אם הנך רוצה לדעת: משפרים את ביאליק

איור: עמוס בידרמן, 2019 (פייסבוק)

את שירו של ביאליק, 'אם יש את נפשך לדעת', שנדפס בפעם הראשונה בשנת 1898, מכירים כל מעריציו לדורותיהם. רבים ציטטו מתוכו את השורות הנשגבות (גם אם מפותלות ופומפוזיות) על הערצת הלמדן הבודד, המוסר את נפשו על לימוד התורה בבית המדרש הישן. חוקרי ביאליק מצדם העירו כי יש לקרוא שיר זה בהקשר רחב, כשיר שבא 'לאזן' את הרושם הקשה שעוררה הפואמה 'המתמיד', שפורסמה כמה שנים קודם לכן, ובה מתח ביאליק ביקורת קטלנית על בית המדרש הישן.  

ח"נ ביאליק, השירים, מהדורת אבנר הולצמן, דביר, 2004, עמ' 143-141

            

מי היה מאמין שיצירתו של ביאליק תתחדש ותשתפר (כפי שנאמר בבדיחה הידועה על התרגום ליידיש של שייקספיר: 'פֿאַרטײַטשט און פֿאַרבעסערט', כלומר מתורגם ומשופר...). ועוד איפה? בגיליון חג השבועות תשפ"ה של העיתון החרדי יתד נאמן! בימים רגילים זו הייתה עילה להדחה ופיטורים או לכל הפחות פילוג פנימי בסיעה. 

אבל אנחנו לא בימים רגילים. היום, כשענייני לומדי התורה, שהשתמטותם אומנותם, על הפרק, צריך ל'גייס' אפילו את ביאליק למערכה. אבל ביאליק?! אומנם ביאליק למד בישיבת וולוז'ין, אבל הוא סר מן הדרך והתפקר. אפיקורוס ששנה ופירש הוא כידוע הגרוע מכולם, וחס ושלום ששמו או פרי יצירתו ייזכרו בעיתון חרדי. מה עושים?

לעזרת השם בגיבורים קם משורר חדש ושמו מ' וינר, שרקח מרקחת עלובה, פלגיאט שקשה לטעות במקורו. אגב, אני חושד שבכלל מדובר באישה (כידוע נשים בעיתונות החרדית נאלצות לוותר על שמן הפרטי, שיש בו משום קלות דעת וראש ועשוי לזעזע את נפשו התמימה של הקורא ולגרום לו לחטוא ולהחטיא).

אז יש ביאליק האמיתי של 'אם יש את נפשך לדעת', ויש וינר, או וינרית, של 'אם הנך רוצה לדעת'. צחוק צחוק, אבל לדעתי זו חוצפה שאין כמותה, ואם זו מהתלה הרי היא בטעם רע.

תודה לש"ש

אבל מ' וינר – תהא זהותו או זהותה אשר תהא – איננו הראשון (או הראשונה), ומן הסתם גם לא האחרון. 

הנה המלחין והזמר אהרן רזאל, ממובילי הסוגה הקרויה 'מוזיקה יהודית מקורית', שהוציא בשנת 2017 תקליט ושמו 'עד אמצא מקום', שאחד משיריו הוא 'אם יש את נפשך'. 

הלחנת שירי משוררים בכלל וביאליק בפרט היא דבר רצוי ומבורך, אך רזאל – הגם שלא הסתיר את מקורו הביאליקאי של השיר – לא שר ביאליק. הוא לקח את שתי השורות הראשונות, את השורה 'אל בית המדרש סור' ועוד כמה מטבעות לשון, ומכאן ואילך עשה בשיר המקורי כבשלו. שינה, השמיט והוסיף כראות עיניו, ואת כל הסלט הזה הלחין ברוב כישרון.

הנה לדוגמה כמה שורות שלו: 

אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ, אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת הַמַּעְיָן מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ וְלֹא הִתְיָאֲשׁוּ אַף שֶׁאָרְכָה לָהֶם, אָרְכָה לָהֶם, שְׁעָתָם אֶת הַמַּעְיָן מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ אֶת אֱמוּנָתָם אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת, סוֹד נִצְחִיּוּתָם סוֹד אַהֲבָתָם בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה, קֹשִׁי וְאָבְדָן, בִּימֵי רָעָה אִתָּם הָיָה בְּצָרָתָם נִסּוּ לְהַעֲבִירָם מֵעַל אֱמוּנָתָם. תָּמִיד יָדְעוּ, צוֹדֶקֶת הִיא דַּרְכָּם אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת סוֹד אַהֲבָתָם, נִצְחִיּוּתָם

אֶל בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, אֶל בֵּית הַמִּדְרָשׁ הַיָּשָׁן אֶל בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, אֶל בֵּית הַמִּדְרָש

בלי להיכנס לדיון ספרותי על איכות כתיבתו של רזאל, ברור שהוא 'תפס טרמפ' על שירו הקאנוני של ביאליק והכניס לתוכו צירופי מילים שכלל לא עלו על דעתו של ביאליק (למשל, 'סוד נצחיותם סוד אהבתם', ועוד ועוד).

