‏הצגת רשומות עם תוויות בתי קברות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בתי קברות. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 4 בדצמבר 2025

מִשׁוּט בארץ: ארון נתינה, אזהרות חמורות, מתאמת שד, בטוּב טעם

א. ארון נתינה

גילויים יפים של אחריות קהילתית ושל עזרה הדדית יש אצלנו בכל מקום, רק צריך להרים ראש ולראות אותם.

הנה למשל, בחורשת רדינג, ברמת אביב 'הישנה', נמצא 'ארון נתינה קהילתי', שיזמו תושבים וקיבלו כנראה גם את חסות העירייה. אנשי השכונה מתבקשים להביא לארון בעיקר בגדים שהם כבר אינם מעוניינים בהם (ספרים ישנים – לא כאן! בהמשך יש ארונות מיוחדים עבורם). הבגדים חייבים להיות 'במצב מעולה', כאלה שהייתם שמחים להביא לחברים או לקבל בעצמכם, וראויים לשימוש חוזר. מובן שאפשר ואף רצוי גם לקחת, ובבקשה 'בלי ג'יפה' ולא להשאיר שקיות!

יש גם ארגזי מיון (למשל בגדי תינוקות לפי גילאים). המקום עושה רושם נקי ומסודר.

כל הכבוד ליוזמה.

צילום: יוחנן פלוטקין

ב. אזהרות חמורות במיוחד

ברחוב דבורה, באזור שוק תלפיות בחיפה, צולם השלט הזה:

צילום: טל סגל

מיהי ברטה המסתורית?

אחרי בירור דברים עם מביני עניין הגענו למסקנה שמדובר בבַּרְטַעַה, כפר ערבי באזור נחל עירון, חציו ישראלי וחציו פלסטיני, הידוע כמרכז בינלאומי לפירוקי רכב.  

אזהרה מסוג אחר צולמה בשכונת גאולה הירושלמית.

כאן יודעים באיזו אוכלוסייה מדובר, ולכן, ליתר ביטחון, הוסיפו תרגום לעברית.

צילום: גונן זיק

ג. מתאמת שד

צילום: יריב שיזף

בבית החולים השרון יש משרד שמשמש ל'מתאמת שד', וכיוון שמדובר בעניין רציני מאוד לא נתבדח על האפשרויות המשעשעות העולות בדמיון בהעדר ניקוד (מתאם מכשפות?).

מה שמעניין בכרזה המצורפת הוא ניצול קונצפציית האסון של שבעה באוקטובר על מנת להגביר את המודעות לבדיקות ממוגרפיות, כאלה שבכוחן לאתר סימנים מוקדמים של סרטן השד. 

האומנם זה הכרחי? האם הסכנות הרפואיות שיש בסרטן שד כשלעצמן אין די בהן עד שצריך לצלצל בכל הפעמונים, כולל שבעה באוקטובר וסמל החטופים? התשובה היא כנראה, שאכן אין די בכך, וכל המרבה באזהרות הרי זה משובח. חודש אוקטובר הוא החודש שנבחר להגברת המודעות לסרטן השד, ומבחינה זו השימוש אכן קולע וכל האמצעים כשרים.

ד. בטוּב טעם

צילום: טל סגל

סמוך לכניסה אל בית העלמין נחלת יצחק, ליד קיר הנצחה לקדושי השואה ('לזכרם של יהודי ליטא אשר נספו בשואה, תש"א-תש"ה'), חונים ארבעה פחי אשפה ירוקים, מטונפים ומצחינים. כך נאה וכך יאה?

