוכה ליציאה עם 'רכבת החלוצים' לעבר וינה, שם היו אמורים לקבל היתר כניסה שיוטבע על הדרכון. ב-11 בנובמבר 1921 כתבה ימימה:

הדרך עד הגבול עלתה מצוין ... אבא נכנס אל המרכבה של החלוצים ושם היה עליז מאוד. דגל כחול לבן היה תלוי על המרכבה וכל הדרך שרו שירים. בתחנות התחשבו איתנו מאוד וכשהיו אומרים 'פלשתינה' כולם היו מכבדים אותנו, וגם בגבול לא ביקשו לחפש בחפצים כי ידעו שאנשים עשירים לא נוסעים לארץ ישראל (יומנים, עמ' 37-36).

יג. וינה, טריאסט, אלכסנדריה, קנטרה

 גם בווינה התעכבה המשפחה מספר שבועות ועמה עולים וחלוצים רבים, ממתינים להיתר כניסה ארצה. סבלנותם חישבה להתפקע, עד שהגיעה הבשורה כי שערי הארץ חזרו ונפתחו. בני המשפחה צורפו לשיירת חלוצים, שעמדה להפליג  מטריאסט למצרים. ב-22 בנובמבר 1921 עגנה האונייה 'הלואן' של חברת 'לויד טריאסטינו' בנמל אלכסנדריה, ורופא מצרי מלווה באיש 'המשרד הארץ-ישראלי' הגיעו אליה בסירות והודיעו לנוסעים: עם רדתם לחוף, עליהם להיכנס להסגר ('קרנטינה') ולעבור חיטוי ('דיזינפקציה'). 

וכך תיארה ימימה את חציית הגבול האחרון:

משם [מאלכסנדריה] נסענו במרכבה והגענו במסע עד הגבול הארצישראלי קנטרה, שם לקחנו סבלים והלכנו לרביזיה [ביקורת] של התעודות. משם צריכים אנו לעבור את הגשר של סואץ. בלילה עברנו את מדבר סיני וראינו את המקום שבו היהודים הלכו 40 שנה. נסענו 18 שעות בדרך הנפלאה והיפה הזאת אל ארץ ישראל. ומה גדולה הייתה שמחתנו בראותנו את החלוצים הראשונים העובדים בדרכנו אל המושבות, עד בואנו לחיפה (יומנים, עמ' 38).  

יד. הגענו!

בחיפה נרשמו בפנקסי רשימות העולים, שהתנהלו בלשכת העלייה של הוועד הלאומי בחיפה, שמות הבאים ברכבת ממצרים ביום 30 בנובמבר 1921 (תרפ"ב): טשרנוביץ שמואל, טשרנוביץ בלה, וכן יעקב, ימימה, אלכסנדר, פלדמן שיינה. 

ב-1 בדצמבר 1921 פורסמה בעיתון הארץ הידיעה הבאה:  

הארץ, 1 בדצמבר 1921

למחרת בואם לחיפה נסעו בני המשפחה ברכבת לצמח, ועגלה הובילה אותם למושבה בית-גן (יבנאל), שבה התגוררה שולמית, אחותה של סבתנו בלה, שנישאה ב-1910 לשומר יעקב בן-גליל. ילדי הכפר גיחכו תחילה למשמע העברית שבפי הבאים: 'אני חפץ', 'מסתמא' (בטח), 'אלונטית' (מגבת), 'ביבליוטיקו' (ספרייה), אך הקליטה הייתה מהירה.  

 כך הסתיימה פרשת הנדודים של משפחה אחת מבני העלייה השלישית, כ-35,000 במספר; חלקם הגיעו כמהגרים או פליטים שנמלטו מחרב הפוגרומים, חלקם חלוצים ומשפחות שהונעו על ידי הרעיון הציוני. כאן הבאנו סיפור אחד מני רבים שמעיד על ימי האימה ההם, סיפור משפחתי שנחתם במילים האלה: 

בהשכמת הבוקר, ביום סתיו מבהיק של חודש מרחשון תרפ"ב [דצמבר 1921], האיטה הרכבת מהלכה ונעצרה בתחנת חיפה. המסע הגיע לקצו – היינו סוף-סוף על אדמת ארץ ישראל. יגעים היינו מתלאות הדרך, מתחנת החיטוי באלכסנדריה, מציפיה של לילה בצומת בֶּנְהא, מן השרב הכבד של מצרים ... עתה, באווירו של בוקר, היה הראש סחרחר קמעה מחוסר שינה, העיניים פקוחות לרווחה למראות הפלאים המתגלים לפנינו והלב פועם לקראת הוויה חדשה שנכונה לנו בארץ חדשה שבה עתידים אנו לבנות את ביתינו (צור, שחרית, עמ' 55).

__________________________________________________

רמה זוטא היא עורכת ותיקה של חומר ספרותי והיסטורי dzuta@netvision.net.il

ארצה עלינו: סיפור עלייתה של משפחת טשרנוביץ (א)

ילדי משפחת טשרנוביץ: יעקב [צור] בן התשע, ימימה [אבידר] בת השש, אלכסנדר [צור] בן כחצי שנה, 1915

מאת רמה זוטא    

מיום שעמדתי על דעתי מורגל הייתי לראות את המשפחה אורזת מזוודותיה, קושרת ומתירה סלי נצרים המזומנים בעליית גג, אוספת מטלטליה ונוסעת 

(יעקב צור, שחרית של אתמול, עמ' 12). 

א. משפחת טשרנוביץ

בסוף נובמבר 2021 עמדו בני משפחת טשרנוביץ הענפה (שאני קשורה אליה מצד אמי, הסופרת ימימה טשרנוביץ) להתכנס ולציין מלאת מאה שנה לעלייתם ארצה. כבר היינו מוכנים לחגיגה רבתי, שופעת מילים וזיכרונות, והנה התרגשה עלינו מגיפת קורונה וטרפה את הקלפים, ולאחריה נפל עלינו רוגזה של המלחמה במזרח אירופה.

והנה, דווקא זו האחרונה הציתה מחדש את זיקתנו לאותם חבלי ארץ, לעשורים הראשונים של המאה הקודמת ולמסע המפרך בן שבע השנים, שעשתה משפחה ציונית שנמשכה בחבלי קסם לארץ ישראל. למזלנו משכו רבים מבני הדור ההוא בעט סופרים והותירו לנו בכתב את סיפור תלאותיהם בשנות מלחמת העולם הראשונה, המהפכות ומלחמות האזרחים באימפריה הרוסית הגוססת.

