חָג' שמח: על מצוות החג' ועל אומנות ציורי קיר נכחדת

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

שבוע לפני פרוס חגי תשרי שלנו, היהודים, נפנה מבט מהיר לחגים של שכנינו. לפני כמה חודשים סיפרנו כאן על חג הקורבן המוסלמי (עיד אל-אדחה), שאחת ממצוותיו היא העלייה לרגל למכה, לפחות פעם אחת בחיים. לעלייה לרגל זו יש פן אומנותי-עממי ייחודי ועליו נספר הפעם.

א. ציורי החג'

אם שוטטתם בסמטאות הרובע המוסלמי בירושלים, ללא ספק שמתם לב לקישוטים המוזרים האלה: כניסה לבית, שסויידה לבן, ועל הרקע הצחור נקודות ירוקות ואדומות רבות, או לחילופין פרחים שצוירו ביד לא אמונה. לעיתים מצויר שם זוג ציפורים רומנטי, לעיתים עצי ברוש או דקל. מעל לכול מתנוסס לרוב שלט: בפינה אחת ציור של כיפת הסלע, ומולה מעין בלוק שחור המייצג את המבנה בו משובצת אבן הכעבה השחורה במכה. במרכז כתובות בערבית, שהעיקרית בהן תרגומה הוא: אהלן וסהלן יא חג'.  

מה זה?

כך מצאתי אצל אברהם משה לוּנְץ, חוקר ארץ ישראל המפורסם, שכתב בשנת 1876 בספרו נתיבות ציון וירושלים: 

על דלתות הישמעאלים אשר נסעו למכה (מקום קבר מחוקקם) חרותים או כתובים בצבעים שונים שירים, מכתמים, אמרים בכתב ובשפת ערבי, ופתחים כאלה נמצאים הרבה למאוד (מצוטט אצל פנחס גרייבסקי, מגנזי ירושלים, יא, כסלו תרצ"א; זמין בפרויקט בן-יהודה)

 

סאלם ידידי גר בבית אבן עתיק, לא רחוק מהר הבית. לאחרונה חזר מעלייה לרגל למכה, היא החג' (מילה הנובעת מאותו שורש של 'חגיגה' בעברית). מהיום בו חזר הביתה לא קוראים עוד סתם חווג'ה סאלם, אלא חג' סאלם. הלכתי לבקרו לרגל המאורע. בסמטה הצרה בה הוא גר היו כמה פתחים מקושטים בצורה דומה, עם הנקודות והפרחים והשלט. סאלם קיבל אותי בפתח הבית ולאחר לחיצות הידיים והברכות הראה בידו על הדקורציה ואמר: 'ראה איזו קבלת פנים, איך קישטו את הכניסה לכבודי'.

בחדר האורחים המרווח הסבו רבים מידידיו וקרוביו של החג', ספלוני קפה בידיהם. כולם באו לברכו ולהאזין לסיפורי המסע. לאחר שדאג לי לכורסה נוחה, לקפה ולכיבוד, המשיך בסיפורו שנפסק עקב בואי: 

אתם יודעים מה הכי הרשים אותי בסעודיה? רבים שם בשוק סוחרי הזהב והתכשיטים, המוכרים את סחורתם למיליוני עולי הרגל. בצוהריים הם הולכים להתפלל במסגד ומשאירים את חנויותיהם פתוחות. רק מקל, הניצב באלכסון בפתח, מסמל שהחנות סגורה, ואין איש שולח ידו ברכוש הרב שבה. 

'נו, טוב', אמר אחד האורחים, 'מי ששולח את ידו בגנבה בסעודיה, מפסיד את כולה'. כולם צחקו בטוב לב. 

ב. מה מקור המנהג?

מאוחר יותר, כשהלכו האורחים, התפנה סאלם להסביר לאורח היהודי את מנהגי החג'. סאלם, פקיד עירייה בדימוס, גבר מוצק עם שפם לבן מפואר ועיניים מחייכות, סיפר:

חמישה עמודים לאסלאם, כעמודים התומכים באוהל הנודדים: להעיד כי אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו; להתפלל חמש פעמים ביום לכיוון מכה; לתת צדקה; לצום בחודש רמדאן; ולעלות לפחות פעם בחיים למכה, כדי לחגוג בה את חג הקורבן (עלייה שלא בחג הקורבן נקראת עלייה קטנה, 'עומרה'). מצווה החג' היא האחרונה במצוות, ובדרך כלל מקיים אותה המוסלמי רק לאחר שסיים את חובותיו עלי אדמות: אחרי ששילם חובות לנושים ואחרי שהשיא את ילדיו. גם נשים חייבות במצווה, אך עליהן לנסוע בלוויית בעל או קרוב משפחה נאמן. עני שאיננו יכול לעמוד בהוצאות הדרך, חולה או נכה – פטורים מהמצווה.