אגב, באתרי המרשתת החרדיים, ככל שבדקתי, השיר מיוחס בשלמותו לרזאל, ואף מילה על ביאליק...

הנה השיר של רזאל:

 

האם מותר ליוצר לעשות כך? איפה עובר הגבול בין מְקור-השראה לבין גניבה ספרותית (פלאגיאט) או עיוות המקור, שגם זכה למעמד קנוני? האם רזאל היה מעז לעשות וריאציה כזאת על טקסט מקודש מן התנ"ך או מסידור התפילה?

בזמר העברי מוכרות תופעות דומות. דוגמה שעולה על דעתי: זמן לא רב לאחר שכתבה נעמי שמר את 'ירושלים של זהב', כתב מאיר אריאל את 'ירושלים של ברזל', לאותו לחן. הוא כמובן לא הסתיר – וגם אי אפשר היה להסתיר – את הזיקה בין שיר המחאה הפרטי שלו, כצנחן שלחם בקרבות ירושלים במלחמת ששת הימים, לבין השיר הקנוני שכבר הפך לכמעט המנון. זה היה מהלך מוזיקלי חתרני המודע לעצמו ולמקורותיו. אנו יודעים כי נעמי שמר לא אהבה זאת, בלשון המעטה, ואף שקלה לתבוע את אריאל לדין על הפרת זכויותיה, אך בסופו של דבר נמלכה בדעתה. היא נפגשה עם מאיר אריאל ואישרה לו להמשיך ולהשמיע את שירו (ראו כאן).

מה היה ביאליק חושב על עבודתו של רזאל, האם היה כועס (שלא לומר מתרתח) או מביט בה בעין יפה? איני יודע, אבל אני כמעט בטוח שאת 'מ' וינר' הוא היה תובע לדין על התחזות ועל פגיעה בקניין הרוחני, שלו ושל התרבות העברית. 

ביאליק הצעיר, 1903

ארץ הקודש: מטריות מכובדות, גשר ההלכה, שירת הטלפון, סקס סטייל

 א. מטריות סנהדריה

בעלי החנות הזו, ממש ליד הכניסה לבית הקברות סנהדריה בירושלים, ניחנו בחוש הומור חרדי מפותח. את המטריות הם מוכרים על פי כבוד הקונה...

לחיצה על התמונה תגדיל אותה לקריאה נוחה (צילום: שוקי רייך)

הנה המחירון:

ב-18 ש"ח (בלבד!) תוכלו לקנות מטריית ראש ישיבה, ענק אבל נמוך

ב-24 ש"ח (בלבד, כמובן) – מטריית אשת חייל (גם לאשה מגיע)

ב-28 ש"ח – מטריית ראש ישיבה חצי משרה (לאט לאט מתקדם), מטריית האדמו"ר המתחיל שליט"א (ככה כל אדמו"ר התחיל) 

ב-50 ש"ח – מטריית האדמו"ר מברדיטשוב (יש אחד כזה)

ויש גם מטרייה למעשנים ומטרייה לאלו שהולכים עם תיק. עכשיו רק חסר קצת גשם...

 

ב. גשר ההלכה

כתב לי דנצ'וּ ארנון:

כמה פעמים עברתם מתחת לגשר הזה, שעובר מעל דרך ז'בוטינסקי ביציאה מבני ברק לכיוון מחלף גהה? עברתם ולא שמתם לב שזהו גשר מיוחד במינו, שאין עוד כמוהו בישראל. הסתכלו עכשיו בצילום. לכאורה גשר רגיל להולכי רגל, אבל יש בעייה: אי אפשר לעלות עליו... אין מדרגות. אז מה הוא, האם זה גשר שנבנה רק כדי לתלות עליו פרסומות?  