כך נראה המקום בצילום משנת 2014, לפני בוא הפחים:

צילום: אבישי טייכר (פיקיוויקי)


יום שישי, 8 באוגוסט 2025

חסידי ויז'ניץ חונכים בית עלמין חדש

 
כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

בשולי בית עלמין ירקון, סמוך לפתח תקווה, כבר מוכנה חלקת קבורה חדשה כדי לקלוט מאות נפטרים. בינתיים הקברים הריקים מלאים באדמת חמרה אדומה, ובמקום שוכני עפר מציצים מהם, פה ושם, צמחי בר: ינבוט, קיקיון או דַטוּרָה. החלקה ממתינה בסבלנות לחנוכתה על ידי בעליה – חברה קדישא של חסידי ויז'ניץ בבני ברק, והם מצידם מצפים ליום תענית כדי לקיים את הטקס שמחייב את המשתתפים בו לצום. והנה הגיע היום המתאים: י"ז בתמוז (13 ביולי 2025), יום פריצת חומות ירושלים על ידי הרומאים, שהוא אחד משלושת המועדים שיהודים שומרי מצוות צמים בהם זכר לחורבן העיר והמקדש.

'בית עלמין ירקון' משותף לכל גוש דן והמתים נחים בו את מנוחתם האחרונה על פני שטח גדול ויקר. כדי שאפשר יהיה לצופף את הקברים, ככל שההלכה היהודית מתירה, נבנו קירות בטון סביב כל קבר ומידותיו הן במינימום הנדרש. בין שורות הקברים מדרכה למעבר, גם היא צרה ככל שאפשר.

יש גם מעבר לא מבוטן (מסומן בצילום בחץ) שבו אפשר יהיה לטמון נפלים. 'נפל' הוא תינוק שנולד מת בכל שלב של ההיריון,  וכן תינוק שמת עד שלושים יום מלידתו. נפל טומנים בבית הקברות, אבל ללא מצבה.

יום חם והשמש לוהטת. בשעות אחר הצהריים מגיעה לחלקת הקברים קבוצה לא גדולה של חרדים, רובם ככולם אנשי החברה קדישא של חסידות ויז'ניץ. הם עוטים את הקפוטות השחורות והארוכות, כאילו החמסין אינו קשור אליהם. כדי לקדש בית עלמין צריכים להשתתף לפחות מניין אנשים, היום הגיעו כעשרים חסידים שביקשו להשתתף בטקס המיוחד. 

דבר ראשון, כולם נוטלים ידיים בברזייה.


כל משתתף קיבל חוברת ובה סדר 'קידוש וחינוך בית עלמין' ('חינוך', בהקשר זה, מכוון לחנוכת השטח). הטקסטים שבפנים הם מימים ימימה, אבל הכריכה נדפסה במיוחד לטקס זה. על פי המסורת החסידית, התפילות עצמן וסדרן נקבעו בידי הבעל שם טוב, אבי תנועת החסידות.


בכניסה לחלקה הייעודית מתפללים בני החבורה תפילה ארוכה ואחריה ה'בעל תוקע' מריע בשופר.


 אחרי כן נכנסים לחלקה ונאספים בפינה ('קרן' בלשון החסידים) הדרומית-מזרחית שלה. כאן מתחילים. 


המטריות השחורות, שנשלפו ממחסן בגדי החורף והגשם, מקילות מעט מלהט השמש. הניגוד בין חום השמש לבין המטריות משווה לטקס מראה משונה, כאילו נלקחו מסצינה בסרט של פליני.

בקרן הדרומית-מזרחית שוב קוראים בקול רם פרקי תהלים וקטעים אחרים, רובם מהמקרא. לסיום תוקעים בשופר, וכולם צועדים בטור ארוך אל הקרן הצפונית-מזרחית. לכל קרן קטעים המיוחדים לה שמסתיימים בתקיעת השופר.

בראש הטור צועד 'ראש הדגל' – כך מכונה העומד בראש חברה קדישא. ראש הדגל של חברה קדישא של חצר ויז'ניץ בבני ברק הוא הרב שמואל ברגר שליט"א. אחריו צועד התוקע בשופר, הרב ישראל איצקוביץ (שעזר לי בטובו להכין רשימה זו).

כך עורכים שבע הקפות. כשמסיימים את ההקפה השביעית, בקרן הדרומית-מזרחית שבה התחיל הטקס, ולאחר תקיעת השופר האחרונה, אוספים מהנוכחים כסף לצדקה. 

