'מרפא יצחק': בית חולים בנתניה שנשכח

חרות, 14 ביולי 1950

מאת אבי ובני עורי

עד היום כששואלים אותנו היכן נולדנו, אנחנו עונים באופן ספונטני 'בנתניה'. אבל כמו נתנייתים רבים, לא נולדנו ממש בנתניה: אחד נולד בבית חולים בחדרה, והשני בבית חולים בקריה בתל אביב.

באותן שנים שבהן נולדנו (סוף שנות הארבעים ואמצע שנות החמישים) לא היה בית חולים בנתניה, למרות שזו כבר הייתה עיר ואם בישראל. נתניה – למי שלא יודע – הייתה הראשונה שהוכרזה כעיר לאחר הקמת מדינת ישראל. רק עשרים ושבע שנים לאחר מכן, בשנת 1975, הוקם בנתניה בית החולים הראשון: 'לניאדו', וגם הוא – לא על ידי משרד הבריאות או על ידי אחת מקופות החולים, אלא כיוזמה פרטית של האדמו"ר יקותיאל יהודה הלברשטם מקלויזנבורג, מנהיגם של חסידי צאנז מאז השואה ועד פטירתו בשנת 1994. צעדו הנועז של הרבי, שאף פגש לשם כך את ראש הממשלה גלוי-הראש דוד בן-גוריון, היכה בהלם את חוגי החרדים הקנאים בארץ. אך הרבי לא נרתע והמשיך בפועלו למרות הביקורת שהוטחה בו. בית החולים 'לניאדו' פועל עד היום ומשרת את כל תושבי נתניה וסביבתה.

הרבי מקלויזנבורג לוחץ את ידו של בן-גוריון, 1961

אך מתברר ש'לניאדו' לא היה הראשון. לאחרונה מצאנו מסמך שעליו חתום סבנו המנוח, ד"ר צבי (הנריק) לוין, שהיה רופא נשים ומיילד בנתניה, מאמצע שנות הארבעים ועד מותו בשנת 1961. במסמך זה, שנחתם באוקטובר 1951, הצהיר סבא שאחת הנשים שהייתה בטיפולו ילדה את בנה בבית החולים 'מרפא יצחק' בנתניה.

בית חולים בנתניה בראשית שנות החמישים ועליו כלל לא שמענו? הייתכן?

מכאן התחלנו בהתחקות אחר בית חולים שהיה ונשכח.

הסיפור מתחיל עם שורשיה של העיר נתניה, כמעט לפני מאה שנה, ליתר דיוק באמצע שנות העשרים של המאה שעברה. סיפור הקמת נתניה בשנת 1929 אינו עניין לכאן, די אם נציין שהמייסדים היו חברי הסתדרות 'בני בנימין', שבאותן שנים ייסדה גם את הרצליה ואת כפר אהרון (היום שכונה בנס ציונה). נטייתם ה'ימנית' של חברי הארגון, שזוהו עם בני המושבות הוותיקות, הרחיקה אותם משיתוף פעולה עם הנהגת היישוב, ובהתאם גם הורחקו מן התקציבים שהוקצו אז להתיישבות. נשיא 'בני בנימין' היה אלכסנדר אהרנסון (1948-1888), בן למשפחת אהרנסון המפורסמת מזכרון יעקב, ומזכיר הוועד היה עובד בן עמי (1988-1905), לימים ראש העיר נתניה. בן עמי החל לגייס כספים להקמת היישוב החדש, ופנייתו לנדבן היהודי האמריקני נתן שטראוס הביאה עמה גם תרומה נאה וגם את השם. 1,400 דונם שנקנו ליד הכפר הערבי אום ח'אלד, ובאר מים שנחפרה במקום, היו הבסיס לבנייתה של מה שתהיה לימים העיר השביעית בגודלה בישראל.

