סיפורי מכוניות: ארץ בצל וחרדל, חד-פעמי, נעשה ונצליח, חארטות, הלוחש לסוסים

א. ארץ בצל וחרדל

צילום: איתמר לויתן

חברת הכעכים סניידר'ז מהנובר היא יצרנית הבייגלה הגדולה ביותר בארה"ב. 

לא להתבלבל, הנובר של הבייגלה היא עיר בפנסילבניה, ולא בגרמניה. והמאפייה של סניידר'ז פועלת בה משנת 1923 ועד היום (החברה עצמה נוסדה כבר ב-1909).

עניין של טעם (תרתי משמע), אבל הווריאציה על 'ארץ זבת חלב ודבש' באה לי בטעם של חרדל חמוץ ומריר.

מה גם שאפשר אחרת ובלי התחכמויות ילדותיות. הנה החזית האחורית של מרכול צנוע ברחוב כצנלסון 12 בבת ים:

צילום: איתמר לויתן

ב. החיים הם חד-פעמיים

צילום: רעות ברוש

'פעמית סטור' היא רשת חנויות ארצית שמתמחה בשיווק מוצרים חד-פעמיים. למשאית המשלוחים שלהם הם התאימו סיסמה יפה וצודקת שמשלימה היטב את המוצר.

סעו בזהירות!

ג. בשם ה' נעשה ונצליח

צילום: טובה הרצל

הצילום הזה, של משאית ההובלה של 'מובילי משה' המתהדרת בכתובת האמונית 'בשם ה' נעשה ונצליח', הוא הזדמנות טובה להזכיר שאין בכלל פסוק כזה בתנ"ך או במקורותינו הקדומים. זו ככל הנראה המצאה של הדורות האחרונים – עשו והצליחו. 

תיקון והוספה

כפי שלימדוני רבותיי שבתגובות – טעיתי, ואכן מדובר בנוסחה קדומה, ואפילו קדומה מאוד. כעת אני נזכר שראיתי בימי חלדי, ובעשרות מקומות, את ראשי התיבות בינ"ו עמ"י (או עמ"י בינ"ו), שמשמעותם: בשם ה' נעשה ונצליח, עזרי מעם ה'. ויש גם כמובן עמ"י עש"ו, שפירושם: עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ...

בהצלחה לכולנו.

ד. בלי חארטות

צילום: איתמר וכסלר

גם הביטוי 'חארטה' (וברבים 'חַארְטוֹת') הוא כנראה המצאה של הדורות האחרונים. אינני יודע מאיזו שפה הגיעה אלינו מילה זו – אולי מערבית – אבל 'חארטה' בסלנג הישראלי פירושו: לא רציני, קשקוש, שטויות, בלבול מוח. מה זה 'חפיף' לא צריך להסביר. 

נראה שבמקצוע האינסטלציה נפוצות שתי התופעות, והאינסטלטור שלנו, שהוא מסתבר רוסי במוצאו ובת-ימי במקום מגוריו (על כל פנים בבת ים צולמה התמונה), מתחייב שאצלו לא תמצאו דברים כאלה (אלא אם כן גם הפרסומת הניידת הזאת היא חארטה).

ה. אין כניסה לסוסים

את מדורנו נסיים הפעם לא במכונית אלא בתמרור שמוצב באזור מחלף גהה, בכניסה למנהרה של הרכבת התחתית:

צילום: טל סגל

מה התמרור אומר: שימו לב, כל בעלי הסוסים באזור בני ברק ופתח תקווה, בכביש הזה אסור לכם להיכנס! אומר שנית: בלי אופניים ובלי סוסים! בכביש הזה נוסעים רק אוטובוסים או כלי רכב אחרים.  

מה יעשו כל הבּוֹקְרִים ובעלי החוות באזור? מן הסתם ידהרו על סוסיהם בדרכים עוקפות...

בורא מיני מזונות: בייגלה ריחני, הסבתא של אובמה, גלילים מרובעים

א. ההבדל הקטן והמסריח שבין פּרעצל לפֿערצל

'פּרעצל', בגרמנית, ביידיש וגם באנגלית, הוא כמובן הכעך (בייגל) האפוי, שאותו אפשר להכין במגוון צורות וטעמים.