ובכן, זוהי בני ברק ילדה זוהי בני ברק, שבה הראש עובד קצת אחרת. כידוע מדיני שבת, עירוב הופך את כל שטח היישוב לרשות יחיד אחת, וכך מותר לטלטל בשבת חפצים מן הבתים אל הרחובות. לגרים בצפון בני ברק יש בעיה: דרך ז'בוטינסקי הרחבה מוציאה מתחום העירוב של עירם את החלק הצפוני של העיר, בגבול פרדס כץ. נמצא אדמו"ר שפסק להלכה כי גשר בין שני חלקי העיר הופך אותה ליישוב אחד. הגרים בצפון העיר יכולים אפוא לחצות את ז'בוטינסקי (במעבר החצייה שמתחת לגשר, כמובן) וללכת לבית כנסת הנמצא מדרום לו עם עגלת ילדים ושאר מטלטלין וזאת מבלי לחלל את השבת.

צילומים: דנצ'ו ארנון

ג. קווי טלפון שימושיים 

בשורה טובה ללומדי התורה: מערכת שינון הש"ס בטלפון (צולם ברחוב מאה שערים בירושלים)

ויש גם את 'כיפת הברזל האמיתית' – קו מחזק ומרתק המיועד לנשים חרדיות חרדתיות.

צילומים: טובה הרצל

ד. בית כנסת עם סטייל

צילום: ג'יימי סלטר

צולם בקומת הקרקע של מרכז כלל בירושלים.

מעניין אם בבית הכנסת הזה יש הפרדה בין נשים לגברים.

ארץ הקודש: דיני מסיכה, זיונים, זיפזיף, חכמת חיים מטופשת

א. העגלה המלאה

אז מה קודם לְמה, אוזן ימין או אוזן שמאל? איזו סוגיה הלכתית מרתקת!

בימי הסגר הארוכים חכמי ישיבת מיר לא ישבו בטלים מתורתם. ראו מה שהעלו בפלפולם...

ב. זיונים זה לא הכל

העיתון החרדי הוותיק המודיע מצויד בוועדות רוחניות (שם קוד לצנזורה), במשגיחים ובמפקחים מכל הסוגים, כדי שחס ושלום לא תסתנן מילה אסורה לתוך העיתון הקדוש. הוא לא יוצא דופן, שכן כך נהוג בכל התקשורת החרדית.

וכך, חזיר יוחלף תמיד ב'דבר אחר' וחזיר בר ב'דבר אחר בר', סרטן שד יוחלף ב'סרטן גרורתי' או ב'מחלת נשים'. על הטרדות מיניות, בגידות מחוץ לנישואין או להט"בים בכלל אין מה לדבר... אפילו ועדת הכנסת לקידום מעמד האשה צונזרה בעיתון המודיע ל'הוועדה למעמד'...

אבל כמו נגיף מסתורי הסמוי מן העין, תמיד מצליח להתגנב ליעד המוגן והמבוצר היטב איזה שועל קטן שיחבל בכרם ויעמיד במבוכה את העיתון ואת קוראיו המפוחדים וחסרי הישע.

כבר כתבנו בעבר על ה'אורגזמה' ועל ה'פאק' שהתגנבו לעיתון, ועל עוד אי-אלו מחדלים משעשעים. לאחרונה נשבר השיא, ודווקא במגזין 'קראט' (זהב טהור, לכאורה), שמיועד לנשים יראות שמים ('מגזין מלוטש לבית ולמשפחה מבית המודיע').

ראו מה נדפס שם בגיליון האחרון מי"ב בסיון תש"ף:

הקלקה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה

זה מה שקורה – כתבו לי קוראים חרדים בשמחה גלויה לאיד – כשמעתיקים בלי הבחנה כתבות מהאינטרנט או דרך גוגל טרנסלייט. 😎

ג. חבר אתה לי בזיפזיף

כל מוצר זקוק לסיעתא דשמיא. גם חול זיפזיף.

צילום: יריב שיזף

ד. משוגע ושמח

ברומן עֵשָׂו (עם עובד, 1991) ברא מאיר שלו דמות נפלאה בשם יהושע אידלמן, שמצטיין באמרות שפר דביליות, ובלשונו של שלו 'מקור לא אכזב של חוכמת חיים מטופשת'. מפיו נושרים פתגמים כמו 'מי שיש לו כסף לא צריך נדבות' או 'בן אדם שמשקר, אסור להאמין לו' (עמ' 200).