כיום יכול כל ערבי ישראלי לעלות לרגל למכה, בתנאי שגילו מעל 35 שנה. מגישים בקשה למשרד הדתות, רשימת המבקשים עוברת לירדן ושם מאשרים אותה. כל מי שנסיעתו אושרה, מקבל תעודת מסע ירדנית זמנית. הקבוצה נוסעת באוטובוס למעבר הגבול לירדן ומשם באוטובוס ירדני. נוסעים קודם לקבר מוחמד במֶדִינָה ומשם למכה. התשלום בעד המסע כולל גם מיטה במלון, שבעה או שמונה אנשים בחדר נקי עם שירותים. בכל קומה במלון יש שני מטבחים, אחד לנשים ואחד לגברים. מטעמי חסכון רוב עולי הרגל מעדיפים לבשל לעצמם.

במכה מחליפים את בגדי המסע בבגד לבן מיוחד העשוי שתי יריעות, אחת למותניים ואחת לכתפיים, ללא כל תפר. במכה מתקבצים מיליוני עולי רגל מכל ארצות האסלאם וכולם מקיימים את הטקסים הנדרשים. כולם בבגדים הלבנים – מחזה מרהיב עין.

'מה מקור המנהג של קישוט הכניסה לביתו של החג'? – שאלתי.

'זהו מנהג קדום מאוד', חייך חג' סאלם. 

כיום נוסעים באוטובוס ממוזג, יום-יומיים של נסיעה נוחה ומגיעים. פעם זה לא היה כל כך פשוט. רכבו על גמלים או הלכו ברגל במשך שבועות רבים. חצו את המדבר בדרכים קשות, ושודדים ומגפות ארבו בדרך. מאחר ועולי הרגל היו בדרך כלל זקֵנים – שהרי רק בגיל מבוגר מגיעים לקיום המצווה – היו רבים שלא חזרו. בגלל הקשיים והוצאות הדרך יצאו מירושלים לחג' בכל שנה רק  עשרה עד שלושים איש.

כששבו העולים לרגל בשלום לעירם הייתה השמחה גדולה. לשיירת החוזרים הכינו קבלת פנים מפוארת. כל אנשי העיר יצאו לקבל את פני הבאים וליוו אותם העירה בתהלוכה עליזה. שרו שירי חג מיוחדים לאירוע והניפו דגלים. קודם הלכו להתפלל על קבר דוד בהר ציון, אחר כך בהר הבית ולבסוף התפזרו השבים לבתיהם.      

עוד קודם הכינו את הבית לקראת שובו של החג'. ניקו וסידרו והזמינו צַבָּע שיסייד את הבית. הלה, שהיה לרוב גם קצת צייר, סייד את הכניסה וצייר עליה את הכעבה, כדי לסמל את המקום ממנו בא החג', ואת כיפת הסלע, כדי לסמל את מקום שאליו שב. ביניהם היה כותב את ברכת 'אהלן וסהלן' ופסוק או שניים מהקוראן. לעיתים היה משתמש בשבלונות מיוחדות לדבר. בני הבית הוסיפו קישוטים כדי שיהיה חגיגי יותר. למרות שהזמנים השתנו, מנהג זה נשמר עד היום.

 ג'יימס פין, הקונסול הבריטי הנודע שפעל בירושלים באמצע המאה ה-19, תיאר כך את השבים ממכה בשנת 1855: 

הצליינים שהלכו למכּה השנה חזרו לירושלים בנובמבר. התהלוכה היתה מראה מעניין שכּן קרבו אל העיר מפאת דרום. ידידיהם יצאו לקדם את פניהם וללוותם הביתה בדגלי ארגמן השייכים למסגד ובנגינות. היו גם שורות ארוכות של נשים לבושות לבנים. התהלוכה עלתה במדרון הדרומי התלול של הר ציון לנבּי דאוּד, קבר דוד, מקום שם הלכו להתפלל, ומשם עשו דרכם לתפילות אל מקום המקדש בהר המוריה בטרם יילכו הביתה.  

הרבעים המוסלמיים שבעיר הוארו כמה לילות קודם לכן, לפי המנהג, משׂמחה על הידיעות שנתקבלו כי אכן הגיעו הצליינים בשלום לחברון. השנה היה מספר החאג'ים מירושלים והמחוז עשרים, ואחד מהם היה מכפר השילוח (ג'יימס פין, עתות סופה, תרגם: אהרן אמיר, יד יצחק בן צבי, 1980; זמין בפרויקט בן-יהודה).