לפני כמה שנים עלה לארץ המותג הבינלאומי Mr. Pretzels, ובעברית 'מיסטר פּרעצלס', וכבר יש לו סניפים בכל רחבי הארץ.

הסניף של מיסטר פרעצלס בקניון הדר בירושלים (אתר החברה)

אורי לינק הזדמן לקניון הדר בירושלים וחשקה נפשו בבייגלה, ובתוך שהזמין את שאהבה נפשו נתן עיניו בתעודת הכשרות המוצגת לראווה בחנות.

צילום: אורי לינק

מתברר כי משגיחי הכשרות של המועצה הדתית בירושלים לא מדקדקים בזוטות לשוניות ואת תעודת הכשרות העניקו לעסק ששמו 'מיסטר פערצל'.

'פֿאָרץ', ביידיש ובגרמנית, היא נפיחה, ובלשון העם 'נוֹד'; 'פֿערצל' היא נפיחה קטנה.

אז עם כל הכבוד לעסק הכשר, ההבדל הקטן והמסריח בין 'פּרעצל' ל'פֿערצל' קצת מוציא את החשק לאכול במקום כזה...

ב. הסבתא השחורה של אובמה

אובמה כבר מזמן לא בשלטון, אבל למה לא להמשיך לטפח את הגזענות כלפיו וכלפי השחורים?

כך נראית המדבקה על תבנית אפייה עם חור ('תבנית סבתא'), שנמכרת בחנות למוצרי אפייה 'לאבל' שבאזור התעשייה של גוש עציון.

אולי לא ממש גזענות, אבל בטח לא מעיד על טעם טוב ועידון.

צילום: יאיר הרשלר

ג. גלילים מרובעים

יכולים להיות גלילים מרובעים? שאל אותי מנחם רוזנברג.

התשובה היא: באוכל הכל יכול להיות, כולל שבירת חוקי הטבע והפיזיקה.

אם כדורי שוקולד יכולים להיות מרובעים (או משולשים כמודגם בצילום),

צילום: עידו וינטר

ואם גם מרוקאים יכולים להיות מרובעים...

צילום: נתי אזולאי

אז גם גלילים יכולים להיות כאלה!

בורא מיני מזונות: ביגל שקוף, פיצה בגדלים, אנא פרנק אנא?

א. בגדי הבייגלה החדשים

המוצר האטרקטיבי הזה, שמוצע למכירה במרכולית שבקיבוץ עין הנצי"ב (עמק בית שאן), מזכיר קצת את 'בגדי המלך החדשים' של הנס כריסטיאן אנדרסן. מעניין אם הבייגל השקוף כולל גם את הבצק או רק את החור.

'המרכולית היא פרטית' – הסביר לי לייזר ריבלין חבר עין הנצי"ב – 'ואין לה שום קשר לקיבוץ. הבדיחה היא לא עלינו'.

תודה לגילעד רוזנברג.

צילום: אליעזר ריבלין

ב. הגודל כן קובע

הפיצה הזו קשורה יותר לפילוסופיה.

ערן כהן צילם את השלט הפארטאצ'י הזה בפיצריה בלוד. השלט עורר בו תהיות פילוסופיות, שמסקנתן היא שאצלנו גם מידה המכונה אקסטרה לארג' (XL) יכולה להגיע בגדלים שונים.

החנות הייתה סגורה ולכן לא ניתן היה לברר אם המבצע חל רק על מגש אקסטרה לארג' בינוני (מידיום), או שאפשר גם להזמין מגש XL קטן, ואולי אפילו אקסטרה סמול.

צילום: ערן כהן

ג. פיצה ברחוב אנא פרנק

ועוד בעסקי פיצה. לאלה שאוהבים את רשת 'פיצה שמש' מומלץ במיוחד לבקר בסניף בת ים. אני מקווה שתמצאו בקלות את הכתובת: רחוב אנא פרנק...

תודה לליאור פרי

ולמה זה מצחיק במיוחד, כי אצלנו בישראל כל בדיחה הופכת בשלב מסוים למציאוּת.

מה שמוביל בהכרח לציורו הבלתי נשכח של דודו גבע, בספר הבלתי נשכח Zoo ארץ Zoo? (הוצאת דומינו, 1982, עמ' 275), שבאופן לגמרי מקרי בימים אלה יצאה מהדורה חדשה שלו (ככל הנראה עבור כל אלה שהכריכה של המהדורה הישנה שברשותם התפרקה להם לחתיכות).