אחד מראשוני אגודת 'בני בנימין', היה זלמן ווייט, שנולד בירושלים בשנת 1896 למשפחה מן היישוב הישן (אגב, את שמם כתבו בני המשפחה הענפה במגוון צורות: ווייט, וויט, וייט). אביו, יצחק, כבר עלה לארץ בשלהי המאה ה-19 ובכספו הפרטי (נראה שהיה אדם אמיד), יחד עם כספי 'החלוקה' שקיבל, הקים בעיר העתיקה כולל ובית כנסת. 

זלמן ווייט (תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב)

דוד תדהר, בספרו המונומנטלי אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו (כרך 6, עמוד 2587), מביא מידע על ווייט. ב-1919, לאחר שובו משלוש שנות גלות בדמשק, שאליה גורש על ידי הטורקים, הקים עם קבוצת חברים, ובהם איתמר בן אב"י, אלכסנדר אהרונסון ואחרים, את חברת 'הסולל' והיה בין מייסדי היומונים דֹאר היום, Palestine Weekly, ובאריד אל יום
(בשפה הערבית).

ווייט ובן אב"י היו הרוח החיה בהוצאה לאור של העיתונים, ובעתות משבר פתחו את ארנקם ושילמו מכספם. תדהר ציין
את תרומתו הייחודית של ווייט לירושלים: 'על ידי המוטורים והדיזלים של בית הדפוס הנ"ל (הסולל) הצליח לסדר רשת חשמל בחלק גדול בירושלים. מפעל זה היה הראשון בעיר'.

בהמשך בנו את בית דפוס 'הסולל', ליד כיכר ציון, ששימש להדפסת רוב העיתונים היומיים בירושלים. בית הדפוס העניק לרחוב את שמו: רחוב הסולל, שלימים הוחלף בשם 'חבצלת'. בבית מספר 9, שבו הוקם בית הדפוס, שכנה אחר כך מערכת Palestine Post (לימים Jerusalem Post). ב-2 בפברואר 1948 פוצצו חיילים עריקים בריטים משאית תופת מתחת לבניין. ארבעה אנשים נהרגו, עשרות נפצעו ולבניין העיתון נגרם נזק כבד.

זלמן ווייט המשיך במפעל גאולת הקרקעות ורכש אדמות בירושלים, באבו כביר, בחיפה, בגן יבנה ובפוריה. על הכרמל בנה ב-1937 את מלון 'לב הכרמל' שהיה אייקון אדריכלי מוכר. פעילותו הכלכלית הענפה הביאה אותו לחבורה שייסדה את אגודת 'בני בנימין' ואת בנק 'בני בנימין' שסייע במימון פעילותה של האגודה ובתוכה, כאמור, גם קניית אדמותיה הראשונות של נתניה.

בנם הבכור של זלמן ורעייתו שרה שימונוביץ' היה אמנון, שנולד בשנת 1920, ובהמשך נולדו עוד שלושה ילדים: רבקה, יצחק ועֵלי. יצחק ('חקי'), נולד בירושלים בספטמבר 1925, למד בבית הספר 'מעלה' ואחר כך בבית הספר הריאלי בחיפה. בגיל שש-עשרה הצטרף ל'הגנה' ובהיותו בן שמונה-עשרה התנדב לבריגדה היהודית ולחם בקרבות קשים באיטליה, בבלגיה ובהולנד. לאחר המלחמה החל ללמוד סטטיסטיקה ודמוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. כשפרצה מלחמת העצמאות התגייס שוב. הוא לחם בקרבות לכיבוש קטמון ומוסררה והתמחה בהפעלת מרגמה. לפני שבעים שנה, ב-2 ביוני 1948, במהלך הפגזת שכונת שייח' ג'ראח, התפוצץ פגז בתוך המרגמה שלו והוא נהרג. הוא נקבר זמנית בבית הקברות הארעי בשייח' באדר וכעבור כשנתיים וחצי, בספטמבר 1950, נטמנו עצמותיו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. סיפורו המפורט וקטעים ממכתביו נרשמו באתר 'יזכור'.