הדברים שיובאו כאן יעסקו בעיקר במסע, בנדודים ובטלטולים של המשפחה, ממרכבה לרכבת, מנאות דשא למרחבים מושלגים, ליערות אפלים ולפרעות אימים. המשפחה הנודדת מנתה אם ואב, שלושה ילדים וסבתא עיוורת למחצה. הילדה שבסיפור היא אמי, ימימה. מקצת הדברים כבר סופרו. את זיכרונותיו (שחרית של אתמול, ירושלים, עם הספר, 1965) כתב דודי יעקב צור (1990-1906) בהתקרבו לגיל שישים, כאשר מאחוריו קריירה ציבורית ודיפלומטית עשירה והוא מצויד ביכולת המבט לאחור על עברו; ואילו יומניה של אמי ימימה נכתבו החל בגיל עשר, בזמן אמת ובעת התהוותם של האירועים (ימימה [אבידר] טשרנוביץ, יומנים גנוזים מן השנים 1936-1919, תל אביב, דביר, 2003).

בשנת 2019 הוציאה המשפחה לאור בהדפסה פרטית ספר אלבומי ושמו אלה תולדות: סיפורה של משפחת טשרנוביץ, ובו תוארו בהרחבה גלגוליהם של שישה דורות עד ימינו.

במשך שנים רבות כלל לא ידענו – בניהם ונכדיהם של גיבורי המסע, שבעצמם היום הם סבים וסבתות –על המסע והנדודים הללו. בני משפחתנו כמו ניטעו מאז ומעולם בארץ. לשונם הייתה עברית עשירה ומדויקת, אף כי פה ושם התבדחנו על שקיעים שנותרו בה מן הרוסית של ילדותם. למה לא סיפרו? אולי הטראומה הנוראה של מות הוריהם בגיל כה צעיר השכיחה או טמנה עמוק את טראומות המסע ארצה. 

גיבורי המסע הם סבתנו בלה לבית פלדמן וסבנו שמואל טשרנוביץ (בעבר איזראליט [ישראלי]; שינוי השם נועד כנראה כדי לחמוק מגזרות הגיוס לצבא הצאר). מוצאה של משפחת טשרנוביץ מעיירה ליטאית ושמה סֶבֶּז'. חמישה בנים ובת אחת נולדו להם: הבכור, והנודע בהם, היה חיים טשרנוביץ, 'רב צעיר', תלמיד חכם וסופר, שכיהן כראש ישיבת אודסה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים, ולא נעסוק בו כאן. סבנו שמואל התגלגל לישיבת סלבודקה שבקובנה, שם נתפס להשכלה ולציונות. הוא היה תלמידו של הרב שמואל יעקב רבינוביץ, מראשוני הרבנים הציונים ומייסדי 'המזרחי', ותיאר אותו כמי ש'שום ניגוד. שום סתירה בין רב ובין הציוני לא היה. בבוקר ישב והגה בתפילה ובתורה ... ובערב היינו נאספים בלשכה [הציונית] לדון בשאלות אורגניזאציוניות שונות' (שמואל טשרנוביץ, 'בַּנֹּעַר: רבי שמואל יעקב רבינוביץ', נגיש בפרויקט בן-יהודה). כשהתמנה רבינוביץ לרב בעיירה סופוצקין שבפלך סובאלק (סמוך לגרודנה) ולאחראי ללשכה המחוזית הציונית, הוא הזמין את תלמידו לכהן כמזכירו. כאן היה שמואל עתיד למצוא את רעייתו בלה, הבכורה למשפחת פלדמן, שמנתה חמש בנות ובן. בחשוון תרס"ד (1903) הוצבה בלודז' החופה.

שני גורמים הניעו את המסע שיתואר כאן: הכתיבה העיתונאית שהייתה עיסוקו של סבנו, ומצבה הבריאותי של רעייתו בלה. ונקדים את המאוחר: לאחר שבע שנות נדודים, הגיעה המשפחה ארצה בסוף נובמבר 1921. קצר ימים היה אושרה: בשנת 1928 ניתק פתיל חייה של סבתנו בלה והיא בת 47; כשנה וחצי אחר כך, ביולי 1929, הפילה באחת מחלת המלריה את סבנו שמואל. שניהם טמונים בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב.

ב. תחנה ראשונה: ורשה

את ראשית עבודתו העיתונאית עשה סבא שמואל בוורשה עוד טרם נישואיו, כשהוציא לאור – והוא בן 21 בלבד – חוברת תעמולה ציונית ביידיש. ורשה הייתה מרכז יהודי רוחני, תורני וציוני עוד קודם מלחמת העולם הראשונה. חיו בה ובסביבתה מאות אלפי יהודים – חרדים ושומרי מסורת לצד חילונים מודרניים – שקראו וכתבו יידיש ועברית. פעלו בה הוצאות ספרים רבות, עיתונים וכתבי עת, מכוני מדע, ספריות ומופעי בידור ותיאטרון בשתי השפות, לצד פולנית ורוסית. כל ימיו כתב שמואל ביידיש ובעברית במקביל; ולאחר המלחמה הודפסו מאמריו ביידיש בעיתונים רבי תפוצה כמו הײַנט ומאָמענט בוורשה ומאָרגן זשורנאַל בניו יורק. על מאמריו חתם בשם הספרותי שאימץ לעצמו – ספוג. 

שמואל טשרנוביץ (1929-1880)

לאחר נישואיהם, עברו שמואל ובלה לזמן מה לקובנה וממנה לוורשה, שם השתתף שמואל בעריכת עולם קטן, שבועון מצויר ונפוץ לבני הנעורים, שהופיע בשנים 1904-1901 בהוצאת 'תושיה', בעריכתם של הסופר ויזם התרבות בן-אביגדור (א"ל שַלקוביץ) וגיסו שמואל לייב גורדון (של"ג).

פרשה מעניינת מתקופת עבודתו בוורשה נגעה לח"נ ביאליק ויחסו לעיתונות הילדים, שנקשרו בה כמה מאנשי הספרות הנודעים דאז. לאחר לא מעט הפצרות, הבטיח ביאליק להעניק מפרי עטו השופע לעולם קטן; אומנם הוא לא קיים את הבטחתו, אולם הודות לכך זכה קהל קוראיו המבוגר לפואמה 'מתי מדבר' (שנכתבה באודסה בשנת תרס"ב), שאותה ייעד ביאליק מלכתחילה כשיר לעולם קטן! וכך כתב ביאליק לזלמן שניאור, שגר אז בוורשה: 'מסור נא לשמואל לייב גורדון, כי את הפואמה "מתי מדבר" החילותי לכתוב בשביל "עולם קטן" ומעשה שטן... יצא מה שיצא' (מצוטט אצל אוריאל אופק, גומות ח"נ: פועלו של ביאליק בספרות הילדים, תשמ"ד, עמ' 87).

במשך שנות הופעתו של עולם קטן לא פרסם בו ביאליק אפילו יצירה אחת, אם בגלל הקרע העמוק שנוצר בינו לבין בן-אביגדור, לאחר ההדפסה הבלתי מוצלחת של שיריו, אם משום שביאליק עצמו הפך למו"ל (הוצאת מוריה) שתכנן להוציא שבועון לילדים. רק לאחר שכמה עורכים ומו"לים הקדימו אותו, השיב לשמואל טשרנוביץ: 'אפשר לָעולם להתקיים במקומנו, ואנחנו נשב ונקבל תענוג ונחת מרחוק' (כ' בשבט תרע"א; מצוטט אצל אופק, שם). 'לָעולם' – תרתי משמע. 