מסע מסביב לשולחן: אוכלי הביאלי

מאת דליה למדני

'אוכלי הביאלי' (The Bialy Eaters), שנדפס בניו-יורק בשנת 2000, הוא ספר המוקדש למאפה שנולד – מי יודע מתי –  בעיר ביאליסטוק שבפולין. לפני כמאה שנה נפתחה בניו-יורק מאפייה שהתמחתה במאפה הזה. מחברת הספר, מימי שרתון, חקרה את תולדותיו ואת תפוצתו של המאפה וממצאיה מפתיעים. המכורים לטעם של ילדותם מצאו אותו בזקנתם דווקא בישראל, במאפייה תימנית ובמאפייה ערבית...

הורי, כרוב בני דורם, היו חלוצים שעלו לארץ ישראל בודדים, בלי בני משפחתם. משום כך לא היו לי בילדותי דודים שאפשר לנסוע אליהם בחופש הגדול. בכל זאת, לא קופחתי. אנשים אחרים אירחו אותי, ועוד ילדים כמוני, בנפש חפצה. קראו להם 'בני עיר' והם היו קרובים מאוד, לא פחות ממשפחה אמיתית. 

אחרי מלחמת העולם השנייה התעצם המושג היהודי הזה, משום ששרידי שואה רבים מצאו בבני עירם לשעבר תחליף למשפחותיהם שנכחדו. גם אם לא היה ביניהם קשר בעיר שהם בניה, כעבור שנים איחדה אותם מורשת אינטימית, משפחתית, של נופים, ריחות וחוויות – ואין צריך לומר שלאוכל יש חלק נכבד במורשת הזאת. לעתים, די להזכיר שם של מאכל אחד 'משם' כדי להסעיר בני עיר שנפוצו לכל קצווי תבל ולמתוח ביניהם חוטים סמויים של קשר.

כדבר הזה קרה לבני עיר אחת בפולין, ביאליסטוק. שרידיהם של ילידי העיר החיים עדיין, זכו במתנה יוצאת דופן: ספר שלם המוקדש למאכל אחד מימי ילדותם. המאכל הזה הוא מאפה סגלגל ושטוח מבצק שמרים, שהיה מוכר לרבים בשם פּלעצל. בביאליסטוק אפו גרסה מוקטנת שלו, מעין לחמניה עגולה, זרויה פרג, שבמרכזה שקע ובו בצל קצוץ. הלחמניות האלו נודעו בשם קוכען (מאפה), או ביאַליסטאָקער קוכען.

בשנות העשרים של המאה שעברה החלו מהגרים מביאליסטוק לאפות את הקוכען בניו-יורק. הגרסה האמריקנית, שקיבלה את שם החיבה 'ביאלי', שמרה על הבצל אך איבדה את הפרג. הביאלי עדיין פופולרי בניו-יורק, ולא רק בקרב יהודים. יום אחד עמדתי ליד זוג קשישים ב'זייבארס' (Zabar's), מעדנייה ידועה בניו-יורק. הגבר שם בעגלת הקניות שישייה ארוזה של ביאלי. האישה אמרה לו, באנגלית בסיסית ובמבטא יפני כבד: 'רוצה ביאלי, הולך ללואר איסט סייד'. הגבר החזיר את החפיסה לדוכן.

אין ספק שהאישה ידעה כי הביאלי הנמכר במעדנייה בא מהמקום הנכון, המאפייה של קוסאר, גם אם לא היה לה מושג כי זוהי מאפייה שנוסדה בידי מהגרים מביאליסטוק בשנות העשרים. היא ידעה עוד דבר חשוב: לא קונים אחר הצהרים ביאלי שנאפה בבוקר. זהו מוצר שאין לו חיי מדף, לא ארוכים ולא קצרים. צריך לקנות אותו כשהוא יוצא מהתנור ולאכול אותו כשהוא חם וטרי, נגיס ולעיס.

