אם נופץ הנבל, צליליו עוד יהמיו (א): על חנינא קרצ'בסקי

צלילי חנינא, תרפ"ז, עמ' VI

אמר העורך: 

רשימה זו, על שני חלקיה, פרי עטו של אליהו הכהן ז"ל, לא נחתמה סופית בחותמו של הכהן הגדול. שורה של שאלות, השלמות ובקשות, שהפניתי אליו בשלבים השונים של העריכה, בעיקר באשר לטיבה של המחברת השנייה של צלילי חנינא ולמידת החידוש שיש בה, מלבד עצם גילויה, כבר לא נענו. ועדיין, מדובר ברשימה מרתקת ובעלת ערך רב לתולדות קרצ'בסקי ומורשתו המוזיקלית, וכמובן לתולדות אליהו הכהן עצמו ומורשתו המחקרית. 

את מכתבו האחרון של אליהו קיבלתי ב-11 באוקטובר 2023, וכך כתב שם מתוך משב של רוח אופטימית:

שלום דוד.

להלן חלק נוסף של תשובות. סריקות 'כמיתר ניתק', 7 סריקות [מדובר במאמרו על קרצ'בסקי שנדפס בעיתון עתמול]. 

כדי להעביר אליך את החלק השלישי של שאלותיך, אני צריך לרדת לקומת הקרקע ולחטט בעשרות כרכים, תיקים ותיבות.  

זאת אוכל  לעשות רק לאחר קבלת תעודת שיחרור מרופא בית החולים.  

אליהו

תעודת שחרור כבר לא קיבל, וחודש אחר כך יצאה נפשו.

חלקים מרשימה זו התפרסמו כבר במאמרו של אליהו, 'כמיתר ניתק', עתמול, כט, 4 (174), ניסן תשס"ד, עמ' 25-22.

הקונצרט המרשים שהכין אליהו לזכרו של קרצ'בסקי התקיים במכללת לוינסקי בשנת 2006. הוא זמין עתה באתר מיוחד, שעלה לאוויר לאחר פטירתו של אליהו, ובו מתועדים כל הקונצרטים שערך והנחה במסגרת הסדרה על חלוצי הזמר העברי. הקונצרט על קרצ'בסקי (בשני חלקים) היה הראשון בסדרה.

מאת אליהו הכהן

א. משהו על חנינא קרצ'בסקי

הידיעה המרה כי המלחין, המורה לזמרה ומנצח המקהלות והתזמורות האהוב והנערץ חנינא קרצ'בסקי (1925-1877) – חנינא בפי כל – נמצא תלוי בדירת הקרקע ברחוב הס 14, בה התגורר עם אימו, היכתה בהלם רבים מתושבי תל אביב ושכונותיה. משרדים ומפעלי תעשיה הגיפו את שעריהם, ובחזית חלונות ראווה הוצבו דגלי אבל שחורים. מוסדות ההשכלה של העיר, ובראשם הגימנסיה העברית הרצליה, בית הספר לבנות ובית המדרש למורים ולגננות על שם לוינסקי בנווה צדק, שבהם לימד המנוח, שָׁבְתוּ מלימודים. כשנודע הדבר, בשחר יום ראשון, ג' בטבת תרפ"ו (20 בדצמבר 1925), הסתגרו מורי הגימנסיה בחדריהם ומיררו בבכי תמרורים. 

התהייה שייסרה כל אחד ואחת הייתה מדוע? על מה ולמה שלח חנינא, מאבות הזמר העברי והארץ-ישראלי, יד בנפשו? 

בחייו היה חנינא הדמות הדומיננטית בחיי המוזיקה של תל אביב הקטנה. על חיים תוססים אלה העיד לימים המשורר והמבקר ישורון קשת, שגר בשכונת אחוזת בית בהיותו נער בן 16: 

מי שלא ידע את החיים בתל אביב בשלוש-ארבע השנים שלפני ימות מלחמת העולם הראשונה לא ידע נועם חיים בארץ ישראל מימיו! אווירה של נעורים נוהרים, של אביב תמיד, של עליצות שקטה, מילאה את הרחובות הקטנים לסירוגין, עם פרוץ תלמידי הגימנסיה החוצה בהפסקות, יומם, ועם צאת המבוגרים לטיול או לביקורים, לפנות ערב ... כל היום נשמעה מן החלונות הפתוחים נגינת כינור ופסנתרין, ובערב רינה וזמרה מגרון בחורים ובחורות בחוצות השכונה. הזמירות והמלודיות שהיו אז שגורות בפי כל עוד היו מורשת תחילת המאה, שרשן היה בחזנות או בחסידות ובשירי העם האוקראיניים והוואלאכיים, עם קורטוב של תבלין מן המזרח הערבי ... הייתה כאן הרגשה משפחתית, כמעט של אינטימיות – משל כאילו כל תל אביב, על אלף תושביה ומאה בתיה הראשונים, אינה אלא חצר אחת גדולה. מרכז החיים היה בניין הגימנסיה ... והאולם הגדול של הגימנסיה שימש לאסיפות, לנשפים, לחגיגות, לקונצרטים (ישורון קשת, קדמה וימה: פרקי  זכרונות, עם עובד, 1980, עמ' 14).

עדות נוספת מאותם ימים הביא לואי ע' מילר, עיתונאי יהודי-אמריקני שביקר בתל אביב בשנת 1911 ודיווח לקוראיו על רשמיו מארץ ישראל. דבריו התפרסמו בעיתון ביידיש  די וואַרהייט (האמת):

כשיורד הערב על תל אביב, היא נהפכת לגן מוזיקלי גדול: מכל החלונות והגזוזטראות, מכל הסמטאות והקרנות, בוקעים ומשתפכים צלילי שירה. קולות גברים, זימרת נשים, צלילי פסנתר, כינור וקתרוס וכל מה שרק תבקש. פעם בשירת סולו, פעם בדואט או טריו ופעם – מקהלה שלמה. אין הם חדלים לשיר עד לשעה אחת עשרה בלילה, ואז, לפתע, כאילו בצו שרביטו של מנצח בלתי נראה, נפסקת השירה בבת אחת – זוהי גזירת ועד העיר – ומשתררת דומייה. אה, השירים הללו, המנגינות הנפלאות של תל אביב! (די ווארהייט, 1 במאי 1911)

האיש האחד שנשא על שכמו את עול טיפוח הזמר העברי בתל אביב דאז היה חנינא. יחד עם המלחין אברהם צבי אידלסון, שעלה שנה אחת לפניו והתגורר בירושלים, הוא זכאי לתואר חלוץ החינוך המוזיקלי בארץ. 

מקור חשוב על חייו היא ה'ביוגרפיה' הקצרה שפרסם עמיתו המורה ישראל דושמן בפתח החוברת צלילי חנינא שראתה אור לזכרו בשנת תרפ"ז. חנינא נולד בעיירה פטרובקה שבבסרביה (היום באוקראינה, במחוז אודסה), אך בנערותו עברה משפחתו לגור בעיר בנדר (היום טִיגִינָה שבמולדובה). כבר בצעדיו הראשונים בחדר הבחין המלמד שלו, שבעצמו היה חזן, בכישרונו המוזיקלי ולימדוֹ זמרה על פי תווים ונגינה בפסנתר. החזן הנודע יעקב שמואל מרגובסקי (זיידל רוֹבְנֶר) שכנע את הוריו של חנינא לצרפו למקהלתו בבית הכנסת בקישינוב וחנינא, בעל קול הסופראן, אכן עבר לשם. לימים הפיץ חנינא בארץ את לחנו הנודע של רובנר ל'שיר המעלות'. 