יצחק ווייט בימי שירותו בבריגדה, איטליה 1945

האב השכול זלמן ווייט החליט להנציח את בנו יצחק. הוא קרא את בניין בית הדפוס בירושלים, ברחוב הסולל 9, בשם 'בית יצחק', אך היום כבר אין שום שלט שמזכיר את עברו של הבניין או את שמו. בחלק הפונה לרחוב חבצלת פועל מלון MAX, ובחלק הפונה לרחוב הורקנוס שוכנים משרדים רבים של עורכי דין.

כך נראה היום רחוב חבצלת 9 (צילומים: בני עורי)

שנה לאחר נפילתו של יצחק, הוציאה משפחת ווייט ספר זיכרון ושמו על מוּת לַבֵּן. בספר הובא סיפור חייו הקצרים של יצחק ודברים לזכרו שכתבו בני משפחתו, ידידיו ורעיו לנשק. 

על המשמר, 22 בספטמבר 1949

זלמן ווייט לא הסתפק בכך ורצה להנציח את זכרו של הבן האהוב בדרך נוספת וכך נולד במוחו הרעיון לבנות בית חולים ראשון בנתניה – העיר שהיה בין מקימיה – שייקרא על שמו של יצחק.

ב-22 בספטמבר 1949 דיווח העיתון על המשמר, שבית חולים עירוני ייבנה בנתניה על ידי החברה לפיתוח מוסדות רפואיים, שזלמן ווייט היה אחד ממנהליה. בהמשך סופר שבית החולים יכיל בשלב הראשון שלושים מיטות ובשלב השני – שבעים. עוד מתברר, שמלכתחילה הכוונה הייתה להקים בית חולים ליולדות. העירייה מצדה נתנה קרקע של שבעה דונם בדרום נתניה, בשכונה שנקראה לימים בשם 'טוברוק'. בית החולים ייקרא 'מרפא יצחק' על שם בנו של זלמן ווייט. 

במהירות מפתיעה נבנה בית החולים בתוך פחות משנה. ב-16 ביולי 1950 הוא נחנך במעמד ראש העיר עובד בן עמי ונכבדים נוספים. כל עיתוני התקופה דיווחו למחרת על טקס הפתיחה החגיגי.

מהדיווחים בעיתונות עולה שבבנוסף למחלקת היולדות הוקמה בבית החולים גם מחלקה כירורגית, ובעתיד מתוכננת גם הקמת מחלקה פנימית. עיתון על המשמר (17 ביולי 1950) ידע לספר כי 'בבית החולים הוכנס "אינקובאטור" לתינוקות, הראשון שנבנה בארץ. בית החולים עושה רושם יפה בסידוריו הנאים'. למנהל הרפואי נבחר ד"ר ש' לאופר ולמנהל האדמיניסטרטיבי מונה ד"ר אמנון ווייט, בנו בכורו של זלמן ואחיו של יצחק.

פתיחת בית חולים ראשון בנתניה עוררה ציפיות ותקוות גדולות. העולים הרבים שהגיעו באותן שנים מצפון אפריקה, שנשלחו בחלקם למעברות שהוקמו בדרומה של נתניה ובצפונה, היו חלק מקהל היעד של בית החולים, וגם נפגעי תאונות דרכים, שהובלו לשם לטיפול ראשוני ובהמשך, בהתאם לחומרת הפציעה, הועברו לבתי חולים אחרים. 

אך משהו השתבש בהתנהלותו של בית החולים.

כבר שנה לאחר פתיחתו התפרסם בעיתון קול העם (12 בספטמבר 1951) מכתב תלונה שנשלח על ידי תשעה חולים. הם מפרטים בעיות שונות, החל במחסור באחיות מוסמכות, עבור בסדרי היגיינה וסניטציה בעייתיים וכלה בסדרי הארוחות ומחסור במים.

זאת ועוד, מתברר כי בית החולים במתכונתו הראשונה נסגר בשנת 1959. ניסיונותינו לברר את הרקע לסגירה הפתאומית והלא מתוכננת לא עלו יפה. איש מבני המשפחה שעמם שוחחנו לא ידע להסביר זאת. 

ייתכן והסיבה לסגירת בית החולים היא תאונת דרכים טרגית שאירעה באוקטובר 1958 ובה היה מעורב ד"ר אמנון ווייט, שהיה רוקח במקצועו וניהל את בית החולים. אמנון, שחזר עם אשתו וזוג ידידים מבילוי לילי על שפת נחל אלכסנדר ליד מכמורת, נהג במכונית וכנראה סונוור על ידי מכונית שבאה ממול. הוא התנגש במשאית שחנתה בצד הכביש והתוצאות היו קשות: ידידו משה ברצקי, שישב לצידו, נהרג במקום, והאחרים נפצעו קל והועברו לטיפול ב'מרפא יצחק'. 

מעריב, 29 באוקטובר 1958

סביר שמות ידידו, והמשפט שנערך בעקבות התאונה, השפיעו על אמנון ווייט לרעה. במשפט נפסק כי הוא נהג במהירות מופרזת וברשלנות לא פושעת, ועל כן נקנס באלף לירות ורשיונו נשלל לשנה וחצי. 

אמנון הפקיד את הניהול הרפואי השוטף בידי ד"ר דב צל ציון והחליט לשנות את ייעודו של בית החולים. מכתבה של אלכס ינאי, שהתפרסמה בעיתון מעריב ב-2 בנובמבר 1960, עולה כי בבית החולים הופעלה מחלקה לריפוי בשיטה צמחונית-טבעונית, כולל הרזייה, צום רפואי, ואפילו תרגילי יוגה... ההנהלה החדשה הבטיחה, כי אם ניסיון זה יצלח 'יעבור המוסד כולו בהדרגה לשיטה החדשה והוא יהיה בית החולים הטבעוני הראשון בישראל ובמזרח התיכון'. ד"ר צל-ציון תואר כצמחוני-טבעוני נלהב וכדמות ידועה בין ותיקי הרופאים בארץ, שנסע לחו"ל כדי להשתלם בשיטות הריפוי החדישות ביותר. אמנון ווייט היה אופטימי וציין 'כי אם הניסיון יצליח יש בדעת ההנהלה להוסיף קומה שנייה לבית החולים'.

זמן מה אחרי כן עזב אמנון ווייט את נתניה ופתח בית מרקחת בקרית ים. 

זלמן ווייט, מייסד בית החולים, מת ב-19 ביוני 1963; אמנון מת בשנת 1971 מהתקף לב בבית המרקחת שלו. בן חמישים ואחת היה במותו.

בית החולים הצמחוני-טבעוני לא האריך ימים. בתחילת שנות השישים הוא נמכר למשפחת יפה, ששינתה את שמו ל'החלמה ונופש', והפכה אותו – כהגדרתה של ניצה אלפסי, המנהלת המקצועית הנוכחית של הבית שעמה שוחחנו – ל'בית לחיים לנפגעי נפש, מגורים טיפוליים'. בית מרפא זה פועל בשכונת טוברוק בדרום נתניה עד עצם היום הזה. 

בית 'מרפא יצחק' היום (צילום: בני עורי)

נספח: מכתבו של זלמן ווייט לדוד בן-גוריון

בסוף שנת 1949, בשובו מקבר בנו בבית הקברות הזמני בשייח' באדר (היום למרגלות הכנסת), שלח זלמן וויט מכתב נוקב לראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון. הוא צירף למכתבו את חוברת הזיכרון המשפחתית 'על מוּת לבן' ותינה את כאבו ואת זעמו על המשתמטים.

שבעים שנה עברו והדברים נקראים כאילו נכתבו היום... (על מכתבי הורים שכולים לבן-גוריון ראו ברשימה 'מלב אל לב: ליום הזיכרון תשע"ז', בבלוג נושנות של אורי רוזנברג).

דוד בן-גוריון, מלב אל לב: דברים להורים שכולים, משרד הבטחון, 1976, עמ' 30-29

וכאן תשובתו של בן-גוריון לאב השכול: