'מרפא יצחק': בית חולים בנתניה שנשכח

חרות, 14 ביולי 1950

מאת אבי ובני עורי

עד היום כששואלים אותנו היכן נולדנו, אנחנו עונים באופן ספונטני 'בנתניה'. אבל כמו נתנייתים רבים, לא נולדנו ממש בנתניה: אחד נולד בבית חולים בחדרה, והשני בבית חולים בקריה בתל אביב.

באותן שנים שבהן נולדנו (סוף שנות הארבעים ואמצע שנות החמישים) לא היה בית חולים בנתניה, למרות שזו כבר הייתה עיר ואם בישראל. נתניה – למי שלא יודע – הייתה הראשונה שהוכרזה כעיר לאחר הקמת מדינת ישראל. רק עשרים ושבע שנים לאחר מכן, בשנת 1975, הוקם בנתניה בית החולים הראשון: 'לניאדו', וגם הוא – לא על ידי משרד הבריאות או על ידי אחת מקופות החולים, אלא כיוזמה פרטית של האדמו"ר יקותיאל יהודה הלברשטם מקלויזנבורג, מנהיגם של חסידי צאנז מאז השואה ועד פטירתו בשנת 1994. צעדו הנועז של הרבי, שאף פגש לשם כך את ראש הממשלה גלוי-הראש דוד בן-גוריון, היכה בהלם את חוגי החרדים הקנאים בארץ. אך הרבי לא נרתע והמשיך בפועלו למרות הביקורת שהוטחה בו. בית החולים 'לניאדו' פועל עד היום ומשרת את כל תושבי נתניה וסביבתה.

הרבי מקלויזנבורג לוחץ את ידו של בן-גוריון, 1961

אך מתברר ש'לניאדו' לא היה הראשון. לאחרונה מצאנו מסמך שעליו חתום סבנו המנוח, ד"ר צבי (הנריק) לוין, שהיה רופא נשים ומיילד בנתניה, מאמצע שנות הארבעים ועד מותו בשנת 1961. במסמך זה, שנחתם באוקטובר 1951, הצהיר סבא שאחת הנשים שהייתה בטיפולו ילדה את בנה בבית החולים 'מרפא יצחק' בנתניה.

בית חולים בנתניה בראשית שנות החמישים ועליו כלל לא שמענו? הייתכן?

מכאן התחלנו בהתחקות אחר בית חולים שהיה ונשכח.

הסיפור מתחיל עם שורשיה של העיר נתניה, כמעט לפני מאה שנה, ליתר דיוק באמצע שנות העשרים של המאה שעברה. סיפור הקמת נתניה בשנת 1929 אינו עניין לכאן, די אם נציין שהמייסדים היו חברי הסתדרות 'בני בנימין', שבאותן שנים ייסדה גם את הרצליה ואת כפר אהרון (היום שכונה בנס ציונה). נטייתם ה'ימנית' של חברי הארגון, שזוהו עם בני המושבות הוותיקות, הרחיקה אותם משיתוף פעולה עם הנהגת היישוב, ובהתאם גם הורחקו מן התקציבים שהוקצו אז להתיישבות. נשיא 'בני בנימין' היה אלכסנדר אהרנסון (1948-1888), בן למשפחת אהרנסון המפורסמת מזכרון יעקב, ומזכיר הוועד היה עובד בן עמי (1988-1905), לימים ראש העיר נתניה. בן עמי החל לגייס כספים להקמת היישוב החדש, ופנייתו לנדבן היהודי האמריקני נתן שטראוס הביאה עמה גם תרומה נאה וגם את השם. 1,400 דונם שנקנו ליד הכפר הערבי אום ח'אלד, ובאר מים שנחפרה במקום, היו הבסיס לבנייתה של מה שתהיה לימים העיר השביעית בגודלה בישראל.

אחד מראשוני אגודת 'בני בנימין', היה זלמן ווייט, שנולד בירושלים בשנת 1896 למשפחה מן היישוב הישן (אגב, את שמם כתבו בני המשפחה הענפה במגוון צורות: ווייט, וויט, וייט). אביו, יצחק, כבר עלה לארץ בשלהי המאה ה-19 ובכספו הפרטי (נראה שהיה אדם אמיד), יחד עם כספי 'החלוקה' שקיבל, הקים בעיר העתיקה כולל ובית כנסת. 

זלמן ווייט (תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב)

דוד תדהר, בספרו המונומנטלי אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו (כרך 6, עמוד 2587), מביא מידע על ווייט. ב-1919, לאחר שובו משלוש שנות גלות בדמשק, שאליה גורש על ידי הטורקים, הקים עם קבוצת חברים, ובהם איתמר בן אב"י, אלכסנדר אהרונסון ואחרים, את חברת 'הסולל' והיה בין מייסדי היומונים דֹאר היום, Palestine Weekly, ובאריד אל יום
(בשפה הערבית).

ווייט ובן אב"י היו הרוח החיה בהוצאה לאור של העיתונים, ובעתות משבר פתחו את ארנקם ושילמו מכספם. תדהר ציין
את תרומתו הייחודית של ווייט לירושלים: 'על ידי המוטורים והדיזלים של בית הדפוס הנ"ל (הסולל) הצליח לסדר רשת חשמל בחלק גדול בירושלים. מפעל זה היה הראשון בעיר'.

בהמשך בנו את בית דפוס 'הסולל', ליד כיכר ציון, ששימש להדפסת רוב העיתונים היומיים בירושלים. בית הדפוס העניק לרחוב את שמו: רחוב הסולל, שלימים הוחלף בשם 'חבצלת'. בבית מספר 9, שבו הוקם בית הדפוס, שכנה אחר כך מערכת Palestine Post (לימים Jerusalem Post). ב-2 בפברואר 1948 פוצצו חיילים עריקים בריטים משאית תופת מתחת לבניין. ארבעה אנשים נהרגו, עשרות נפצעו ולבניין העיתון נגרם נזק כבד.

זלמן ווייט המשיך במפעל גאולת הקרקעות ורכש אדמות בירושלים, באבו כביר, בחיפה, בגן יבנה ובפוריה. על הכרמל בנה ב-1937 את מלון 'לב הכרמל' שהיה אייקון אדריכלי מוכר. פעילותו הכלכלית הענפה הביאה אותו לחבורה שייסדה את אגודת 'בני בנימין' ואת בנק 'בני בנימין' שסייע במימון פעילותה של האגודה ובתוכה, כאמור, גם קניית אדמותיה הראשונות של נתניה.

בנם הבכור של זלמן ורעייתו שרה שימונוביץ' היה אמנון, שנולד בשנת 1920, ובהמשך נולדו עוד שלושה ילדים: רבקה, יצחק ועֵלי. יצחק ('חקי'), נולד בירושלים בספטמבר 1925, למד בבית הספר 'מעלה' ואחר כך בבית הספר הריאלי בחיפה. בגיל שש-עשרה הצטרף ל'הגנה' ובהיותו בן שמונה-עשרה התנדב לבריגדה היהודית ולחם בקרבות קשים באיטליה, בבלגיה ובהולנד. לאחר המלחמה החל ללמוד סטטיסטיקה ודמוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. כשפרצה מלחמת העצמאות התגייס שוב. הוא לחם בקרבות לכיבוש קטמון ומוסררה והתמחה בהפעלת מרגמה. לפני שבעים שנה, ב-2 ביוני 1948, במהלך הפגזת שכונת שייח' ג'ראח, התפוצץ פגז בתוך המרגמה שלו והוא נהרג. הוא נקבר זמנית בבית הקברות הארעי בשייח' באדר וכעבור כשנתיים וחצי, בספטמבר 1950, נטמנו עצמותיו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. סיפורו המפורט וקטעים ממכתביו נרשמו באתר 'יזכור'.

יצחק ווייט בימי שירותו בבריגדה, איטליה 1945

האב השכול זלמן ווייט החליט להנציח את בנו יצחק. הוא קרא את בניין בית הדפוס בירושלים, ברחוב הסולל 9, בשם 'בית יצחק', אך היום כבר אין שום שלט שמזכיר את עברו של הבניין או את שמו. בחלק הפונה לרחוב חבצלת פועל מלון MAX, ובחלק הפונה לרחוב הורקנוס שוכנים משרדים רבים של עורכי דין.

כך נראה היום רחוב חבצלת 9 (צילומים: בני עורי)

שנה לאחר נפילתו של יצחק, הוציאה משפחת ווייט ספר זיכרון ושמו על מוּת לַבֵּן. בספר הובא סיפור חייו הקצרים של יצחק ודברים לזכרו שכתבו בני משפחתו, ידידיו ורעיו לנשק. 

על המשמר, 22 בספטמבר 1949

זלמן ווייט לא הסתפק בכך ורצה להנציח את זכרו של הבן האהוב בדרך נוספת וכך נולד במוחו הרעיון לבנות בית חולים ראשון בנתניה – העיר שהיה בין מקימיה – שייקרא על שמו של יצחק.

ב-22 בספטמבר 1949 דיווח העיתון על המשמר, שבית חולים עירוני ייבנה בנתניה על ידי החברה לפיתוח מוסדות רפואיים, שזלמן ווייט היה אחד ממנהליה. בהמשך סופר שבית החולים יכיל בשלב הראשון שלושים מיטות ובשלב השני – שבעים. עוד מתברר, שמלכתחילה הכוונה הייתה להקים בית חולים ליולדות. העירייה מצדה נתנה קרקע של שבעה דונם בדרום נתניה, בשכונה שנקראה לימים בשם 'טוברוק'. בית החולים ייקרא 'מרפא יצחק' על שם בנו של זלמן ווייט. 

במהירות מפתיעה נבנה בית החולים בתוך פחות משנה. ב-16 ביולי 1950 הוא נחנך במעמד ראש העיר עובד בן עמי ונכבדים נוספים. כל עיתוני התקופה דיווחו למחרת על טקס הפתיחה החגיגי.

מהדיווחים בעיתונות עולה שבבנוסף למחלקת היולדות הוקמה בבית החולים גם מחלקה כירורגית, ובעתיד מתוכננת גם הקמת מחלקה פנימית. עיתון על המשמר (17 ביולי 1950) ידע לספר כי 'בבית החולים הוכנס "אינקובאטור" לתינוקות, הראשון שנבנה בארץ. בית החולים עושה רושם יפה בסידוריו הנאים'. למנהל הרפואי נבחר ד"ר ש' לאופר ולמנהל האדמיניסטרטיבי מונה ד"ר אמנון ווייט, בנו בכורו של זלמן ואחיו של יצחק.

פתיחת בית חולים ראשון בנתניה עוררה ציפיות ותקוות גדולות. העולים הרבים שהגיעו באותן שנים מצפון אפריקה, שנשלחו בחלקם למעברות שהוקמו בדרומה של נתניה ובצפונה, היו חלק מקהל היעד של בית החולים, וגם נפגעי תאונות דרכים, שהובלו לשם לטיפול ראשוני ובהמשך, בהתאם לחומרת הפציעה, הועברו לבתי חולים אחרים. 

אך משהו השתבש בהתנהלותו של בית החולים.

כבר שנה לאחר פתיחתו התפרסם בעיתון קול העם (12 בספטמבר 1951) מכתב תלונה שנשלח על ידי תשעה חולים. הם מפרטים בעיות שונות, החל במחסור באחיות מוסמכות, עבור בסדרי היגיינה וסניטציה בעייתיים וכלה בסדרי הארוחות ומחסור במים.

זאת ועוד, מתברר כי בית החולים במתכונתו הראשונה נסגר בשנת 1959. ניסיונותינו לברר את הרקע לסגירה הפתאומית והלא מתוכננת לא עלו יפה. איש מבני המשפחה שעמם שוחחנו לא ידע להסביר זאת. 

ייתכן והסיבה לסגירת בית החולים היא תאונת דרכים טרגית שאירעה באוקטובר 1958 ובה היה מעורב ד"ר אמנון ווייט, שהיה רוקח במקצועו וניהל את בית החולים. אמנון, שחזר עם אשתו וזוג ידידים מבילוי לילי על שפת נחל אלכסנדר ליד מכמורת, נהג במכונית וכנראה סונוור על ידי מכונית שבאה ממול. הוא התנגש במשאית שחנתה בצד הכביש והתוצאות היו קשות: ידידו משה ברצקי, שישב לצידו, נהרג במקום, והאחרים נפצעו קל והועברו לטיפול ב'מרפא יצחק'. 