מאפיית הביאלי של קוסאר נמצאת ברח' גרנד 367 (פינת אסקס), בלואר איסט סייד כמובן

הביאלי, שיש הקוראים לו לחמניית בצל, הוא הניגוד הגמור של הלחמנייה האמריקאית החיוורת, הספוגית והתפלה, המקיפה כל המבורגר מצוי. הוא שונה מאוד גם מהבייגל המפורסם, הגם ששניהם מאפים יהודיים אופייניים לניו-יורק, המוזכרים בדרך כלל בנשימה אחת. הוא אחר, הוא מיוחד, אך זה אינו מסביר עדיין מדוע זכה שיוקדש לו ספר.

המחברת, מימי שרתון, ניו-יורקית מבטן ומלידה, היא כתבת אוכל נודעת בעולם, ולא רק משום שהייתה במשך שנים מבקרת המסעדות רבת ההשפעה של ה'ניו-יורק טיימס'. ספרי האוכל שכתבה ומאמריה (לא רק על אוכל; בעיקר על העיר ניו-יורק), שהתפרסמו בכתבי עת רבים, משקפים, מלבד ידע וכשרון, גם מלאכת מחקר מקיפה ודקדקנית, הבוחנת תמיד את התמונה השלמה כמו גם את פרטי-פרטיה.

הדחף של שרתון להתחקות אחר מקורו של הביאלי, היה בראש וראשונה קולינרי. היא מכורה למאפה הזה מאז שטעמה אותו לראשונה, ויש לה גם עניין רב לבחון את האותנטיות של מאכלים הנושאים את השם של מקום מוצאם. תמיד רצתה לבקר בביאליסטוק, כדי לטעום את המאפה במקום הולדתו.

כעשור לפני שהספר ראה אור, ביקרה מימי שרתון בפולין וחרשה את ביאליסטוק בחיפושיה אחר הקוכען. היא לא מצאה זכר לְמה שחיפשה. שבע שנים לאחר ביקורה, הודיע לה עיתונאי מביאליסטוק (שהכין כתבה עליה לעיתון המקומי), שנפתחה מאפיית ביאלי בעירו והיא נקראת 'ניו-יורק בייגל'. בעליה, שאינו יהודי, השתדל לקלוע לטעם של פעם, אך התוצאה הייתה, כנראה, רחוקה מאוד מהמקור.

בעקבות כתבתה על הביקור, שהתפרסמה בעיתון יהודי, הגיעו אליה מכתבים רבים של בני העיר מרחבי העולם ובעזרתם המשיכה להתחקות אחר גלגוליו של הביאלי. מסע החיפושים ארך כשמונה שנים והניב ספר קטן וצנוע, כמו הביאלי עצמו. יש עוד מאפיינים משותפים למאפה ולספר. כפי שהביאלי יוצא דופן בקרב המאפים האמריקאיים, 'אוכלי הביאלי' יוצא דופן בקרב ספרי האוכל, ולא רק האמריקנים. יש בו מתכון אחד, כמה קטעי זכרונות של קשישים והרבה תגליות קטנות לאורכה של דרך שלא הייתה חזויה מראש.

אוכלי הביאלי המקוריים הם אנשים שנעוריהם מאחוריהם, אך הם מעלים זכרונות ממוקדים ומציירים מבלי משים תמונה ססגונית ומלאת חיים. פסח שמוש מאוסטרליה, למשל, זכר שמאפיות הקוכען היו מרוכזות בשכונות הפועלים. העשירים אכלו קוכען לעתים מזומנות, בעוד שהעניים נזקקו להן מדי יום ביומו. פעמים רבות, הארוחה של ימי החול כללה מרק וקוכען ותו לא.

חנויות יהודיות בביאליסטוק, 1915

בן הלפרן ממישיגן סיפר שבילדותו הלך מדי יום ל'חדר' כשבידו קוכען. יום אחד ניגשה אליו ברחוב יצאנית וביקשה נדבה. לא היה לו כסף והאישה חטפה מידו את המאפה וברחה מהמקום, כשהיא טורפת את האוכל תוך כדי ריצה. 'עד היום אני זוכר כמה רעב הייתי באותו יום. כאן בדטרויט, לביאלי אין אותו טעם שהיה לו שם, ולכן אני עדיין רעב'.

ניצולת השואה חנה סילצקה סיפרה, בין השאר, שבביתה אכלו קוכען עם כל דבר, מפני שהמאפה היה 'פרווה', אך מה שמעניין יותר בעדותה הוא הצהרת הפתיחה: 'את יודעת, אני באמת מביאליסטוק. הרבה אנשים אומרים שהם משם, אבל זה לא נכון'. ההערה הקצרה הזאת מרמזת שלהיות בן העיר ביאליסטוק זה מעין תואר כבוד, מה שאינו מתיישב עם דבריו של בן עיר אחר, שסיפר כי היהודים של עירו כונו בפי בני עמם, בנימה של לגלוג, ביאַליסטאָקער קוכען פֿרעסער (זוללי הקוכען של ביאליסטוק). מי יודע, אולי המציאו את הכינוי הזה מתוך קנאה.

מה בכל זאת היה בעיר הזאת שעורר את גאוות יהודיה? היו בה מוסדות יהודיים כמו גימנסיה (שבה למד ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר) ובתי חולים ושירותים ציבוריים ועסקים משגשגים – אך בעיקר אנשים נמרצים ומקוריים שקנו להם שם בתחומים רבים, מרפואה ועד תאטרון. חלקם מוכרים מאוד, כמו מקסים ליטבינוב, שהיה שר החוץ של סטלין; ד"ר לודוויג זמנהוף, הוגה הלשון הבינלאומית אספרנטו; ד"ר אלברט סבין, ממציא החיסון נגד פוליו; הצייר מקס וובר ועוד.

בן עיר נוסף הוא עורך דין בינלאומי רב-מוניטין, שעם לקוחותיו נמנו, בין השאר, אליזבת טיילור והוועד האולימפי הבינלאומי. הוא היה גם יועץ מיוחד לנשיאים קנדי וניקסון, לנלסון רוקפלר, לגולדה מאיר, לז'יסקאר דאסטן ולהנרי קיסינג'ר. שמו שמואל פיזאר. הוא ניצול שואה שספרו האוטוביוגרפי, 'Of Blood and Hope' (דם ותקווה), תורגם לעשרים לשונות. מאז הוא מוצף בבקשות לראיונות שמגיעות מכל קצווי תבל ומכולן הוא משתדל לחמוק.

שמואל פיזאר

למבקשי הריאיונות הצטרפה גם מימי שרתון, שטלפנה למשרדו בניו-יורק ונענתה שהוא יושב בפריז ויהיה עליה להמתין זמן רב עד שיבקר שוב בניו-יורק. כעבור חמישה ימים טלפן אליה פיזאר ואמר שלא יכול היה לסרב לבקשתה, מפני שבכל השנים הללו מבקשים ממנו להביע את דעתו על עניינים משפטיים, על כלכלה, על פוליטיקה ועל השואה, אך איש לא שאל אותו על הביאלי.

אחד האנשים העסוקים ביותר שרצתה שרתון לפגוש היה ליאו מלמד, אשף פיננסים רב-תארים, שקנה לו מוניטין בתחום של שווקי סחורות עתידיות. שרתון נעזרה בתחבולות והגיעה אליו לבסוף באמצעות אשתו. כשנכנסה למשרדו בשיקגו, לאחר המתנה ארוכה מאוד, התפרץ לעברה: 'אינני יודע מי את, מה את רוצה ממני ולמה אני מדבר אתך בכלל'. כשדיבר, בסופו של דבר, אמר כי מה שזכור לו יותר מכל, בקשר למאפה הזה, הוא המון רגליים. זה מה שראה בילדותו במאפייה, בגובה העיניים שלו. כל עוד עמד על רגליו, נהנה בעיקר מריח הלחם הטרי והבצל האפוי. רק כשהרימו אותו, התחלף מראה הרגליים במראה המרדה היוצא מהתנור.

אלה שאכלו את הביאלי המקורי בילדותם, לא שכחו את טעמו גם אחרי עשרות שנים. מי שטעם אותו בניו-יורק ובערים אחרות באמריקה, התאכזב לא פחות משהתאכזבה שרתון בביאליסטוק. כמה מבני העיר סיפרו לשרתון שהמקום היחיד שבו אכלו מאפה עם טעם של פעם הוא ישראל, והזכירו את ליפא אבינדב מגדרה, היודע איפה להשיגו.