הנה כמה דוגמאות מאוצר חכמת החיים המטופשת של פלג הנח-נחים הברסלבי:

וכאן דוגמה נוספת עם שגיאת כתיב חיננית:

צילומים: איתמר לויתן

העגלה המלאה: פיוטים בלזאיים על פגעי הטכנולוגיה

לא תתורו

החרדים, לפחות מנהיגיהם הרוחניים (ראשי הישיבות הקדושות, רבנים מלומדים ואדמו"רים חסידיים), מתנגדים ל'פגעי הטכנולוגיה' – זה ידוע. 'פגעי טכנולוגיה' הוא מונח מכובס לנזקים הרוחניים העצומים שגורמים כביכול הטלפונים החכמים והאינטרנט על כל אביזרייהו. כדי בכל זאת לחיות בעולמנו, וגם להיות בסדר עם הרבי, הומצאו המצאות עוקפות איסור (טלפונים 'טיפשים' שאפשר רק להתקשר מהם ולקבל שיחות, טלפונים 'כשרים' ומ'פוּלְטָרים' בדרגות כשרות שונות, צרכי פרנסה וכל הג'אז הזה), תוקנו תקנות זמניות וניתנו היתרים כאלה ואחרים, ו'פוּק חָזִי מַאי עַמָא דָּבַר' (צא וראה מה נוהגים האנשים) – איכשהו מסתדרים. רוב החסידים ממושמעים ונוהגים כנדרש מהם, ואלה שלא שומעים בקול 'הורים ומורים' – מעמידים פנים תמימות וטהורות.

אבל דעת לנבון נקל, שאם כולם היו ממושמעים לא היה צורך במאבק הסיזיפי באינטרנט ובהטפות החוזרות ונשנות. כנראה שהפרוּץ רב על הגדוּר ויש עוד מה לעשות...

וכך, כבר בחנוכה תשע"ו (שלהי 2015) החליט רבם של חסידי בלז, האדמו"ר ישכר דוב רוקח, לקרוא לשבת פרשת 'ויחי' עונג, והכריז עליה כעל 'שבת טַהֲרֵנוּ'. שבת זו מוקדשת בכל שנה להטפה ולהתחזקות נגד 'סכנת הכלים הטכנולוגיים', 'שכבר הורידו הרבה נפשות טהורות ויקרות לבאר שחת', ואף על פי כן ככל שיענו אותם כן ירבו וכן יפרצו.

ההודעה לוותה במכתב הסבר של האדמו"ר:

JDN

במסגרת מאמץ התעמולה והשכנוע גוייס פייטן ונקדן בלזאי מוכשר, שנתן מאונו לחיבור פיוטים חדשים, ברוח הפיוטים הקדומים, שמוכרים מן המחזורים ומספרי הסליחות והקינות. פיוטים אלה עוסקים באסון המחשבים, הטלפונים החכמים והטאבלטים ובפיתויים הנוראים שהם מציבים בפני החרדים לדבר ה'.

לכאורה חוליה נוספת בשלשלת הזהב של יוסי בן יוסי, יניי, אלעזר הקליר, שלמה אבן גבירול ויהודה הלוי. בפועל, מדובר ב'גראַמער', כלומר בחרזן-חקיין, שחרוזיו רדודים, רצוצים ונלעגים.

כל הטוב הזה נכלל בחוברת מיוחדת בת שמונה עמודים שהודפסה לקראת 'שבת טהרינו' וכוללת 'יוצרות' (סוגה מיוחדת של פיוטים לתפילת שחרית בשבתות ובחגים שבמקורן הוצמדו לברכת 'יוצר אור') המשולבות בחזרת הש"ץ. החוברת, שמחולקת בבתי כנסת של חסידות בלז לקראת אותה שבת, הודפסה באותו עימוד ובאותה גרפיקה שבה מודפס הסידור הרשמי של חסידות בלז ששמו הוא סידור עבודת השם.

ככל שידוע לי, החסידים אינם 'מתפללים' את היוצרות הללו ואינם משלבים אותן בסדר התפילה. יש גבול לכל תעלול! כולם מבינים שמדובר בכלי חינוכי שנועד לעיון ולא לתפילה או להוספה על 'מטבע שטבעו חכמים'.

הנה כמה דוגמאות מפרי עטו של הפייטן, יאכלו ענווים וישבעו (מי שמעוניין בקונטרס המלא יכול לפנות אליי במייל ואשלח לו סריקה).