הטקס, שארך כשעה, הסתיים ומכאן ואילך אפשר להתחיל לקבור בחלקה. עד מאה ועשרים!

______________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

יום חמישי, 15 במאי 2025

ארץ הקודש: בית כנסת בלדי, ספר תורה, תפילין ופשקווילים

א. תפילה בסגנון בלדי

צילום: איתמר לויתן (תודה לנדב בירן)

בית הכנסת 'מגן אברהם' לעולי תימן נמצא ברחוב יהושע בן נון בתל אביב.

מהו נוסח בלאדי? מתברר שיש שני נוסחי תפילה תימניים: בלדי ושאמי.

מסביר ד"ר מנשה ענזי, מומחה לתולדות יהודי תימן:

מימי הביניים ואילך יהודי תימן התפללו על פי נוסח הרמב"ם (יש ויכוח אם הרמב"ם שאב את נוסחו מהנוסח הקדום של יהודי תימן, או שהתימנים שאבו ממנו) וגם פסקו הלכה על פי דרכו ומשנתו ההלכתית.

במאות ה-16 וה-17, בעקבות מהפכת הדפוס וכוחה העולה של הקבלה, הגיעו לתימן סידורים ספרדיים מודפסים ובהם תוספות קבליות (כמו הפיוט 'לכה דודי'). הסידורים המודפסים, וכן ספרי שולחן ערוך וספרי קבלה, התפשטו במהירות בתימן, בגלל מחירם הזול והעיצוב הנאה והנוח שלהם.

היו חכמים שהתנגדו לכך, ובמאה ה-18 הוויכוח הפך לקרע בין ה'בלדים' (האוחזים במנהג המקומי), שמתפללים על פי הנוסח העתיק בתימן (כמובן עם תוספות שכבר הצליחו להתנחל בלבבות, כמו קצת קבלה ופיוטים חדשים) לבין ה'שאמים', שהתפללו בסידור הספרדי שהגיע מארץ ישראל ומסוריה (ארצות א-שאם).

בגדול ניתן לחלק את הנוסחים באופן כזה: בדרום תימן התפללו בנוסח השאמי, במרכז תימן היו כאלו והיו כאלו, ובצפון נהגו להתפלל בימי חול על פי הנוסח השאמי ובשבת ובחג על פי הנוסח הבלדי.

מעניין אם גם לחות'ים יש עמדה בנושא... 

במקרה (או שלא במקרה) הגיע לשולחן המערכת הצילום הבא, היישר ממרכז בני ברק:

צילום: יוחנן פלוטקין


ב. כתיבת ספר תורה: כמה זה עולה לנו?

כתיבת ספר תורה, בידי סופר סת"ם מומחה, היא, כידוע, סיפור יקר מאוד. 

מי כותב בימינו ספרי תורה? בעלי ממון הרוצים להקדיש את הספר לזיכרו או לכבודו של אדם מסוים ומממנים את הכתיבה מכיסם, או שהכסף נאסף בדרכים אחרות (תרומות, עזרה ממשלתית ועירונית). מימון המונים הוא דרך ראויה לכתיבת ספר חדש, בטח לשם מטרה כמו 'הצלחת העם והצלחת החיילים'.

בשלט העברי-צרפתי הזה, מטעם ארגון בשם 'אמונה שלמה' (צולם בירושלים), נחשף גם המחירון:

צילום: טובה הרצל

על פי הערך 'מספר אותיות התורה' בוויקיפדיה יש בנוסח המסורה 304,805 אותיות (בניגוד למסורת הקבלית של שישים ריבוא אותיות, שהן 600,000). את חשבון ההוצאות (או הרווחים) תעשו בעצמכם...


ג. תפילין מחשמלים

צילום: אבי בלדי

בתחנת הרכבת של מזכרת בתיה נמצאת עמדה להנחת תפילין, אבל השילוב בין תפילין לחדר חשמול עשוי להרתיע גם את המאמינים הגדולים ביותר.


