הפואטיקה החרדית, כפי שהיא באה לידי ביטוי במודעות הקיר (פאשקווילים), אינה מכירה בלשון המעטה, מה שקוראים הגויים 'אנדרסטייטמנט'. כאן הולכים תמיד בגדול, גם בגודל המודעות, הגופנים והפונטים וגם בהעצמת כל עניין למימדים חסרי פרופורציה. בין אם מדובר בקריאות שבר נגד 'גזירות' הגיוס, הפגנות להגנת כבוד השבת הנרמסת בראש כל חוצות, או מחאה שלא הייתה כמותה בשל עצמות קדושים המחוללות בידיהם הטמאות של הארכאולוגים ימ"ש.
גם למודעות האבל יש פואטיקה משלהן, ובמיוחד כשמתאבלים על מותם של תלמידי חכמים ורבנים, רועים ומנהיגים. מנסחי המודעות נותנים דרור לתועפות של מליצות מכל הבא ליד: מהתנ"ך ומן המדרשים, מסידור התפילה ומן הפיוטים. פה ושם גם משתרבבים לתוך המודעות גם צירופי מילים מן 'הישראלית', היא העברית בת ימינו ('פטרון הנדכאים', 'מערכת הצדקה רבת ההיקפים'). דומה שהאתגר הגדול ביותר עבור מנסחי המודעות הוא כיצד לא לחזור על עצמם...
המונחים השגורים הם 'שבר גדול', 'אסון' ו'זעזוע'. השמש בא בצהריים ונר המערבי כבה, עמודי תבל מתמוטטים והארז בלבנון נגדע. לספינה כבר אין קברניט, הנזר הורם והוסרה העטרה, אין לנו תמורתו, חשך מאור עינינו, לקינו כפליים וכולנו מדוכאים, שבורים ורצוצים. לא סתם שבורים, אלא שבר על שבר. בקיצור, אוי ואבוי.
המתים עצמם היו בחייהם לא פחות מאשר תלמידי חכמים שאין כיוצא בהם, משיירי כנסת הגדולה, עמודי צדקה וחסד שעליהם עמד העולם, אנשי אשכולות ונשות חיל.
הלשון המוגזמת והמליצית נוטעת בלב הקורא שאינו מורגל בכגון זה את הרושם כי אכן אסון קוסמי גדול קרה עם הסתלקותו של פלוני או פטירתה של אלמונית, ולוּ גם במיטב שנותיהם ובגיל מופלג או לאחר מחלה רבת שנים. ונשאלת השאלה, איך בכל זאת חוזרים אחרי כן לשגרת החיים, ליום קטנוֹת?
מתברר שזה אפשרי ועולם כמנהגו נוהג, לפחות עד הגדעו של ארז הלבנון הבא...
מורה הדרך יואב אבניאון צילם לקט מקרי של מודעות אבל מקירות ירושלים והן מדברות בעד עצמן להנאת חובבי השפה העברית.
פולנים;היסטרים!
השבמחק"אין עושין נפשות לצדיקים שמעשיהם הטובים הם זכרונם" (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ה. שו"ת הריב"ש סתכ"א).
השבמחקכחרדי גמור (לפחות כך אני נראה...) עלי לציין כי מלבד כותב המודעות ואולי המשפחה הקרובה - אין אף אחד שטורח לקרוא את ערימת הקשקשת של מודעות האבל. זה נראה בומבסטי וגדול אבל זה פשוט לא מעורר אצלנו עניין.
השבמחקטוב לשמוע! שבת שלום לך
מחקמבכים את מותו? מבכים את פטירתו? אנחנו מבכים את המת, ולא את העובדה שהוא נפטר. שבת שלום.
השבמחקעל פי הגישה ההלכתית, אכן הבכי והמספד הוא עלינו, שחסרנו את האיש הנפטר, ולא עליו, במיוחד אם הוא צדיק, שכן עלתה נשמתו לגנזי מרומים לאור באור פני מלך עולם. "הספד" אותיות "הפסד".
מחקבפוסט שבכאן מצולמות מודעות לזכר יהודים פשוטים. אילו רק נקרתה למצלמה מודעה לזכר רב גדול, היינו מתבשמים בניחוחות ה'זצוק"ל', (זכר צדיק וקדוש לברכה) ונגזרותיו - זצוקל"א, זצוקל"ב, זצוקל"ה ועד זצטולה"ה (זכר צדיק טהור וקדוש לחיי העולם הבא) ובעקבותיהם לשונות הפלגה לאין שעור.
השבמחקאל דאגה, ראשי התיבות הנ"ל הופיעו גם הופיעו, ללא שמץ ספק-ספיקא, ובהידור גדול, בכל המודעות.