'שבת טהרֵנוּ', הוא חורץ, 'נקבע במרומים', וחסידי בלז נענו לקריאה ('בעלזא מתקבצת אֵם כל הֲמוֹנִים'). ההמונים 'אשר לפרנסה צריכים' משוועים להדרכה נגד 'פגעי הטכנולוגיה אשר מחולל נזקים' (אין להתרשם מחילופי זכר ונקבה, שכן זה דבר שבשגרה בספרות זו). העיקר, 'רק לא ליפול ברשת אשר לרגליכם' (רשת, תרתי משמע כמובן).

עמ' 1

אוי ואבוי, עם ישראל זקוק לפרנסה! 'עד מתי יהיה זה לנו למוקש צועקים ... מה נעשה אשר לְכֵּלִים נצרכים'. אבל חסדי ה' לא תמנו ומפתחות הפרנסה בידו, והוא ברצונו יעזור ממרומים למזהירים ולנזהרים.

'חדשים לבקרים, מתחדשים דברים, מכשירים חדשים, נסיונות מרים, לצוד נכשלים'. היצר הרע משכנע 'לראות בפלאות, לשמוע חדשות, להכניס ידיעות, לטמטם לִבּוֹת'.

עמ' 2

אבל אל דאגה, 'עָלֹה נעלה וירשנו'. בזכות חכמתם של צדיקי הדור נעשה תשובה. 'לפרנסה אנו צריכים, בסוף גם בבית נכשלים. לכן בקריאה יצאנו, בל יֵרָאֶה ובל ימצא קבענו, רק עם הוראת רב התרנו'.

יודע הפייטן נפש החסידים: 'לבל יהיה מי שיאמר, שלום עלי נפשי וגומר, לא עלי זה נאמר. מה יודע צדיק להתיר, שבבית פנימה מסתתר'. כלומר, בסתר הבית, במקום שאליו לא תגענה עיני הרבי, שם יתירו לעצמם החסידים את האסור עליהם. 'בשרירות לבי אלך, להתעדכן על כל מהלך, מי אמר מה והולך, חדשות עם ליצנות דוחות מאה תוכחות'. אבל זה לא ילך, 'לכן לא נחשה להורות, לא שייך בקהִלָתֵנוּ ... מי שלא מציית להוראת רבינו'. ועל כן, אתם, העבריינים, חיזרו בתשובה, 'הסירו אלהי הַנֵּכָר, התקדשו והטהרו עד מחר'.

עמוד 4

והנה 'תַּקָנַת ועד התקשורת' בחריזה צולעת: 'לציית להוראת משפיע, מנהלי המוסדות יעמדו קבוע, לא לפול ברשת צבוע'. 'אלה שלא יתנהגו כראוי ... אין להם מה לחפש בגלוי' והם מסתכנים בכך ש'בניהם לחנך לא יקבלו', כלומר יידחו ממוסדות החינוך של החסידות. לעומתם, אלה שישמעו בקול התקנות, ברכת ה' עליהם: 'הָיָה עַם אלה אשר לא הססו, מחשב בביתם לא הכניסו ... אשר לכל קידמה מאסו, וגם מי שנחוץ לו לפרנסתו, עדיף שיהא בחוץ בחנוּתו, מאשר מחשב בבית להכניסו'. ואם אין בררה והמחשב בכל זאת מוצא את מקומו בבית, אזי 'טָעֲנוּ לסגור על מנעול ובריח, שלא יהיה גישה לבן הַמֵרִיח, קשר על גבי קשר להניח [פילטרים על גבי מסננים], כך תשמור על יהדותו להנציח'. והגרוע ביותר הוא הטאבלט: 'מה שלא טוב הוא הטאבלט, כתב אישור מפורש ובולט [כלומר, תעודת כשרות בלזאית], אם לא אי אפשר למלט'.

על החרוזים האלה אמר הפתגם המיוחס לרבי אברהם אבן עזרא: 'לא תחרוז בשור ובחמור, כי השור במישור, והחמור – בהר המור'...

עמוד 5

אם עדיין לא התעייפתם, דעו לכם כי 'כאן הדבר להדגיש, אינטרנט כלי משחית רגיש'. כל המסננים והפילטרים הכשרים לא ישיגו את מטרתם, 'מְסֻנָּן לא בנמצא מהולל, שאשפה לסנן כראוי מסוגל, תמיד ימצא זבל שזלל'. ולכן 'מי שאין לו צורך מהותי, לברוח כמו מאש צִוִּיתִי'. בכל מקרה, תמיד עדיף 'מְסֻנָּן דרך קהלתנו ... כדי שלא יבוא לידי ניסיון'.

שאלה מעניינת היא מאיפה יודע הפייטן מה מסוגלים מסנננים לעשות כראוי ומה לא...

עמוד 6

פילטר מהודר מטעם 'ועד עזרינו ומגיננו' של חסידות בלז

מכאן עובר הפייטן לתקנות ה'נייד', כלומר הטלפון החכם. ובכן, טלפון נייד 'כשר הוא לנפשות', מה שאין כן 'הכלים, אשר יותר ממחשב הם מלאים', כלומר האינטרנט והאפליקציות למיניהן. 'פרוצים הם לא נעים, לכן הם לא כשרים'. 'לכן בקשתנו שכדאי להפחית... המכשיר בבית הס מלהזכיר, בבית המדרש חייב להסתיר, ואז אפשר להסביר'.

עמוד 6

ולסיום, מה עם מסרונים מידיים? ווטסאפ למינייהו ואביזרייהו? ובכן, 'חוק הוא אשר יֵאָמֵר, קבוצת הודעות לא יגמר, לכשעצמו דבר טוב הוא להמר, בכל זאת חייבים מזה להִשָׁמֵר'.

והנורא מכל הם 'הסרטים למיניהם, מכשילים לעתיד הם מבליהם, ילדי פז להוריד כליהם, רחמנא לצלן מחמת אזיקיהם'. כלומר, הילדים הם קבוצת הסיכון הגדולה, ועל כן יש מקום להתיר עבורם את הסרטים שמוקרנים 'במוסדות הטהורים' בתקופת 'בין הזמנים' ('כאן הוא אשר התרנו להקרין') והם מפוקחים על ידי המחנכים ('כאשר הוא מפוקח מחבר, טוב הוא להתאוורר').

עמוד 6

ומיהו הפייטן-החרזן? רמז שייר המשורר בשורות המקדימות שתי 'יוצרות': 'ובסופו רמוז שם המחבר יהושע יצחק' (עמ' 1), 'ובסופו חתום שם המחבר יהושע יצחק ב"ר פנחס ליבוש' (עמ' 5).

ובכן, לא צריך להתאמץ לזהותו, שכן הוא מוכר בקהילתו (שימו לב לחריזה!). 

מדובר ביהושע יצחק פדווא, חסיד בלז ירושלמי, שאביו, הרב פנחס לייבוש פדווא הוא אחראי כשרות ידוע ורב קהילת בלז בקרית גת.

בטלפון הכשר אפשר ורצוי להאזין ל'קול בעלזא'

צֶלֶם בהיכל: מה עושה הבזיליקה של פטרוס בעיתון 'המודיע'?

שלא כמו אצל החילוניים, אנשי 'העגלה הריקה', בעיתונות החרדית אין סערות גדולות של הון-שלטון-עיתון. כאן יש סתם פאדיחות קטנות ומצחיקות. שכן כגודל יומרנותם של עיתונים אלה לשמור על 'ערכי היהדות הנאמנה' כדי ל'הגן על הקוראים' מכל דבר שיקוץ ותועבה, וכעומק הצנזורה מרצון של כל דבר שעשוי להרגיז מישהו מ'גדולי ישראל', כן גודל בוּרוּתם ועומק נפילתם בפח יָקוֹש, להנאת הקוראים השמחים לאידם.

ובכן, לפני כשבוע וחצי, ביום שישי, א' בטבת תשע"ז, ערב פרשת 'מקץ', נדפסה בתוספת של העיתון המודיע, במדור 'נועם שיח' מאת טוביה פריינד, כתבה רחבה העוסקת בסוגייה הנכבדה של 'קדושת בתי כנסת'. הכתבה לוותה בתמונות צבע נאות של בתי כנסת מרחבי הגולה ותחת כל תמונה הופיעו כיתוביות הסבר קצרות.

תמונה אחת שמוקמה בקצה הימני העליון, לא חדה במיוחד ונטולת הסבר, משכה את תשומת לבו של הקורא אפרים קופלוביץ'. הנה היא:

היכן נמצא בית כנסת מפואר זה? שאל אפרים את עצמו. התמונה, שרוטשה, אף כי לא עד הסוף (שימו לב לצלב בחלון שבצד ימין ולכיתוב הלטיני שבצד שמאל למעלה), הזכירה לו את ביקורו בוותיקן, שעה ששם את נפשו בכפו וביקר בבזיליקה המפורסמת של פטרוס הקדוש (סן פייטרו).

אחת מנקודות הציון הידועות לחובבי האמנות היא ה'בָּלְדָקִינוֹ' (baldacchino), כלומר החופה, שאותה פיסל ג'ובני לורנצו ברניני, פסל ואדריכל איטלקי נודע שחי במאה ה-17. זהו מבנה עצום מידות, שבנייתו החלה בשנת 1623 והושלמה ב-1638. החופה, על ארבעת עמודי הברונזה הענקיים, המקושטים בעלעלי דפנה וזית, נבנתה מעל הקבר המיוחס לפטרוס הקדוש. הרושם הוא עצום, לא רק משום שמדובר במבנה השווה בגובהו לבניין של כחמש קומות, אלא בשל יכולתו של האמן ליצור תחושה רוחנית של עלייה והתעלות.

מבט פנורמי על הבלדקינו בבזיליקת פטרוס הקדוש (מקור: ויקיפדיה)

פטרוס – לשעבר, הדייג שמעון בר יונה מכפר נחום – היה תלמידו הנאמן והאהוב של ישוע ואחד משנים עשר השליחים שהפיצו את בשורת רבם בגויים. על פי המסורת הנוצרית, פטרוס היה הבישוף הראשון של קהילת הנוצרים הראשונים ברומא, אך סופו היה מר – הוא נאסר על יד הרומאים בשנת 67, הוצא להורג (על צלב הפוך!) ושם, במקום קבורתו, נבנתה לימים הבזיליקה לזכרו.

העמודים המפותלים של הבלדקינו (מקור: ויקיפדיה)

'מה עושה תמונה זו בארכיון התמונות של עיתון חרדי', שאל הקורא המודאג אפרים, 'ותחת יד מי יצאה המכשלה הזו?'.

ניסיונותיו לברר זאת עם מערכת העיתון או עם הכותב לא צלחו. 'אני לא מביא זאת כביקורת, אלא כקוריוז', ציין אפרים במכתבו אליי. 'לא נראה לי שמישהו מאנשי המודיע ראה מימיו את הבזיליקה הזו מבחוץ, ובוודאי שלא מבפנים'. 

למען האמת, אמנות נוצרית בכלל, וה'בלדקינו' בפרט, השפיעו גם על אמנות העיצוב של בתי הכנסת. העמודים המפותלים והמרשימים של ה'חופה' שימשו – ואף משמשים עד היום – מקור השראה לעמודי ארונות קודש מפוארים. גם ה'עלעלים', שמשתלשלים על החופה ומקיפים אותה, העניקו השראה למעין כַּפּוֹרֶת, שמכסה את הפרוכת בחלקה העליון ומופיעה בארונות קודש רבים.

הנה כמה דוגמאות להשפעת הבלדקינו על במות בתי כנסת ואפילו על שערי ספרים עבריים.

בית הכנסת בטורינו שנחנך בשנת 1884 (צילום: דניאל ונטורה; מקור: ויקיפדיה)

(מקור: שלום צבר, 'ירושלים והמקדש בתרבותם ובאומנותם של יהודי איטליה', אריאל, 188, אוגוסט 2009, עמ' 54)

שיר מזמור לעמי הארצות: מרצה אורח; אירוסים חד-מיניים; ה-121

א. אורח: נטה ללון

תראו מה נקודתיים יכולות לעשות...

את הפנינה הזאת הביאה אתמול ריקה ליכטמן בדף הפייסבוק שלה. בינתיים – מוסרים מקורותיה בקרית טבעון, שם תתקיים מחר ההרצאה – הנקודתיים נמחקו והאורח שב ונטה ללון על מקומו בשלום.

ב. החרדים מכירים בזוגות חד-מיניים

זמנים חדשים זמירות חדשות.

מזל טוב לאברהם ויעקב לרגל אירוסיהם!

בחסדי שמים המודעה הזו התפרסמה אתמול, 1 בינואר 2017, בעמוד הראשון של 'יתד נאמן'.

היום כבר נדפס התיקון הדחוף. לא 'יעקב' ייקרא שמה כי אם 'יעל'...

ג. ברוכים הבאים למאה העשרים ואחת (121)

אלון ריבק צילם את התמונה הזו בסוף המאה הקודמת (ה-120, לשיטת בעלי המודעה), בפרברי העיר נשר הסמוכה לחיפה. המודעה אמנם ישנה אבל כיוון שהעמרצות שבה היא כה חיננית יש טעם להביאה שוב בפינת הרטרו.