ד. פינת הפשקווילים (לחובבי הז'אנר)

הנה מבחר קטן ואקטואלי. תודו שהתגעגעתם.

א. החוק הנורא ביותר בהיסטוריה

מהו החוק הנורא בהיסטוריה? כמובן חוק ההשתמטות. 

שימו לב לחידוש גדול בעולם הפשקווילים: צבע אדום!



ב. דבר המלך במועצתו: עד מתי?

כמדי שנה בשנה כן גם השנה, לקראת יום העצמאות הציוני מוציאים אנשי נטורי קרתא את כתב הפלסתר שלהם, מלא בשנאה וגדוש בחירופים וגידופים. מיועד לחובבי קללות בשפת הקודש.


ג. חלחלה! גנבו את עצמות רבנו חיים ויטאל  

לא תאמינו מה קורה בדמשק.

אלמונים, 'ככל הנראה קבליסטים מטורפים', פרצו את החומות וגנבו את עצמותיו של המקובל הצפתי רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י, הקבור שם! 

האם באמת קבור ויטאל בדמשק? ראו כאן.

על הפרשה החדשה ראו כאן.


ד. יחד מחוללים את המהפכה השקטה!

מי תיאר לעצמו שהמהפכה נמשכת, יחד אבל בשקט...

'נשים פנימה' זה ה'נשים מאחורה' החדש.

צילומים: טובה הרצל

ה. נתב"ג מרכז המעצרים

מה נאמר ומה נגיד, אפילו לנסוע לחו"ל לא נותנים להם, למשתמטים. אלעק, 'מקום הפשע'...


ו. הופקר דמנו?!

מסע רדיפות אכזרי ביהדות החרדית מנהלת המשטרה בשליחות שלטון הרשע. והכל התחיל כששוטרים שהתחפשו לעובדי תברואה ערבים ניסו לעצור חרדי על לא עוול בכפו (נניח) ועוברי אורח שחשבו כי מדובר בפיגוע חילצוהו מידם.

בתגובה החלה המשטרה לנקום בחרדים על ימין ועל שמאל (אפשר לחשוב שמדובר במפגינים בקפלן!). הצילונו!

צילומים: יחזקאל לביא


יום חמישי, 28 בנובמבר 2024

סיפורי מצבות: חלוצי ים, עבודות עפר, איקאה, סמיילי

א. חלוצי ים: טביעתה של רחף

דבר, 25 ביוני 1937, עמ' 20

ספינת המפרש 'רחף' הייתה שייכת לחברת הספנות 'נחשון', שהייתה בבעלותה המלאה של הסתדרות העובדים. רחף נרכשה ב-1937, כשהחלום על ספנוּת עברית היה בשיאו, ונכנסה מיד לעבודה.

אבל האנייה התמודדה כמעט מיד עם הים ומשבריו. ב-28 בדצמבר 1938, סמוך לחופי קפריסין, נטרפה הספינה בסערה נוראה. במהלך הסערה קרסו שקי המטען וחנקו למוות שלושה מאנשי הצוות שישנו באותה עת: גרשון (גיאורג) ארליך (בן 24), גדעון רוזנטל (בן 16) ומכונאי יווני נוצרי ושמו שריף ריזה. גופותיהם נסחפו למים ונמצאו רק למחרת על ידי דייגים מקומיים. המכונאי נקבר בלרנקה ושני היהודים הובאו לקבורה בחיפה.

כאילו עליהם יכתוב נתן יונתן שבע שנים מאוחר יותר (1944) את 'דוגית נוסעת' שלו: 
דּוּגִית נוֹסַעַת, מִפְרָשֶׂיהָ שְׁנַיִם וּמַלָּחֶיהָ נִרְדְּמוּ כֻּלָּם ... אִם לֹא יֵעוֹרוּ כָּל מַלָּחֶיהָ, אֵיכָה תַּגִּיעַ הַדּוּגִית לַחוֹף?

לזכרם של 'חלוצי ים' אלה, אנשי צוות הספינה, הוקמה מצבה מרשימה בבית הקברות חוף הכרמל (כפר סמיר).

