פדיון חמוֹר, שילוח הקן ופרה אדומה (ומשהו על שירי חמורים)

א. ידע חמוֹר אבוס בעליו

העולם המופלא והמטורלל של סגולות לזרע של קיימא, לזיווג הגון, לנחת ולהצלחה מביא בכנפיו הזיות שהדמיון מתקשה להכיל.

כשאביעד הכהן שלח לי את המודעה הבאה, עניתי לו שאני מתלבט מה המדור המתאים לקוריוז זה: 'ארץ הקודש' או 'פרנסות של יהודים'...

מספרם של חמורי הבית, שהיו מחיות המשק הנפוצות בארץ, יורד בהתמדה (יש מי שמדבר על כמה אלפים בודדים, רובם כנראה בשטחים הפלסטיניים), אבל חמורים על שתיים יש בשפע.

נכנסתי לאתר המושקע של פודי החמורים, ואהבתי – כמו שאמרה חביבתנו מירי רגב, כשנשאלה פעם מה היא אוהבת בסרט של טרנטינו (שאותו כמובן לא ראתה) – 'את הכול, את כל הסיפור, את המשחק, את הנגיעות הנכונות, את המערכת המורכבת בין גברים ונשים'...

למשל, אהבתי את התמחור הקסום של 118 ש"ח, שזה 100 + ח"י (העברה בנקאית לסניף בנתיבות). וכמובן הקשר המוזר בין מעיין רשב"י ומערת רשב"י – שכביכול ישבו בה רשב"י ובנו אלעזר 13 שנה ולמדו תורה – לבין קיומה של 'המצווה הנדירה' שתתקיים ממש בתוך המערה (אגב, מי שממש מתעקש יכול לעשות את פדיון החמור גם בבית).

על המצווה הנדירה הזאת כבר כתבתי בעונ"ש כמה פעמים (למשל, 'מזל טוב, נולד לנו פטר חמור!' מ-2012, או 'פרנסות של יהודים: פטר חמור' מ-2023). זה נדיר כל כך, שכמעט בכל שנה ושנה יש מי שרוכב על החמור הזה ועושה ממנו קצת כסף.

בהזדמנות חגיגית זו הבאתי, בנספח למטה, משהו על שירי חמורים בתרבות הישראלית. 

ב. שילוח הקן

ואם במצווֹת נדירות עסקינן, מה דעתכם על שילוח הקן?

אכן, מצווה מוזרה ביותר מן התורה (דברים, כב 7-6). תילי-תילים של הסברים ופרשנויות הוקדשו לאורך הדורות להבנתה, מה גם שזו אחת משתי המצוות ששכרן הובטח במפורש 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים' (האחרת היא מצוות כיבוד אב ואם). 

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכׇל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.

נו, מי לא רוצה להאריך ימים בכלל ושייטב לו בפרט?

על עץ ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים נתלו לאחרונה המודעות האלה:

צילום: טובה הרצל

נעזוב בצד את המצווה הנדירה ונתמקד בשילוב העילג והמביך של עברית חרדית ואנגלית חרדית. 

הבה נסתכל על המודעה מקרוב:

במה נתחיל? 

נתחיל בשיבושים הגסים של הפסוק ('שליח' במקום 'שַׁלֵּחַ'), hakan במקום haken, או בתמורה האינפנטילית שמובטחת למי שישתתף בכספו במצווה: תמיכה בבני תורה 'חשובים' שיודעים את ההלכה ובילדיהם (שמשווים אותם כנראה לגוזלי הציפור), והשיא – אפשר לקבל את הביצים עם השם של התורם עליהן (קצת מזכיר את ביצי פסחא)...

פסחא שמח!

הנה עוד כמה הטבות למי שיתרום: 'אריכת ימים', 'לבנים – לקוט שמונע דברים' (אני מודה שלא הבנתי), והכי חשוב, 'ומקרב לגאולה', כפי שהובטח ב'מדדש[!] רבה'.

ג. פרה אדומה

ערוץ 7

גם אלה מכם שיודעים מהי פרה אדומה (לא כיפה אדומה, פרה!) מן הסתם לא שמעו על 'פרויקט פרה אדומה', שמתנהל בהתנחלות שילה (ליד שילה הקדומה, שם היה מרכז דתי, 'משכן', בימי עלי הכהן ושמואל הנביא). מיזם זה, ובשמו הרשמי 'המרכז לחקר פרה אדומה', משתמש בהישגי מדע הגנטיקה המתקדמים ביותר על מנת להביא לעולם דור ישרים של פרות אדומות, כשרות לכל מטרה. אלא שהמטרה איננה בשרית וגם לא חלבית, אלא קדוֹשה בתכלית הקדוּשה. דהיינו, שחיטת הפרה הג'ינג'ית, שריפתה עד העצם, ושימוש באפרה על מנת לטהר את הכוהנים הטמאים (מטומאת מת) על מנת שיוכלו לעבוד את עבודתם בבית המקדש.

מדיווח בערוץ 7 ('המרוץ הטכנולוגי להצלת הפרות האדומות בשילה') למדתי כי שתיים מארבע הפרות האדומות שהובאו מארה"ב נפסלו לייעודן, אבל למרות הצער שבדבר הם המשיכו לתרום את גופם למדע:

חלוף הזמן נתן את אותותיו בפרות: שתיים מהן נפסלו לשימוש הלכתי לאחר שצמחו על גופן שערות בגווני שחור ולבן, ואילו שתי הפרות שנותרו אדומות לחלוטין ("תמימות") הגיעו כבר לגיל ארבע.  

אף על פי שאין מגבלת גיל רשמית לפי חוקי ההלכה, במרכז לחקר הפרה האדומה העדיפו שלא לקחת סיכונים מיותרים ולהיערך מבעוד מועד לעתיד. ההליך הנוכחי מיושם בשיטות חדשניות המשלבות מחקר גנטי מתקדם, במטרה להגדיל ככל הניתן את סיכויי ההצלחה להולדת עגלות בעלות שיער אדום מוחלט. הניסוי הנוכחי מתבצע דווקא על אותן הפרות שנפסלו, שכן מחקרים מדעיים מראים כי שילובן עם זרע מותאם עדיין נושא פוטנציאל גבוה במיוחד להעמדת צאצאים כשרים לחלוטין.

למתעניינים, יש גם מרכז מבקרים!

(תודה לרן לב-ארי)

נספח:  משהו על חמורים בתרבות הישראלית

יעקב שביט ויהודה ריינהרץ, חמוריות: מסע בעקבות החמור, מרכז זלמן שזר, תשע"ד

על מקומו של החמור בתרבות הישראלית אפשר לכתוב סדרת מאמרים, ואנו נסתפק במועט: שלושה שירי חמורים (מתוך הרבה נוספים), לכבודם של החמוֹרים מכל המינים, של הפועלים קשי היום, של אלה שמעולם לא התלוננו וליוו את חיי היישוב והמדינה מאז ימי גדוד נהגי הפרדות, עבוֹר ב'משקי הילדים' בכל קיבוץ או מושב, ועד לגלגול ההזוי האחרון: מצוות פדיון פטר חמור.

א. החמור הקטן

תחילה השיר המיתולוגי 'החמור הקטן', שאין ישראלי – ילד או מבוגר – שאינו מכיר אותו, וכולם בטוחים שהוא עימנו מאז מתן תורה בהר סיני ומחבריו הם 'עממיים'. 

ובכן לא ולא. השיר הגיע אלינו מעמק הירדן: כותבת המילים הייתה יהודית סלע-וינר (1997-1923) מקיבוץ דגניה א', והמלחין היה יקותיאל שור (1990-1918) מקבוצת כנרת. השיר, שנכתב והולחן ב-1958, היה חלק מאופרטה לילדים (מחזמר) שנקרא 'מה טוב יחדיו' וחובר עבור חגיגות היובל לקיבוץ דגניה א' שנערכו ב-1960. 115 ילדי בית הספר האזורי של קיבוצי עמק הירדן הם ששרו אותו, יחד עם עוד כעשרה שירים שחיברו השניים.

כאן נמצאת ההקלטה הראשונה של 'החמור הקטן', 1960 (הבלוג של עינת אמיתי)

ההצלחה הייתה גדולה, ועד 1961 הופיעה חבורת הילדים עם המחזמר בשורה של אירועים, כולל בהיכל התרבות בתל אביב. גלגוליו של המחזמר נסקרו בפירוט במאמרה של עינת אמיתי, 'על חגיגות היובל לדגניה א' ועל חמור אחד מפורסם', יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים, 16 באוקטובר 2010.

ביצוע הבכורה של 'החמור הקטן' במחזמר 'מה טוב יחדיו' (הבלוג של עינת אמיתי)

המילים המקוריות (הבלוג של עינת אמיתי)

וכאן הקלטה של הביצוע המקורי מ-1960 כפי שהובאה בערוץ שיר-עד. בלשונית ההסבר ביוטיוב תוכלו למצוא מידע נוסף:

ב. דבקה החמור

שנות החמישים היו טובות לשירי חמורים. 

ב-1955 חיבר והלחין עמנואל זמיר (1962-1925) את 'דֶּבְּקָה החמור'. המיוחד בשיר היה שבתוך הטקסט העברי המליצי שילב זמיר, אולי בפעם הראשונה בתולדות הזמר העברי, גם משפט בערבית, שאותו שמע בביקוריו הרבים בכפרים ערביים:

גָּאלוּ לִלְחִמָאר: לָוֵוין?
גָּאל: יָא לִלְחַטַבּ, יָא לִלְעֵין!

שאלו את החמור: לאן? ענה: לחטוב עצים ולמעיין (כלומר להביא גזרי עצים וכַדי מים מהמעין).

הנה הדבקה בביצועם הבלתי נשכח של רן ונמה (רן אלירן ונחמה הנדל) שהוקלט ב-1958.

  

ג. חמור קופץ בראש

ב-1959, לקראת סוף אותו עשור, שרה להקת הנח"ל את השיר המשעשע 'חמור קופץ בראש' (מוכר גם בשם 'שיר החמור'), שכתב דן אלמגור והלחין סשה ארגוב (לימים שרו את השיר גם חברי להקת התרנגולים בתוכניתם השנייה, 1963):

 

הנה המילים המלאות:

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 24

נחום גוטמן, הרפתקאות חמור שכולו תכלת, הופיע בפעם הראשונה ב-1944