מחקהצלם פשוט חסך מאיתנו את שמות הנפטרים, שבד"כ אחריהם באים ראשי התיבות האמורים.
זה במקום "קראו למקוננות". בעבר זה היה תפקיד הנשים אך גם את זה נטלו מהן.
השבמחקהיה יהודי נחמד בירושלים שהיה מכריז על לוויות כשהיו מגיעים אליו על פטירת איש חשוב היה שואל אתם רוצים שוקו או קולה = שקעה השמש בצהריים (בהברה אשכנזית) או ירושלים תתן קולה.....
השבמחקשבחו של "הארז" שבמודעת האבל, ש"כיתת רגליו ופשט ידיו", כלומר היה "שנורר" מדופלם, שכל השנוררים פושטים ידם (האחת) והוא לא הסתפק בפשיטת יד אחת, עד שפשט את השתיים.
השבמחקפשט ידיו הכוונה שנתן לעניים לא שפשט ידו ליקח צדקה, אלא להיפך
מחקברור שלזה התכוונו המספידים (שנתן) דא עקא, כאן הם גילו את בורותם, שכן פשיטת יד בלשון חז"ל משמעה נטילה מן הצדקה ולא נתינה, כגון: "....כל הפושט ידו - נותנים לו". בשבח האשה הצדקת נאמר ב"אשת חיל" (משלי ל"א) "כפה פרסה לעני, וידיה שילחה לאביון". פשיטת כף היד עניינה פתיחתה כדי שהעשיר יניח את נידבתו בתוכה.)
מחקאכן , כל דור ודורשיו וכל שכונה וסגנונותיה.
השבמחקוכי מה יעשו חברי קרובי ומבדי כאשר אלך לעולמי?! יכתבו זאת הייתה כמו נמלה , כל היום התרוצצה ועבדה כאילו אין מחר , און כאילו כל יום זה יום שישי?!יגידו עלי . "הנה נלקחה מאיתנו זאת שרצתה לקונן אבל נולדה מאוחר מדי?!" ואי להאי שופרא דבלי ארעא?!!!
אני מודה שאינני מבין מה הבעיה? הפואטיקה הזו היא נפלאה בעיני. מקסימה ושובת לב, גם אם יש בה (ויש בה) מעטה מסוים מלאכותי, שגרתי ואף מאולץ. כאלה הם החיים וכנראה ראוי שכך גם יהיה, במחילה, המוות. אולי לכך כיוון קהלת באמרו: " 'טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ"? שבת שלום.
השבמחקמסכימה עם האנונימי המתפעל! המודעות מאזכרות את שירת ימה״ב מפלגי הדמעות ועד לשמש הבא, עברית שאנחנו, בעוונותינו, זנחנו.
מחקהבעיה היא בהפרזה ובגוזמא. אם כך נכתב על כל רב מדרגה שלישית - רביעית, מה יניחו לגאון וצדיק אמיתי כמו הרב אלישיב או הר שטיינמן? ואולם אין להתפלא, הפרזות וגוזמאות מאפיינות ככלל ציבור זה, על כל פלגיו. כל עסקן חרדי (כולל כאלה שהתעסקו בפוליטיקה ובעסקנות בישיבות) קרויים "הרב", כל רב דרג ג' הוא הרב הגאון, ואצל החסידים, כל אדמו"ר שהכריז על עצמו וקיבץ סביבו 12 חסידים, הוא(למצער) "כ"ק אדמו"ר שליט"א...." ורק רבנים דגולים מופלגים בתורה שאינם מחוגם (ספרדים, כיפות סרוגות וכד'), נקראים אצלם בקושי ר'..., ולעיתים בשם המשפחה בלבד.
השבמחקit's a shame you wiped out the names of the dead
השבמחקthat's often (usually) a whole other level of exaggeration, when you realise who the exaggerated words apply to
שכחת את הקלישאה הכי מפוצצת "ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש" על כל מלמד דרדקי
השבמחקהמודעות הן אנקדוטות חמודות ואולי מצחיקות לנרות שזו השגרה הרגילה ביותר בעולם החרדי. אבל בלי להיות צינים הערכים מאחריהם מעניינים. מהללים ומבכים אובדן של ידענות. עשיית צדקה. נכונות לכאוב את כאב האומלל. אפילו שזה שגרה והאדם שמבכים אותו היה סתם אדם. יפה שלא מהללים עושר חמדנות ונהנתנות. הערכים החשובים הם עדיין ערכי עשיית הטוב בין אם מקויימים בין אם לאו.
השבמחק