מעריב, 29 באוקטובר 1958

סביר שמות ידידו, והמשפט שנערך בעקבות התאונה, השפיעו על אמנון ווייט לרעה. במשפט נפסק כי הוא נהג במהירות מופרזת וברשלנות לא פושעת, ועל כן נקנס באלף לירות ורשיונו נשלל לשנה וחצי. 

אמנון הפקיד את הניהול הרפואי השוטף בידי ד"ר דב צל ציון והחליט לשנות את ייעודו של בית החולים. מכתבה של אלכס ינאי, שהתפרסמה בעיתון מעריב ב-2 בנובמבר 1960, עולה כי בבית החולים הופעלה מחלקה לריפוי בשיטה צמחונית-טבעונית, כולל הרזייה, צום רפואי, ואפילו תרגילי יוגה... ההנהלה החדשה הבטיחה, כי אם ניסיון זה יצלח 'יעבור המוסד כולו בהדרגה לשיטה החדשה והוא יהיה בית החולים הטבעוני הראשון בישראל ובמזרח התיכון'. ד"ר צל-ציון תואר כצמחוני-טבעוני נלהב וכדמות ידועה בין ותיקי הרופאים בארץ, שנסע לחו"ל כדי להשתלם בשיטות הריפוי החדישות ביותר. אמנון ווייט היה אופטימי וציין 'כי אם הניסיון יצליח יש בדעת ההנהלה להוסיף קומה שנייה לבית החולים'.

זמן מה אחרי כן עזב אמנון ווייט את נתניה ופתח בית מרקחת בקרית ים. 

זלמן ווייט, מייסד בית החולים, מת ב-19 ביוני 1963; אמנון מת בשנת 1971 מהתקף לב בבית המרקחת שלו. בן חמישים ואחת היה במותו.

בית החולים הצמחוני-טבעוני לא האריך ימים. בתחילת שנות השישים הוא נמכר למשפחת יפה, ששינתה את שמו ל'החלמה ונופש', והפכה אותו – כהגדרתה של ניצה אלפסי, המנהלת המקצועית הנוכחית של הבית שעמה שוחחנו – ל'בית לחיים לנפגעי נפש, מגורים טיפוליים'. בית מרפא זה פועל בשכונת טוברוק בדרום נתניה עד עצם היום הזה. 

בית 'מרפא יצחק' היום (צילום: בני עורי)

נספח: מכתבו של זלמן ווייט לדוד בן-גוריון

בסוף שנת 1949, בשובו מקבר בנו בבית הקברות הזמני בשייח' באדר (היום למרגלות הכנסת), שלח זלמן וויט מכתב נוקב לראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון. הוא צירף למכתבו את חוברת הזיכרון המשפחתית 'על מוּת לבן' ותינה את כאבו ואת זעמו על המשתמטים.

שבעים שנה עברו והדברים נקראים כאילו נכתבו היום... (על מכתבי הורים שכולים לבן-גוריון ראו ברשימה 'מלב אל לב: ליום הזיכרון תשע"ז', בבלוג נושנות של אורי רוזנברג).

דוד בן-גוריון, מלב אל לב: דברים להורים שכולים, משרד הבטחון, 1976, עמ' 30-29

וכאן תשובתו של בן-גוריון לאב השכול:

שוד היהלומים הגדול בנתניה: תעלומת 'יהלומי בוכרה'

מאת אבי ובני עוֹרי

Diamonds are a Girl's Best Friend

ב-27 במאי 1957, יום שני בשבוע, הגיעו פועלי מפעל 'יהלומי בוכרה' שבנתניה לעוד יום עבודה שגרתי של מיון, ניקוד, חיתוך וליטוש יהלומים. כאשר נכנסו למפעל הם נדהמו לגלות כי הכספת, שבתוכה נשמרו כל היהלומים הגולמיים, הייתה ריקה. בתום יום העבודה הקודם אוכסנו בה יהלומים בשווי חמישים אלף דולרים, סכום עתק באותם ימים, ואפילו בימינו אין זה סכום של מה בכך. והנה, בלא סימני פריצה למפעל או לכספת, נעלמו היהלומים כלא היו. 

'אני לא שמעתי את אבא שלי מדבר על "יהלומי בוכרה" עד יום מותו', סיפרה לנו רותי רדר-שוורץ, בתו של אחד מעובדי המפעל. 'הוא היה איש תם וישר שהאמין לכל אדם, ולכן פשוט לא הצליח לעכל את זה. הוא היה בהלם'. כך החל סיפורם העצוב של עשרות משפחות, שהעבודה ב'יהלומי בוכרה' הייתה כל עולמם, אך עולם זה התנפץ בשוד שלא פוענח עד היום. סביב השוד נוצר קשר שתיקה, גם של אלה שעדיין איתנו ואולי יודעים מה באמת מה קרה שם, אך מסרבים לדבר. 

מפעל 'יהלומי בוכרה' הוקם בשנת 1942 בשכונת טוּבְּרוּק שבדרום נתניה. השם 'טוברוק' ניתן למקום על ידי היהלומנים שעבדו שם, וזאת כיוון שהמפעל שכן בודד בין החולות, שדמו לחולות המדבר המערבי בעיר הנמל המפורסמת טוברוק, שנמצאת היום בצפון לוב. באותם ימים הטיל צבאו של הגנרל-פלדמרשל ארווין רומל מצור כבד על העיר ולבסוף כבש אותה. חצי שנה אחר כך נחל רומל תבוסה בקרב אל עלמיין, על ידי כוחות הצבא הבריטי בפיקודו של הפילדמרשל ברנרד מונטגומרי. 

תעשיית היהלומים בארץ ישראל החלה בשנת 1937, לאחר שהבריטים ביטלו את המכס על יבוא יהלומים לארץ. מלטשות נפתחו בבתים פרטיים, ובשנת 1939 נפתחה בנתניה מלטשת היהלומים הראשונה 'אופיר'. לימים הפכה נתניה להיות 'עיר היהלומים' של מדינת ישראל, בזכות עשרות מפעלים, גדולים וקטנים, שפעלו בה.

'מפקדי צה"ל מתבקשים לאפשר לחברינו להשתתף באספה' 
(דבר, 26 ביולי 1949)

את 'יהלומי בוכרה' ייסד יוסף יוחננוף (1993-1911), והיה זה הקואופרטיב הראשון ליהלומים בארץ ישראל שבו היו שותפים כל הפועלים. זו הייתה תופעה ייחודית לענף היהלומים הארץ-ישראלי, ועד שנת 1947 כבר הוקמו בארץ כעשרים קואופרטיבים. עם השנים נעלמה שיתופיות זו. במקום הקואופרטיבים הוקמו מפעלים פרטיים של בעלי הון, שהעסיקו פועלים כפי שנהוג היום. באותה תקופה, מקצוע היהלומנות היה מבוקש ופועלי תעשייה זאת הרוויחו פי שניים, ואף פי שלושה, משכרו של פועל רגיל. 

בספרה של שירה עמי, היהלום שבכתר: תולדות בורסת היהלומים הישראלית (הוצאת אוריין ובורסת היהלומים הישראלית, 2008) מסופר על יוחננוף: 
הוא נולד בשכונת הבוכרים בירושלים, שאביו היה בין מייסדיה. בגיל 13 עבר לגור בבית דודו בתל אביב והחל ללמוד בבית ספר התיכון למסחר 'גאולה', אך כשהחריף מצבה הכלכלי של המשפחה יצא לעבוד אצל דודו. בגיל 22 החלה פעילותו הציבורית בקרב בני העדה הבוכרית. בהמשך עבד במועצת פועלי תל אביב ובעיריית תל אביב. ב-1942 הקים וניהל במשך שנתיים את קואופרטיב 'יהלומי בוכרה' בנתניה, ובהמשך הקים סניף בתל אביב. במשך כל חייו עסק גם בפעילות למען הכלל.

דורה, בתו של יוחננוף, סיפרה שם: 'הרבה צעירים מובטלים הסתובבו אז בשכונות שפירא ופלורנטין בתל-אביב. אבא הביא אותם לנתניה ושיקם אותם. הצעירים האלה למדו את מקצוע היהלומים ועבדו במפעל'.

עובד בן עמי, ראש  עיריית נתניה, שביקש לקדם את תעשיית היהלומים בעירו, נתן את הקרקע לבית החרושת ומכר לכל חבר קואופרטיב מגרש בסך של 100 ל"י, כדי שיוכלו לבנות את ביתם סמוך למקום העבודה. אולם, הבתים לא נבנו והעובדים גרו בצריפים ובתנאים ירודים. לרווחתם הוקם במקום מטבח שסיפק את מזונם. בשנת 1947 מכר יוחננוף את הסניף הנתנייתי לחברי הקואופרטיב. הם בחרו מתוכם שלושה מנהלים (נפתלי אקרמן, אשר סולימני ודב רוזנשטיין) והמשיכו את המפעל בכוחות עצמם. 

בחוברת מס' 154 של היהלום (כתב עת לבעיות ענף היהלומים), שפורסמה ב-1998, שנת היובל למדינת ישראל, מצאנו את הצילום הבא, מיום 10 באפריל 1945.

עובדים ומנהלים מחוץ למפעל 'יהלומי בוכרה' (שלישי מימין: שלום מקורי)

באלבום התמונות של האחיות רותי ואושרה שוורץ השתמר הצילום הזה:

שני מימין (עומד): נפתלי אקרמן, אחד המנהלים; שני מימין (יושב), ישראל עורי, אבא שלנו. משמאל (מביט בצלם): אברהם שוורץ

פועלים ופועלות ב'יהלומי בוכרה' (מקור: מוזיאון העיר נתניה, המרכז לתולדות נתניה)

מרגע שהוקמו היו מפעלי היהלומים יעד לשודדים. מעשי שוד אלה היו על רקע 'אידאולוגי' (למשל, אנשי לח"י ששדדו סוחרי יהלומים וגם סוחרי זהב ובנקים, כדי לממן את פעולותיהם נגד הבריטים), וכמובן גם על רקע פלילי. כך למשל, בפברואר 1948 דיווח עיתון 'על המשמר', תחת הכותרת: 'גיבורי' העורף מוסיפים לשדוד, על טרוריסטים שבאיומי תת-מקלעים שדדו יהלומים 'בתוך-תוכי תל-אביב'. 

על המשמר, 13 בפברואר 1948

בשולי הידיעה סופר כי אלפיים לירות מתוך הסכום שנגנב, היו אמורות להיות שכר עבודתם של פועלי קואופרטיב 'יהלומי בוכרה' בנתניה. כך השתרבב לראשונה שמו של המפעל לשוד יהלומים.

ידיעה דומה התפרסמה באותו יום גם בעיתון 'דבר' (עמ' 9), שם כבר ידעו לזהות את השודדים בפירוש כטרוריסטים יהודיים. בעקיצה כלפיהם נכתב, כי אנשי לח"י בירושלים ובתל אביב 'התמסרו' בזמן האחרון ל'פעולה מסחרית'. העיתונאי, שככל הנראה הגיע למקום השוד זמן קצר אחרי המעשה, שוחח עם אנשי המפעל ההמומים, ואלה סיפרו לו כי שישה צעירים מזויינים נכנסו למשרד בשעה שבה התאספו סוכני היהלומים כדי למכור את סחורתם. אחד השודדים, שדיבר גם יידיש, פקד עליהם להרים ידיים ולהסתובב עם הפנים אל הקיר. השודדים לקחו מכל הבא ליד ולא שעו לתחינתו של אחד הסוחרים, שסיפר להם כי הוא עולה חדש וזהו כל רכושו. גם כאן ידעו לספר כי חלק מהסכום השדוד נועד לתשלום שכר עבודתם של הפועלים ב'יהלומי בוכרה', שעתה נותרו ללא משכורת.

