הפואטיקה החרדית, כפי שהיא באה לידי ביטוי במודעות הקיר (פאשקווילים), אינה מכירה בלשון המעטה, מה שקוראים הגויים 'אנדרסטייטמנט'. כאן הולכים תמיד בגדול, גם בגודל המודעות, הגופנים והפונטים וגם בהעצמת כל עניין למימדים חסרי פרופורציה. בין אם מדובר בקריאות שבר נגד 'גזירות' הגיוס, הפגנות להגנת כבוד השבת הנרמסת בראש כל חוצות, או מחאה שלא הייתה כמותה בשל עצמות קדושים המחוללות בידיהם הטמאות של הארכאולוגים ימ"ש.
גם למודעות האבל יש פואטיקה משלהן, ובמיוחד כשמתאבלים על מותם של תלמידי חכמים ורבנים, רועים ומנהיגים. מנסחי המודעות נותנים דרור לתועפות של מליצות מכל הבא ליד: מהתנ"ך ומן המדרשים, מסידור התפילה ומן הפיוטים. פה ושם גם משתרבבים לתוך המודעות גם צירופי מילים מן 'הישראלית', היא העברית בת ימינו ('פטרון הנדכאים', 'מערכת הצדקה רבת ההיקפים'). דומה שהאתגר הגדול ביותר עבור מנסחי המודעות הוא כיצד לא לחזור על עצמם...
המונחים השגורים הם 'שבר גדול', 'אסון' ו'זעזוע'. השמש בא בצהריים ונר המערבי כבה, עמודי תבל מתמוטטים והארז בלבנון נגדע. לספינה כבר אין קברניט, הנזר הורם והוסרה העטרה, אין לנו תמורתו, חשך מאור עינינו, לקינו כפליים וכולנו מדוכאים, שבורים ורצוצים. לא סתם שבורים, אלא שבר על שבר. בקיצור, אוי ואבוי.
המתים עצמם היו בחייהם לא פחות מאשר תלמידי חכמים שאין כיוצא בהם, משיירי כנסת הגדולה, עמודי צדקה וחסד שעליהם עמד העולם, אנשי אשכולות ונשות חיל.
הלשון המוגזמת והמליצית נוטעת בלב הקורא שאינו מורגל בכגון זה את הרושם כי אכן אסון קוסמי גדול קרה עם הסתלקותו של פלוני או פטירתה של אלמונית, ולוּ גם במיטב שנותיהם ובגיל מופלג או לאחר מחלה רבת שנים. ונשאלת השאלה, איך בכל זאת חוזרים אחרי כן לשגרת החיים, ליום קטנוֹת?
מתברר שזה אפשרי ועולם כמנהגו נוהג, לפחות עד הגדעו של ארז הלבנון הבא...
מורה הדרך יואב אבניאון צילם לקט מקרי של מודעות אבל מקירות ירושלים והן מדברות בעד עצמן להנאת חובבי השפה העברית.