הרעיון לחבר את ביאליק לעריכת עיתון לילדים המשיך לקנן במוחו של סבנו כאשר שב לוורשה, לאחר כעשר שנות עבודה בווילנה ובקובנה (להלן). הוא כתב לביאליק על 'רעיון שנפל במוחו ובמוח דוד פרישמן בבת אחת' – להוציא לאור שבועון לילדים בעריכה משותפת של שניהם, פרישמן וביאליק. בשנת 1911 כבר הופיעו במזרח אירופה ארבעה עיתוני ילדים, וביאליק השיב לסבנו תשובה מושחזת ואירונית:

כלום יצאתי מדעתי לשים את עצמי שוטה כל כך ולהוסיף עוד שבועון ... על אלה החכמים שקדמונו? הלא לשחוק ולמנוד ראש נהיה כולנו. הגע בעצמך, 'הפרחים' שבועון בלוגאנסק, 'הירדן' בוארשה, 'השחר' ו'בן השחר' ובן-בנו של השחר, אף הוא בוארשה, ה'מולדת' – ירחון ביפו, וחכה מעט, בעוד שניים שלושה ימים והיו לנו בודאי עוד שניים שלושה – ומי אני ופרישמן נעמוד כי נעמוד בין חכמים כאלה? ואנה תכנס כל השבוּעוֹנוּת הזאת? לא, יקירי, פנה לך אל חכם ממני, אולי יאות לך. אני – לא ירד בני עמכם! (אגרות חיים נחמן ביאליק, דביר, תרצ"ח, ב, עמ' קיז-קיח, 5 בפברואר 1911; על פי אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית, 1948-1900, א, דביר, 1988, עמ' 196). 

בשנת 1910 חידש סוקולוב, ממנהיגי הציונות דאז, את הופעת הצפירה בוורשה וקרא אליו את העיתונאי הצעיר שמואל כדי שיסייע לו בעבודת העריכה. המשפחה שבה והתמקמה בוורשה, ובה נולד בשנת 1914 בן הזקונים אלכסנדר (אלכס). 

אחיו הבכור יעקב נזכר לימים בתמונה הפסטורלית: חדר ילדים צחור וחם, אומנת לבושה שביס לבן, צעצועים וספרי ילדים פזורים על פני החדר ותינוק שגועה בעריסתו; ידידים שמצלצלים בדלת וקרואים שנאספים בערבים כדי ליהנות מצלחת מהבילה של תפוחי אדמה ודג מלוח. הכול היה קבוע ועומד בעולם זה של שלווה. היציאה למעונות של קיץ, הנסיעות של אבא והמתנות שהביא בשובו (צור, שחרית, עמ' 13-12).

לעתים הוזמן שמואל לכתוב גם בעיתונים היהודיים של אמריקה והבית לא ידע מחסור. ספרים עבריים, גיליונות הצפירה וספרי 'תושיה' מילאו את מדפי הספרייה, והבית המה מקולותיהם של סופרים ועיתונאים, בהם יוסף הֶפְטמָן, עורך הירחון קצר הימים הצפירה לילדים, זלמן שניאור, י"ז אנכי, דוד פרישמן ועוד. בערבי שבתות הופיעו בהצפירה מאמריו של 'ספוג', שסגנונו המיוחד ('שיחות') – רוח רומנטית, אמונה בעתיד העם היהודי ודבקות בציונות – הקנה לו קוראים רבים. כשנה קודם המלחמה הופיעה בדפוס מונוגרפיה מפרי עטו, 'בני משה' ותקופתם, על האגודה הסודית והמסתורית שהקים אחד העם ושסבנו גילה במקרה את מסמכיה. כשנפטר אורי ניסן גנסין (1913) ספד לו סבנו, בשמות עט שונים, מעל דפי העיתון ותיאר אותו כמין 'צדיק שתקן אפוף רזים' (אבנר הולצמן, תמונה לנגד עיני, עם עובד, 2002, עמ' 106).

ג. תחנת ביניים: וילנה

לאחר ניסיונו הראשון בעריכה ושהייתו במחיצתם של סופרים ידועי שם, הוזמן סבנו בשנת 1905 לווילנה כחבר מערכת העיתון הזמן, שערך בן-ציון כ"ץ. בווילנה נולד הבן הבכור למשפחה, יעקב (1906) ונולדה אחותו, אמנו ימימה (1909). עד מהרה הפך ביתם של שמואל ובלה למרכז חברתי של סופרים ומשכילים, ומקצתם תיארו אותו בזיכרונותיהם. הנה למשל יצחק דב ברקוביץ, חתנו ומתרגמו של שלום עליכם:

חבורתנו מצאה לה בקיץ ההוא גם בית ועד קבוע – זה ביתו של שמואל טשרנוביץ ... גם הוא וגם אשתו היו חברים טובים ונלבבים ומכניסי אורחים גדולים. היינו נכנסים לביתם בלא צלצול בפעמון, ובעל הבית הצעיר היה מקדם את פני כל אחד מאיתנו ... 'אה, אתה הוא זה? באת בשעה יפה ... שב אל השולחן – עוד מעט וישימו אוכל לכולנו'. 

... במוצאי שבתות אלו היינו רואים לעתים קרובות, בתוך שאר האורחים, גם את שלום עליכם. הוא היה בא בלווית בתו ... בפעם הראשונה הביע שלום עליכם את תמהונו על עניות הדמיון הליטאי בעריכת סעודה של מלווי-מלכה ... [אך לאחר שהכיר אותם טוב יותר] נעשה מני אז ידיד ואוהב נאמן לבית טשרנוביץ. עניין זה בלבד, שעיתונאי יהודי צעיר ... מרשה לעצמו להזמין את 'כל וילנה' אל שולחנו לסעודת מלווי-מלכה של תפוחי אדמה ודגים מלוחים, כבר מצא חן בעיניו, איש כזה הוא מאנשי שלומו, אשר אהב תמיד ('הראשונים כבני אדם', כתבי י"ד ברקוביץ, ב, דביר, תשי"ט, עמ' מג).

אחד המפגשים האחרונים של כל בני משפחת סבתנו בלה פלדמן התרחש בשנת 1910 בסופוצקין, עיר הולדתה, לרגל חתונת אחותה. כל החוגגים התייצבו בפני עדשת הצלמניה והנציחו את המאורע: שולמית (פלדמן) נישאה לדב בן גליל (במקור: ברל ביילודבורצקי), מאנשי העלייה השנייה ו'השומר', שבא מארץ ישראל למחוז נעוריו למצוא לו כלה. הבית שיבנה הזוג הטרי עוד מעט קט על אדמת הבזלת במושבת יק"א, בית-גן (יבנאל), יאסוף אליו את משפחת טשרנוביץ כשתגיע, לאחר שנות הנדודים, לארץ חלומותיה. בתצלום ההיסטורי עומד, לימינה של 'באָבע', האח היחיד ברל פלדמן, שגויס לצבא הצאר במלחמת העולם הראשונה ואותו ניסתה סבתנו להציל; שם, במעמקי סיביר, חלתה במחלת ריאות קשה שלא התאוששה ממנה. 