'הקול הרך והגמיש, הצליל המצלצל כפעמוני כסף', כתב דושמן, הקסים את שומעיו. המונים באו לשמוע את קטעי הסולו ששר במקהלת בית הכנסת, ועם הצלחתו הוזמן לעבור ולשיר במקהלת בית הכנסת הכוראלי בחֶרסוֹן. בגיל 22 עבר לוורשה ושם למד בקונסרבטוריון והוסמך לנצח על מקהלה ותזמורת. דושמן, שהכירו היטב, ציין כי לזמן מה כיהן חנינא גם כמנצח של תזמורת צבאית. כל השנים האלה היה חנינא חבר באגודות ציוניות ונפשו כספה לעלות לארץ. הוא ידע עברית על בוריה ובכל הזדמנות לימד שירי זמר עבריים. בשנת תרס"ח (1907) – בעיצומה של העלייה השנייה – עלה ארצה, 'טעון אהבה ואש היצירה', ובתוך זמן קצר התקבל לעבודה כמורה למוזיקה.  

חנינא קרצ'בסקי, תאריך לא ידוע (ויקימדיה)

כבר בראשית צעדיו החליט חנינא להקים תזמורות ומקהלות במוסדות שבהם לימד. בבית הספר 'עזרה' ביפו הדריך את חבורת הנגנים היפואית 'כנור ציון' והופיע איתה בקונצרטים בקפה לורנץ, ובמקביל החל ללמד בבית הספר לבנות (שכּוּנה 'האוטונומיה הרוסית'), שקודם שעבר לנווה צדק שכן ברחוב עין יעקב פינת שְׁלוּש בשכונת נווה שלום. המורים גרו בבניין שבו לימדו – היה בזה מסר חינוכי – ולחנינא הוקצה אז ביתן לאחסון כלי עבודה שהיה בחצר 'האוטונומיה'.

את התזמורת הראשונה של גימנסיה הרצליה יסד כאשר זו שכנה עדיין בבניין ערבי ביפו. כשעברה הגימנסיה למשכנה החדש, על הגבעה הנשקפת אל רחוב הרצל ואל בתיו הנבנים והולכים, ניגנה התזמורת בניצוחו בטקס חנוכת הבניין.

אחוזת בית הייתה אז רק בת שנתיים – כל כולה רחוב הרצל מבניין הגימנסיה עד פסי הרכבת ועוד כמה רחובות מצטלבים – וכבר יש לה מקהלה גדולה בת 35 תלמידות ותלמידים, ובגימנסיה מנגנות שתי תזמורות: אחת לכלי נשיפה, שכונו אז 'כלי רוח', ואחת לכלי פריטה. את הראשונה ייעד לבנים ואת השנייה לבנות. הגימנסיה התגאתה במקהלה ובתזמורות, ותלמידים כמורים ידעו שידיו האמונות של חנינא הן ערובה להצלחתן בכל מופע.

חנינא היה הראשון שלימד תלמידים בארץ קריאת תווים (סולפג'), והראשון שהנהיג בארץ זימרה רב-קולית. הוא שיתף במקהלה גם תלמידים שלא ידעו צורת תו ולא הכירו שירים עבריים, והזמין אותם בשעות הערב אל ביתו לשיעורים פרטיים ללא תשלום, עד שסיגלו לעצמם זמרה שוטפת על פי תווים.

השפעתו חרגה מכותלי המוסדות שבהם לימד. הוא הקים חוגי העשרה מחוץ למסגרת הלימודים, ויזם מפגשי 'עונג שבת' בתל אביב עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. במשך שנים התכנסו בגימנסיה בכל שבת, בשעה 11 לפני הצהרים, בני נוער ושוחרי זמר, וחנינא לימד אותם לשיר יצירות ממיטב הרפרטואר היהודי והקלאסי. בהדרכתו ובניצוחו נשמעו אז בפעם הראשונה בארץ שירים עבריים חדשים וישנים מושרים בארבעה קולות, בצד יצירות של הנדל, מנדלסון ושוברט.

לקונצרטים ולחגיגות שערך בבניין הגימנסיה באו בני כל העדות ובני כל הגילים, מאחוזת בית ומחוצה לה: מבוגרים ובני נוער, עולים וותיקים, איכרים מהמושבות ובעלי מלאכה מן השכונות החדשות. הגימנסיה תפקדה אז כמרכז חינוכי, רוחני ומוזיקלי של כל התושבים היהודיים בסביבה. מפעם לפעם נקהלו גם תושבים ערביים מיפו לצפות במצעדי המקהלה והתזמורות ברחובות תל אביב.

חנינא דאג להמשכיות. בשיעורי קיץ למורים הפיץ את לימוד השירה והדריך מורות כיצד יש ללמד שיר עברי חדש בבתי הספר היסודיים. על פי הזמנתו של אהרן אהרונסון, ניהל חנינא בקיץ 1912, בהצלחה רבה, סמינריון השתלמות מרכזי לכל המורים לזמרה בארץ בזכרון יעקב. לימים היו מקצת מתלמידיו מלחינים (יהודה שרת, פואה גרינשפון, יריב אזרחי, משה כרמי) ומנצחי מקהלות (עמיאסף וילקומיץ, הדסה שרמן).

את הקונצרטינה הביא לארץ המלחין יצחק פירוז'ניקוב, שהגיע לביקור קצר בשנת 1909, והפליא לנגן בה בקונצרט שערך ביפו. חנינא אימץ מיד את הכלי החדש ככלי הנגינה הנייד שלו ובאמצעותו לימד שירים עבריים חדשים בכיתות השונות. הוא הכשיר מורים ותלמידים לנגן בקונצרטינה ובהשפעתו נפוצה הנגינה בכלי זה בכל הארץ, בעיקר במושבות.

קונצרטינה (ויקימדיה)

את השירים שהלחין הועיד חנינא לשיעורי הזמרה בגימנסיה, אך עד מהרה הם נפוצו בארץ כולה. את המנגינה לשיר 'בשדמות בית לחם' של קונסטנטין אבא שפירא הלחין לחזיון שהוצג בגימנסיה, ואת השיר 'המעפילים' ('אל ראש ההר') של לוין קיפניס הלחין לאחד הטיולים של תלמידי הגימנסיה. אף כי המלחין הירושלמי אברהם צבי אידלסון הלחין עוד לפניו את שני השירים האלה, לחניו של חנינא הם שהתפשטו בארץ והם המושרים עד היום. שירו של יעקב פיכמן 'אגדה' ('על שפת ים כנרת') נודע בכל הארץ בזכות לחנו הקסום של חנינא. גם על ההמנון הטורקי ניצח חנינא פעמים רבות, לאחר שעיבד אותו לקולות אחדים, וכדי להקל על התלמידים אף כתב את מילותיו באותיות עבריות מנוקדות ('אוֹרְדוּמוּז אֵתִי יְמִין אַצֵלְדִי קַזַמִין').

לכל חג ולכל טקס הלחין חנינא מנגינות: לחנוכה הלחין שירים אחדים, וביניהם שירו של לוין קיפניס 'נרות דולקים, נרות דקים'; לט"ו בשבט את 'חג הנטיעות' של יש"י אדלר ואת 'ראש השנה לאילנות' של אברהם אברונין; לפסח את שירו של זלמן שניאור 'אליהו הנביא' ('יש לנו אב זקן'); לל"ג בעומר את 'הַיַּעְרָה בקשת וחץ' של ש"ל גורדון; לכ' בתמוז, יום פטירתו של הרצל, הלחין את קינתו של רבי יהודה הלוי 'הידעו הדמעות'. 

חנינא גם הלחין את שיר המשחק 'הילד החרוץ' ('ילד ילד בּוֹאָה'), שחיבר עמיתו ישראל דושמן לתלמידי המכינות והכיתות הנמוכות של הגימנסיה. עשרות מחזורים המשיכו לשיר ולשחק את השיר, בעידודה של הדסה שרמן, תלמידתו וממשיכת מורשתו של חנינא, ששירתה את הגימנסיה יותר מיובל שנים אחרי מותו. הבה ניזכר בשיר ישן-נושן זה, בשירתם של עודד בן חור, רוחמה רז וחבורת רננים:

קרצ'בסקי אף הלחין מוזיקה להצגות תיאטרון 'חובבי הבמה העברית' ושירים למחזות לילדים שהוצגו בבתי הספר, כמו 'החשמונאים הקטנים' מאת קדיש יהודה סילמן. בזכותו של חנינא נולד והתפשט בארץ השיר 'פה בארץ חמדת אבות' ('ניצנים'), וסיפורו של שיר זה כבר הובא כאן בפירוט ברשימה מיוחדת.

תזמורת גימנסיה 'הרצליה', 1911. במרכז השורה הראשונה יושב המורה והמלחין חנינא קרצ'בסקי; ראשון מימין בשורה הראשונה: משה שרתוק (שרת); בשורה העליונה עומד ראשון משמאל: המורה לציור אברהם אלדמע, ולידו המורה להתעמלות צבי נשרי; רביעי משמאל: זרובבל חביב (צילום אברהם סוסקין; אוסף אליהו הכהן)

חנינא היה הראשון בארץ שעיבד את ההמנון הלאומי 'התקווה' לארבעה קולות. הוא הושמע בניצוחו מפי מקהלת הגימנסיה ומקהלת בית הספר לבנות מאות פעמים: בחגיגות ובטקסי סיום שנת הלימודים, ובעיקר בקבלות פנים שנערכו בתל אביב לכבוד מנהיגים יהודים, שליטים טורקים, הנציב העליון, הברון רוטשילד, הלורד בלפור, סופרים אורחים ושורה ארוכה של נכבדי ציבור שהרבו לבקר בתל אביב ובגימנסיה.

עם כיבוש הארץ בידי בריטניה, שב קרצ'בסקי לתל אביב, ממנה גורש יחד עם כל תושביה בידי הטורקים, והחל לארגן מחדש את חיי התרבות והמוזיקה. תחילה הקים עם ברוך אגדתי והזמר אריה פרידמן-לבוב את 'האגודה המוזיקלית העברית ביפו', וערך במסגרתה קונצרטים למבוגרים ולנוער. לאחר מכן איחד את מקהלת הגימנסיה ומקהלת בית הספר לבנות למקהלה אחת גדולה ושמה 'הזמיר', שמנתה למעלה ממאתיים זמרות וזמרים. הוא צירף אליה תזמורת בת ארבעים נגנים ועם הכבודה כולה, כ-240 איש, יצא לסדרת הופעות בארץ. מופעים מוזיקליים גדולים כאלה לא נראו עד אז על במות הארץ! אך לא רק הכמות הרשימה את הציבור. המלחין יעקב וינברג, שנכח בהופעה שנערכה באולם 'ציון' בירושלים בשנת 1923, היה מלא התפעלות מרמת הביצוע ומ'דיוק הריתמוס', והעריך כי 'כדי להכין קונצרט באיכות כזו דרושה עבודה של שנה תמימה ... רק מומחה העובד שנים רבות בספירה מוזיקלית יכול להעריך את העמל שהושקע'. 

ב. ימיו האחרונים של חנינא

גולת הכותרת של פעילות המקהלה הייתה הופעתה במסגרת חגיגות פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים. המקהלה והתזמורת בניצוחו של חנינא ניגנו את ההמנון האנגלי, ושרו את 'כי מציון תצא תורה', את 'השמים מספרים כבוד אל',  את 'הללויה' של לבנדובסקי ואת 'התקווה' בעיבודו של חנינא לארבעה קולות (תיאור מפורט של הטקס יש כאן וכאן). בין חברי המקהלה הייתה גם הנערה ימימה טשרנוביץ, שאת החוויה הזו זכרה כל ימי חייה. ביומנה האישי תיעדה ימימה את רשמיה מאותו מעמד: 'הו, מה נהדר היה כל זה. האם יש תמונה יותר יפה מאשר ים של כובעים מתנוסס באוויר לכבודו של הלורד בלפור, או נגינה נעימה מקריאת עשרת אלפים איש הידד? בכיתי מרוב שמחה... מה טוב לחיות בארצנו המתפתחת!' (יומנים גנוזים, כנרת-זמורה-דביר, 2003, עמ' 64-63). המשפט האחרון נכתב בדיוק חמש שנים לאחר מות טרומפלדור...

חנינא קרצ'בסקי מנצח על התזמורת בחנוכת האוניברסיטה העברית בהר הצופים

אין בידינו פרטים מלאים על הופעת המקהלה בהר הצופים. ממודעת ענק זו עולה כי המקהלות השונות והתזמורת הגדולה הופיעו גם לאחר הטקס בתיאטרון 'ציון' (לימים קולנוע ציון שבכיכר ציון). 

מקור: Dynasty

תשעה חודשים לאחר ההופעה הבלתי נשכחת בירושלים טרף חנינא את נפשו בכפו והוא בן 49. הוא הותיר מאות תלמידים ומורים תמהים ופעורי פה. ערירי וחשוך ילדים היה, וכשהובא למנוחת עולמים בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור, לא היה מי שיאמר אחריו קדיש. אלפי אנשים מכל קצות הארץ באו ללוותו למנוחת עולמים, ובטקס הפרידה, שנערך בגימנסיה, שרה מקהלתו ללא מנצח את 'הידעו הדמעות' ואת 'עתידות', שני שירי האבל שהלחין ועיבד. בחזית המקהלה הוצב דוכן ועליו הונח שרביט הניצוח המיותם של חנינא.

את השיר 'עתידות' של יעקב כָּהָן, שפותח במילים 'ישטפו פַּלְגֵי הדמעות', מצא חנינא בקובץ כִּנוֹר ציון, ספר המאה של הביבליותיקה בהוצאת 'תושיה', שראה אור בוורשה בשנת תר"ס (1900) לכבוד הקונגרס הציוני הרביעי שנערך בלונדון (הקדשנו לשירון זה רשימה מיוחדת). המו"ל, הסופר בן אביגדור, חתם את הקדמתו לקובץ בתקווה כי 'מנגנינו הלאומיים' לא יאחרו למלא את המוטל עליהם: 'לחבר מנגינות לכל השירים הראויים לכך', חנינא, שהיה באותה עת בוורשה, קיבל על עצמו שליחות זו וכבר בסמוך לעלייתו ארצה הלחין את 'עתידות' ועיבד אותו לארבעה קולות. כהן עצמו התעלם משיר ביכורים זה שלו, כי ראה בו חטאת נעורים ואף לא כינסוֹ אל כתביו, אך חנינא שמר לו אמונים וזכר את מילותיו. האחים משה ויהודה שרת, שהיו חניכיו של חנינא בגימנסיה, העידו כי היה זה אחד השירים המרגשים והאהובים ביותר ברפרטואר המקהלות.

הנה חבורת 'רננים' בהקלטה מ-1964, העיבוד של גיל אלדמע:

קרצ'בסקי לא נישא לאשה ובין מורי בית הספר לבנות הילכה שמועה כי התאהב אהבה נואשת במורה לתפירה גב' גליקליך. אחר כך, כשלימד בסמינר לוינסקי, שוב נפוצו שמועות כי התאהב במורה צביה קלצ'קין, שלימדה אז במושב מרחביה שבעמק יזרעאל. כשחזרה מהעמק לתל אביב – כך סיפרה לי בשעתו – פגשה את חנינא ברחוב, וכשלחץ את ידה חש בטבעת הנישואין שענדה על אחת מאצבעותיה. למחרת יום פגישתם טרף חנינא את נפשו בכפו. ספק אם הדבר נכון, שכן צביה קלצ'קין, שנולדה בפתח תקוה בשנת 1900, לימדה במרחביה בסך הכל שנה אחת (1922-1921) ואז גם נישאה לאיש הגדוד העברי שניאור בן-ציון קלצ'קין.