מצבת קבורתם של שניים מטבועי 'רחף' (צילום רון מנדל, ויקימדיה)


גם רחוב מיוחד הוקדש לספינה בחיפה, אך אבוי התאריך של טביעתה שגוי: במקום 1938 נכתב 1957. 

צילום: רון מנדל

ב-1 בינואר פורסם מאמר הספד נרגש ב'דבר' בחתימת ב.-ד. (מיהו?), שהתפעל משמו של הבחור הצעיר שטבע, וקרא לימאים הללו 'גדעונים'. הוא שיבח את אומץ לבם, וסיים במילים שכמותן כבר לא כותבים:

הגדעונים האלה, בני השש-עשרה, כמה הם נמשכים אל הים. סערותיו מסעירות את נשמותיהם. הם יודעים את הסכנות ... ואין איש נרתע, ולב העם לא יפוג. לדייגים שלנו נחוצות סירות שריון, נחוץ נשק ... במקום הטובעות נחוצות סירות ואניות חדשות. אנשים ישנם. בחורים מחכים בקוצר רוח. נחוצים לנו המים ומלאכותיהם כאויר לנשימה וכאויר לפריחה. ולכל קרבן מים שלנו יקומו לזכרון ישובים שטים, מגדלים שטים, כאותם שאנו מקימים על קרקע הארץ ליסודות חיים, ליסודות עתיד.

דבר, 1 בינואר 1939


ב. מן העפר באת ומן העפר התפרנסת

צילום: שמחה קופלוביץ


על פיסת דשא מלאכותי בבית הקברות בחולון נמצאת המצבה המהודרת הזאת. היא שובת לב במידת התום וקמצוץ ההומור של מקימיה, מן הסתם בני משפחתו ויקיריו של המנוח, יוסף ויטה (2024-1940), שהיה כנראה קבלן עפר ('ממקימי ובוני הארץ').

מעפר באת, בעפר עבדת ולעפר שבת

הרפרור כאן הוא כמובן לפסוק מספר בראשית, ג 19, שבו קולל האדם הראשון (ובעקבותיו המין האנושי כולו לנצח נצחים):

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב

על אבני החצץ שבצד ימין שוקע פסל אבן קטן של טרקטור.


ג. מה לאיקאה בבית הקברות? 

מותר גם לנהג איקאה להגיע עם הרכב שלו לבית הקברות. אבל התמונה הנהדרת הזו, שצולמה בהר המנוחות בירושלים, מזמינה כותרות שנונות.

במבט מלמעלה המצבות נראות גם הן כמו סוג של אריזה (מה שנכון) מפס הייצור של איקאה.


צילום: דוד פרנקלין

ממרחק מזכירה התמונה גם את הקוביות האפורות של האנדרטה לזכר השואה בברלין.

אנדרטת השואה בברלין (Benutzer:Schreibkraft, ויקיפדיה)

ד. סמיילי בארץ החיים

צילום: טובה הרצל


'קטע קצת מקאברי ומביך', כתבה לי טובה הרצל, 'ובכל זאת אי אפשר להתעלם ממנו'. 

מדובר באולם ההספדים שבבית הלוויות 'ארץ החיים' ליד בית שמש. אחרי שפעם אחת שמים לב לעיטורי הקיר  השילוב בין שני החלונות, מנורת הקיר ועיצוב מילות הפסוק מתהלים  הסמיילי קופץ לעין בכל פעם...


יום שישי, 28 ביוני 2024

ארץ הקודש: קבר רחל בטבריה (ובספרד), קבר הרב כדורי

א. תהלים נגד טילים: קבר רחל שבטבריה

הכניסה לקבר רחל בטבריה (צילום: Ori; ויקיפדיה)

איפה נמצא קבר רחל כולם יודעים. בדרך אפרתה, בדרך לבית לחם. שם הפך המבנה הפסטורלי והצנוע למבנה מבוצר וממוגן שאיבד לגמרי את אופיו המיוחד. כידוע יש מסורות מקראיות נוספות באשר לקבורת רחל, והראשית שבהן מדברת על קברה בנחלת שבט בנימין ('בגבול בנימין בצֶלְצַח'; שמואל א, י 2), ויש הטוענים שנקברה ליד היישוב הקדום רמה ('קול ברמה נשמע'; ירמיהו, לא 14).

