‏הצגת רשומות עם תוויות בלז. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בלז. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 29 בספטמבר 2023

יחי אדוננו, מורנו ורבינו: מנהגי חג בחצרות חסידים (א)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

לפני שנים רבות, כשהייתי חלק מעולם הפרסום, אנשי השיווק התהדרו במילה חדשה: פוזישיונינג (Positioning) – כיום קוראים לזה בעברית מִיצוּב, ויש המהדרים וקוראים לזה מִיתוּג (branding) או בִּידוּל. אם למוצר שלך אין שום יתרון בולט על המתחרים, תמציא משהו שיבדל אותו מהם: סניקרס צהובים, משקפיים מרובעים או בננות בטעם צנון. כך תוכל לפרסם ולהבליט את לקוחותיך.

ומה שנכון בענייני חולין, נכון לא פחות גם בעולמות הקודש.

אחרי השואה הגיעו לארץ טיפין טיפין שרידי עדוֹת חסידיות שונות ממזרח אירופה וממרכזה. אודים מוצלים מאש, שחיפשו בארץ ישראל בית חדש שבו יוכלו לשקם את עצמם ולחדש את חיי הקהילות כפי שזכרו והכירו קודם לחורבן. כמה אדמו"רים הגיעו לארץ עוד קודם לשואה, מקצתם הצליחו לשרוד במחנות הריכוז והמוות ובגטאות וניצלו בדרך נס, הם מצאו את חסידיהם הישנים ואת החסידים שניצלו ויחד ניסו לחדש את החצר החסידית הישנה שחרבה. 

מכל הערים שבארץ, דווקא תל אביב הייתה 'עיר החסידות'  לא בני ברק ולא ירושלים. בתל אביב של שנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת היו עשרות רבות של בתי תפילה חסידיים (שטיבלך) ודירות מגורים של אדמו"רים שהפכו ל'חצרות' חסידיות צנועות. אלה ליד אלה גרו בתל אביב דאז חילוניים, מסורתיים, דתיים-לאומיים וחרדים, בדו-קיום מכבד וביחסי שכנות טובה.

ממש לאחרונה ראה אור ספר מרתק בהוצאת מרכז זלמן שזר, פרי עטה של ד"ר מיכל גלטר, שנקרא בשם המאתגר: שטריימל בדיזנגוף: חצרות חסידיות והמרחב הדתי בתל אביב, 1965-1940. דווקא בימים מתוחים אלה, העיון בספר יפתיע את כל מי שחשב שתל אביב נולדה מן הים, ללא היסטוריה, ללא מורכבות וללא רבגוניות דתית. גלטר פורשת מפה  תרתי משמע  של כל בתי התפילה והחצרות הללו, שרובם פעלו באזורים הכי מגניבים של תל אביב דהיום: שדרות רוטשילד, שינקין, אחד העם ועוד.

כל זה נחלת ההיסטוריה. הכל השתנה למן אמצע שנות השישים, כאשר רבים מהחרדים עזבו לבני ברק ורבים מבני הציבור הדתי-לאומי עברו לפרברים (פתח תקוה, רעננה, כפר סבא, גבעת שמואל, ועוד) ובהמשך להתנחלויות מעבר לקו הירוק. עדיין נותרו לא מעט שרידים חסידיים בתל אביב, אבל ה'סצנה' החסידית כבר לא שם, והיום הם מעין 'שמורות טבע' בלב העיר החילונית התוססת, שחיים בשלום וללא פרובוקציות עם סביבת הרוב החילונית. אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.

העולם החסידי המתחדש בארץ זכה להצלחה מדהימה, ואת זה לא צריך להוכיח  כל מי שחי כאן יודע זאת היטב.

הרבי מפרמישלאן דורש לפני צאן מרעיתו בטקס התשליך

ככלל, העולם החרדי האשכנזי מתחלק לשניים: המתנגדים ('ליטאים', 'פרושים') והחסידים. החסידים מתחלקים ל'חצרות' או עדוֹת, ובראש כל קבוצה כזו עומד אדמו"ר (אדוננו, מורנו ורבנו), המכונה בפי החסידים: רבי (בלשון הדיבור: רֶבֶּה) ובלשון החוקרים: צדיק. הרבי הוא בן לשושלת ארוכה ומיוחסת, ובפועל החסידים מגדירים את עצמם כנאמניה של שושלת זו: פרידמן בסדיגורה, טברסקי בצ'רנוביל, רוקח בבלז, טייטלבוים בסאטמאר, הלברשטם בצאנז, שניאורסון בחב"ד וכו' וכו'.

יש עשרות חצרות כאלה, המכונות לרוב על שם עיירת מוצאן שבגולה, מהן זעירות ומהן גדולות, אימפריות של ממש. לכל חצר מנהגים המיוחדים לה, צורות לבוש מיוחדות, מנגינות חסידיות ייחודיות ועוד ועוד ענייני הווי וסגנון חיים. 

כבר שנים שאני מצלם חצרות חסידיות. אני מודה כי העולם החסידי לא רק מעניין אותי אלא גם מצטלם יפה... בעיקר מעניינת אותי רוח ההמצאה וחידוש העבר ושילובה בתוך המסגרת השמרנית הישנה. אני סקרן להבין את סוד הצלחתם של האדמו"רים למצב את עצמם ואת חסידותם וליצור את ה'אספרי דה-קור', מעין רוח יחידה. במרוצת השנים הם גם המציאו מנהגים חדשים, ייחודיים להם, שאינם כתובים בתורה ואפילו אינם מדרכי אבות, אבל הם וחסידיהם מאמינים שמנהגים אלו ניתנו למשה רבינו בהר סיני.

ולקוראי רשימה זו אני פונה בבקשה: בלי 'פוליטיקה'. אני לא שופט ולא מחלק ציוּנים, רק מציג כמה ממנהגי החגים שנהוגים בקרבם של אלה שחיים איתנו ולידינו. כמובן שלא התיימרתי לכסות את הכול, זהו רק מבחר קטן וכל אחת מקבוצות הללו ראויה ליותר מכמה שורות. מן הסתם גם טעיתי בהבנה או בפירוש של כמה דברים, וכרגיל אשמח אם הקוראים יתקנו אותי. 

השתדלתי לסדר את התמונות לפי לוח השנה היהודי, אבל לא תמיד הצלחתי. הפוסט קצת ארוך ולכן חילקנו אותו לשניים. נתחיל... (שימו לב, הקלקה על תמונה תגדיל אותה).

*

חסידות סדיגורה 

תשליך עושים בראש השנה, אך יש חצרות חסידיות העושות את הטקס העתיק הזה בין ראש השנה ליום כיפור. את החטאים משליכים כביכול למקווה מים שיש בו דגים. בבני ברק אין ים ואין אגם או נהר. מה עושים? חסידי סדיגורה עורכים את הטקס בחצר מרכז החסידות, אל מול בריכת ילדים מפלסטיק ולתוכה מכניסים כמה דגים אמיתיים קטנים.

חסידות פרמישלאן 

חסידות פרמישלאן היא חסידות קטנה שמרכזה בבני ברק. את טקס התשליך עורכים החסידים על שפת נהר אמיתי, ליד שפך הירקון לים. 

לחסידות זו יש כמה מנהגים מיוחדים, וכך למשל ב'הקפות שניות' שבמוצאי שמחת תורה רק האדמו"ר רוקד עם ספר תורה. שאר החסידים רוקדים סביב הדוכן שעליו מונחים ספרי תורה נוספים. 

בחנוכה נוהג האדמו"ר לנגן עלי כינור להנאת חסידיו. למדרגת יהודי מנוחין הוא עדיין לא הגיע, אבל יהודי הוא במאה אחוז. 

חסידות קרעטשניף 

קְרֶצ'ניף היא חסידות קטנה שמקורה ברומניה ומרכזה הישראלי הוא ברחובות. את טקס התשליך הם עורכים בחוף הים הפרטי של קיבוץ פלמחים. 

חסידות לֶלוֹב

בערב יום כיפור נוהג האדמו"ר מללוב  לבוש בקִיטְל (חלוק לבן שמדמה תכריכים)  לחלק פרוסות של עוגת 'לֶייקָח' לחסידיו. למה לייקח דווקא? יש הדורשים מנהג זה על סמך הפסוק במשלי 'כי לקח טוב נתתי לכם', ויש המסבירים זאת שכך מתברכים החסידים שלא יזדקקו בשנה זו לידי מתנת בשר ודם.

אחרי קבלת העוגה זוכים החסידים לקבל מלקות מהשמש, זכר לל"ט המלקות  עונש שנהגו בו בתי הדין בתקופת המשנה. לא מדובר חלילה במלקות אמיתיות, אלא במגע רך של רצועה. המנהג הזה עתיק מאוד ורווח גם בחוגים לא-חסידיים.  

חסידות פינסק-קרלין 

את שמחת בית השואבה חוגגים החרדים בלילות חול המועד סוכות. בחצרו הירושלמית נוהג האדמו"ר של פינסק-קרלין (פיצול של חסידות קרלין-סטולין) לרקוד עם שתי אבוקות. לידו  גם הוא מניף שתי אבוקות  בלבוש לא חסידי אלא מודרני (מגבעת, חליפה ועניבה) עומד אחד התומכים העשירים של החסידות (אלה מכונים בעגה החרדית 'נגידים'), שבזכות תרומותיו הוא נהנה ממעמד מיוחד.

חסידות מכנובקה-בעלז

בתפילת הושענא רבה  בבוקרו של היום האחרון של חול המועד סוכות  מתעטפים חסידי מכנובקה-בעלזא (פיצול של חסידות סקווירה ושל חסידות בלז), שמרכזם בבני ברק, ב'טורקיש טלית' (במלעיל), כלומר טלית טורקית. מדובר בטלית עבה וקטנה מהרגיל שפסיה צבועים בכחול כהה. חלק מהתפילה המיוחדת כולל גם 'הקפות' עם ארבעת המינים, והאדמו"ר (במרכז התמונה) מוביל את המתפללים. 

רוב החסידים חובשים בשבתות ובחגים שטריימל. האדמו"רים חובשים שטריימל מפרווה משובחת במיוחד, המכונה קולפק או צוֹיְבֶל (צובל הוא יונק בעל פרווה). צאצאי אדמו"רים בחסידויות שמקורן ברומניה או גליציה חובשים גם הם קולפק. כך גם בחסידות מכנובקה, נכדיו של האדמו"ר חובשים קולפק. כאן ב'הקפות שניות'.

חסידות ויז'ניץ

כך נראה אולם בית הכנסת הגדול של חצר ויז'ניץ בבני ברק בבוקר יום הושענא רבה. 

הגברים הנשואים בולטים בטליתות לבנות, והבחורים הרווקים  בשחור וללא טלית  עומדים על הפַארֶנצֶ'ס (טריבונות) וכולם מחזיקים בידיהם את ארבעת המינים. על הבימה שבמרכז האולם עומדים האדמו"ר ושמשיו. אחרי 'נטילת לולב' לוקחים כולם צרור של חמישה ענפי ערבה וחובטים אותם ברצפה במלוא הרצינות. 

שמחת תורה הוא גם יום שמחת הילדים. כמו בכל בתי הכנסת האחרים בחסידות ויז'ניץ נוהגים להעלות לתורה גם ילדים שעדיין לא הגיעו לגיל בר-מצווה. בכמה פינות עורכים קריאת ברכה משותפת לילדים שעדיין לא למדו לקרוא. מרימים עבורם מעין חופת טליתות, וילד אחד, שמכונה 'חתן כל הנערים', קורא את הברכה עבור כולם. 

חסידות בֶּעלְז 

במוצאי שמחת תורה עורכים בבתי כנסת רבים עבור הילדים טקס 'צאן קדושים' (ובלשון הדיבור: קדויישים). בחצר בעלז המנהג הפך להצגה שלמה. אחד החסידים מתחפש לרועה ומוליך אחריו טור ארוך של ילדים. הם עוברים על פני האדמו"ר המברך אותם, מקבלים שקית ממתקים, ולסיום הרועה שופך עליהם מים וזורק עליהם סוכריות (לטקס זה הקדשנו רשימה מיוחדת בבלוג). 

חנוכה הוא החג האהוב על חסידי בעלז. אלפי חסידים מכל רחבי הארץ, וגם רבים מחו"ל, באים לחלות את פני האדמו"ר ולחזות כיצד הוא מדליק את הנרות. הצעירים על הטריבונות, הזקנים סביב השולחן והילדים מתחת לשולחן. אחרי ההדלקה האדמו"ר נושא דרשה ועם סיומה שרים החסידים ממיטב שירי בעלז, כשמלווה אותם מקהלת ילדים ומקהלת גברים. השירה מלהיבה וזו חוויה מוזיקלית נהדרת. 

החלק השני של הכתבה פורסם כאן 
_______________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

יום שישי, 21 באוקטובר 2022

צאן קודשים: מוצאי שמחת תורה בחסידות בֶּלְז

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

'צאן קודשים' הוא אחד מכינויי החיבה של העם היהודי. מקור הביטוי הוא בספר יחזקאל: 'כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה' (לו 38). בקהלות ישראל במזרח אירופה היה נהוג, בשבוע שלפני ראש השנה, שהשמש היה מקיש על חלונות הבתים השכם בבוקר ומעורר את הישֵׁנים לתפילת הסליחות במילים 'ישראל צאן קודשים, קומו לעבודת הבורא'. גם בפיוט הידוע 'אֹם אני חוֹמָה', שנכתב על ידי אלעזר הקליר בתקופה הביזנטית, נאמר: 'צֹאן קָדָשִׁים / קְהִלּוֹת יַעֲקֹב / רְשׁוּמִים בִּשְׁמֶךָ / שׁוֹאֲגִים הוֹשַׁע נָא'.