מכאן ואילך היה מפעל 'יהלומי בוכרה' שבטוברוק יעד בלתי פוסק למעשי שוד. ב-13 במאי 1956 נערך השוד הראשון במפעל, שעליו דיווח אלכס ינאי, סופר 'מעריב' בנתניה: 

מעריב, 13 במאי 1956

מן הדיווח עולה כי לאחר שהתגלתה הגניבה הוזמנה המשטרה. נערכו חיפושים, נחקרו חמישים פועלים, אך לא התגלה דבר. בהמשך היום נעלמו עוד שתי חבילות יהלומים מלוטשים: 'היה ברור שהגניבה בוצעה בידי אדם שיש לו גישה אל ארגזי היהלומים, ומשום כך הוציאו מכלל חשבון כל אפשרות של גנבים מבחוץ'. ינאי המשיך וסיפר, שהפועלים פתחו בחקירה פנימית משלהם, וכעבור זמן קצר נפל החשד על ארבעה מהם. עורך דין הוזמן כדי לנהל את החקירה ורופא התבקש להזריק לכל פועל 'זריקת אמת' לפני חקירתו. שני פועלים לא הסכימו לקבל זריקה מה שהגביר את החשד כלפיהם.

תלוש המשכורת של ישראל עורי מינואר 1957,
ארבעה חודשים לפני השוד. גם מפא"י קיבלה את חלקה...

והנה, יום אחד לפני שכל העובדים היו אמורים לקבל את זריקות האמת, נמצא מכתב בתיבת הדואר של המפעל ובו נאמר, שהיהלומים הגנובים נמצאים בקופסה מחוץ למפעל. המנהל, נפתלי אקרמן, גילה קופסת מיץ עגבניות ובתוכה כל היהלומים הגנובים.

עברה שנה, והפעם המזל הטוב כבר לא שיחק ל'יהלומי בוכרה'.

אבא שלנו, ישראל (יוּרֶק) עוֹרי, היה אחד הפועלים בקואופרטיב 'יהלומי בוכרה'. בחופשות מבית הספר הוא לקח אתו למפעל את אבי, בנו הבכור. 'עשרות פועלים עבדו שם במקצועות השונים', נזכר אבי, 'שורות שורות של לוטשים, חותכים ומנסרים. הרעש של "צלחות" המתכת המסתובבות היה גדול. היה גם ריח מיוחד של תערובות שמנים ואבקת יהלומים. עליי הוטל לאסוף את מבני המתכת הקטנים דמויי הסביבון. היהלומים היו נעוצים באותו "סביבון", שהיה מחובר לכף שבו הלוטשים קירבו את היהלומים לדיסק מתכת, דמוי תקליט שחור, שהיה מצופה באבקת יהלומים והסתובב במהירות. אבא הסביר לי שרק יהלום יכול לחתוך וללטש יהלום'.

אברהם (רומי) שוורץ, אביהן של רותי ואושרה, עבד גם הוא ב'יהלומי בוכרה'. 'שמעתי שיש התארגנות להקמת קואופרטיב בנתניה, והחלטתי שאני רוצה להיות שותף', סיפר כעבור שנים לבנותיו. 'קניתי מנייה או משהו כזה ונכנסתי כחבר בקואופרטיב'. 

'תמיד היו סיפורים כמה טוב הלך להם וכמה הם שמחים', נזכרו האחיות, 'אבא היה הולך לעבודה מוקדם מאד, אבל תמיד חזר מספיק מוקדם, בין ארבע לחמש אחר-הצהריים, כדי להיות איתנו. היה לוקח את האופניים והולך איתנו לים, להורים היו חברים ואנחנו חיינו חיים של משפחה רגילה'.

רותי ויצחק שוורץ עם אביהם אברהם

בחודש מאי 1957 נשלח אבא שלנו, שהיה פועל פשוט, לבורסת היהלומים באנטוורפן שבבלגיה, כדי למכור שם בריפקות (מעטפות מיוחדות לשמירת יהלומים) מלאות ביהלומים שעובדו במפעל. עד היום לא ברור לנו למה בחרו דווקא בו. הוא לא ידע צרפתית, אבל הייתה לנו משפחה שם ואבא לן אצלם וחסך כסף. 'ואולי פשוט מכיוון שאבא היה איש ישר וסמכו עליו', משחזר אבי. 'הייתי אז בכיתה ג', וליווינו את אבא ללוד עם אמא וסבתא. אז עוד אפשר היה לעמוד במרפסת של נמל התעופה ולצפות בהמראות ובנחיתות. אני זוכר את אבא עולה למטוס הקונסטליישן של "אל על" ומנפנף לנו לשלום. בזמן שהוא היה בחו"ל התרחש השוד, וכשחזר כבר לא היה מפעל'.

בבוקר 27 במאי הגיעו הפועלים למפעל וגילו שכל מלאי היהלומים נגנב מן הכספת. 'ידיעות אחרונות', שהיה אז עיתון ערב אמיתי, הכניס עוד באותו היום את הידיעה לעמודו הראשון.

ידיעות אחרונות, 27 במאי 1957

'אבא סיפר לנו', נזכרת אושרה שוורץ, 'שיום אחד קם בבוקר, עלה על האופניים ונסע לעבודה כרגיל, ואז ראה שאין יותר מפעל. המבנה היה פרוץ והפועלים הבינו שהכל נשדד. הכספת הייתה ריקה, ההלם היה מוחלט'.

משטרת נתניה החלה מיד בחקירה, וכבר מן הרגע הראשון, כאשר לא נתגלו כל סימני פריצה בדלת המפעל ובדלת הכספת, היה ברור שאין זה שוד רגיל. שלושה ימים לאחר מכן פרסם העיתונאי ג' שרוני (שמו הספרותי של אהרן אבן-חן) בעיתון 'מעריב' רשימה ארוכה ובה הדלפות, שאותן קיבל מן הסתם מהמשטרה. לדבריו, הקושי שעומד בפני החוקרים הוא הזירה הנקייה שהותיר הגנב: קופת הברזל לא נפרצה, אלא נפתחה, בשלושה מפתחות שונים, וננעלה שוב לאחר שרוקנה מתוכנה. גם דלתות המפעל וחדר הקופה נפתחו במפתח ולמחרת הכול נמצא נעול. 'השאלות המעסיקות את החוקרים', כתב שרוני מפי אחד מהם, הן מי יכול היה לאפשר גישה כל כך נוחה לשודדים. האם יכול להיות שזה מישהו מחברי ההנהלה? לחוקרים היה ברור ללא צל של ספק: לפורץ האלמוני הייתה גישה אל מחסן היהלומים והוא ידע בדיוק מה לחפש ומה לקחת. 'עובדה זו העלתה את החשד ש"העבודה" היא פנימית...'. 