תצלום משפחתי לכבוד דב בן-גליל שהגיע מארץ ישראל כדי לשאת את שולמית פלדמן ולקחתה לגליל העליון
מימין לשמאל (עומדים): האח ברל, האחיות מרים, בלה, פנינה, שולמית ואסתר; יושבים: 'באָבע', התינוקת ימימה, שמואל טשרנוביץ מחזיק את בנו יעקב, ודב בן-גליל, סופוצקין 1910

ד. ושוב ורשה: לפני הסופה 

בקיץ 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, שמצאה את המשפחה בנופש, בבית קורות קטן בלב חורש אורנים, כמנהגה באותם קיצים. הכותרות בעיתון לא השאירו מקום לספק: הצבא הגרמני מתקדם במהירות לעבר גבולות פולין ויש לחזור ללא דיחוי הביתה, לוורשה; לראשונה נשכרה בממון רב מכונית עם נהג. אולם אירועי המלחמה תכפו והלכו והשלטונות בפטרבורג ציוו על הפסקת עבודתם של כל העיתונים שנדפסו בלשונות לעז. 

החיים במרכזי הספרות העברית שותקו כמעט כליל: עיתון הצפירה הצטמצם לשני עמודים ולבסוף נסגר; בווילנה חדל לצאת לאור הזמן, וכזה היה גורלו של השלוח באודסה. ביולי 1915 נאסרה הדפסתם של עיתונים בכתב עברי באזורי החזית, כולל תחום המושב היהודי שעוד היה קיים לפחות להלכה. הסופרים העבריים שישבו בוורשה נפוצו לכל עבר, רבים מהם עברו למוסקווה, שהייתה רחוקה מהחזית והיה צריך רישיון מיוחד כדי להתגורר בה. כך למשל הורשה אברהם יוסף שטיבל, יזם בלתי נלאה בתחום התרבות העברית והעיתונות, לגור במוסקווה רק משום שהיה בעלים ויצואן של מפעל גדול לעורות. 

לאור כל זאת פסקה סבתנו בלה כי יש להימלט מזרחה, רחוק מחזית המלחמה. נארזו המיטלטלים, הרהיטים נמסרו לשמירה, והמשפחה הצטרפה לרבבות יהודים ברחבי רוסיה שהפכו לפליטים. נלוו אליה ה'באָבע' – אמהּ של בלה, שהגיעה מעיירת הגבול עם בנותיה הצעירות פנינה ואסתר – לאחר שטמנה באדמה את אוצרותיה: קדרות נחושת ופמוטי שבת. ידידים בפינסק הזמינו אליהם את בני המשפחה המורחבת, עוגן ראשון בגלי הסערות והמשברים. 

ה. מוסקווה, בוגורודסק 

במוסקווה התקבצו אלפי פליטים יהודים שנמלטו ממחוזות הספר. קודם המלחמה הייתה מוסקווה ההיפך הגמור מוורשה היהודית, שכן גזירת הגירוש ב-1891 רוקנה את העיר מתושביה היהודים. המצב השתנה עתה לחלוטין והעיר הפכה מקלט לנמלטים מאימי המלחמה. כשמשפחתו בפינסק, חיפש גם סבנו שמואל נואשות פרנסה במוסקווה; סבתנו המשיכה לשדר לילדיה אמונה בעתיד הטוב שיגיע עוד מעט. לנוכח בליל השפות שנשמעו בביתם – עברית, רוסית, יידיש ומעט פולנית – הכריעה בלה שיש לעבור לשפה אחת: עברית, וזאת למרות העברית הדלה שהיא עצמה דיברה בה. המעבר היה קל לילדים, שמשחר ילדותם שמעו עברית, למדוה וקראו בה ספרים, עיתונים וכתבי עת. בגנזי המשפחה נשמר מכתבו של שמואל משנת 1918 לידידו של"ג: 'בביתי שולט הדיבור העברי זה כארבע שנים. מדבר גם הגדול בבני, בחור משכיל, תלמיד המחלקה השלישית של בית הספר הריאלי, בתי ימימה ... והקטן הפעוט שלי' (אלה תולדות, עמ' 38). 

החיפושים הארוכים אחר עבודה ספרותית-עיתונאית העלו חרס, וסבא שמואל הבין שעליו למצוא עיסוק אחר לפרנסת בני ביתו. במוסקווה פעל אז הגביר והעסקן הלל זלטופולסקי, שהוא ובני משפחתו המורחבת, משפחת חתנו יוסף פֶּרְסִיץ, היו פטרונים חשובים של התרבות העברית וייסדו את הוצאת 'אמנות'. שמואל הצליח להתקבל לעבודת פקידות בבית המסחר הגדול שלו לסוכר, וזלטופולסקי אף רשם אותו כ'סמוך על שולחנו', כדי למנוע את גירושו. עד מהרה עברה כל המשפחה למוסקווה.

ניסיון ההערמה לא החזיק מעמד אלא חודשים מספר. המשפחה קיבלה הודעה שעליה לעזוב מיד את העיר ועברה לעיירה בוגורודסק הסמוכה, שקלטה פליטים יהודים רבים. לאחר מספר חודשי עבודה, הציע זלטופולסקי לסבנו הצעה מפתה: לעבור כנציגו לאוֹמְסְק שבסיביר, שם יוכל לחיות בנחת כאיש עסקים וללא חשש כלכלי. קצה של המלחמה לא נראה באופק, העיתונות היהודית הייתה סגורה, וחרף חששותיה של בלה לגבי כישוריו העסקיים של בעלה, יצאה בשנת 1915 המשפחה המורחבת לסיביר.

ו. אוֹמְסְק 

דחוסים בתא של הרכבת הסיבירית, שנעה מזרחה על פני הערבות המושלגות של רוסיה הגדולה. שבוע תמים נמשכה הנסיעה... קונים צורכי מזון אצל איכרות בדרך וממלאים קומקומינו תה בתחנות נידחות (צור, שחרית, עמ' 20). 

שלושה ילדים, אבא ואמא, שתי דודות (אחיותיה של בלה) ו'בָאבע' אחת, השתכנו באומסק בבית שכור; כעבור זמן מה הצטרף אליהם גם מורה צעיר לעברית. שנתיים (1917-1915) עשתה המשפחה באומסק ומצב בריאותה של בלה החריף; שיעוליה תכפו ורופא קבע שזו ראשיתה של שחפת. למרות מצבם הכספי שהשתפר, התגעגעו שמואל ובלה לידידיהם ולעולם התרבות שעזבו.  

ואז פרצה ברוסיה מהפכת פברואר 1917. דגלים אדומים נתלו ברחובות, ועדים מהפכניים הוקמו ולא פסקו תהלוכות של פועלים ושל גולים פוליטיים. ממוסקווה הגיעו לאומסק הרחוקה הדים ראשונים על התחדשותה של פעילות יהודית וציונית, תוכניות לייסוד עיתון עברי ולהקמת הוצאת ספרים חדשה בידי שטיבל. סבתא בלה הפצירה בבעלה: הבה נחזור למוסקווה! באותה עת גם התרגש אסון כלכלי על עסקיו של שמואל: ידידו ושותפו לעסקים הונה אותו, השאירו עירום ועריה וכל הרכוש שצבר ירד לטמיון. שמואל עדיין התלבט בין עולם החומר והפרנסה לבין עולם הרוח; וכך יכתוב בעתיד במאמרו על אחד העם, שעזב את אודסה ובחר לעבור ללונדון ולהתפרנס כפקיד בחברת ויסוצקי, כי זו הייתה טעותו הגדולה:

אין מקום לחול ולשבת בבת אחת, כל עולם בולע את האדם כולו, עד בלי השאיר שריד ... אבל כיוון שהסופר נכנס לגמרי לעולם זר לו והוא יונק כל יום מן החולין – לא נשאר מקום בנפשו לתרומה. החולין מכריעים אותו (שמואל טשרנוביץ, עם שחר, הוצאת המדפיס, ירושלים תרפ"ז, עמ' רנד-רנה).

בלה הכריעה: נשוב למוסקווה! הועמסו אפוא החבילות על הרכבת הסיבירית שפניה מערבה, בני המשפחה הצטופפו עם כבודתם בקרון אחד, משתאים על המאורעות ההיסטוריים המתרחשים לנגד עיניהם. ובכור הבנים זכר לימים את המראות: 'באחת מתחנות המעבר, ביקטרינבורג שבאוראל, ראינו על פסי מסילת הברזל קרון חתום שחיילים מזוינים שומרים עליו. זו הייתה משפחתו של ניקולאי השני שהובאה מרוסיה למקום גלותה ומותה' (צור, שחרית, עמ' 23). 

הצאר ניקולאי השני ובני משפחתו יורדים מהרכבת האימפריאלית, יבפטוריה 1916 (ויקימדיה) 

החלק השני והאחרון של רשימה זו יתפרסם בשבוע הבא

__________________________________________________

רמה זוטא היא עורכת ותיקה של חומר ספרותי והיסטורי dzuta@netvision.net.il

פינוקיו עולה לארץ ישראל (ב)

מאת רמה זוטא

החלק הראשון של רשימה זו פורסם כאן.

ד. התיאטרון לילדים

מקור חשוב לתולדות התיאטרון לילדים (ב-12 השנים הראשונות לקיומו) הוא המונוגרפיה של משה ברונזפט, שנדפסה בעיתון הד הגן. הדברים נכתבו בהזמנת הגננת טובה חסקינה (לימים חזקי-נא; 1948-1893) – יושבת ראש מרכז הגננוֹת, שהייתה היוזמת, המייסדת והרוח החיה בתיאטרון, ואף כתבה למונוגרפיה דברי מבוא. הייתה זו חסקינה שגייסה את בני הזוג אוקסנברג להשתתף בוועדה האמנותית של 'הקונצרטים לילדים', הגרעין שממנו צמח התיאטרון. עם בוא הזיכרון מצטיירת לפניי דמותה יוצאת הדופן של חסקינה, נמוכת הקומה ומלאת האנרגיה.

טובה חזקי-נא, 1923 (פיקיוויקי)

גרעין היווצרותו של התיאטרון נטמן בשנת 1928, כאשר חסקינה ולוין קיפניס ארגנו בתל אביב קונצרטים מוזיקליים לילדי הגן והכיתות הנמוכות של בתי הספר. שתי מטרות היו לקונצרטים הללו: להעניק לילדים חינוך אסתטי-אמנותי גם מחוץ לכותלי מוסדות החינוך, ולשלב חומר מוזיקלי בעבודת הגן. הקונצרטים התקיימו בדרך כלל אחת לחודש, באולמות קטנים ובאווירה אינטימית ואסתטית. לאור ההצלחה הגיעו בקשות לקונצרטים דומים גם ממושבות ומקיבוצים, מטבריה ומצפת. בשנת 1933 הועלה לראשונה מחזה באורך מלא (שלוש מערכות): 'הדחליל', שכתב לוין קיפניס ועיבד אותו עם יוסף אוקסנברג. השיר הידוע מההצגה הוא 'גינה לי, גינה לי, גינה לי חביבה'...

(אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

במשך השנתיים הראשונות של הקונצרטים התרחבה 'הוועדה האמנותית של סניף הגננות בתל אביב' ונוספו לה שחקנים, מוזיקאים וסופרים, מורים וגננות, בהן שושנה בלובשטיין (אחותה של המשוררת רחל) והגננות תמר קנדינוף (טנאי), ימימה טשרנוביץ וחוה וֶרְבָּה (אמה של השופטת דורית בייניש). חסקינה עמדה בראש הוועדה עד יום מותה. 'התיאטרון לילדים' גם צורף רשמית למרכז הגננות, ולדברי חסקינה, הייתה זו אחת הפעולות החינוכיות החשובות של מרכז זה. שלא כמו הצגות קולנוע, התיאטרון לילדים, בעיניה, 'נושא אתו שמחת חיים, יופי, שאיפות לטוב ולאמת, מפיץ ומעשיר את הלשון העברית', ועל כן ראוי שהמוסדות הלאומיים יתמכו בו. 'לעת עתה', כתבה בצער, 'נענתה רק עיריית תל אביב לדרישותינו התדירות ובתמיכה שנתית קטנה עוזרת היא לקיומו של המפעל' (הד הגן, ז, חוברות ה-ו, תש"ב, עמ' 3).

מבחינה דרמטורגית התפתח התיאטרון לילדים בדרך משלו: תחילה הומחזו קטעים לפי 'נושאי משימה' (כמו אהבת הארץ, עלייה, בניית הנמל, עבודת האדמה או שמירת הניקיון) בשלושה סוגי מחזות: משלים ובדיחות (כמו 'מעשה בגזר'); סיפורים ואגדות (כמו 'שלושת הדובים' או 'הברווזון המכוער'); מחזות לחגים, במיוחד לחנוכה או לפורים (אז הגיעו הילדים מחופשים). לימים כבר הוצגו מחזות של ממש, ברובם תרגום ועיבוד של יצירות קלאסיות לילדים ומקצתם מקוריים (כמו 'שמלת השבת של חנהל'ה' של יצחק דמיאל). כל רעיון נידון בקפדנות בוועדה האמנותית ואחר כך, על פי רוב, לוין קיפניס, בעל היד הקלה, כתב את המחזה שנבחר ויוסף אוקסנברג עיבד אותו לבמה.