הרועה הוא הקב"ה, ועם ישראל הוא צֹאנו, וכפי שהרועה דואג לבני הצאן השייכים לו, כך הקב"ה דואג לעמו. צאן קודשים הפך גם כינוי לילדי ישראל התמים והתמימים, שעדיין לא חטאו כמו הגדולים.

הפולקלוריסט יום-טוב לוינסקי כתב: 

מנהג היה בעדות אשכנז, שכשהתכנסו ילדים רבים, בימי חג כמו בשמחת תורה, נהגו לכבדם בממתקים ופירות, אולם לפני זה קרא אחד הגבאים: 'צאן קדשים!', וכל הילדים ענו בפעייה: מֶה-מֶה! (אנציקלופדיה של הווי ומסורת ביהדות, דביר, תש"ל, עמ' 620)

מנהג זה השתמר בקרב חסידי בלז ותיעדתי אותו השבוע, בצאת החג. 

בחצר החסידית של בֶּלז נהוג מימים ימימה שבמוצאי שמחת תורה מתחפש אחד המלמדים לרועה. ילדי החסידות הולכים אחריו בטור ארוך ועוברים על פני האדמו"ר, שבאותו זמן עורך את טיש שמחת תורה (הטיש הוא הטקס שבו עורך הרבי סעודה בפני קהל חסידיו). בחסידות בלז מקובל שאין החג מסתיים קודם שהאדמו"ר עורך את טקס ההבדלה ומבדיל בין קודש לחול, ואת זאת הוא עושה רק בסיום הטיש. במילים אחרות: החג הבלזאי נמשך הרבה אחרי רדת החשכה ומסתיים בסביבות 11:00 בלילה. את הטיש עצמו לא יכולתי לצלם, ולפיכך צילמתי רק מחוץ לאולם.

לקראת הטיש הביאו לאדמו"ר חלה ודג שהוכנו במטבח 'חברת הכנסת אורחים', שתחת חסותה סועדים יחדיו החסידים שהגיעו לירושלים לחגוג יחד עם הרבי. הגשת החלה והדג לאדמו"ר נקראת 'כיבוד', ומתכבדים בכך הבחורים והאברכים שפעלו בהתנדבות להכנת הסעודות לאורחים. הרבי טועם מעט ומעביר לקהל הנאספים את ה'שיריים'.

במבנה העצום של בית הכנסת ובית המדרש של בלז, בלבה של השכונה הנקראת קריית בעלז, יש מבוך של חדרים, אולמות, מדרגות ומסדרונות. טור ארוך של ילדים (רק בנים, כמובן) התפתל בין החדרים והמסדרונות, עד אשר הופיע ר' נתן, אשר כבר תשע שנים משמש בתפקיד הרועה. הוא מוליך את הטור לחדר הטישים ושם עוברים הילדים על פני האדמו"ר. כשהילדים מסיימים את צעדתם הם יורדים למרתף בית הכנסת וכל אחד מהם מקבל חבילת ממתקים.

כשהכל הסתיים הוליך ר' נתן את הילדים היותר גדולים החוצה, אל רחבת המדרגות. שם עמד בראש המדרגות והילדים התקהלו ברחבה שמתחתיו. 'הרועה' עודד אותם לשיר שירי חסידים, והילדים שרו וקפצו בהתלהבות כמו אבותיהם. בין שיר לשיר השליך הרועה לעברם ממתקים, וגם כמה תפוחים, והילדים ניסו לתפוס אותם במעופם. המון ממתקים אוכלים ילדי החסידים בשמחת תורה...

__________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי ומורה דרך. roshyarok@barak.net.il

יום שלישי, 29 במרץ 2022

סיפורי רחובות: רחוב הרחובות, אשר צבי גרינברג, דובר שלום, אושה, החי"ל

א. רחוב הרחובות

רק בירושלים, בשכונת הבוכרים, יש רחוב שהוא לא סתם רחוב אלא רחוב הרחובות. זהו רחוב רחובות הבוכרים (וכידוע, יש לנו בירושלים גם את רחוב בן יהודה שטראסה)...