ברוך בן יהודה – תלמיד, מורה ומנהל בגימנסיה – שהיה יד ימינו של קרצ'בסקי ומעריצו הנלהב, ביטל את כל השמועות הבלתי מבוססות האלה. הוא העיד בפניי כי קרצ'בסקי נפגע קשות אחר שמנשה רבינא (רבינוביץ) מונה מורה למוזיקה בגימנסיה ונועד לרשת אותו בחייו. מאז שנת 1907 ועד שנת 1925 שימש קרצ'בסקי מורה יחיד לזמרה. הוא ארגן מקהלות ותזמורות וניהל את כל החגיגות וטקסי החגים. והנה, לפתע, מצאה אותו ההנהלה מורה ותיק ומיושן והחליטה להחליפו ברבינא שנתפס ככוח רענן העתיד להכניס רוח חדשה במקצוע המוזיקה בגימנסיה. הבנה זו – כך שיער בן יהודה – שברה את לבו של חנינא והביאה להחלטתו לשים קץ לחייו. במאמר הספד, שנדפס יומיים לאחר קבורתו, שיער הכותב כי חוסר הפרגון של המבקרים, לאחר הקונצרט בהר הצופים הוא ששבר את לבו (פחז, 'הקונצרט נפסק לפתע', הארץ, 22 בדצמבר 1925).

מקצת מודעות האבל של תלמידי הגימנסיה שפורסמו בעיתוני הזמן (הארץ, 20 בדצמבר 1925)

לא הייתה עין שעצרה את דמעותיה במעמד הלוויה. עמיתו המוזיקולוג יעקב וינברג כתב למחרת: 'בפעם האחרונה הריעה לו מקהלה בת אלפיים קול'. 

על מצבתו, שעוצבה כנבל, נכתב: 'אם נופץ הנבל, צליליו עוד יהמיו'.

'לא כמות כל אדם מת. כמיתר ניתק' – הספידו יצחק לוּפְבָּן מעל דפי השבועון הפועל הצעיר (כונס בספרו: אנשי סגולה, א, תש"ט, עמ' 213, ובפרויקט בן יהודה): 

הוא היה אחד מן המועילים בחברתנו. מנושאי זכויות בראשית של מפעל מצער, אשר באחריתו ישגא מאד. המנגינה העברית בא״י – הוא היה מראשוני מחולליה. כיום זה לא ניכר ביותר. בִּגְדוֹל העץ נעלמים עקבות השתיל. אבל היו ימים בארץ, שלא היתה אופרה ולא היו קונצרטים סימפוניים, לא היו בתי ספר מיוחדים לנגינה ולא חלמו עדיין על דבר אקדמיות. היה רק חנינא קרצ׳בסקי, בחור גבוה, רחב כתפים ובהיר שיער עם ד׳ אמות שירה, עם מקהלת הילדים הראשונה, עם המנגינה העממית לשיר העברי, עם הצריף של האופרה העתידה. אחד הבילו"יים – במקצוע שלו. סולל נתיבות ראשונים. תוקע יתד ליישוב בתוך השממה. מה שבא אחרי כן – זהו גידול, התפתחות, המשך. אבל קרצ׳בסקי היה הזורע במפל יד, אשר זכותו קיימת ובלתי נפגעת גם אצל מכונת הזריעה המשוכללת. משיעור לנגינה הראשון בגימנסיה הראשונה, בבית ערבי ביפו, עד האורטוריום בפתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים – זהו מהלך ענקי. מי שעבר את המהלך הזה בלי לפגר ובלי להיות מיותר – גם זכות היצירה שלו איננה פגה. ממסכת החיים החדשים של תל אביב הצעירה נעקר דבר מה נכבד. לא כמות כל אדם מת. כמיתר ניתק.

הצלם הנשכח שמעון קורבמן, תיעד במצלמתו את הלוויה ומסר לברוך בן יהודה אלבום מיוחד עם התצלומים. עם היוולד להם בת, כיבדו יפה וברוך בן יהודה את זכרו של חנינא וקראו לה צלילה. ובמלאת חמש שנים למותו הציבה הגימנסיה את דיוקנו המפוסל בידי נחום גוטמן על פי תמונות ורישומים [גורלם של אלבום התמונות ושל הפסל אינו ידוע – ד"א].

ג. 'צלילי חנינא' ו'חנינא'

המורה הנערץ והאהוב, שכל שנות חייו ראה עצמו כמחנך ולא כמלחין, הצניע את תרומתו, לא חתם על יצירותיו ולא פרסם אותן בדפוס. בני דורו הצרו על כך שהמעיט בערך עבודתו. בשנת תרפ"ז, במלאת שנה למותו, הוציאה הגימנסיה, ביוזמתו של ברוך בן יהודה, את החוברת צלילי חנינא שבה כונסו 46 שירים שחוברו, עובדו או הותאמו בידי חנינא, עם תווי נגינה, והם רק חלק מכלל יצירתו. הצייר ישראל פלדי (פלדמן) עיטר את הכריכה ואת דפי החוברת שאזלה תוך זמן קצר, וכך גם המהדורה השנייה שיצאה בתרצ"ב.

כעבור חודשים ספורים הוציא 'גדוד מגיני השפה', שחנינא היה חבר בו, שירון קטן בשם חנינא (קובץ שירים). בהכנת שירון זה, שכלל 36 שירים, נטלו חלק ברוך בן יהודה, אברהם אברונין, אשר ברש, ישראל דושמן ואריה סמיאטיצקי, איש הוצאת 'אמנות' שבה סודר השירון. למימון הוצאת השירון תרמו מהונם שושנה פרסיץ ויצחק ליב גולדברג. בשער השירון נכתב כי זהו החלק הראשון (א), ובעקבותיו יבוא מן הסתם חלק שני, אך חלק זה לא ראה מעולם את אור הדפוס ולא נודע מה עלה בגורלו. 

בחלק הבא של הרשימה יובאו לפרסום השירים שתוכננו לצאת בחלק השני של 'חנינא'

לא נלך מפה: שירי זמר נגד הירידה מהארץ

קריקטורה של חוג'ה (נחום פאליי) בעיתון ההומורסיטי 'חצי המלכות' בעריכת יצחק טריוואקס, פורים תרפ"ט

מאת אליהו הכהן

א. לא טוב כי יעזוב איש את ארצו

ההיסטוריוגרפיה הישראלית מונה את גלי העליות לארץ, החל בעלייה הראשונה ועד החמישית, אך מעולם לא תיארה את גלי הירידה מן הארץ ולא מיספרה את מניינם לפי סדרם: הירידה הראשונה, הירידה השנייה והירידות שבאו אחריה. 

במקרים רבים, לאחר ההתלהבות הראשונה של העולים החדשים מן המפגש עם אדמת המולדת העתיקה, באה המציאות וטפחה על פניהם. בכל פעם מחדש היו עולים שהגיעו ארצה בהתרגשות רבה אך התאכזבו מן התנאים הקשים ומחוסר יכולתם להתבסס בארץ. מפח נפש זה הביא עמו גלי עזיבה מן הארץ שעליה חלמו ואליה נכספו. כל עלייה חדשה השילה כביכול מעל עצמה נשל של ירידה ויורדים. נטישת הארץ התרחשה לעתים בטפטוף ולעתים בגלים. באותם ימים טרם חודש המונח 'ירידה' (שהיא כמובן ההפך מ'עלייה') והנוטשים טרם כונו אז 'נפולת של נמושות' (כינוי שהמציא להם יצחק רבין). המונח הרווח היה 'עזיבה'. 

בכל התקופות עמדו אלה מול אלה: מכאן חלוצים עקשנים, שקשרו את גורלם עם ארץ המולדת ונאבקו בכל כוחם להישאר בה, למרות כל הקשיים, וכנגדם – המיואשים והנרפים שבעקבות כל מכשול שנתקלו בו מיהרו להרים ידיים ולעזוב. הם לא הצליחו להתמודד עם הפער בין הארץ שחזו בדמיונם ובין המציאות שנתגלתה להם. 

וכשם שהעליות השונות מצאו את ביטוין בשפע שירי עידוד לעולים שבאו ארצה לבנות ולהיבנות בה, כך גם לא פסחו שירי הזמר על תיאור הקשיים, הייאוש וחבלי הקליטה של כל גל עלייה חדש, ואף לא התעלמו מתופעת הירידה ונאבקו בה.

כך למשל, בשנים 1927-1926 פקד את הארץ משבר כלכלי שכמותו לא ידע היישוב העברי עד אז. האבטלה גאתה והקיפה את כל ענפי המשק. ממשלת המנדט הבריטי הפסיקה את העבודות הציבוריות שפרנסו פועלים רבים, בתי מלאכה וחנויות מסחר פשטו את הרגל ויוקר המחיה האמיר. העולים החדשים, בעיקר אלה שהגיעו לארץ בעלייה הרביעית ההמונית, איבדו תקווה לקיים את עצמם ושקעו בתחושות של תסכול ודיכאון. רבים מהם (יש המעריכים אותם בכ-15,000) לא החזיקו מעמד ועזבו את הארץ. אווירת העוני והייאוש חלחלה אל שירי הזמר שנכתבו באותן שנים, ביניהם 'חלוץ בְּנֵה' ('הי, הי, הי, נעליים, בלי סוליות נעליים') של אביגדור המאירי ויואל אנגל; 'שירת העמק' ('חרוכים גם סחופים השדות, אין מרעה לפרות ... אל תפול') של יהודה קרני ואנגל; 'שיר יאוש' ('מעילי בלוי קרוע ... אין דירה ואין תלבושת') של המאירי ואנגל; 'תשרי סבא' ('ירושלים עיר הקודש, למה ומדוע, לא נתת לי בזה החודש יומיים בשבוע', כלומר שני ימי עבודה) של עמנואל הרוסי.

השיר 'קרועים אנו' מאת אברהם שלונסקי
(החלוצים: לקט צלליות גזורות בידי מאיר גור-אריה, ירושלים, תרפ"ה, עמ' 11)

אחד השירים הנפוצים ששיקפו את המאבק נגד הירידה בתקופה זו היה 'לא נלך מפה' (שנקרא גם 'שיר החזית'), כולו מפעל יחיד פרי יוזמתו של אביגדור המאירי (1970-1890). הוא חיבר את המילים בשנת 1927, התאים להם לחן חסידי של דבקות שהביא אתו מארץ מוצאו הונגריה והעלה את השיר על בימת 'הקומקום', התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ, שאותו הקים באותה שנה. השיר הושר לראשונה בתוכנית השלישית של הקומקום בביצוע כל חברי הלהקה. 

הנה טובה פירון, שהייתה בין חברי הלהקה המקורית, שרה שוב את השיר בסדרה 'שרתי לך ארצי' שהנחה דן אלמגור.

 

באולפני חברת DECCA בלונדון הוקלט שיר זה לראשונה בשנת 1935 בביצוע  מקהלת 'המכבי' המקומית. בהקלטה זו הושרה המילה 'לא' בהדגשה 63 פעם, כדי לתת יתר תוקף למסר הבוטה של השיר. אפשר לומר אפוא כי 'לא נלך מפה' היה לשיר השלילי ביותר בזמרת הארץ... 

ההקלטה הראשונה של 'לא נלך מפה', מקהלת המכבי, אנגליה 1935 (סטריאו ומונו)

מתחת לתווי הלחן, שנדפסו בתוכנייה של 'הקומקום', רשם המאירי בכתב ידו את המשפט: 'לאלה ההולכים בחרון ושבים בדמעות', וחתם 'תל אביב תרפ"ז'. 

התוספת 'ושבים בדמעות' לא באה לתפארת המליצה, אלא לציון עובדה נשכחת: את המוני היורדים שהצטופפו בנמל יפו בכל יום רביעי כדי לעלות על אנייה שתסיע אותם מכאן, הקיפו במעגלים פועלים מיפו ומן המושבות כשהם רוקדים מסביבם ושרים כנגדם 'לא נלך מפה'. זאב ז'בוטינסקי אמר פעם (כמדומני היה זה אביגדור המאירי שציטט אותו), שיותר מכל שיר אחר, גרם שיר זה ליורדים שעמדו לעזוב את הארץ, לחזור בהם ולהישאר. 

יתר על כן, לא מעטים מבין היורדים התחרטו כעבור זמן על שעזבו את הארץ. נזכיר לדוגמה אחד מהם: שמעון יעקובסון, יליד רוסיה (1897) שכנער היגר עם בני משפחתו לארצות הברית, התנדב לגדוד העברי ועלה ארצה. לאחר שחרורו ב-1920 הצטרף לכפר גלעדי וכך גם השתתף בקרב תל חי (י"א באדר תר"ף). הוא האיש שנשא בזרועותיו את טרומפלדור כשנפצע ושתת דם, הכניסו אל תוך הבית, וניסה לחבוש אותו בסדין כדי לעצור את הדם. לאחר קרב תל חי עבר למחניים ולמרחביה ומשם לתל אביב. שש שנים עבד בנגרות ואף על פי כן לא הצליח להתפרנס די קיומו. במשבר הכלכלי של שנת 1927 נתקף ייאוש וירד לארצות הברית ומאז גר בה. בריאיון עם העיתונאי לוי יצחק הירושלמי הביע חרטה על שהחמיץ את השנים שבהן נבנתה הארץ: 

אם אתה שואל אותי, כיצד אני מרגיש כ'יורד' ותיק, אומר לך שאני מרגיש עצמי אשם שעזבתי. כשאני רואה עכשיו את הארץ ... אני מצטער שלא הייתי שותף מתמיד לכל זה במשך כל השנים. הארץ היא כל כך יפה – תאווה לעיניים. הכל כאן כל כך תוסס, כל כך דינמי, כל כך אנושי, כל כך מרשים. אני מרגיש עצמי אשם שהייתי אז קצר רוח ועזבתי ... אחרים סבלו באותם ימים כמוני – ובכל זאת, עמד בהם הכוח להתגבר ולהישאר, לבנות את הארץ וגם להיבנות ('נסיתי לחבוש את טרומפלדור בסדין...', מעריב, 20 ביולי 1973, עמ' 18.

המשורר יעקב פיכמן פרסם אף הוא באותה עת שיר נגד עזיבת הארץ:

לוח החבר, תרפ"ט, עמ' 44

גם לאחר הקמת המדינה, בתקופת המעברות שבהן שוכנו אז המוני העולים בלהט הקיץ ובצינת החורף, בתנאי חיים קשים עד לבלי נשוא, חיפשו חלק מהעולים מוצא בעריקה מן הארץ. גם בקרבם ניכרה התופעה של חרטה בנמל היציאה, כפי שתיאר המשורר נתן אלתרמן בשנת 1954 את 'היורד מושקו איש רומניה', שעמד על סף ירידה מהארץ וברגע האחרון התעשת וחזר בו:

הטור השביעי, ד, הקיבוץ המאוחד, תשע"ד, עמ' 236-235

ב. גולי ציון: המאבק בירידה הראשונה

תופעת הירידה מן הארץ איננה חדשה. היא החלה בטפטופים מאז היום הראשון של העלייה הראשונה. מבין חבורת הביל"ויים, אלה שנחשבו לחלוצי העלייה האידיאולוגית הקבוצתית, שמנו למעלה מחמישים צעירים, נשארו בארץ  26 בלבד. כל היתר עזבו את הארץ. מקצתם שבו לארץ שממנה באו והיתר תרו אחר עתיד טוב יותר באמריקה ובארצות אחרות. שני העולים הראשונים של אגודה זו, יעקב צ'רטוק (לימים שרת) וזאב דובנוב, היו גם שני היורדים הראשונים. צ'רטוק, אביהם של משה ויהודה שרת, חזר לארץ כעבור עשרים שנה, ואילו דובנוב – אחיו המבוגר של ההיסטוריון הנודע – לא שב ונפטר בניכר. 