בשנים הראשונות נערכו החזרות בגן הילדים שניהלה חסקינה, ובמקביל צייר צבי גולדין (לימים גורן), מורה בבית החינוך לילדי עובדים, סקיצות לתפאורות. רעייתו, פנינה (לבית סטולר), מורה ותיקה לריתמיקה, הייתה המנהלת המוזיקלית והמלווה בפסנתר. 

פנינה וצבי גולדין, 1971 (ישראל נגלית לעין)

לצד הכוריאוגרפית הראשית, דבורה גרשמן, פעלו בתקופות שונות שתיים מחלוצות הריקוד המודרני בארץ: שושנה אורנשטיין (אמהּ של הרקדנית והשחקנית גבי אלדור) וגרטרוד קראוס. לאור ההצלחה החליטו לשתף גם ילדים וילדות כשחקנים וייסדו למענם 'סטודיה' ללימוד סוֹלְפֵג', היגוי נכון ועוד. כמה מהן תהפוכנה בעתיד לשחקניות מקצועיות (בהן דינה דורון, עדנה פלידל וגליה טופול). לאחר ההצגה נהגו הגננות והמורות לשוחח עם הילדים על חוויותיהם ולסייע להם להבין טוב יותר את ההצגה. 

במשך שלושים שנות קיומו העלה 'התיאטרון לילדים' 35 מחזות, מהם בני מערכה אחת ומהם באורך מלא. עד 1955 עמדו בראשו לוין קיפניס (שכתב 19 הצגות), יוסף אוקסנברג (שביים 25 הצגות) והצייר-התפאורן גולדין (24 הצגות). כדי לשמור על הריכוז ולמנוע רעש והמולה של הצופים הקטנים, נהגו בהפסקות לשיר שירים מוכרים וחדשים כאחד, ועם הזמרים נמנו ברכה צפירה ואסתר גמליאלית. את המוזיקה להצגות ולהפסקות הלחינו מיטב מלחיני הדור: עמנואל עמירן, נחום נרדי, מנשה רבינא, דניאל סמבורסקי וידידיה אדמון. לפסנתר, שליווה באופן קבוע את ההצגות, נוספו במהלך השנים כלים כמו תוף וכלי נשיפה ('כלי רוח' בלשון אותם ימים).

רוב השחקנים והשחקניות היו חובבים – תלמידים ותלמידות, מורים ומורות – אף כי לעתים הופיעו גם שחקנים מקצועיים כבני הזוג אוקסנברג, שרה לוי-תנאי, רבקה פָּפֶּר, ושחקנים אורחים כמו בצלאל לונדון (אביו של איש התקשורת ירון לונדון) או יעקב אבא (אבא'לה) מ'המטאטא'. בשל העדר תמיכה כספית ממשלתית או ציבורית, נאלצו השחקנים להסתפק בתשלום סמלי בלבד. 

שנות הזוהר של 'התיאטרון לילדים' היו בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים. על הבימה ב'בניין מוגרבי', למטה, הוצגו אז עיבודים של מיטב ספרות העולם לילדים ולבני נוער, כמו 'גוליבר', 'תום סויר', 'אוהל הדוד תום' או 'פּוּ הדב'. 

(אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

לא קופח חלקם של סופרים יהודים, כמו שלום עליכם או ביאליק, ו'ספר הדברים', ההצגה שהוכנה לקראת יובל השישים לביאליק (1933) הפכה עם מותו החטוף למעין ספר זיכרון. עוד שנים רבות אחר כך שרו הילדים בקול גדול, ביחד עם השחקנים על הבמה, את 'הנדנדה' ('נַד-נֵד, נַד-נֵד, רד עלה, עלה ורד', בלחן של סמבורסקי), 'שתי בנות' ('בנות שתיים, בובותיים', בלחן של נרדי), 'שיר העבודה והמלאכה' (בלחן עממי בוכרי ובזמרתה של ברכה צפירה). התפאורה הייתה כה חיה, עד שהיה נדמה כי באמת מוצב על הבמה ספר ענק ומבין דפיו רץ ודהר 'בן-סוסי' ויצאו הבובות 'צילי וגילי'. עדות ממקור ראשון להשפעת הצפייה המשותפת בתיאטרון על הילדים השתמרה ביומנה של הגננת ימימה, בט' באדר תרצ"ז (3 במרץ 1936):   

רשמים לאחר חגיגת פורים אשר נתקיימה במוגרבי. משה: היה שם קוף, והם טובים כולם, ירדו ולא נשכו ... אנחנו שרנו את 'אני פורים'. מרים: רותי ראתה את הכושי ופחדה, אז אמרתי לה שזה מעץ ואישה מאחור עושה בידיים. יעקבל'י: הדב הולך על שתיים כי זה רק איש. דנה מספרת לילדים שהייתה פעם במוגרבי ושם היו שלוש נשים שעשו התעמלות ('ריקוד אורנשטיין') ואחר כך נסגרה הבמה ונפתחה שוב והיה פסנתר, איש ואישה [ברכה צפירה ונחום נרדי], והאישה שרה שיר של פורים (יומנים גנוזים, עמ' 193).  

ה. מיהו ומהו פינוקיו?

על פינוקיו ועל יוצרו, כמו גם על תרגומיו ועיבודיו לעברית, נכתב הרבה (ראו למשל ברשימתו של אלי אשד, 'ילד מעץ: פינוקיו חוגג 130 שנה של קיום', בלוג יקום תרבות, 22 במרץ 2013), ואנו נביא כאן את עיקרי הדברים ובקיצור נמרץ. 

קרלו קולודי, יוצרו של פינוקיו, אינו אלא שמו הספרותי של בן פירנצה קרלו לורנציני (1890-1826). קולודי הוא שם הכפר בטוסקנה, שבו בילה כילד את חופשותיו ובו גם ראה לראשונה תיאטרון של בובות עץ. בן חמישים, ללא ילדים, הציע לו ידידו היהודי פאג'י, מו"ל של ספרי ילדים, לנסות ולכתוב לבני הגיל הצעיר. מראהו של תיאטרון בובות נודד, עם הדמויות הקלסיות של הקומדיה דל'ארטה (ארלקינו ופולצ'ינלה, שיופיעו גם ב'פינוקיו'), עורר בו את הרעיון: בעיני ילדים, גם בובות נעות הן יצורים חיים. 