צילום: אלון ריבק

סיפורי רחובות: נצח ישראל, יטבתה, ואיילות בגני תקוה

א. נצח ישראל לא ישקר

איך כותבים באנגלית 'ישראל'? אפשר Israel ואפשר Yisrael. ברחוב נצח ישראל בתל אביב החליטו לא להחליט ומשאירים את הבחירה בידינו.

שכל אחד יכתוב איך שבא לו...

צילומים: איתמר וכסלר

בעלי התוספות

לבלוג עונ"ש יש מעריצים בשבועון החרדי 'דער בלאַט', ביטאונם של חסידי סאטמאר בארה"ב. עובדה. הם העתיקו בלי בושה, בלי רשות ובלי קרדיט את הפוסט הזה...

ב. שוקו יוטבטה

 'יָטְבָתָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם' (דברים, י 7)

מילא הכתיב באנגלית אבל מה דעתכם על הכתיב החדש של רחוב יטבתה?

'מכללת תלפיות שוכנת ברחוב יטבתה בחולון', כתב לי עדי אמסטרדם. 'מול המכללה עומד "בניין רכבת" ישן ובו מספר כניסות. השלט "יוטבטה" נמצא מעל הכניסה האחרונה לבניין'.

הפעם אין כאן עירייה שנוכל להאשים אותה. סתם טעות של דיירים...

ג. מה עושות האיילות בגני תקוה?

בגני תקוה נמצא רחוב ושמו 'דרך איילות', ואולי בעצם שמו הוא 'דרך אילות'. 

לא די בכך שאין זה ברור כיצד יש לכתוב את השם בעברית, הנה בא גם התרגום לאנגלית לבלבלנו: Eilot או Eylot?

אלה הן תמונות שלטי הרחוב המוצבים בשני צידיו, כפי שצילמן רון חרמוני-להט, שמצדו תהה אם אין הכוונה ל'אלות' – אלוהות נקבית? קללות וחרמות? נבוטים גדולים? בעיריית גני תקוה פתוחים, כנראה, לכל אפשרות.

צילומים: רון חרמוני-להט

איזה כיף להיות חרדי: תרמילים; יופי פנימי; גלולות; שטיפה חסידית

א. חוזרים לבית הספר

ושוב בלוגנו מביא לכם את החידושים האחרונים בעולם המותגים היהודיים.

בסניף הכשר למהדרין של רמי לוי, בשכונת גבעת שאול שבירושלים, נחטפו תרמילי הרבנים המדליקים של המותג 'והיו עיניך רואות את מוריך'. כך דיווח עידו נוי, שגם צילם.

ב. יום הדין קָרֵב!

על העיתון 'כח הפרסום' כבר שמעתם? 168 עמודים מלאים וגדושים במודעות פרסום בכל הגדלים והצבעים שמיועדות לציבור החרדי בבני ברק, אלעד ושאר קהילות קדושות. והעיקר, כולן 'באישור ובפיקוח הוועדה הרוחנית' (שמותיהם של חברי הוועדה חסויים).

למי יש כח וסבלנות לעבור על 168 עמודי פרסום?

ישראל ויינגולד, שליח עונ"ש למשימות מיוחדות, דפדף ומצא מודעה מעניינת שאישרה הוועדה הרוחנית של העיתון לקראת הימים הנוראים, ואידך זיל גמור. המודעה מיועדת רק לנשים:

ג. אקסטזי ביום כיפור

ועוד בענייני יום הדין הקָרֵב. לא קל לצום, אבל בחמישה שקלים בלבד נסדר לכם גלולות שיעזרו לעבור את יום כיפור בסבבה.

אוריאל כהן צילם את הכרוז המועיל הזה בשכונת בית ישראל בירושלים וביקש גם הוא לזכות את הרבים.

ד. הוֹ, תמימות קדושה

מודעה זו שייכת יותר למדור 'פרנסות של יהודים', אבל מתחברת היטב גם לפוסט זה. התמונה צולמה השבוע בקרית מלאכי ועברה ב'ווטסאפ' (תודה לנחום גורליק).

הבחור התמים, שישטוף לכם את האוטו, אינו כל כך תמים אלא בסך הכל חסיד חב"ד. 'תָּמים' (אִמרו: תּוֹמִים) הוא כינוים של בחורי הישיבה החב"דניקים.

אבל ילמדונו רבותינו: איך בכלל שוטפים רכב בדרך חסידית?

טובלים קודם במקווה? מכריזים 'יחי אדוננו' לפני שמתחילים לשאוב אבק? שרים לווישרים מחרוזת מניגוני חב"ד?