מימין לשמאל: יעקב צ'רטוק, אליעזר בן יהודה, זאב דובנוב, רוסיה 1901 (ויקימדיה)

מרדכי קרניאל, איש העלייה הראשונה, איכר, כורם ומשורר שגר בזיכרון יעקב, כתב אז שיר שהפזמון החוזר שלו היה 'פֹּה, אַך פֹּה, בני עמי!' (ראו מאמרי, 'נטע כרמל: שיריו של מרדכי קרניאל מזכרון יעקב', בלוג עונג שבת, 13 בדצמבר 2019). 

האיכר פרץ הרצנשטיין, מבת שלמה הסמוכה, שנפטר ב-1909, ביקש לחרוט על מצבתו את צוואתו לבניו:

פה נטמן איש מדות בדמי ימיו,

מרובה ביסורים רוב שניו,

בן נאמן לארצו ועמו

היה עד אחרון יומו.

לבניו אחריו ציווה במרץ:

נא אל תעזבו את הארץ

מצבתו של פרץ הרצנשטיין בבית הקברות בזכרון יעקב (אתר בת שלמה)

הכנסייה הארצישראלית הראשונה, זכרון יעקב 1903
מנחם אוסישקין יושב במרכז ולימינו מרדכי קרניאל; בשורה העליונה, ראשון משמאל, עומד פרץ הרצנשטיין

המאבק בתופעת הירידה החל אפוא כבר בימי העלייה הראשונה

גלי הירידה הגדולים חלו בתחילת המאה העשרים. המושבות טרם הגיעו לעצמאות. הברון רוטשילד הפסיק את תמיכתו ביישוב והעביר את המושכות לידי ארגון יק"א. העבודה הערבית התפשטה והשתלטה בכל הענפים ובקרב הפועלים היהודים המעטים שררה אבטלה. השלטון הטורקי עצר את העלייה לארץ והקשה על יהודים לרכוש קרקעות. רבים מבני האיכרים, שגדלו ברוח התרבות הצרפתית שהשליטו פקידי הברון, עזבו את הארץ לאחר שמפעל ההתיישבות נראה באותם ימים ככישלון חרוץ.

בשנת 1902, בעיצומם של גלי ירידה אלה, כתבה חמדה בן יהודה בפתח העיתון השקפה שערך בעלה את הדברים המדכאים הבאים: 

הולכים, הולכים!

בשבוע זה כחמישים איש מצעירי ירושלים, מתושבי יפו ומבני המושבות, מפליגים מחוף יפו. אלה לא החמישים הראשונים ולא האחרונים, ועל כן הייאוש נורא מאד. כל אוזן חרדה לשמועה זו, כל לב מתפלץ; ועל אחת כמה וכמה נוראה ההתרגשות וההתרגזות ביפו, במקום שרואים כל זה בעין. שם נדמה כי הכל הולך וכלה ונחרב ונהרס, כי הארץ עוד מעט תהיה שממה, כל הכרמים והשדות עזובים והמושבות ריקות מאפס אדם. בתי הספר ייסגרו, המכונה במרתף [היקב] לא תשמיע צפירתה והעגלות לא תובילנה חביות יין, על המחרשה תעלה חלודה ושיני 'הקוצרת' יקהו, כי הצעירים הולכים, הפועלים הטובים בורחים. בעלי המלאכה ינודו מפני חוסר עבודה, חוסר לחם או חוסר סבלנות ... איכרים מעטים יישארו, פועלים מתי מספר, בעלי מלאכה לא הרבה...

כדי לעודד ולהתעודד סיימה חמדה בן יהודה את רשימתה ברוח אופטימית:

ילדים אחרים ייוולדו במקום הבחורים שהלכו. נלמד גם אותם לדבר עברית, ואולי ידעו לאהוב את ארצם ביתר עוז, ביתר חום. הקטנים יהיו גדולים ו[י]מלאו לנו מקום כל אותם הצעירים אשר עזבונו, אשר בגדו בנו (השקפה, ג, גיליון 8, כ"ח באדר א' תרס"ב). 

אליעזר בן יהודה ורעייתו (השנייה) חמדה, ירושלים בערך 1912 (צילום: יעקב בן דב, ויקימדיה)

שבועיים אחר כך, ומעל אותה במה, פרסם נח שפירא (1931-1863) המשורר והפזמונאי איש העלייה הראשונה, שחתם תחת שיריו (ובהם 'הפזמון 'יה חי לי לי') ומאמריו בשם העט 'בר-נ"ש', את שירו 'עת לבכות'. בשיר קונן שפירא על אלה שעלו ארצה והחליטו לעזבה ולנדוד הלאה 'כבני צוענים'. זהו ככל הנראה השיר הראשון שנכתב בארץ על תופעת הירידה.

השקפה, ג, גיליון 10, י"ב באדר ב' תרס"ב

כעבור חודשיים פרסם שפירא רשימה נוספת שכותרתה 'לְוָיה' (השקפה, ג, גיליון 18, ט"ז באייר תרס"ב). שפירא, שהיה ממנהיגי אגודת הפועלים בעלייה הראשונה, גולל כאן את פרטי השיחה שניהל בנמל יפו עם חבריו שעמדו לעזוב את הארץ ובה ניסה לשכנעם להישאר ולא לעזוב. הנימוקים שהשמיעו לו רעיו, על סף ירידתם מהארץ, נטעו בו את התחושה שהוא משתתף בלוויה... 

שיר נוסף במאבקו נגד הירידה, בשם 'גולי ציון' פרסם שפירא בעיתון חבצלת בשנת 1904 (ללא חתימה), ואותו הציב מול השיר 'עולי ציון' – שיר שבח והלל לארץ ישראל שאותו חיבר על סיפון האנייה שהביאה אותו ארצה בשנת 1890. 'עולי ציון' הושר בלחן של חיים מילמן (על פי לחן השיר 'ציון ציון עיר אלהינו'), ואילו 'גולי ציון' היה שיר קינה ללא לחן. מעניינת הערתו של שפירא כי מזה שלוש שנים, 'מעת הייתה היציאה הראשונה', עשה לעצמו מנהג לרדת לחוף יפו כדי לראות 'לא את הבאים, כי אם היוצאים את הארץ ומי ומי ההולכים מאחינו' :

חבצלת, 22 באפריל 1904, גיליון 21, עמ' 167-166

                                 

ג. חושו, התעודדו: המאבק בירידה השנייה

חלוצי  העלייה השנייה חוו גם הם חבלי קליטה קשים: מצוקות שהולידו התאבדויות (כפי שאפשר לראות על מצבות בבית הקברות בכינרת), מחלות קדחת לסוגיהן שנפוצו בהעדר שירותי בריאות ראויים, התעמרות של השלטון הטורקי ועוד. לימים רווחה בארץ הקביעה הבלתי מדויקת, שיוחסה לדוד בן גוריון, כי כתשעים אחוז מאנשי עלייה זו ירדו מן הארץ.

בניסיון לעצור את גלי הירידה, פנה אז המורה ישראל דּוּשְׁמַן אל כל המקוננים, המתאוננים והמתלוננים בשיר עידוד בשם 'שירו נא המשוררים' שחיבר בשנת 1911 (על שיר זה ראו במאמרי 'הוי המקוננים, הוי המתאוננים! על שיר זמר מימי העלייה השנייה בגנות ה"קיטוּר" ', מרדכי נאור [עורך], העלייה השנייה, 1914-1903 [עידן, 4], יד בן צבי, תשמ"ה, עמ' 218-213): 

שִׁירוּ נָא הַמְּשׁוֹרְרִים

רַק שִׁירִים מְעוֹרְרִים,

שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁירֵי צִיּוֹן! 

עִלְזוּ, שִׂמְחוּ, פַּזְּזוּ,

קַוּוּ לְטוֹב, הִתְעוֹזְזוּ!

לָנוּ תִּהְיֶה כָּל אַדְמַת צִיּוֹן.

 

הוֹי, הַמִּתְאוֹנְנִים!

הוֹי, הַמִּתְלוֹנְנִים!

אַל-נָא תְּמָרְרוּ חַיֵּיכֶם.

חוּשׁוּ, הִתְגּוֹדְדוּ

בֵּין יֶתֶר אֲחֵיכֶם,

חוּשׁוּ, הִתְעוֹדְדוּ

וּבְנוּ אַרְצְכֶם.

עוֹד לֹא פַּסָּה הַתִּקְוָה

הֱיוֹת לְעַם בֶּן-דְּרוֹר,

אָנוּ הִתְחַלְנוּ בַּמִּצְוָה

וְאָנוּ אוֹתָה נִגְמֹר! 

הנה חבורת רננים בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של גיל אלדמע:

 

ד. אַל הוֹרֵד רֹאשׁ: המאבק בירידה השלישית

אחרי מאורעות תרפ"א (1921), שבהם נהרגו למעלה מחמישים איש, ביניהם 42 עולים חדשים ששוכנו בבית העולים ביפו עם הגיעם לארץ, וכן הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ, יוסף לואידור וצבי גוגיג ושני בני משפחת יצקר שנרצחו בפרדס בפאתי אבו כביר, ירד אבל כבד על היישוב. בעקבותיו נוצרה אווירת ייאוש ותחושת אין אונים. דומה היה כי מעתה ואילך ייפסק זרם העולים בעלייה השלישית וירבו היורדים מן הארץ. 

'ההוויה היתה הווית קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר'
מצבת הזיכרון ליוסף חיים ברנר, בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב (צילום: דוד אסף)

כדי לרומם את הרוחות יצא אז המשורר דוד שמעונוביץ (לימים שמעוני) בשיר עידוד שהוקרא מעל כל במה: 'אַל ספוד! אַל בכות בעת כזאת! אַל הורד ראש!'. השיר פורסם לראשונה בניסן תרפ"א וזמן קצר אחר כך הלחין אותו יוסף מילֶט, שבצליליו נתן ביטוי מוזיקלי ברור לסימני הקריאה שבמילות השיר. 

הנה מקהלת קול ישראל בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של אריה לבנון (הקלטה משנת 1962):

שיר עידוד נוסף במאבק נגד הנטייה לירידה, בשם 'לא נזוז' נכתב גם כן בעקבות אותם מאורעות ואותו חיבר המשורר יעקב כַּהַן והלחין פואה גרינשפון. היה זה הראשון בסדרת שירי 'לא נזוז', שפשתה בזמרת הארץ החל מראשית שנות העשרים כדי לחזק את רוחם של הנשארים בארץ וממאנים לעוזבה. גם בשיר זה, כמו בשיר 'אַל ספוד', אין מסר של נקם כתגובה לפרעות, אלא להיפך. הוא פותח במילים: 'אֲנַחְנוּ לְשָׁלוֹם וְאַתֶּם לַקְּרָב, אֲנַחְנוּ הַמְּעַטִּים וְאַתֶּם עַם רַב'. הפזמון החוזר בשיר הוא: 'לא נזוז מזה! לא נזוז מזה! עד עולם!' 

'לא נזוז' (פואה גרינשפון, שירים, הוצאת חלילית, 1975, עמ' 64)

הנה השיר בביצוע מקהלת מכללת לוינסקי בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של רון זרחי (ההקלטה משנת 2011 מתוכנית בעריכתי שהוקדשה בין השאר לשירי גרינשפון):

   

ה. לא אשוב עוד לגולה: המאבק בירידה הרביעית

גלי הירידה הגדולים שאפיינו גם את ימי העלייה הרביעית, הולידו שירים רבים שאת כולם אפיין המוטיב 'לא נזוז'. הדובר הראשי של המאבק בירידה בתקופה זו היה המשורר אביגדור המאירי, שכבר ראינו לעיל את שירו 'לא נלך מפה'.

השירים הללו תיעדו במילים ובצלילים את הדיאלוגים הנוקבים שהתפתחו אז בין ההורים שנותרו בגולה לבין ילדיהם שעלו לארץ ואת ניסיונותיהם של ההורים, בעיקר האם, להחזיר את הבן או הבת אל הקן המשפחתי החמים בעיר או בעיירה. את הדיאלוגים האלה ניתן כיום לשחזר דרך זמרת התקופה טוב יותר מאשר באמצעות ספרי ההיסטוריה. סדרה ארוכה של שירים תיעדו את ניסיונות השכנוע ההדדיים האלה, שבדרך כלל לא צלחו, ואנו נזכיר על קצה המזלג כמה מהם.

ב'שני מכתבים', שירם של אביגדור המאירי ויואל אנגל, מפצירה האם בבנה שעלה לארץ לשוב לגולה: 'אביך מת, אמך חולה, בוא הביתה לגולה, בוא הביתה בן חביב, בוא הביתה לאביב, בוא הביתה, בוא!'. על פנייה נרגשת זו משיב הבן החלוץ לאמו, במכתב שנכתב בדמעת עין בשנת תרפ"ד (1924) בירושלים: 'לא אשוב עוד לגולה, לא אזוז מפה לעד'. כאן חוזר המוטיב שהחל בו יעקב כהן בשירו 'לא נזוז מפה'.

הנה אפי בן ישראל ומשה בקר בהקלטה משנת 1988:

  

שיר נוסף של המאירי, שהועלה בתרפ"ט על בימת 'הקומקום' בתוכניתו השמינית, הוא 'ירושלים, ירושלים' ('מעל פסגת הר הצופים'). ארבעה בתים לשיר, מתוכם מושרים בדרך כלל שניים בלבד, הראשון והאחרון. הבית השני והשלישי 'צונזרו' במרוצת השנים על ידי מורים ומחנכים בגלל נימתם הביקורתית.

במאי ההצגה הכניס חידוש בבימוי: עם תחילת ביצוע השיר, על רקע ציור של ירושלים כתפאורת רקע, הייתה הבמה חשוכה לחלוטין. עם כל בית נוסף שהושר התחזקה בהדרגה התאורה, עד שבבית האחרון, כשהשיר הסתיים במילים: 'ירושלים, ירושלים, אני לא אזוז מפה'. הייתה הבמה כולה מוצפת אור, שוב חזר המוטיב של 'לא אזוז'.

מתוך תוכניית הקומקום, תרפ"ט (1928)

בשיר אחר, 'בואי אימי, בואי הנה', אף הוא פרי עטו של המאירי וגם הוא הושר על בימת 'הקומקום', התהפך הדיאלוג: הבן מזמין את אימו לבוא אליו לארץ ישראל. כדי לעודדה לבוא אליו ארצה, הוא מונה בפניה את נפלאות הארץ: 'פּוֹרְחִים בַּחֹרֶף הָעֵצִים, וּבְדֶצֶמְבֶּר מִתְרַחֲצִים. וְעַל כָּל אֵלֶּה, וְעַל כָּל אֵלֶּה, שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת עַד אֵין סוֹף'. תשובתה החוזרת היא: 'לֹא אוּכַל לָלֶכֶת שָׁמָּה – זָקַנְתִּי...'. רק כשהוא מבטיח לה נכד, היא מתרצה ונענית לו:

וְעַל כָּל אֵלֶּה, וְעַל כָּל אֵלֶּה
נֶכֶד אֶתֵּן לָךְ בְּחֵיקֵךְ –
בּוֹאִי, אִמִּי, בּוֹאִי!

הִנְנִי הוֹלֶכֶת, בֵּן יַקִּיר לִי –
חַכֵּה לִי!

אם בעבר נתפשה עמדתו התקיפה של הבן – 'לא אזוז מפה' – כביטוי לפטריוטיות ברוכה – כיום, ממרחקי זמן, מותר לנו לנקוט גישה אמפטית ומורכבת יותר: להבין, ואולי גם להזדהות עם עמדת ההורים. הבן החלוץ שעלה ארצה השאיר מאחוריו הורים זקנים, ללא פנסיה וללא תמלוגים מביטוח לאומי, ללא קופת חולים וללא משענת כספית. ההורים קיוו כי הבן, שאותו גידלו בעמל רב וחסכו מפיתם למענו, יעמוד להם בערוב ימיהם וידאג לכלכלתם, אלא שהבן החלוץ עזבם לאנחות והשאירם לבד לעת זקנתם וככלות כוחם.

לכל השירים האלה, קדם 'נא הגידי ילדתי', שנכתב בשנות העשרים והיה השיר הראשון שתיעד בצלילים את הדיאלוג בין אם לבתה על רקע העלייה ארצה. את המילים חיבר הפזמונאי קדיש יהודה סילמן (1937-1880), והלחין המורה לזמרה בגימנסיה הרצליה חנינא קרצ'בסקי (1925-1877).

האם שבשיר מנסה להזהיר את הבת לבל תעזוב אותה ותיסע לארץ ישראל: 'ים סוער רחב ידיים, אניות טובעות במים, איך תסעי לארץ ישראל?' ובנוסף, חם שם, אין שם מים, העבודה קשה. מה תעשי שם? 'מָה אִמֵּךְ תְּקַבֵּל נַחַת? תְּהִי טַבַּחַת אוֹ טַיַּחַת'? אבל הבת הנלהבת אינה נרתעת ומשיבה: אני רוצה רק לארץ ישראל, ואפילו אם אצטרך לעבוד שם בשטיפת רצפות. תשובתה לאימהּ, ערב עלייתה ארצה, מקבילה לתשובתו של הבן החלוץ לאימו בשיר 'שני מכתבים'.

 הנה רותי בן-אברהם בהקלטה משנת 2004:

שירים ופזמונים אלה שימשו לא רק לעידוד העלייה לארץ – ולו גם על חשבון צערם של ההורים – אלא גם רפואה מונעת נגד ירידה. הם באו להרתיע מבעוד מועד את החלוצים שעמדו לעלות לארץ ולהזהירם מפני הקשיים שייתקלו בהם ועלולים לגרום לירידתם.

ו. עלייה לצורך ירידה

לסיום, פרפראות אחדות מתוך הפולקלור הארץ-ישראלי הקשורות בעלייה לארץ ובהשתקעות בה. 

דב בֶּר בורוכוב (1917-1881), ההוגה הבולט של הציונות הסוציליסטית וממייסדי מפלגת פועלי ציון, התכונן פעמים אחדות לעלות לארץ, שכן – כך כתב לאישתו – תהיה זו חרפה ופשע אם לא ינצל זכות זאת. הוא הבטיח לחבריו להגיע ארצה תוך חודשיים-שלושה, אך לא עמד בדיבורו. כשייסדו חבריו בירושלים בשנת 1910 את העיתון האחדות, הם פנו אליו שוב והציעו לו להשתלב בעבודת המערכת. מצד אחד הוא באמת רצה לעלות ולעסוק בחקר ארץ ישראל ובלימוד שפות שמיות, אך מצד שני חשש כי העלייה לארץ תצמצם את הבסיס התרבותי של התפתחותו. בגיל 36 הלך בורוכוב לעולמו מבלי שפקד את הארץ. הוא הובא אליה ב-1963, שנים רבות לאחר מותו, ונטמן בבית הקברות בכנרת.

 בשנים 1912-1911 ביקר בארץ הסופר והמבקר הנחשב דוד פרישמן (1922-1859), ובעקבות ביקורו זה אף כתב ספר ושמו בארץ (ורשה: אחיספר, תרע"ג). באותו ביקור הזמינוהו מוקיריו הסופרים להישאר בארץ ואף הבטיחו לדאוג לרווחתו הכלכלית. היה זה יום קיץ לוהט, ופרישמן ניגב את הזיעה ממצחו והשיב ללא היסוס: 'לכשאשתגע – אשתקע'... (ראו ל"י ריקליס [עורך], המורה [לזכר ש"ח ולקומיץ ז"ל], הסתדרות המורים בישראל, תשי"ט, עמ' 78).

דניאל פֶּרְסקי (1962-1887), יליד מינסק, שהיגר לארצות הברית ושימש בה סופר, עורך, מורה וחוקר פולקלור, אימץ לעצמו את התואר 'עבד לעברית' ופרסם מאמרים וספרים רבים בשפתנו. הוא היה ציוני מסור שהשתתף בקונגרסים ציוניים והטיף כל ימיו לעלייה ארצה. יום אחד נשאל על ידי ידידיו מדוע אינו מממש את עקרונותיו ועולה לארץ ישראל? עוד יגיע היום שבו אעלה – השיב. לאחר ששבו והציקו לו בעניין זה, גמלה בו לבסוף ההחלטה להתנתק מן הגולה ולהשתקע סופית בארץ האבות, אך לפני כן דאג שלקראת עלייתו לארץ יערכו לו מוקיריו וידידיו נשפי פרידה ומשתאות.  

מודעה על נשף פרידה בווינה בירחון 'דברנו' לקראת עלייתו של פרסקי ארצה, 1930

בקיץ 1930 דרכו כפות רגליו של פרסקי לראשונה בארץ ישראל. עד מהרה השתלב בהווי המקומי וחש את עצמו כיליד הארץ. הוא התהלך להנאתו במכנסי חאקי קצרים בטיילת של חוף תל אביב, קנה 'סאברס' ותירס חם מרוכלים, ואחר כך ישב בבתי קפה וכתב מאמרים ופיליטונים. כעבור שלוש שנים עזב פרסקי את הארץ ושב לניו יורק. 'אתה שוב כאן, פרסקי, מה קרה?' – שאלו אותו חבריו הסופרים. 'אומר לכם את האמת', השיב להם, 'נוכחתי לדעת כי אינני יכול לחיות ללא הגעגועים לציון'...

גם הוא שב לציון לאחר מותו, ונטמן בבית הקברות בקרית שאול. 

ונסיים במכתב מרגש שכתב שמחה וילקומיץ (1918-1871), מראשוני המורים העבריים בארץ, לתלמידתו מראש פינה שרה סוגין, אשר התלבטה עמו בדבר עתידה. השנה היא תרע"ב והמחנך מביע באוזניה עד כמה רעה בעיניו עזיבת הארץ: חטא כבד וטיפשות גדולה.

ואין מוחי מוכשר כלל להשיג איך כה יוַאלו אנשים לעזוב ארץ מולדת, ארץ העבר והעתיד של עמנו, לנוע לארצות נכר ולהיטמע בגויים. אכן חוטאים הם, בני עמנו, לארצם ולנפשם חטאה גדולה ... לבי עלי כואב לראות כי גם הטובים בתלמידינו ובתלמידותינו אינם מגיעים בחיבתם לארצם ולכל קדשי עמם לקרסולי הפועלים והפועלות, המורים והמורות העולים מרוסיה, מגליציה ומיתר ארצות הגלות.

הוא מעיד על כאב לבו נוכח ירידתם מהארץ של תלמידיו, להם הקדיש את חייו, ועל תחושותיו הקשות כלפיהם: 

אתאבל עליהם כאשר יתאבל יהודי נאמן לדתו על בנו המומר שעזב את עמו ואלהיו בגלל צל של הנאה חומרית. כמוהו אחשבם לפושעים ולבוגדים כל עוד לא ישובו בתשובה שלמה לעמם ולארצם.

מכתבו של וילקומיץ לשרה סוגין, תרע"ב
ל"י ריקליס (עורך), המורה (לזכר ש"ח ולקומיץ ז"ל), הסתדרות המורים בישראל, תשי"ט, עמ' 252