משהו בכל זאת השתנה מאז אותם ימים. כיום נוסעים למכה, כאמור, באוטובוס ממוזג, וכיום גם מזמינים שלט פח מודפס ומוכן מראש בחנות של צייר שלטים. בכל זאת, רבים עדיין טורחים ומוסיפים את ציורי החג' המסורתיים. כך מופיע על קירות הרובע המוסלמי בירושלים, אחרי חג הקורבן, אוסף נאה של ציורים עממיים הנותרים ימים רבים ומוסיפים צבע ועניין לגווני האבן של בתי העיר. הנה כמה כניסות לבתי חג' ירושלמים שצילמתי במרוצת השנים:

ג. אמנות בנאות המדבר

במדבר המערבי (מדבר לוב), שנמצא בשטחה של מצרים, יש חמש נאות מדבר עיקריות: סיווה, בחרייה, פראפרה, דאחל'ה וחארג'ה. ציורי חג' מופיעים בארבע האחרונות. בדרך כלל נראים בציורים מבנה הכעבה ומטוס או אונייה, ובציורים הישנים מאוד לעיתים גם גמל. זאת מאחר ולתושבי נאות המדבר הנידחות הייתה הטיסה או השייט למכה בגדר הרפתקה נדירה. לעיתים נוספו עוד פרטים הקשורים במסע. בכל נווה מדבר היה בעל כישרון ציור שצייר את בתיהם של החג'ים, ועל כן היה בדרך כלל סגנון ציור אופייני לכל נווה מדבר. פעמים רבות ניכר בציור המטוס כי הצייר לא ראה אווירון מימיו... 

בימי קדם עברו עולי רגל מארצות צפון אפריקה דרך נאות המדבר הנידחות הללו. ממקומות אלה, שאנשי המערב לא הגיעו אליהן עד המאה ה-19, יצאו לחג' בשיירת גמלים (או ברגל) אל מפרץ סואץ ומשם באונייה לְעֲרַב. ממחצית המאה העשרים השתנו הזמנים: החלו לנסוע במכוניות לקהיר וממנה טסו לערב הסעודית. 

תשמעו סיפור: החוקר האירופי הראשון שחדר לים החולות שבמדבר המערבי היה גרמני בשם רילף, שבשנות השבעים של המאה ה-19 העז לחדור לאותו כתם לבן שצויר במפות. הוא סיפר שבדרכה של המשלחת שעמד בראשה, בדיונות החול שבין סיווה ובחרייה, הם פגשו שלושה שחורי עור שברחו מעבדוּת בבחרייה וניסו להגיע אל החופש בסיווה. ברשותם היה רק נאד מים ריק והם היו על סף מוות בצמא. רילף ואנשיו ציידו אותם במים ובמזון ושלחו אותם לדרכם. למוחרת, עם שחר, התחיל כלבו של רילף לנבוח ובאופק הופיעו שתי דמויות: זקן כבן שבעים, נשען על ילד כבן עשר, ושניהם גררו בקושי את רגליהם. אחרי שהאכילו והשקו אותם סיפרו השניים כי הם חוזרים מעלייה לרגל במכה בדרכם לבנגזי שבלוב. שנה תמימה ארכה להם הדרך למכה, ותשעה חודשים הם בדרך חזרה. יום קודם פגשו בשלושה שחורים ששדדו מהם את כל רכושם, מים, אוכל ומעט כסף, והותירו אותם למות בַּמִּדְבָּר. 'כך התחילו השחורים את חיי החופש שלהם', ציין רילף במרירות (הובא בספרו של Ahmed  Fakhry, The Oases of Egypt, שראה אור ב-1973 בהוצאת American University in Cairo Press).

הצילומים שאני מביא כאן נעשו בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, סרקתי אותם משקופיות ושיפרתי ככל שניתן. בפעם האחרונה הייתי בנאות המדבר המערבי ב-2010 ועדיין היו בהן ציורי חג', אם כי מעטים. ציורי החג' הללו מייצגים אמנות עממית נהדרת של עולם שהולך ונעלם.

כאמור, ציורי חג' מצאתי רק בירושלים ובנאות המדבר המערבי במצרים. האם ציורים כאלה נמצאים גם במקומות יישוב אחרים של מוסלמים בארץ? אם מישהו מהקוראים יודע על כך, אנא שתפו. 

והערה ביבליוגרפית לסיום. בשנת 2005 הציג האומן יהושע (שוקי) בורקובסקי ב'משכן לאמנות עין חרוד' תערוכה שנקראה 'בין לבין', ואותה ליווה ספר-אומן. הספר, שנדפס בשני כרכים במהדורה מצומצמת, עוסק בציורי החג' שבפתחי הבתים של עולי הרגל. כמוני, גם בורקובסקי שוטט בשנות השבעים והשמונים במצרים, וכמובן בעיר העתיקה של ירושלים, וצילם ציורי חג'. לא ידענו האחד על השני ורק לימים נפגשנו והחלפנו חוויות. הספרים שהוציא לאור הם יפהפיים.

_____________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il