צילום: טובה הרצל

ומה דינו של רחוב רחובות הנהר ברמת גן?

אני מניח שקוראי הבלוג כולם יודעים ש'רחובות הנהר'  שם מקום שנזכר בתורה (בראשית, לו 37) ומקומו אינו ידוע  הוא השם שנתן אורי צבי גרינברג (אצ"ג) לספר שיריו, שנדפס לראשונה ב-1951. פרנסי עיריית רמת גן בחרו להנציח את אצ"ג  שגר בעיר למן שנת 1954  לא בשמו אלא בשם ספרו, וכך יצא יצור הכלאיים 'רחוב רחובות הנהר'.


בבית מספר 21 (פינת רחוב אבא הלל סילבר 31) נקבע שלט הסבר, שבו נקרא הרחוב בשם 'דרך רחובות הנהר', אבל אבוי מעליו מבצבץ השם האמיתי: רחוב רחובות הנהר.


צילום: איתמר לויתן

ב. גינצברג, גרינברג  מה כבר ההבדל?

ואם בענייני אצ"ג עסקינן נפנה מבטנו לחדרה שם יש הצטלבות רחובות חשובה בין הרצל ואחד העם.

אַחַד העם הוא כידוע שם העט של אשר צבי גינצברג, אבל במחלקת השילוט של עיריית חדרה מישהו שמע כנראה את השם 'אשר צבי', וזה הזכיר לו את 'אורי צבי'. ואורי צבי יש רק אחד  המשורר אורי צבי גרינברג.

וכך יצאה התפלצת המביכה: 'אשר צבי גרינברג'...

אשר צבי גינצברג
אורי צבי גרינברג (לקסיקון הקשרים)


מישהו כנראה טרח להודיע לעירייה, וכך תוקן אחד השלטים. אפשר לראות שהמילה גינצברג נוספה לשלט מאוחר יותר משום שהיא אינה מיושרת עם השורה כולה.

הבדיחה היא שהשלט המשובש נמצא ממש מול המתוקן! אבל כשחושבים על זה, הבדיחה הזו היא עלינו ועל תרבות הרשלנות וחגיגת הבוּרוּת שאנו חושפים כאן כל פעם מחדש...

צילומים: אורי יעקובוביץ'

כמו כן, שימו לב לשלט על הרצל. 

בעוד שבתעתיק הלועזי השם נרשם כראוי, הנה בעברית כתוב 'זאב בנימין הרצל'. האם היינו מוכנים לקבל נחמן חיים ביאליק או יצחק אברהם קוק?

ג. עיירתי בֶּלְז

העיירה בלז שבגליציה המזרחית (היום באוקראינה) התפרסמה בזכות שושלת הצדיקים לבית רוקח שייסדה במקום את חסידות בלז, מן הגדולות והחשובות בתולדות החסידות. מאז ימיו של מכוננה הרב שלום רוקח ('דער ערשטער רב') ועד ימינו, חסידות זו, ואדמו"רה הנוכחי ישכר דב רוקח, היא מהגדולות והמשפיעות במדינת ישראל ובחברה החרדית. 

בדין זכה אפוא רבי זה שייקראו על שמו רחובות בכמה מערי ישראל, ובהן ירושלים (מרכזה של חסידות זו) וחיפה. הרחובות נקראו משום מה לא על שמו של הרבי עצמו, אלא, כנהוג בעולם התורה, על שם הספר המזוהה אתו, ובמקרה זה: דובר שלום. ספר זה אינו פרי עטו של הרב מבלז, אלא שמו של ספר שנדפס בפשמישל בשנת תר"ע (1910), עשרות שנים לאחר מותו, בידי סופר חסידי פורה ושמו אברהם חיים מיכלזון. הלה אסף סיפורים ואגדות על הרב שר שלום (כך כונה האדמו"ר הבלזאי הראשון, וכך גם נכתב על גבי מצבתו) ועל הרב יהושע, בנו ויורשו באדמו"רות בלז, וקרא לספרו בשם זה (הצירוף המקורי נאמר על מרדכי היהודי: 'גָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו, דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ').


עד כאן הכל טוב ויפה, אבל ההסבר המוזר והעילג שהוצמד לשלט החיפני הוא פשוט מביך ומביש. 

מי שקורא אותו ברצינות ואינו יודע מאומה על הרבי מבלז עשוי לחשוב שמדובר כאן ברב מודרני מווינה, ולא באדמו"ר חסידי מגליציה. בלז עצמה כלל לא נזכרת בהסבר.