גם אבינדב טעם את הביאלי של ניו-יורק והתאכזב. את התגלית הפרטית שלו גילה באקראי, לא מעבר לים אלא ליד הבית. בוקר אחד ישב לאכול ארוחת בוקר בבית קפה בגדרה. הוא מרח חמאה על פיתה טרייה וחמה, נגס נגיסה אחת והוקסם מהטעם העשיר שהזכיר לו נשכחות. כדי להיות בטוח שאינו הוזה, קרא לבן עיר אחר, נתן לו לטעום מהפיתה המרוחה בחמאה ושאל מה זה מזכיר לו. גם חברו סבר שהפיתה דומה מאוד בטעמה למאפה שזכר מילדותו בביאליסטוק.

אחרי שקיבל את האישור המיוחל, החליט אבינדב שהפיתה זקוקה לשיפורים קלים כדי שתהיה דומה באמת למוצר המקורי. הוא שכנע את אופה הפיתות, מרדכי צנעני, לאפות לו מאותו בצק פיתות בגרסה מיוחדת, זרויות פרג ובצל. שיתוף הפעולה בין השניים הניב מאפה 'דומה בתשעים וחמישה אחוז לזה שאכלתי בביאליסטוק', אומר אבינדב. מאז הוא מגיע לכל אירוע של בני עירו עם שק מלא 'קוכלך', כמו שהוא קורא לפיתות המשופרות.

מאפיית הפיתות של צנעני נחשבת עד היום לפנינה האמיתית של גדרה (מקור: חלון אחורי)

בילדותו אכל אבינדב קוכען עם כל דבר, אפילו עם חלבה, שנקנתה 'בחנות של המקדוני'. המאפייה האהובה על משפחתו הייתה של מוישה מנדל מרחוב גילדובה (ul. Giełdowa). גם שמוש ממלבורן זוכר את המאפייה הזאת לטובה, גם הוא אכל את המאפה עם חלבה מ'החנות של המקדוני' וגם הוא מצא את הטעם האבוד של ילדותו בישראל – אך לא במאפייה של צנעני.

הדבר הקרוב ביותר בטעמו למקור, סיפר שמוש, היו פיתות מתנור המוסק בעצים, במאפייה של ערבי אחד בירושלים. 'לא היו בהן בצל ופרג, אך הן היו טעימות מאוד'. גן העדן האבוד של ביאליסטוק קם אפוא לתחייה בארץ הקודש, בשני המקומות הפחות פולניים שאפשר להעלות על הדעת: מאפייה תימנית ומאפייה ערבית.

לעתים רחוקות פורץ לחיינו ספר על אוכל שאיננו ספר בישול מן השורה. 'אוכלי הביאלי' הוא מהמיוחדים האלה. הוא חומק מסיווג קשיח, אך דומה שאפשר להגדירו, בראש וראשונה, ספר מסע. הוא חובק ארבע יבשות והרבה נפשות פועלות ועם זאת מקרין חמימות ואינטימיות. כשמגיעים לעמוד האחרון, מתחוור בדיעבד שזהו גם ספר זיכרון שהצליח לעצב תמונת עבר תלת-ממדית מחופן של בצק שמרים וקצת בצל קצוץ.

הספר נמכר בארץ בשעתו באנגלית, ואולי פה ושם אפשר עדיין להשיגו, אך דומה שרוב קוראיו בכוח – בני העיר, בניהם ובני בניהם, כמו גם ישראלים שאוכל בשבילם הוא חלון לעולם – היו מעדיפים לקרוא אותו בעברית. נכונותה של הוצאת הספרים האמריקנית להוציא לאור ספר כזה, שלא קורץ מחומרים של רב-מכר, מעוררת התפעלות. קשה להאמין שתימצא הוצאה ישראלית שתגלה אומץ דומה לזה, אבל אפשר לקוות.

רחוב בביאליסטוק בתחילת המאה ה-20

בעלי התוספות

ביום רביעי, יומיים לאחר שהתפרסמה רשימה זו, ואנו עדיין בניו-יורק, נפגשנו (רעייתי שרון ואני) עם מימי שרתון בביתה המקסים בגריניץ' ווילג' שבמנהטן.

מימי – האישה והאגדה – קיבלה את פנינו בחמימות, האזינה בסקרנות כשתרגמנו עבורה את הרשימה לאנגלית, ואף העניקה לנו את ספרה 'אוכלי הביאלי' עם הקדשה חביבה. היה שווה.

הבייגל של שפינוזה והלחם של הנביא יחזקאל

עם הרשימה הזו חיכיתי עד צאת הפסח, ועתה, כשכבר מותר להציג חמץ בפומבי, הגיעה שעתה.

א. מזון למחשבה

הרשימה על 'הנקניק של ביאליק' הזכירה לפרופ' אלן נדלר, מאוניברסיטת דְרוּ שבניו-ג'רזי, משהו פחות עסיסי אבל לא פחות משמעותי. וכך כתב לי:

I share your outrage. But you did not address a key question: Is the Naknikialik under rabbinical supervision, like the Bagel Spinoza ('It Bagels the Mind'), which is not only Kosher but Pareve? Even though the Cherem was never formally revoked, Spinoza has been officially kosher since 1988. There are many different 'flavors', and whole wheat too. How about a little story about the Spinoza Bagel for your readers

הדבר אכן עורר את תיאבוני ואת סקרנותי, ואצתי-רצתי לסניף המנהטני הקרוב למקום מגוריי של רשת חנויות המזון הידועה Trader Joe's (חנויות שמתמחות באוכל אורגני ובמזון בריאות), כדי לראות במו עיניי האמנם הוסר סוף סוף החרם על הפילוסוף היהודי-ההולנדי והאתאיסט הדגול ברוך שפינוזה.

כזכור לקוראי עונ"ש, החרם על האנטישמי הגרמני ריכארד ואגנר כבר הוסר (לפחות במסעדה חרדית אחת בירושלים), ובכן למה לא לסיים את הפרשה העגומה עם שפינוזה היהודי?

'בנדיקטוס די ספינוזה – יהודי ואתאסיט'

ואכן, מצאתי את אשר חיפשתי. שפינוזה, שפרופסור יוסף קלוזנר קרא כלפיו בשנת 1927: 'הותר החרם! סר עוון היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!' (יוסף קלוזנר, מאפלטון עד שפינוזה: מסות פילוסופיות, ירושלים 1955, עמ' 329-328; לימים התבטא ברוח זו גם דוד בן-גוריון), התקבל גם מנקודת מבט רבנית: הוא לא סתם 'כשר', אלא – כפי שציין נדלר – הוא גם 'פרווה'...

Food for the Brain

הכיתוב המתוחכם שמופיע על האריזה It Bagels the Mind רומז לביטוי It boggles the mind, שפירושו – לא יאומן, לא יעלה על הדעת...

ולחובבי שפינוזה האמיתי הנה דבריו של קלוזנר בספרו המצוטט לעיל:

ב. לחם עם מראה מקום

אחרי שצילמתי בהתפעלות את הבייגל של שפינוזה התברר לי שבמדף סמוך יש עוד לחם כשר שקיבל השראה מן ההיסטוריה שלנו. זהו לחם 'יחזקאל 9:4'.

ומה כתוב שם ביחזקאל, ד 9?

וְאַתָּה קַח-לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים, וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד, וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ, לְלָחֶם.

יפה לא? 

הנה הלחם מקרוב, כולל יונת השלום של נח.

ג. בעלי התוספות

מולטי-שפינוזה ואלטי-שפינוזה

אמי פרי (במקרה אחותי) מסרה לי כי שפינוזה אינו רק בייגל אלא גם דגים. זאת ועוד, לא מדובר בסתם שפינוזה יחיד ובודד אלא ב'מולטי-שפינוזה', לא פחות.

השפינוזאים האלה הם ממוצא אמריקני, וגם יהודים יראי שמיים אינם מהססים להכניסם לבתיהם, להאכילם ולהשקותם.

למי שאוהב להסתכל באקווריום הנה המולטישפינוזה (ובשפת העמים: Herotilapia multispinosa) בשחייה נמרצת:



והנה מתברר שיש גם אלטישפינוזה, שהוא דג חברותי במיוחד, שוחר שלום ולא תוקפני:

פרנסות של יהודים: הבייגל של ברוקלין

בייגל עם לאקס. כמו שצריך...

אם רציתם לדעת עד כמה התרחקנו ממקורותינו הקולינריים, הנה דוגמה קטנה מעולם הוויקיפדיה. מי שיחפש מידע על הבייגל (ודוק: בייגל, לא בייגלה!) – שלפחות באמריקה מזוהה לגמרי עם אוכל יהודי – ימצא בוויקיפדיה באנגלית (ובעוד כשלושים שפות) ערך נרחב על 'בייגל', אבל בעברית אין מאומה. רק ערך צנום ומשמים על 'כעך'...

מוכר כעכים במזרח אירופה

אחת האכזבות הגדולות שחיכו לי בשכונת מגוריי הזמנית בניו-יורק (The Upper West Side) היתה סגירתה לא מכבר של חנות הבייגל הנהדרת H&H, ששכנה בברודווי, בין הרחובות 80-79, ממש ליד מעדניית 'זֶייבָּרְס' המפורסמת לא פחות.

H&H ידעו לעשות את הבייגל הכי טעימים (שהיו גם כשרים), והמקום עצמו נראה כמו מאפייה מהסוג הישן. חבל על דאבדין ולא משתכחין. הם הסתבכו בהעלמת מס ועברו למקום אחר בעיר, אבל זה ממש לא אותו דבר...


H&H Bagels בימים הטובים

אבל הסירו דאגה מלבכם. בניו-יורק יש בייגל בכל פינת רחוב – חמים, טריים וטעימים, עם גרגירי פרג וזרעוני סומסום, עם בצל או עם שום, עם  מלח או בלי מלח, עם קינמון וצימוקים, עם Everything ובעצם עם מה לא– ועדיין הם מזוהים עם יהודים.

הסרטון הזה, הקרוי Hot Bagels (בייגלך חמים) צולם כנראה ב-1979 והוא מתעד את שלבי ההכנה של הבייגל המפורסם של ברוקלין, טעם של פעם שמצליח לעבור גם דרך הסרטון הישן. אין שם יהודים בהכרח, למרות שיש לי חשד שהאדם שמגרגר בהנאה בסוף הסרט הוא יהודי, ובכל זאת בייגל בניו-יורק – איך שלא נהפוך אותו (החור בפנים או בחוץ) – תמיד יישאר יהודי.



פרטים נוספים על הסרטון הזה נרשמו בברוקלינולוגי (Brooklynology) של הספרייה הציבורית של ברוקלין – כאן.

יש גם הרבה ביבליוגרפיה. הנה, למשל, ספר שיצא בשנת 2008 בהוצאת אוניברסיטת ייל:

בתיאבון!

הבייגל הגזעני של בייגל בייגל

פולני שלא מבין באוכל

חיים וקסמן העביר לי את סרטון הפרסומת 'החביב' הזה. צפיתי בו אבל זה בכלל לא הצחיק אותי.

אכן, כדי להבין כמה שטחי, מטומטם, וגם מסוכן, הוא עולם הפרסום מספיק לראות את הפרסומת הזו. המטרה היא לקדם סוג מסוים של בייגלאך של חברת בייגל-בייגל ולעשות זאת בדרך קלילה ומשעשעת. התוצאה – מביכה.

תנו כבוד למשרד הפרסום המתוחכם  'באומן, בר, ריבנאי', שבארבעים שניות הצליחו גם לדחוס קצת גזענות עדתית, גם לדבר ביידיש ישראלית מקולקלת, וגם ליפול בטעות היסטורית מביכה.

הסרטון, בכיכובו של שחקן התאטרון הוותיק שלמה בר-שביט, מתרחש כביכול ב'מאפיית בייגל בייגל, פולין 1880', ועל הדרך יש קטע 'הומוריסטי' (ממש מצחיק בטירוף!) על בן-גוריון הקטן שעובד במאפייה... נכון שבן-גוריון נולד בפולין, אבל זה היה ב-1886 (וגם לא קראו לו בן-גוריון, אלא גרין; את השם בן-גוריון הוא נטל לעצמו רק בארץ ישראל, בשנת 1910).

אבל החלק המגעיל באמת, שמקדם סטריאוטיפים גזעניים ובעיקר מנציח אותם, הוא על ה'פולנים' וה'מרוקאים'.

נכון שזו בסך הכל פרסומת סרת טעם, אבל אני, כ'פולני' נטול חוש הומור ובמיוחד נטול הבנה בתבלינים ובטעמים, כבר לא בטוח שאקנה את הבייגלך הדקים שלהם. מה אני 'מרוקאַנער'?

הבייגל הקדוש (Playboy 1971)