מעריב, 30 במאי 1957

בהמשך העלה הכתב גם תהייה לגבי שומר הלילה, שהיה אמור למנוע את השוד: 'האמנם לא הבחין השומר בכל דבר חשוד? – לא, לא הבחין. אבל בין השעות 7 ל-9 בערב הלך לקנות אוכל. מי יודע, אולי באותן שתי השעות הגורליות קרה מה שקרה...'.

החשודים המיידיים היו מנהלי המפעל ועובדיו. ושוב, כמו בשוד שאירע בדיוק שנה קודם לכן, הוחלט להזריק 'זריקות אמת' לכל הפועלים. אך עוד לפני כן נעצרו שניים משלושת מנהלי הקואופרטיב: שלום מקורי ונפתלי אקרמן.

מעריב, 3 ביוני 1957

יוסי, בנו של שלום מקורי שפתח את הכספת וגילה את הגניבה, זוכר עד היום את הפחד והאימה שליוו את מעצרו של אביו ואת השוטרים שהפכו את הבית בניסיון למצוא שם את היהלומים הגנובים. האב שוחרר כעבור כמה ימים, אך עבור הילד יוסי מקורי – היום פרופסור לרפואה ונשיא מכללת תל חי – זו הייתה הטראומה של חייו.

'אני זוכרת שאבא חזר חיוור, והרגיש לא טוב בגלל זריקת האמת', סיפרה לנו רותי רדר-שוורץ. 'ואני במיוחד זוכרת את הזריקה הזאת. איך גורמת זריקה לבן אדם להגיד אמת או שקר? אז אבא אמר שזה מטשטש את המוח ומערפל אותו. אתה לא שולט בעצמך... לא ידעתי אז מה זה ק.ג.ב. ושיטות אפלות כאלה, אבל זה נשמע רע מאוד'. היום מכוּנוֹת זריקות אלה בשם 'סם אמת' ומשתמשים בהם רק במקרים קיצוניים.

כזכור, בעת השוד, שהה אבינו, ישראל עורי, בחו"ל, בשליחות מטעם המפעל, אך כאן בארץ נכנס לסיפור השוד, בדרך מקרה, גם הדוד שלנו, אחיה של אמא, ד"ר ויטולד (חיים) לוין, שהיה אז רופא מרדים בבית החולים 'הדסה-בלפור' בתל אביב (כתבנו עליו בבלוג עונג שבת: 'חילוץ בלב ים: סיפורו של הרופא ויטק לוין', 13 בנובמבר 2013). המשטרה גייסה אותו להזריק את 'זריקות האמת' בתקווה שכך יוכלו לתפוס את השודד, שלדעתם היה אחד מאנשי המפעל. אך גם זריקות האמת והחקירות הנוספות לא פתרו את התעלומה. 

פנינו למשטרת ישראל בבקשה לעיין בתיק החקירה של השוד, אולי נמצא שם עובדות או רמזים שלא פורסמו אז בעיתונות. המענה שקיבלנו היה קצר: 'בבדיקה מול גנז המשטרה תיק החקירה לא אותר'. 

לא התייאשנו, ופנינו גם לארכיון המדינה, ושם להפתעתנו מצאנו את התיק הזה: 

התיק הכיל כמה דפים בלבד, ובהם רישומים של זירת השוד שצייר חוקר המשטרה: מפעל 'יהלומי בוכרה' מבפנים ומבחוץ. בשרטוט פנים המפעל, נרשמו מיקום המכונות, חדר הכספת, הדלתות, המרחקים ביניהם ועוד. כך גם ברישום חצר המפעל – הכול כדי לנסות ולהבין כיצד נגנבו היהלומים מבלי שנפרצה אף דלת.

שלושה ימים לאחר השוד דיווח כתב 'ידיעות אחרונות' בנתניה, שעל פי צו בית משפט, נערך חיפוש בביתו של מנהל החשבונות הראשי של המפעל, צבי בן חיים, 'אולם דבר לא נתגלה, ונתברר, כי מנהל החשבונות היה בשירות מילואים ביום הגניבה'.

מעצרם של שניים מהמנהלים, נפתלי אקרמן ושלום מקורי הוארך פעמיים, ולאחר חמישה-עשר ימי מעצר הם שוחררו בערבות של אלפיים לירות וערבות נוספת של צד שלישי. 

מעריב, 13 ביוני 1957

ידיעות אחרונות, 13 ביוני 1957

ידיעות אחרונות, 17 ביוני 1957

כל אותו הזמן נשאר המפעל סגור והפועלים לא עבדו, גם בגלל חקירת המשטרה במקום וגם בגלל שכל חומרי הגלם נגנבו. בלשונו הציורית תיאר ג' שרוני, בכתבה שהובאה לעיל, את המצב המייאש: 'זה ימים מספר מתהלכים העובדים בגינת בית החרושת, בטלים מעבודה והמומים מן המהלומה שירדה עליהם. לא נותר, פשוט, גרגיר אחד של חומר גלם לעבודה'.

בבתי הפועלים השבר היה גדול. לא רק שענן כבד ריחף מעל ראשם, אלא שאיש מהם לא ידע כיצד יצליחו עתה לפרנס את משפחותיהם. כולם חיכו לנס וקיוו שכמו בפעמים הקודמות, גם הפעם היהלומים יצוצו לפתע. אבל הנס לא קרה. 

גם ילדי העובדים חוו זאת. מבעד לדלתות חדריהם הסגורות של ההורים הם שמעו את הצעקות והוויכוחים שנמשכו אל תוך הלילה. 'הייתי בת תשע כשזה קרה, ואני זוכרת את התקופה הנוראית הזאת', סיפרה לנו רותי רדר-שוורץ. 'אתה מבין שקרה משהו נוראי, שקודם הכול היה יפה ונחמד. ימי תום. היינו הדור הכי מאושר, שנחסכו מאיתנו זוועות מלחמת העולם השנייה והשואה ומלחמת השחרור. הכול היה חופשי ומאושר. ואז, בום! אני לא זוכרת את אבא בוכה, אבל הוא היה בהלם ואיבד את שמחת החיים. הדודה וחברים נוספים הגיעו לעודד. הם ישבו כולם בדירה הקטנה שלנו ואבא הרגיש רע. אני קושרת את התקופה הזאת להתקף לב שהיה לו אחר כך'.

אבא שלנו גם הוא איבד את פרנסתו ובמשך זמן רב לא מצא עבודה חדשה. אבל כדי להראות לנו, ילדיו, וגם לשכנים, שהכול בסדר, הוא ניסה לשמור על השיגרה הרגילה: שתה קפה בבוקר, לקח תיק קטן עם סנדוויץ' ועיתון 'דבר', ליווה את בנו אבי לבית הספר, והמשיך 'כאילו' לעבודה שלו, שכבר לא הייתה. אנחנו לא יודעים מה עשה אבא כל אותן שעות, אבל יום אחרי יום הוא חזר אחר-הצהריים הביתה מ'העבודה'...

לפעמים הגיעו אלינו בשעות הערב המאוחרות כמה פועלים מ'בוכרה' והתווכחו בינם לבין עצמם מתחת לבית במשך שעות, באווירה של מרירות, פחד וחרדה. במצב כזה גם החלו לפרוח השמועות. 'אבא סיפר לי פעם, שבאמת הפתיע אותו שחלק מהאנשים במפעל נשארו עשירים. אני לא זוכרת שמות', סיפרה לנו אושרה שוורץ. 'הוא אמר לי: אני לא רוצה להאמין שזה אחד השותפים. הוא האמין בכך בכל ליבו ואמר: כשקנינו את המפעל, ברוב תמימותנו לא החלפנו את המנעולים'. והוסיפה אחותה רותי: 'אמא אמרה פעם: איך כולנו הגענו לפת לחם, וכמה מהשותפים נשארו עשירים, ואפילו נהיו עוד יותר עשירים'.

חודשיים וחצי לאחר השוד, המפעל היה עדיין סגור. שרוני, כתב 'מעריב' בנתניה, דיווח ב-5 באוגוסט 1957, שמזכיר מועצת פועלי נתניה, אברהם בר מנחם (לימים ראש עיריית נתניה) אמר לו, שהתקוות לחידוש העבודה במפעל הן קלושות ביותר. היהלומים שנשדדו היו אמנם מבוטחים, אבל היעדר סימני פריצה, וכמובן העובדה שהמשטרה לא פענחה את השוד, לא חייבה אז את חברת הביטוח לפצות את חברי הקואופרטיב.

הפועלים החלו לחפש עבודה במפעלים אחרים, אבל לא כולם הצליחו להשתקם מן המכה הקשה. אחד מהם, משה וולשטיין, בן 35 ואב לשניים, לא התגבר על הטראומה וב-25 בפברואר 1958, תשעה חודשים לאחר השוד, שלח יד בנפשו והתאבד. 'יותר מכולם ראה את עצמו הרוס המנוח משה וולשטיין', דיווח למחרת מ' דביר כתב 'ידיעות אחרונות' בנתניה. 'פשוט "לא הלך לו". הוא נדד ממפעל למפעל, אך לא הצליח להסתדר ... בחצר בית לא גמור, שתה וולשטיין חומצת מלח ונמצא על ידי עוברים ושבים במצב נואש. כעבור 24 שעות נפח את נשמתו'.

מודעת אבל שפורסמה בדבר, 2 במארס 1958

שוד 'יהלומי בוכרה' לא פוענח עד היום. אלמנות או קרובי משפחה אחרים של השותפים במפעל, שניסינו לשוחח איתם, ביקשו לא לעסוק בזה ולהניח להם. עיון בעיתוני התקופה מגלה שסמוך מאד לשוד בנתניה אירעו עוד כמה מקרי שוד של יהלומים בתל אביב וייתכן שיש קשר בין כולם. אך מאז חלפו כמעט שישים שנה, ומקרי השוד האלה יישארו מן הסתם תעלומות לנצח. 

ומה קרה למפעל עצמו? לאחר השוד נסגר המפעל, המבנים ננטשו ולימים גם נהרסו. לפני כשנה עברנו במקום ולא מצאנו שרידים כלשהם. הרחוב הקרוב ביותר נקרא 'היהלומן אברהמס' – זכר לעברה היהלומי של העיר. האזור עדיין פתוח ברובו ועד היום הוא נקרא 'שכונת טוברוק'. עיריית נתניה – כך מספרים לנו – מקדמת שם בנייה של שכונת מגורים חדשה בת אלפי יחידות דיור...

המבנים הנטושים של מלטשת היהלומים בשכונת 'טוברוק' (מקור: מוזיאון העיר נתניה, המרכז לתולדות נתניה) 

 __________________________________________________________

בני עורי הוא במאי ועורך בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית.
פרופסור אבי עורי מאוניברסיטת תל אביב עוסק ברפואה שיקומית.

גורל יהודי: דוֹדִי, ד"ר שמחה לדרמן

ד"ר שמחה לדרמן (1942-1909)

מאת אבי עוֹרי*

אבי, ישראל עוֹרִי (יוּרֶק לדרמן), נולד בפּוּלאווה (פלך לובלין) בשנת 1916 ונפטר בנתניה בשנת 1983. הפלישה הגרמנית לפולין, ב-1 בספטמבר 1939, גדעה באחת את לימודי הרוקחות שלו. הוא נמלט לרוסיה עם אחד מאחיו, פישל-אפרים לדרמן (1966-1911), שכבר הוסמך כרופא וטרינר. לאחר גלגולים וטלטולים הגיעו שני האחים לארץ ב-1943 עם 'צבא אנדרס', שהנהיג הגנרל הפולני ולדיסלב אנדרס. אבי ערק ונקלט בשורות 'ההגנה', ואילו אחיו המשיך עם הצבא הפולני לאיטליה ואף זכה באות הצטיינות על השתתפותו בקרב המפורסם במנזר מונטה קאסינו (ינואר-מאי 1944). כל בני המשפחה האחרים נספו, כולל אח נוסף ושמו שמחה לדרמן.

כרבים מבני דורו גם אבי לא העשיר את ילדיו במידע רב על בני המשפחה שנספו. המעט שידעתי הוא, שהדוד שמחה היה בין היהודים המעטים שהתקבלו ללימודי רפואה בפולין, ובכך דמה לבן-דודו המפורסם, משה קליינבוים (לימים סנה). רק בשנת 2004, כאשר התחלתי לבקר בארכיונים של האיגוד הרפואי הפולני (Główna Biblioteka Lekarska), של אוניברסיטת ורשה ושל המכון ההיסטורי היהודי (ZIH), התבררו לי עובדות חדשות ואף הצלחתי לאתר מסמכים מימי לימודיו וכאלה המעידים על פעילותו הרפואית בגטו.

בשנת 1935, בה סיים את לימודיו, החל שמחה לעבוד כרופא פנימי בבית החולים היהודי ברובע צ'יסטה (Czyste) בוורשה, ומאז ועד מותו בידי הנאצים המשיך לתפקד כרופא.

אלו הם מקצת המסמכים שמצאתי בתיקו האישי של הסטודנט שמחה לדרמן בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת ורשה:

שמחה היה חבר ב'אגודת מדיקאים יהודים', שהייתה מסונפת לאוניברסיטת ורשה. בשנים הרבות שבהן אני עוסק בחקר הרפואה היהודית בפולין אף פעם לא ראיתי נייר רשמי של אגודה זו. והנה הוא כאן, עם שמו של דודי.

בתיקו, ששרד בארכיון ההסתדרות הרפואית הפולנית, מצאתי מכתב שבו התלונן על כך שקשה לו לעמוד בתשלומי מס החבר הן לאיגוד הרפואי היהודי הן לאיגוד הרפואי הכללי של הפולנים...

בבית החולים שברובע צ'יסטה התוודע שמחה לדרמן לעמיתו, המבוגר ממנו, ד"ר ישראל מיליקובסקי (Israel Milejkowski). מיליקובסקי (1943-1887) היה רופא עור (דֶרמטולוג), שנמנה עם מייסדי ארגוני הרפואה והבריאות היהודיים בפולין TOZ ו-ZLRP (האחרון נוסד ב-1923) שפעלו עד פרוץ המלחמה. הוא היה ציוני נלהב וגם ביקר בארץ ישראל עם משלחת רופאים יהודים גדולה מפולין (120 רופאים!), כאשר נערך בארץ הקונגרס העולמי הראשון של רופאים יהודיים (27-23 באפריל 1936). מיליקובסקי הרצה בכנס על מצב היהודים בפולין.

ד"ר ישראל מיליקובסקי, צילום משנת 1933 (מקור: ארכיון לוחמי הגטאות)

עם הקמת הגטו בוורשה מונה מיליקובסקי לראש מחלקת הבריאות ביודנראט והיה בין המארגנים של 'בית הספר לרפואה' המחתרתי. ככל הנראה התאבד מיליקובסקי ברכבת העושה דרכה לטרבלינקה. בנו, רופא גם הוא, נהרג במרד הפולני, שנה אחר כך (אוגוסט 1944). 

בשנותיו בגטו יזם מיליקובסקי וניהל את מחקר 'מחלת הרעב', שדודי שמחה היה שותף לו. תת-התזונה, שבה הרופאים עצמם היו נתונים, דחפה אותם לתעד את מחלת הרעב והשלכותיה. הם עקבו אחרי מדדים ביולוגיים, פיסיולוגים, ביוכימיים, אנדוקרינים ופיסיקלים, עד שנאלצו לסיים ב-22 ביולי 1942. מיליקובסקי, החוקר הראשי, הודיע לעמיתיו שהגיע סופו של הגטו וסיפר להם שאת ששת המחקרים עם דפי המחקר הסתיר בבית הקברות. ואכן, הוא הצליח להעביר את תוצאות מחקריו לידידו פרופסור ויטולד אוגניוש אורלובסקי (Orłowski), והלה שמר את כתב היד ומסר אותו לאנשי הג'וינט בתום המלחמה עם שחרור פולין. 

בול פולני לכבודו של הרופא פרופסור ויטולד אורלובסקי (1966-1874)

ממצאי המחקר תורגמו תחילה לצרפתית והספר נדפס בוורשה כבר בשנת 1946 (מאוחר יותר תורגם הספר גם לאנגלית). ברשותי נמצא עותק מתפורר מספר זה, שאותו קיבל אבי מ'יד ושם' בשנת 1957. הספר מכיל דו"חות מדעיים מגוונים על מחלת הרעב. התיאורים הקשים מלווים בתמונות קשות לא פחות.

דף השער של הספר בצרפתית

בתחילת הספר מופיעה רשימת החוקרים שהיו שותפים למחקר. רובם כמובן נספו, וביניהם גם דודי שמחה (מספר 14 ברשימה).

את המבוא לקבוצת המחקרים חתם מיליקובסקי במטבע הלשון של הוראציוס: Non omnis moriar (לא אמות לחלוטין).

בשלבים הראשונים של הפעלת הגטו דרשו הגרמנים תעודות פטירה חתומות בידי רופא. בארכיון ZIH מצאתי 124 תעודות פטירה בחתימת דודי. הנה כמה דוגמאות:

 מרגש ביותר היה 'לפגוש' את חתימת דודי, הרופא הפנימי שמעולם לא הכרתי, ועל תעודת הפטירה שלו לא חתם איש.



* פרופסור אבי עורי מאוניברסיטת תל אביב הוא מנהל החטיבה לשיקום במרכז הרפואי השיקומי 'רעות'.