את גיבורו כינה קולודי פינוקיו (בן-אורן או צנובר באיטלקית), משום שגוּלף מבול עץ האורן על ידי הנגר ג'פטו, ששמו הוא הגיית השם המקראי יפת באיטלקית. בשנת 1881 נדפסה הסדרה בהמשכים, ואחרי ארבעה חודשים, בסוף פרק 15, התעייף קולודי והחליט להמית את הגיבור (החתול והשועל תלוהו על עץ). קהל הקוראים הצעיר, שנשבה בקסם הליצן, דרש המשך, ולאחר שנה חידש קולודי את הסדרה והוסיף עוד עשרים פרקים של תעלולים והרפתקאות, מהן חביבות מהן מסמרות שיער. בפרק האחרון, לאחר שלמד לץ העץ את הלקח ממעשיו כפויי הטובה, הפך אותו קולודי ל'ילד טוב' במושגי אותה תקופה: מחונך, הגון וממושמע. בשנת 1883 הופיעו כל הפרקים כספר שזכה מיד להצלחה עולמית. הוא תורגם לכל שפה ולשון במיליוני עותקים ונחשב לספר המתורגם ביותר מאז ומעולם (לאחר התנ"ך). הוא הומחז, בראש ובראשונה בתיאטרוני בובות, והגיע למיליוני ילדים בכל העולם בזכות סרט ההנפשה המקסים של וולט דיסני משנת 1940. פינוקיו של דיסני היה לדמות חביבה וסימפטית, שונה לגמרי מדמותו המקורית. בעקבות הצלחת הסרט נוצרו מאות עיבודים ועשרות סרטים מצוירים, שהקשר בינם לבין פינוקיו המקורי קלוש ביותר. נכתבו גם לא מעט ספרי 'המשך' ('בנו של פינוקיו', 'פינוקיו באפריקה', ואפילו יצירה המחברת בין פינוקיו לבין הקוסם מארץ עוץ). פינוקיו העניק השראה גם לעשרות יצירות מוזיקליות, מחזות זמר, סרטי קולנוע וטלוויזיה, במזרח ובמערב.

גם אצלנו נכתבו גרסאות אין ספור. הנה למשל טוביה צפיר שר את 'פינוקיו' למילותיה של מיכל חזון וללחנה של נורית הירש:

אין פלא שהספר הפך לאחד מספרי המופת בספרות הילדים העולמית ונלקחו ממנו דימויים וסמלים רבים המוכרים לכל אחד: האף המתארך כאשר הדובר משקר, 'ארץ הצעצועים', החתול העיוור והשועל הפיסח כסמל של נוכלים, הפֵיָה בעלת שיער התכלת, וכמובן הלקחים המוסריים: העונשים שמקבל השקרן וכפוי הטובה, וחשיבותה של קניית דעת, שבסופו של דבר סייעה לליצן העץ להפוך לבן אנוש. הרעיון של הפחת רוח חיים בדומם מזכיר את המסורת היהודית של 'הגולם', ומילה זו אף מופיעה בכמה מן התרגומים לעברית. השילוב בין פנטזיה לבין העולם היום-יומי (בעלי חיים ובובות המדברים בלשון בני אדם, מתן רוח חיים בדומם) היה חדשני בזמנו, אך מאז מלאה בהם ספרות הילדים ('הקוסם מארץ עוץ', 'פיטר פן' ועוד הרבה).  

לימימה, לאוקסנברג וללאה גולדברג, ששלטו בגרמנית, באנגלית וברוסית, לא הייתה כל בעיה ליטול מן התרגומים הללו, אך עמדו לפניהם כבר שני תרגומים עבריים, שאמנם נעשו באמצעות 'שפה מתווכת' ולא מהמקור האיטלקי. בשנת 1920 החל בפולין המחנך ישראל אליהו הנדלזלץ (סבו של העיתונאי והמבקר מיכאל הנדלזלץ) לתרגם לעברית את פינוקיו. הוא פרסם את שני הפרקים הראשונים בעיתון הילדים צפרירים, עד שזה פסק מלהופיע (על תרגום זה ראו ברשימתו של נתי גבאי בבלוג הספרנים של הספרייה הלאומית, 29 באוקטובר 2017). 

בשנת 1931 יצא לאור בהוצאת 'אמנות' בתל אביב תרגומו של ישראל דּוּשמן, סופר, מורה ופזמונאי ('פה בארץ חמדת אבות', 'השקדייה פורחת'), והוא נדפס שוב ושוב. 

מני אז, וביתר שאת אחרי סרטו של וולט דיסני, הופיעו בעברית כשישים (!) גרסאות של סיפור פינוקיו, רובן מקוצרות ומעובדות. בין המתרגמים לעברית נזכיר את לוין קיפניס, אוריאל אופק (ולימים גם רעייתו בינה ובתם עטרה), שלמה טנאי, שולמית לפיד, לאה נאור ועילאי מלצר. רק שלושה תרגמו ישירות מן הגרסה המקורית באיטלקית: נקדימון רוגל (זק, 1955), מרים שוסטרמן-פדובאנו (זמורה ביתן, 1990) וענת שפיצן (כרמל, 2004). נוסף על גרסת דיסני עובד לאנגלית סיפורו של פינוקיו בידי האמריקנית שירלי גולדן, וימימה תרגמה גרסה זו לעברית בשנת 1958 (הוצאת מסדה).  

תרגומה של מרים שוסטרמן-פדובאנו, 1990

תרגומה של ענת שפיצן, 2004

גרסה מוזרה בעברית ושמה פינוקיו בארץ ישראל (מצפה, 1950), חיבר המשורר אביגדור המאירי, שבחר לכתוב אותה בלשון מקראית ארכאית (שמו של הצרצר הוא 'צפנת בן-צרצור'). זהו מעין המשך של גרסת דיסני, שפסח גינזבורג תרגם לעברית כמה שנים קודם לכן (מצפה, 1942). פינוקיו לומד את כתבי הקודש בעזרת יפת (ג'פטו) והפֵיָה מעבירה אותו ארצה. הוא מבקר בתל אביב ובנהר הירדן, ופוגש ליד הכותל המערבי נביא זקן שמחכה לגיבור האלמוני, ילד שיקריב את חייו למען אחרים... עוד על מהדורה זו ראו מה שכתב דני קרמן בבלוגו ('המהפכה ביער עד: אביגדור המאירי').

פרשה חביבה אחרת קשורה בעיבוד לרוסית. בשנת 1936 עיבד אלכסיי טולסטוי את הספר מאיטלקית לרוסית וקרא לו מפתח הזהב או הרפתקאותיו של בורטינו (buratino באיטלקית: ליצן עץ). סיפורו של טולסטוי דומה בבסיסו למקור של קולודי אולם ללא המימד האכזרי. זו גרסה נעימה ביותר ומלאת הומור, דמיון פרוע ושובבויות. העלילה מהירה יותר ומסתיימת בשישה ימים, וגם מוסר ההשכל פשוט ומותאם לטעם הסובייטי: יש רעים ויש טובים, עשירים מנצלים ועניים טובי לב. הספר הפך ללהיט ועד היום הוא נמנה על הקלסיקה של ספרות הילדים הרוסית. הוא הוצג והוסרט שם כמה פעמים ואף זכה לכמה תרגומים לעברית (ראו במאמרו של אלי אשד, 'פינוקיו הרוסי של אלכסיי טולסטוי', בלוג יקום תרבות, 10 בפברואר 2016).