והנה מתברר שגם לטבריה יש את הרחל שלה. לא רחל המשוררת, הקבורה כמה קילומטרים מדרום לעיר, בבית הקברות המהולל של קבוצת כנרת, אלא רחל מימי המשנה, בתו של כלבא שבוע ורעייתו האהובה של רבי עקיבא

רחל זו – שלפי כל הידוע לנו מעולם לא גרה בטבריה, לא היא, לא אביה ולא בעלה – חיה בירושלים במאה השנייה לספירה והותירה אחריה כמה סיפורים נפלאים שמשקפים את גודל אהבתה לבעלה, שאמר עליה 'שלי ושלכם, שלה הוא'. היא גם מקור ההשראה של נעמי שמר בשיר ירושלים של זהב', שכן במקור התלמודי 'ירושלים של זהב' הוא כנראה תכשיט שקנה רבי עקיבא לרחל.

ברור לכל שאין מדובר בקברה האמיתי אלא במסורת מומצאת – קבר מוסלמי שהתקדש והתייהד. כאן פרטים על מסורת הקבר.

הקבר הקדוש נמצא בדרום טבריה וכבר בשלט הכניסה ממתינות למבקרים כמה טעויות נלעגות: רחל ע"א (עליה אשלום?; וצ"ל כמובן ע"ה), התנה (!) במקום התנא. 

צילום: פיני גורליק


מתחם הקבר עצמו – מדווח פיני גורליק שגם צילם את התפילות שלמטה – הוא גדול יחסית ועל קירותיו מבחר נאה של סגולות ותפילות. לצד ההיבטים המסחריים מצטיינות התפילות, במפתיע, גם במוּדעוּת עצמית ובחוש הומור.


המצבה בתוך אחוזת הקבר (צילום: Ori; ויקיפדיה)


בחדרי התפילה לגברים ונשים (בנפרד כמובן), מוצגות תפילות ייעודיות לכל דבר חשוב: תפילות לשלום הבית, תפילה שהגבר יתפלל על אשתו ולהיפך, זיווג הגון ועוד. 

אהבנו במיוחד את 'סגולה חזקה לשלום בית'  אחת פונה לבעל, שנייה לאישה  שנפתחת כך: 

אין סגולות לשלום בית. שלום בית נתון בידך, ורק בידך

למען המבקשים לחקור גלגולים של סגולות ונוסחי תפילה חדשים ומחודשים, הנה מבחר אנין:  



ב. שמן קדוש: קבר רחל שבספרד

גם בספרד יש קבר רחל. 

לא מאמינים? הביטו בשמן הזית הזה (שהוא בכלל תערובת של שמן זית 'זך' עם שמן זית 'כתית'). מתברר שהוא בכלל מיוצר בספרד...


צילום: יוחנן פלוטקין


ג. לכל דבר מחיר: קברו של הרב כדורי

אלון תן-עמי הזדמן להר המנוחות בירושלים בעניין רע. כיוון שזמנו היה בידו סר אלון לבקר בציון קברו הבולט של הרב-המקובל יצחק כדורי, הסמוך ונראה לבית ההספדים הספרדי. 

להפתעתו גילה שב'ציון' מתנהל מסחר עֵר בדברי קדושה ותשמישי מצווה – מקמיעות ('קמיע מדליה' למשל, שאין לי מושג מה זה), נרות ופמוטים ועד עראק מבורך ושמן זית כתית לאכילה (!). 

צילומים: אלון תן-עמי

ונשאלת השאלה: כל כך הרבה מקומות קדושים, קמעות מבורכים, פמוטים ושמנים, ובכל זאת אנחנו תקועים כל כך הרבה זמן באותו מצב...