צילום: איתמר לויתן

בשכונת קרית בלז בירושלים יש כמובן רחוב ושמו 'דובר שלום', אך מנחם רוזנברג, שליח עונ"ש, שסבב ברחוב מראשו ועד זנבו, לא מצא בו אף לא שלט רשמי אחד.

ד. אושא או אושה?

אושא הייתה עיר קדומה בגליל התחתון ובימי המשנה אף שכנה בה הסנהדרין לפרק זמן.

בסביבתה הוקם קיבוץ ושמו אושה, שאנשיו מקפידים לכתוב את שמו בצורה העברית ולא הארמית, כלומר עם ה' בסוף.

בחיפה יש סמטה הקרויה על שם יישוב זה, אך ערבבו בין הכתיב של השם לבין ההסבר. ממה נפשך? אם אושא  אנא הזכירו את היישוב העתיק; ואם רצונכם לדבר על היישוב החדש אנא כתבו אושה.

צילום: דורון גרינטל

ה. רחוב החי"ל על שום מה?

סיפורו של רחוב החי"ל ברמת השרון תועד כאן לפני כחמש שנים ביזמתו של דוד שי. 

לאור שילוט מבלבל שיש ברחוב עצמו וכן במפות הרחובות השונות התלבטנו האם מדובר ברחוב החייל (בלי מירכאות), שמנציח את החייל העברי באשר הוא, או שמא מדובר ברחוב החי"ל, הלא היא החטיבה היהודית הלוחמת, שהייתה חלק מהבריגדה היהודית. 

צילום: דוד שי

לאחר משא ומתן עם האפשרויות השונות התברר כי התשובה האמיתית היא לא זה ולא זה. לפי מדריך שמות הרחובות ברמת השרון, שמופיע באתר העירייה, הרחוב אכן קרוי חי"ל אבל זהו חי"ל אחר, פחות מוכר: החבל הימי לישראל

הפלא ופלא, זה לא מכבר טייל דוד שי ברמת השרון ופגש שלט רחוב חדש, המעיד כי מישהו בעירייה שינה את ההסבר ועכשיו הרחוב קרוי על שם החטיבה היהודית הלוחמת. 

צילום: דוד שי


יום שישי, 8 במרץ 2019

העגלה המלאה: פיוטים בלזאיים על פגעי הטכנולוגיה

לא תתורו

החרדים, לפחות מנהיגיהם הרוחניים (ראשי הישיבות הקדושות, רבנים מלומדים ואדמו"רים חסידיים), מתנגדים ל'פגעי הטכנולוגיה' – זה ידוע. 'פגעי טכנולוגיה' הוא מונח מכובס לנזקים הרוחניים העצומים שגורמים כביכול הטלפונים החכמים והאינטרנט על כל אביזרייהו. כדי בכל זאת לחיות בעולמנו, וגם להיות בסדר עם הרבי, הומצאו המצאות עוקפות איסור (טלפונים 'טיפשים' שאפשר רק להתקשר מהם ולקבל שיחות, טלפונים 'כשרים' ומ'פוּלְטָרים' בדרגות כשרות שונות, צרכי פרנסה וכל הג'אז הזה), תוקנו תקנות זמניות וניתנו היתרים כאלה ואחרים, ו'פוּק חָזִי מַאי עַמָא דָּבַר' (צא וראה מה נוהגים האנשים) – איכשהו מסתדרים. רוב החסידים ממושמעים ונוהגים כנדרש מהם, ואלה שלא שומעים בקול 'הורים ומורים' – מעמידים פנים תמימות וטהורות.

אבל דעת לנבון נקל, שאם כולם היו ממושמעים לא היה צורך במאבק הסיזיפי באינטרנט ובהטפות החוזרות ונשנות. כנראה שהפרוּץ רב על הגדוּר ויש עוד מה לעשות...

וכך, כבר בחנוכה תשע"ו (שלהי 2015) החליט רבם של חסידי בלז, האדמו"ר ישכר דוב רוקח, לקרוא לשבת פרשת 'ויחי' עונג, והכריז עליה כעל 'שבת טַהֲרֵנוּ'. שבת זו מוקדשת בכל שנה להטפה ולהתחזקות נגד 'סכנת הכלים הטכנולוגיים', 'שכבר הורידו הרבה נפשות טהורות ויקרות לבאר שחת', ואף על פי כן ככל שיענו אותם כן ירבו וכן יפרצו.


ההודעה לוותה במכתב הסבר של האדמו"ר:

JDN

במסגרת מאמץ התעמולה והשכנוע גוייס פייטן ונקדן בלזאי מוכשר, שנתן מאונו לחיבור פיוטים חדשים, ברוח הפיוטים הקדומים, שמוכרים מן המחזורים ומספרי הסליחות והקינות. פיוטים אלה עוסקים באסון המחשבים, הטלפונים החכמים והטאבלטים ובפיתויים הנוראים שהם מציבים בפני החרדים לדבר ה'.

לכאורה חוליה נוספת בשלשלת הזהב של יוסי בן יוסי, יניי, אלעזר הקליר, שלמה אבן גבירול ויהודה הלוי. בפועל, מדובר ב'גראַמער', כלומר בחרזן-חקיין, שחרוזיו רדודים, רצוצים ונלעגים.

כל הטוב הזה נכלל בחוברת מיוחדת בת שמונה עמודים שהודפסה לקראת 'שבת טהרינו' וכוללת 'יוצרות' (סוגה מיוחדת של פיוטים לתפילת שחרית בשבתות ובחגים שבמקורן הוצמדו לברכת 'יוצר אור') המשולבות בחזרת הש"ץ. החוברת, שמחולקת בבתי כנסת של חסידות בלז לקראת אותה שבת, הודפסה באותו עימוד ובאותה גרפיקה שבה מודפס הסידור הרשמי של חסידות בלז ששמו הוא סידור עבודת השם.

ככל שידוע לי, החסידים אינם 'מתפללים' את היוצרות הללו ואינם משלבים אותן בסדר התפילה. יש גבול לכל תעלול! כולם מבינים שמדובר בכלי חינוכי שנועד לעיון ולא לתפילה או להוספה על 'מטבע שטבעו חכמים'.


הנה כמה דוגמאות מפרי עטו של הפייטן, יאכלו ענווים וישבעו (מי שמעוניין בקונטרס המלא יכול לפנות אליי במייל ואשלח לו סריקה).

'שבת טהרֵנוּ', הוא חורץ, 'נקבע במרומים', וחסידי בלז נענו לקריאה ('בעלזא מתקבצת אֵם כל הֲמוֹנִים'). ההמונים 'אשר לפרנסה צריכים' משוועים להדרכה נגד 'פגעי הטכנולוגיה אשר מחולל נזקים' (אין להתרשם מחילופי זכר ונקבה, שכן זה דבר שבשגרה בספרות זו). העיקר, 'רק לא ליפול ברשת אשר לרגליכם' (רשת, תרתי משמע כמובן).

עמ' 1

אוי ואבוי, עם ישראל זקוק לפרנסה! 'עד מתי יהיה זה לנו למוקש צועקים ... מה נעשה אשר לְכֵּלִים נצרכים'. אבל חסדי ה' לא תמנו ומפתחות הפרנסה בידו, והוא ברצונו יעזור ממרומים למזהירים ולנזהרים.

'חדשים לבקרים, מתחדשים דברים, מכשירים חדשים, נסיונות מרים, לצוד נכשלים'. היצר הרע משכנע 'לראות בפלאות, לשמוע חדשות, להכניס ידיעות, לטמטם לִבּוֹת'.

עמ' 2

אבל אל דאגה, 'עָלֹה נעלה וירשנו'. בזכות חכמתם של צדיקי הדור נעשה תשובה. 'לפרנסה אנו צריכים, בסוף גם בבית נכשלים. לכן בקריאה יצאנו, בל יֵרָאֶה ובל ימצא קבענו, רק עם הוראת רב התרנו'.

יודע הפייטן נפש החסידים: 'לבל יהיה מי שיאמר, שלום עלי נפשי וגומר, לא עלי זה נאמר. מה יודע צדיק להתיר, שבבית פנימה מסתתר'. כלומר, בסתר הבית, במקום שאליו לא תגענה עיני הרבי, שם יתירו לעצמם החסידים את האסור עליהם. 'בשרירות לבי אלך, להתעדכן על כל מהלך, מי אמר מה והולך, חדשות עם ליצנות דוחות מאה תוכחות'. אבל זה לא ילך, 'לכן לא נחשה להורות, לא שייך בקהִלָתֵנוּ ... מי שלא מציית להוראת רבינו'. ועל כן, אתם, העבריינים, חיזרו בתשובה, 'הסירו אלהי הַנֵּכָר, התקדשו והטהרו עד מחר'.

עמוד 4

והנה 'תַּקָנַת ועד התקשורת' בחריזה צולעת: 'לציית להוראת משפיע, מנהלי המוסדות יעמדו קבוע, לא לפול ברשת צבוע'. 'אלה שלא יתנהגו כראוי ... אין להם מה לחפש בגלוי' והם מסתכנים בכך ש'בניהם לחנך לא יקבלו', כלומר יידחו ממוסדות החינוך של החסידות. לעומתם, אלה שישמעו בקול התקנות, ברכת ה' עליהם: 'הָיָה עַם אלה אשר לא הססו, מחשב בביתם לא הכניסו ... אשר לכל קידמה מאסו, וגם מי שנחוץ לו לפרנסתו, עדיף שיהא בחוץ בחנוּתו, מאשר מחשב בבית להכניסו'. ואם אין בררה והמחשב בכל זאת מוצא את מקומו בבית, אזי 'טָעֲנוּ לסגור על מנעול ובריח, שלא יהיה גישה לבן הַמֵרִיח, קשר על גבי קשר להניח [פילטרים על גבי מסננים], כך תשמור על יהדותו להנציח'. והגרוע ביותר הוא הטאבלט: 'מה שלא טוב הוא הטאבלט, כתב אישור מפורש ובולט [כלומר, תעודת כשרות בלזאית], אם לא אי אפשר למלט'.

על החרוזים האלה אמר הפתגם המיוחס לרבי אברהם אבן עזרא: 'לא תחרוז בשור ובחמור, כי השור במישור, והחמור – בהר המור'...

עמוד 5

אם עדיין לא התעייפתם, דעו לכם כי 'כאן הדבר להדגיש, אינטרנט כלי משחית רגיש'. כל המסננים והפילטרים הכשרים לא ישיגו את מטרתם, 'מְסֻנָּן לא בנמצא מהולל, שאשפה לסנן כראוי מסוגל, תמיד ימצא זבל שזלל'. ולכן 'מי שאין לו צורך מהותי, לברוח כמו מאש צִוִּיתִי'. בכל מקרה, תמיד עדיף 'מְסֻנָּן דרך קהלתנו ... כדי שלא יבוא לידי ניסיון'.

שאלה מעניינת היא מאיפה יודע הפייטן מה מסוגלים מסנננים לעשות כראוי ומה לא...

עמוד 6
פילטר מהודר מטעם 'ועד עזרינו ומגיננו' של חסידות בלז

מכאן עובר הפייטן לתקנות ה'נייד', כלומר הטלפון החכם. ובכן, טלפון נייד 'כשר הוא לנפשות', מה שאין כן 'הכלים, אשר יותר ממחשב הם מלאים', כלומר האינטרנט והאפליקציות למיניהן. 'פרוצים הם לא נעים, לכן הם לא כשרים'. 'לכן בקשתנו שכדאי להפחית... המכשיר בבית הס מלהזכיר, בבית המדרש חייב להסתיר, ואז אפשר להסביר'.

עמוד 6

ולסיום, מה עם מסרונים מידיים? ווטסאפ למינייהו ואביזרייהו? ובכן, 'חוק הוא אשר יֵאָמֵר, קבוצת הודעות לא יגמר, לכשעצמו דבר טוב הוא להמר, בכל זאת חייבים מזה להִשָׁמֵר'.

והנורא מכל הם 'הסרטים למיניהם, מכשילים לעתיד הם מבליהם, ילדי פז להוריד כליהם, רחמנא לצלן מחמת אזיקיהם'. כלומר, הילדים הם קבוצת הסיכון הגדולה, ועל כן יש מקום להתיר עבורם את הסרטים שמוקרנים 'במוסדות הטהורים' בתקופת 'בין הזמנים' ('כאן הוא אשר התרנו להקרין') והם מפוקחים על ידי המחנכים ('כאשר הוא מפוקח מחבר, טוב הוא להתאוורר').

עמוד 6

ומיהו הפייטן-החרזן? רמז שייר המשורר בשורות המקדימות שתי 'יוצרות': 'ובסופו רמוז שם המחבר יהושע יצחק' (עמ' 1), 'ובסופו חתום שם המחבר יהושע יצחק ב"ר פנחס ליבוש' (עמ' 5).

ובכן, לא צריך להתאמץ לזהותו, שכן הוא מוכר בקהילתו (שימו לב לחריזה!). 

מדובר ביהושע יצחק פדווא, חסיד בלז ירושלמי, שאביו, הרב פנחס לייבוש פדווא הוא אחראי כשרות ידוע ורב קהילת בלז בקרית גת.

בטלפון הכשר אפשר ורצוי להאזין ל'קול בעלזא'