מפתח הזהב זכה גם לעיבוד לבמת חובבים בארץ. למחזה היו שלוש מערכות ולאה גולדברג כתבה לו את השירים (למוזיקה של גארי ברתיני). לא ברור אם המחזה בכלל הועלה על הבמה, ואם כן מתי (ברתיני עלה לארץ רק ב-1946). בקשיים מרובים מצאתי גרסה שלו בין הספרים הנדירים של הספרייה הלאומית, מתוקתקת על מכונת כתיבה. לעומת חריזתה הקולחת של לאה גולדברג ל'פינוקיו', כאן אנו מוצאים אילוצי חריזה כמו 'ומר חושם גולם איש / עניינו הוא עסק ביש', או דברי מנהל תיאטרון הבובות שמעסיק את פינוקיו: 

לפניכם הבאתי / עם שוטה ופתי / בולי עץ בלי מוח / בם אמשול בכוח / ... הבובות כפופות לי / הבובות סוגדות לי, / את שוטי ארימה, / וכולן רוקדות לי, / כי שוטי הוא שוט, / שוט עבה מאד.

לא על שירים אלה הייתה תפארתה של לאה גולדברג. 

ו. מניין באו השועלים?

ולסיום, משהו על מקורותיו של 'נתפסו השועלים'. שיר זה נכתב להמחשת תמונה במערכה השנייה: פינוקיו סר אל הכרם הראשון שמצא בדרכו כדי להשביע את רעבונו, אך נלכד במלכודת שטמן האיכר לגונבי התרנגולות מן הלולים שבחצרו. האיכר ממנה אותו לשמור על הלולים במקום הכלב שמת, ופינוקיו, שנובח ככלב, מצליח ללכוד את הגנבים הטורפים. בתמורה לשירותיו מעניק לו האיכר תפוחים ומשחררו לחופשי.

מי הן החיות שהגיעו לטרוף תרנגולות? ישראל דושמן, שתיאר את 'החיות הקטנות הטורפות הלהוטות מאוד אחרי ביצים ואפרוחים', קרא להן 'נמיות', ואילו ימימה, בתרגומה למהדורה הצבעונית האמריקנית משנת 1958, כינתה אותן 'חולדות'. אבל מתברר כי במקור השתמש קולודי במילה האיטלקית faine, שמשמעותה המילונית היא סָמוּר – חיה ממשפחת הגיריות והחמוס, בעלת זנב ארוך ורגליים קצרות. ואכן כך תרגמו מאיטלקית מרים פאדובני-שוסטרמן ואחריה גם ענת שפיצן: 'חיות קטנות בעלות פרווה כהה ... סמורים, בעלי חיים קטנים אוכלי בשר' (הרפתקאותיו של פינוקיו, כרמל, 2004).

סמור (ויקיפדיה)

מדוע אפוא בחרו ימימה ולאה גולדברג להכניס להצגה דווקא את השועלים?

בהעדר כל מקור אחר, אעלה השערה: מוריה של ימימה בגימנסיה הרצליה (בן-ציון מוסינזון, חיים הררי, חיים בוגרשוב ואחרים), הקנו לתלמידיהם את חשיבותה של התרבות העברית ומקורותיה, מהמקרא והמדרש ועד לסופרי אותם ימים ולשונם, בקריאה נכונה ורהוטה, בהמחזה ובצליל. פרקים שלמים מן המקרא ומן המדרש – בעיבודם של ביאליק ורבניצקי בספר האגדה – היו שגורים על לשונם של התלמידים הצעירים. אפשר להניח שכאשר חשבו על גניבה מן הכרם, הם נזכרו באופן טבעי בפסוק 'אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר' (שיר השירים, ב 15). הם בוודאי גם הכירו את משל 'השועל והכרם', הן ממשלי אזופוס הן ממדרש קהלת רבה, על השועל שנכנס לכרם כדי להשביע את רעבונו, אכל ואכל, שבע ותפח עד שלא יכול היה לצאת דרך אותו 'נקב' שבגדר; צם שלושה ימים ורק אז הצליח לצאת.

ועל כך נוסיף את השפעת אורו הבוהק של ביאליק. כל בוגר החינוך העברי באותו דור הכיר היטב את יצירתו השירית. בשנת 1933, לרגל יום הולדתו השישים של המשורר הנערץ, התפרסם בהוצאת דביר הכרך שירים ופזמונות לילדים עם איוריו המקסימים של נחום גוטמן. כל שירי ביאליק לילדים היו שם, מ'קן לציפור' ו'שתי בנות' דרך 'מֵעֵבֶר לים' ו'עֲלִי באר' ועד ל'משה הנער / תעה ביער'. והגננת ימימה כתבה על כך ב'יומן גן הילדים' (י' בטבת תרצ"ו): 

היום יום הולדתו של ח"נ ביאליק. ניסינו בבוקר לתת לילדים קווים מילדותו ... נתתי תוכן של השיר 'אל הציפור' ועברנו לשירים הידועים לנו. כה קרוב היה המשורר לילדים, ושיריו שגורים בפיהם. ביאליק – מעיין בלתי פוסק, אפשר לדלות ולשאוב לאין גבול (יומנים גנוזים, עמ' 188).

הורדתי מן המדף את הכרך השמור בביתי, שאותו ירשתי מאמא. הכריכה קצת מרופטת, הסביבון ב'לכבוד החנוכה!' עוד מכונה כאן 'כִּרְכָּר', אבל ההנאה לחזור ל'דקלומים' לא תסולא בפז. לא כאן המקום לעסוק בהערצתה של ימימה לביאליק, שהיה חבר קרוב של אביה ושל דודה חיים (המוּכּר בכינויו הספרותי 'רב צעיר'); די אם אזכיר שלרגל יום הולדתו היא כתבה את הסיפור 'ביאליק וטליק' (דבר, מוסף לילדים, 19 ביולי 1933). והנה, לקראת סוף קובץ שיריו של ביאליק לילדים, נדפס שירו 'התרנגולים והשועל' (עמ' קסא-קסח). 

אמת, אין דמיון רב בין סיפור פינוקיו לבין המסע שעליו שורר ביאליק, של 'כל בעלי כרבולת, / אפרוח, תרנגול ותרנגולת', לחפש להם 'מכולת', ופגישתה של התרנגולת הפיסחת עם 'בן-שועל נער' בדרך; אך עשוי היה להתעורר בלב ימימה זיכרו של סיפור מחורז זה, ששפתו המקראית לא הייתה אז מכשול. מי יודע, אולי כך הגיעו השועלים טורפי התרנגולות ל'פינוקיו'...

ואלה דברי השועל אליבא דביאליק:

ואכן, מערכה ב' בהצגת 'פינוקיו' מזכירה מאוד את 'התרנגולים והשועל', וכך לאחר שנתפשו השועלים, האיכר נוהג בהם בזנבותיהם:

והרי זה כמעט כפי שחרז ביאליק: 

__________________________________________

אני מבקשת להודות לצוות הארכיונאים המסורים במכון 'גנזים', באוסף עמירן שבארכיון למוזיקה באוניברסיטת תל אביב, ובאוסף אוקסנברג שבארכיון התיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים.