לא נלך מפה: שירי זמר נגד הירידה מהארץ

קריקטורה של חוג'ה (נחום פאליי) בעיתון ההומורסיטי 'חצי המלכות' בעריכת יצחק טריוואקס, פורים תרפ"ט

מאת אליהו הכהן

א. לא טוב כי יעזוב איש את ארצו

ההיסטוריוגרפיה הישראלית מונה את גלי העליות לארץ, החל בעלייה הראשונה ועד החמישית, אך מעולם לא תיארה את גלי הירידה מן הארץ ולא מיספרה את מניינם לפי סדרם: הירידה הראשונה, הירידה השנייה והירידות שבאו אחריה. 

במקרים רבים, לאחר ההתלהבות הראשונה של העולים החדשים מן המפגש עם אדמת המולדת העתיקה, באה המציאות וטפחה על פניהם. בכל פעם מחדש היו עולים שהגיעו ארצה בהתרגשות רבה אך התאכזבו מן התנאים הקשים ומחוסר יכולתם להתבסס בארץ. מפח נפש זה הביא עמו גלי עזיבה מן הארץ שעליה חלמו ואליה נכספו. כל עלייה חדשה השילה כביכול מעל עצמה נשל של ירידה ויורדים. נטישת הארץ התרחשה לעתים בטפטוף ולעתים בגלים. באותם ימים טרם חודש המונח 'ירידה' (שהיא כמובן ההפך מ'עלייה') והנוטשים טרם כונו אז 'נפולת של נמושות' (כינוי שהמציא להם יצחק רבין). המונח הרווח היה 'עזיבה'. 

בכל התקופות עמדו אלה מול אלה: מכאן חלוצים עקשנים, שקשרו את גורלם עם ארץ המולדת ונאבקו בכל כוחם להישאר בה, למרות כל הקשיים, וכנגדם – המיואשים והנרפים שבעקבות כל מכשול שנתקלו בו מיהרו להרים ידיים ולעזוב. הם לא הצליחו להתמודד עם הפער בין הארץ שחזו בדמיונם ובין המציאות שנתגלתה להם. 

וכשם שהעליות השונות מצאו את ביטוין בשפע שירי עידוד לעולים שבאו ארצה לבנות ולהיבנות בה, כך גם לא פסחו שירי הזמר על תיאור הקשיים, הייאוש וחבלי הקליטה של כל גל עלייה חדש, ואף לא התעלמו מתופעת הירידה ונאבקו בה.

כך למשל, בשנים 1927-1926 פקד את הארץ משבר כלכלי שכמותו לא ידע היישוב העברי עד אז. האבטלה גאתה והקיפה את כל ענפי המשק. ממשלת המנדט הבריטי הפסיקה את העבודות הציבוריות שפרנסו פועלים רבים, בתי מלאכה וחנויות מסחר פשטו את הרגל ויוקר המחיה האמיר. העולים החדשים, בעיקר אלה שהגיעו לארץ בעלייה הרביעית ההמונית, איבדו תקווה לקיים את עצמם ושקעו בתחושות של תסכול ודיכאון. רבים מהם (יש המעריכים אותם בכ-15,000) לא החזיקו מעמד ועזבו את הארץ. אווירת העוני והייאוש חלחלה אל שירי הזמר שנכתבו באותן שנים, ביניהם 'חלוץ בְּנֵה' ('הי, הי, הי, נעליים, בלי סוליות נעליים') של אביגדור המאירי ויואל אנגל; 'שירת העמק' ('חרוכים גם סחופים השדות, אין מרעה לפרות ... אל תפול') של יהודה קרני ואנגל; 'שיר יאוש' ('מעילי בלוי קרוע ... אין דירה ואין תלבושת') של המאירי ואנגל; 'תשרי סבא' ('ירושלים עיר הקודש, למה ומדוע, לא נתת לי בזה החודש יומיים בשבוע', כלומר שני ימי עבודה) של עמנואל הרוסי.

השיר 'קרועים אנו' מאת אברהם שלונסקי
(החלוצים: לקט צלליות גזורות בידי מאיר גור-אריה, ירושלים, תרפ"ה, עמ' 11)

אחד השירים הנפוצים ששיקפו את המאבק נגד הירידה בתקופה זו היה 'לא נלך מפה' (שנקרא גם 'שיר החזית'), כולו מפעל יחיד פרי יוזמתו של אביגדור המאירי (1970-1890). הוא חיבר את המילים בשנת 1927, התאים להם לחן חסידי של דבקות שהביא אתו מארץ מוצאו הונגריה והעלה את השיר על בימת 'הקומקום', התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ, שאותו הקים באותה שנה. השיר הושר לראשונה בתוכנית השלישית של הקומקום בביצוע כל חברי הלהקה. 

הנה טובה פירון, שהייתה בין חברי הלהקה המקורית, שרה שוב את השיר בסדרה 'שרתי לך ארצי' שהנחה דן אלמגור.

 

באולפני חברת DECCA בלונדון הוקלט שיר זה לראשונה בשנת 1935 בביצוע  מקהלת 'המכבי' המקומית. בהקלטה זו הושרה המילה 'לא' בהדגשה 63 פעם, כדי לתת יתר תוקף למסר הבוטה של השיר. אפשר לומר אפוא כי 'לא נלך מפה' היה לשיר השלילי ביותר בזמרת הארץ... 

ההקלטה הראשונה של 'לא נלך מפה', מקהלת המכבי, אנגליה 1935 (סטריאו ומונו)

מתחת לתווי הלחן, שנדפסו בתוכנייה של 'הקומקום', רשם המאירי בכתב ידו את המשפט: 'לאלה ההולכים בחרון ושבים בדמעות', וחתם 'תל אביב תרפ"ז'. 

התוספת 'ושבים בדמעות' לא באה לתפארת המליצה, אלא לציון עובדה נשכחת: את המוני היורדים שהצטופפו בנמל יפו בכל יום רביעי כדי לעלות על אנייה שתסיע אותם מכאן, הקיפו במעגלים פועלים מיפו ומן המושבות כשהם רוקדים מסביבם ושרים כנגדם 'לא נלך מפה'. זאב ז'בוטינסקי אמר פעם (כמדומני היה זה אביגדור המאירי שציטט אותו), שיותר מכל שיר אחר, גרם שיר זה ליורדים שעמדו לעזוב את הארץ, לחזור בהם ולהישאר. 

יתר על כן, לא מעטים מבין היורדים התחרטו כעבור זמן על שעזבו את הארץ. נזכיר לדוגמה אחד מהם: שמעון יעקובסון, יליד רוסיה (1897) שכנער היגר עם בני משפחתו לארצות הברית, התנדב לגדוד העברי ועלה ארצה. לאחר שחרורו ב-1920 הצטרף לכפר גלעדי וכך גם השתתף בקרב תל חי (י"א באדר תר"ף). הוא האיש שנשא בזרועותיו את טרומפלדור כשנפצע ושתת דם, הכניסו אל תוך הבית, וניסה לחבוש אותו בסדין כדי לעצור את הדם. לאחר קרב תל חי עבר למחניים ולמרחביה ומשם לתל אביב. שש שנים עבד בנגרות ואף על פי כן לא הצליח להתפרנס די קיומו. במשבר הכלכלי של שנת 1927 נתקף ייאוש וירד לארצות הברית ומאז גר בה. בריאיון עם העיתונאי לוי יצחק הירושלמי הביע חרטה על שהחמיץ את השנים שבהן נבנתה הארץ: 

אם אתה שואל אותי, כיצד אני מרגיש כ'יורד' ותיק, אומר לך שאני מרגיש עצמי אשם שעזבתי. כשאני רואה עכשיו את הארץ ... אני מצטער שלא הייתי שותף מתמיד לכל זה במשך כל השנים. הארץ היא כל כך יפה – תאווה לעיניים. הכל כאן כל כך תוסס, כל כך דינמי, כל כך אנושי, כל כך מרשים. אני מרגיש עצמי אשם שהייתי אז קצר רוח ועזבתי ... אחרים סבלו באותם ימים כמוני – ובכל זאת, עמד בהם הכוח להתגבר ולהישאר, לבנות את הארץ וגם להיבנות ('נסיתי לחבוש את טרומפלדור בסדין...', מעריב, 20 ביולי 1973, עמ' 18.

המשורר יעקב פיכמן פרסם אף הוא באותה עת שיר נגד עזיבת הארץ:

לוח החבר, תרפ"ט, עמ' 44

גם לאחר הקמת המדינה, בתקופת המעברות שבהן שוכנו אז המוני העולים בלהט הקיץ ובצינת החורף, בתנאי חיים קשים עד לבלי נשוא, חיפשו חלק מהעולים מוצא בעריקה מן הארץ. גם בקרבם ניכרה התופעה של חרטה בנמל היציאה, כפי שתיאר המשורר נתן אלתרמן בשנת 1954 את 'היורד מושקו איש רומניה', שעמד על סף ירידה מהארץ וברגע האחרון התעשת וחזר בו:

הטור השביעי, ד, הקיבוץ המאוחד, תשע"ד, עמ' 236-235

ב. גולי ציון: המאבק בירידה הראשונה

תופעת הירידה מן הארץ איננה חדשה. היא החלה בטפטופים מאז היום הראשון של העלייה הראשונה. מבין חבורת הביל"ויים, אלה שנחשבו לחלוצי העלייה האידיאולוגית הקבוצתית, שמנו למעלה מחמישים צעירים, נשארו בארץ  26 בלבד. כל היתר עזבו את הארץ. מקצתם שבו לארץ שממנה באו והיתר תרו אחר עתיד טוב יותר באמריקה ובארצות אחרות. שני העולים הראשונים של אגודה זו, יעקב צ'רטוק (לימים שרת) וזאב דובנוב, היו גם שני היורדים הראשונים. צ'רטוק, אביהם של משה ויהודה שרת, חזר לארץ כעבור עשרים שנה, ואילו דובנוב – אחיו המבוגר של ההיסטוריון הנודע – לא שב ונפטר בניכר. 

מימין לשמאל: יעקב צ'רטוק, אליעזר בן יהודה, זאב דובנוב, רוסיה 1901 (ויקימדיה)

מרדכי קרניאל, איש העלייה הראשונה, איכר, כורם ומשורר שגר בזיכרון יעקב, כתב אז שיר שהפזמון החוזר שלו היה 'פֹּה, אַך פֹּה, בני עמי!' (ראו מאמרי, 'נטע כרמל: שיריו של מרדכי קרניאל מזכרון יעקב', בלוג עונג שבת, 13 בדצמבר 2019). 

האיכר פרץ הרצנשטיין, מבת שלמה הסמוכה, שנפטר ב-1909, ביקש לחרוט על מצבתו את צוואתו לבניו:

פה נטמן איש מדות בדמי ימיו,

מרובה ביסורים רוב שניו,

בן נאמן לארצו ועמו

היה עד אחרון יומו.

לבניו אחריו ציווה במרץ:

נא אל תעזבו את הארץ

מצבתו של פרץ הרצנשטיין בבית הקברות בזכרון יעקב (אתר בת שלמה)

הכנסייה הארצישראלית הראשונה, זכרון יעקב 1903
מנחם אוסישקין יושב במרכז ולימינו מרדכי קרניאל; בשורה העליונה, ראשון משמאל, עומד פרץ הרצנשטיין

המאבק בתופעת הירידה החל אפוא כבר בימי העלייה הראשונה

גלי הירידה הגדולים חלו בתחילת המאה העשרים. המושבות טרם הגיעו לעצמאות. הברון רוטשילד הפסיק את תמיכתו ביישוב והעביר את המושכות לידי ארגון יק"א. העבודה הערבית התפשטה והשתלטה בכל הענפים ובקרב הפועלים היהודים המעטים שררה אבטלה. השלטון הטורקי עצר את העלייה לארץ והקשה על יהודים לרכוש קרקעות. רבים מבני האיכרים, שגדלו ברוח התרבות הצרפתית שהשליטו פקידי הברון, עזבו את הארץ לאחר שמפעל ההתיישבות נראה באותם ימים ככישלון חרוץ.

בשנת 1902, בעיצומם של גלי ירידה אלה, כתבה חמדה בן יהודה בפתח העיתון השקפה שערך בעלה את הדברים המדכאים הבאים: 

הולכים, הולכים!

בשבוע זה כחמישים איש מצעירי ירושלים, מתושבי יפו ומבני המושבות, מפליגים מחוף יפו. אלה לא החמישים הראשונים ולא האחרונים, ועל כן הייאוש נורא מאד. כל אוזן חרדה לשמועה זו, כל לב מתפלץ; ועל אחת כמה וכמה נוראה ההתרגשות וההתרגזות ביפו, במקום שרואים כל זה בעין. שם נדמה כי הכל הולך וכלה ונחרב ונהרס, כי הארץ עוד מעט תהיה שממה, כל הכרמים והשדות עזובים והמושבות ריקות מאפס אדם. בתי הספר ייסגרו, המכונה במרתף [היקב] לא תשמיע צפירתה והעגלות לא תובילנה חביות יין, על המחרשה תעלה חלודה ושיני 'הקוצרת' יקהו, כי הצעירים הולכים, הפועלים הטובים בורחים. בעלי המלאכה ינודו מפני חוסר עבודה, חוסר לחם או חוסר סבלנות ... איכרים מעטים יישארו, פועלים מתי מספר, בעלי מלאכה לא הרבה...

כדי לעודד ולהתעודד סיימה חמדה בן יהודה את רשימתה ברוח אופטימית:

ילדים אחרים ייוולדו במקום הבחורים שהלכו. נלמד גם אותם לדבר עברית, ואולי ידעו לאהוב את ארצם ביתר עוז, ביתר חום. הקטנים יהיו גדולים ו[י]מלאו לנו מקום כל אותם הצעירים אשר עזבונו, אשר בגדו בנו (השקפה, ג, גיליון 8, כ"ח באדר א' תרס"ב). 

אליעזר בן יהודה ורעייתו (השנייה) חמדה, ירושלים בערך 1912 (צילום: יעקב בן דב, ויקימדיה)

שבועיים אחר כך, ומעל אותה במה, פרסם נח שפירא (1931-1863) המשורר והפזמונאי איש העלייה הראשונה, שחתם תחת שיריו (ובהם 'הפזמון 'יה חי לי לי') ומאמריו בשם העט 'בר-נ"ש', את שירו 'עת לבכות'. בשיר קונן שפירא על אלה שעלו ארצה והחליטו לעזבה ולנדוד הלאה 'כבני צוענים'. זהו ככל הנראה השיר הראשון שנכתב בארץ על תופעת הירידה.

השקפה, ג, גיליון 10, י"ב באדר ב' תרס"ב

כעבור חודשיים פרסם שפירא רשימה נוספת שכותרתה 'לְוָיה' (השקפה, ג, גיליון 18, ט"ז באייר תרס"ב). שפירא, שהיה ממנהיגי אגודת הפועלים בעלייה הראשונה, גולל כאן את פרטי השיחה שניהל בנמל יפו עם חבריו שעמדו לעזוב את הארץ ובה ניסה לשכנעם להישאר ולא לעזוב. הנימוקים שהשמיעו לו רעיו, על סף ירידתם מהארץ, נטעו בו את התחושה שהוא משתתף בלוויה... 

שיר נוסף במאבקו נגד הירידה, בשם 'גולי ציון' פרסם שפירא בעיתון חבצלת בשנת 1904 (ללא חתימה), ואותו הציב מול השיר 'עולי ציון' – שיר שבח והלל לארץ ישראל שאותו חיבר על סיפון האנייה שהביאה אותו ארצה בשנת 1890. 'עולי ציון' הושר בלחן של חיים מילמן (על פי לחן השיר 'ציון ציון עיר אלהינו'), ואילו 'גולי ציון' היה שיר קינה ללא לחן. מעניינת הערתו של שפירא כי מזה שלוש שנים, 'מעת הייתה היציאה הראשונה', עשה לעצמו מנהג לרדת לחוף יפו כדי לראות 'לא את הבאים, כי אם היוצאים את הארץ ומי ומי ההולכים מאחינו' :

חבצלת, 22 באפריל 1904, גיליון 21, עמ' 167-166

                                 

ג. חושו, התעודדו: המאבק בירידה השנייה

חלוצי  העלייה השנייה חוו גם הם חבלי קליטה קשים: מצוקות שהולידו התאבדויות (כפי שאפשר לראות על מצבות בבית הקברות בכינרת), מחלות קדחת לסוגיהן שנפוצו בהעדר שירותי בריאות ראויים, התעמרות של השלטון הטורקי ועוד. לימים רווחה בארץ הקביעה הבלתי מדויקת, שיוחסה לדוד בן גוריון, כי כתשעים אחוז מאנשי עלייה זו ירדו מן הארץ.

בניסיון לעצור את גלי הירידה, פנה אז המורה ישראל דּוּשְׁמַן אל כל המקוננים, המתאוננים והמתלוננים בשיר עידוד בשם 'שירו נא המשוררים' שחיבר בשנת 1911 (על שיר זה ראו במאמרי 'הוי המקוננים, הוי המתאוננים! על שיר זמר מימי העלייה השנייה בגנות ה"קיטוּר" ', מרדכי נאור [עורך], העלייה השנייה, 1914-1903 [עידן, 4], יד בן צבי, תשמ"ה, עמ' 218-213): 

שִׁירוּ נָא הַמְּשׁוֹרְרִים

רַק שִׁירִים מְעוֹרְרִים,

שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁירֵי צִיּוֹן! 

עִלְזוּ, שִׂמְחוּ, פַּזְּזוּ,

קַוּוּ לְטוֹב, הִתְעוֹזְזוּ!

לָנוּ תִּהְיֶה כָּל אַדְמַת צִיּוֹן.

 

הוֹי, הַמִּתְאוֹנְנִים!

הוֹי, הַמִּתְלוֹנְנִים!

אַל-נָא תְּמָרְרוּ חַיֵּיכֶם.

חוּשׁוּ, הִתְגּוֹדְדוּ

בֵּין יֶתֶר אֲחֵיכֶם,

חוּשׁוּ, הִתְעוֹדְדוּ

וּבְנוּ אַרְצְכֶם.

עוֹד לֹא פַּסָּה הַתִּקְוָה

הֱיוֹת לְעַם בֶּן-דְּרוֹר,

אָנוּ הִתְחַלְנוּ בַּמִּצְוָה

וְאָנוּ אוֹתָה נִגְמֹר! 

הנה חבורת רננים בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של גיל אלדמע:

 

ד. אַל הוֹרֵד רֹאשׁ: המאבק בירידה השלישית

אחרי מאורעות תרפ"א (1921), שבהם נהרגו למעלה מחמישים איש, ביניהם 42 עולים חדשים ששוכנו בבית העולים ביפו עם הגיעם לארץ, וכן הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ, יוסף לואידור וצבי גוגיג ושני בני משפחת יצקר שנרצחו בפרדס בפאתי אבו כביר, ירד אבל כבד על היישוב. בעקבותיו נוצרה אווירת ייאוש ותחושת אין אונים. דומה היה כי מעתה ואילך ייפסק זרם העולים בעלייה השלישית וירבו היורדים מן הארץ. 

'ההוויה היתה הווית קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר'
מצבת הזיכרון ליוסף חיים ברנר, בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב (צילום: דוד אסף)

כדי לרומם את הרוחות יצא אז המשורר דוד שמעונוביץ (לימים שמעוני) בשיר עידוד שהוקרא מעל כל במה: 'אַל ספוד! אַל בכות בעת כזאת! אַל הורד ראש!'. השיר פורסם לראשונה בניסן תרפ"א וזמן קצר אחר כך הלחין אותו יוסף מילֶט, שבצליליו נתן ביטוי מוזיקלי ברור לסימני הקריאה שבמילות השיר. 

הנה מקהלת קול ישראל בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של אריה לבנון (הקלטה משנת 1962):

שיר עידוד נוסף במאבק נגד הנטייה לירידה, בשם 'לא נזוז' נכתב גם כן בעקבות אותם מאורעות ואותו חיבר המשורר יעקב כַּהַן והלחין פואה גרינשפון. היה זה הראשון בסדרת שירי 'לא נזוז', שפשתה בזמרת הארץ החל מראשית שנות העשרים כדי לחזק את רוחם של הנשארים בארץ וממאנים לעוזבה. גם בשיר זה, כמו בשיר 'אַל ספוד', אין מסר של נקם כתגובה לפרעות, אלא להיפך. הוא פותח במילים: 'אֲנַחְנוּ לְשָׁלוֹם וְאַתֶּם לַקְּרָב, אֲנַחְנוּ הַמְּעַטִּים וְאַתֶּם עַם רַב'. הפזמון החוזר בשיר הוא: 'לא נזוז מזה! לא נזוז מזה! עד עולם!' 

'לא נזוז' (פואה גרינשפון, שירים, הוצאת חלילית, 1975, עמ' 64)

הנה השיר בביצוע מקהלת מכללת לוינסקי בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של רון זרחי (ההקלטה משנת 2011 מתוכנית בעריכתי שהוקדשה בין השאר לשירי גרינשפון):

   

ה. לא אשוב עוד לגולה: המאבק בירידה הרביעית

גלי הירידה הגדולים שאפיינו גם את ימי העלייה הרביעית, הולידו שירים רבים שאת כולם אפיין המוטיב 'לא נזוז'. הדובר הראשי של המאבק בירידה בתקופה זו היה המשורר אביגדור המאירי, שכבר ראינו לעיל את שירו 'לא נלך מפה'.

השירים הללו תיעדו במילים ובצלילים את הדיאלוגים הנוקבים שהתפתחו אז בין ההורים שנותרו בגולה לבין ילדיהם שעלו לארץ ואת ניסיונותיהם של ההורים, בעיקר האם, להחזיר את הבן או הבת אל הקן המשפחתי החמים בעיר או בעיירה. את הדיאלוגים האלה ניתן כיום לשחזר דרך זמרת התקופה טוב יותר מאשר באמצעות ספרי ההיסטוריה. סדרה ארוכה של שירים תיעדו את ניסיונות השכנוע ההדדיים האלה, שבדרך כלל לא צלחו, ואנו נזכיר על קצה המזלג כמה מהם.

ב'שני מכתבים', שירם של אביגדור המאירי ויואל אנגל, מפצירה האם בבנה שעלה לארץ לשוב לגולה: 'אביך מת, אמך חולה, בוא הביתה לגולה, בוא הביתה בן חביב, בוא הביתה לאביב, בוא הביתה, בוא!'. על פנייה נרגשת זו משיב הבן החלוץ לאמו, במכתב שנכתב בדמעת עין בשנת תרפ"ד (1924) בירושלים: 'לא אשוב עוד לגולה, לא אזוז מפה לעד'. כאן חוזר המוטיב שהחל בו יעקב כהן בשירו 'לא נזוז מפה'.

הנה אפי בן ישראל ומשה בקר בהקלטה משנת 1988:

  

שיר נוסף של המאירי, שהועלה בתרפ"ט על בימת 'הקומקום' בתוכניתו השמינית, הוא 'ירושלים, ירושלים' ('מעל פסגת הר הצופים'). ארבעה בתים לשיר, מתוכם מושרים בדרך כלל שניים בלבד, הראשון והאחרון. הבית השני והשלישי 'צונזרו' במרוצת השנים על ידי מורים ומחנכים בגלל נימתם הביקורתית.

במאי ההצגה הכניס חידוש בבימוי: עם תחילת ביצוע השיר, על רקע ציור של ירושלים כתפאורת רקע, הייתה הבמה חשוכה לחלוטין. עם כל בית נוסף שהושר התחזקה בהדרגה התאורה, עד שבבית האחרון, כשהשיר הסתיים במילים: 'ירושלים, ירושלים, אני לא אזוז מפה'. הייתה הבמה כולה מוצפת אור, שוב חזר המוטיב של 'לא אזוז'.

מתוך תוכניית הקומקום, תרפ"ט (1928)

בשיר אחר, 'בואי אימי, בואי הנה', אף הוא פרי עטו של המאירי וגם הוא הושר על בימת 'הקומקום', התהפך הדיאלוג: הבן מזמין את אימו לבוא אליו לארץ ישראל. כדי לעודדה לבוא אליו ארצה, הוא מונה בפניה את נפלאות הארץ: 'פּוֹרְחִים בַּחֹרֶף הָעֵצִים, וּבְדֶצֶמְבֶּר מִתְרַחֲצִים. וְעַל כָּל אֵלֶּה, וְעַל כָּל אֵלֶּה, שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת עַד אֵין סוֹף'. תשובתה החוזרת היא: 'לֹא אוּכַל לָלֶכֶת שָׁמָּה – זָקַנְתִּי...'. רק כשהוא מבטיח לה נכד, היא מתרצה ונענית לו:

וְעַל כָּל אֵלֶּה, וְעַל כָּל אֵלֶּה
נֶכֶד אֶתֵּן לָךְ בְּחֵיקֵךְ –
בּוֹאִי, אִמִּי, בּוֹאִי!

הִנְנִי הוֹלֶכֶת, בֵּן יַקִּיר לִי –
חַכֵּה לִי!

אם בעבר נתפשה עמדתו התקיפה של הבן – 'לא אזוז מפה' – כביטוי לפטריוטיות ברוכה – כיום, ממרחקי זמן, מותר לנו לנקוט גישה אמפטית ומורכבת יותר: להבין, ואולי גם להזדהות עם עמדת ההורים. הבן החלוץ שעלה ארצה השאיר מאחוריו הורים זקנים, ללא פנסיה וללא תמלוגים מביטוח לאומי, ללא קופת חולים וללא משענת כספית. ההורים קיוו כי הבן, שאותו גידלו בעמל רב וחסכו מפיתם למענו, יעמוד להם בערוב ימיהם וידאג לכלכלתם, אלא שהבן החלוץ עזבם לאנחות והשאירם לבד לעת זקנתם וככלות כוחם.

לכל השירים האלה, קדם 'נא הגידי ילדתי', שנכתב בשנות העשרים והיה השיר הראשון שתיעד בצלילים את הדיאלוג בין אם לבתה על רקע העלייה ארצה. את המילים חיבר הפזמונאי קדיש יהודה סילמן (1937-1880), והלחין המורה לזמרה בגימנסיה הרצליה חנינא קרצ'בסקי (1925-1877).

האם שבשיר מנסה להזהיר את הבת לבל תעזוב אותה ותיסע לארץ ישראל: 'ים סוער רחב ידיים, אניות טובעות במים, איך תסעי לארץ ישראל?' ובנוסף, חם שם, אין שם מים, העבודה קשה. מה תעשי שם? 'מָה אִמֵּךְ תְּקַבֵּל נַחַת? תְּהִי טַבַּחַת אוֹ טַיַּחַת'? אבל הבת הנלהבת אינה נרתעת ומשיבה: אני רוצה רק לארץ ישראל, ואפילו אם אצטרך לעבוד שם בשטיפת רצפות. תשובתה לאימהּ, ערב עלייתה ארצה, מקבילה לתשובתו של הבן החלוץ לאימו בשיר 'שני מכתבים'.

 הנה רותי בן-אברהם בהקלטה משנת 2004:

שירים ופזמונים אלה שימשו לא רק לעידוד העלייה לארץ – ולו גם על חשבון צערם של ההורים – אלא גם רפואה מונעת נגד ירידה. הם באו להרתיע מבעוד מועד את החלוצים שעמדו לעלות לארץ ולהזהירם מפני הקשיים שייתקלו בהם ועלולים לגרום לירידתם.

ו. עלייה לצורך ירידה

לסיום, פרפראות אחדות מתוך הפולקלור הארץ-ישראלי הקשורות בעלייה לארץ ובהשתקעות בה. 

דב בֶּר בורוכוב (1917-1881), ההוגה הבולט של הציונות הסוציליסטית וממייסדי מפלגת פועלי ציון, התכונן פעמים אחדות לעלות לארץ, שכן – כך כתב לאישתו – תהיה זו חרפה ופשע אם לא ינצל זכות זאת. הוא הבטיח לחבריו להגיע ארצה תוך חודשיים-שלושה, אך לא עמד בדיבורו. כשייסדו חבריו בירושלים בשנת 1910 את העיתון האחדות, הם פנו אליו שוב והציעו לו להשתלב בעבודת המערכת. מצד אחד הוא באמת רצה לעלות ולעסוק בחקר ארץ ישראל ובלימוד שפות שמיות, אך מצד שני חשש כי העלייה לארץ תצמצם את הבסיס התרבותי של התפתחותו. בגיל 36 הלך בורוכוב לעולמו מבלי שפקד את הארץ. הוא הובא אליה ב-1963, שנים רבות לאחר מותו, ונטמן בבית הקברות בכנרת.

 בשנים 1912-1911 ביקר בארץ הסופר והמבקר הנחשב דוד פרישמן (1922-1859), ובעקבות ביקורו זה אף כתב ספר ושמו בארץ (ורשה: אחיספר, תרע"ג). באותו ביקור הזמינוהו מוקיריו הסופרים להישאר בארץ ואף הבטיחו לדאוג לרווחתו הכלכלית. היה זה יום קיץ לוהט, ופרישמן ניגב את הזיעה ממצחו והשיב ללא היסוס: 'לכשאשתגע – אשתקע'... (ראו ל"י ריקליס [עורך], המורה [לזכר ש"ח ולקומיץ ז"ל], הסתדרות המורים בישראל, תשי"ט, עמ' 78).

דניאל פֶּרְסקי (1962-1887), יליד מינסק, שהיגר לארצות הברית ושימש בה סופר, עורך, מורה וחוקר פולקלור, אימץ לעצמו את התואר 'עבד לעברית' ופרסם מאמרים וספרים רבים בשפתנו. הוא היה ציוני מסור שהשתתף בקונגרסים ציוניים והטיף כל ימיו לעלייה ארצה. יום אחד נשאל על ידי ידידיו מדוע אינו מממש את עקרונותיו ועולה לארץ ישראל? עוד יגיע היום שבו אעלה – השיב. לאחר ששבו והציקו לו בעניין זה, גמלה בו לבסוף ההחלטה להתנתק מן הגולה ולהשתקע סופית בארץ האבות, אך לפני כן דאג שלקראת עלייתו לארץ יערכו לו מוקיריו וידידיו נשפי פרידה ומשתאות.  

מודעה על נשף פרידה בווינה בירחון 'דברנו' לקראת עלייתו של פרסקי ארצה, 1930

בקיץ 1930 דרכו כפות רגליו של פרסקי לראשונה בארץ ישראל. עד מהרה השתלב בהווי המקומי וחש את עצמו כיליד הארץ. הוא התהלך להנאתו במכנסי חאקי קצרים בטיילת של חוף תל אביב, קנה 'סאברס' ותירס חם מרוכלים, ואחר כך ישב בבתי קפה וכתב מאמרים ופיליטונים. כעבור שלוש שנים עזב פרסקי את הארץ ושב לניו יורק. 'אתה שוב כאן, פרסקי, מה קרה?' – שאלו אותו חבריו הסופרים. 'אומר לכם את האמת', השיב להם, 'נוכחתי לדעת כי אינני יכול לחיות ללא הגעגועים לציון'...

גם הוא שב לציון לאחר מותו, ונטמן בבית הקברות בקרית שאול. 

ונסיים במכתב מרגש שכתב שמחה וילקומיץ (1918-1871), מראשוני המורים העבריים בארץ, לתלמידתו מראש פינה שרה סוגין, אשר התלבטה עמו בדבר עתידה. השנה היא תרע"ב והמחנך מביע באוזניה עד כמה רעה בעיניו עזיבת הארץ: חטא כבד וטיפשות גדולה.

ואין מוחי מוכשר כלל להשיג איך כה יוַאלו אנשים לעזוב ארץ מולדת, ארץ העבר והעתיד של עמנו, לנוע לארצות נכר ולהיטמע בגויים. אכן חוטאים הם, בני עמנו, לארצם ולנפשם חטאה גדולה ... לבי עלי כואב לראות כי גם הטובים בתלמידינו ובתלמידותינו אינם מגיעים בחיבתם לארצם ולכל קדשי עמם לקרסולי הפועלים והפועלות, המורים והמורות העולים מרוסיה, מגליציה ומיתר ארצות הגלות.

הוא מעיד על כאב לבו נוכח ירידתם מהארץ של תלמידיו, להם הקדיש את חייו, ועל תחושותיו הקשות כלפיהם: 

אתאבל עליהם כאשר יתאבל יהודי נאמן לדתו על בנו המומר שעזב את עמו ואלהיו בגלל צל של הנאה חומרית. כמוהו אחשבם לפושעים ולבוגדים כל עוד לא ישובו בתשובה שלמה לעמם ולארצם.

מכתבו של וילקומיץ לשרה סוגין, תרע"ב
ל"י ריקליס (עורך), המורה (לזכר ש"ח ולקומיץ ז"ל), הסתדרות המורים בישראל, תשי"ט, עמ' 252

הציור שהוליד שיר: 'פה בארץ חמדת אבות'

איור של נחום גוטמן ברשימתו '50 שנות הגימנסיה הרצליה', דבר לילדים, לב, חוברת 34, 24 באפריל 1962, עמ' 761 (תודתנו לרותי גוטמן)

מאת אליהו הכהן 

יש שירים הנכתבים ספונטנית, בהינף יד אחת (כך למשל נולד השיר האהוב 'היו לילות': המשורר יעקב אורלנד והמלחין מרדכי זעירא ישבו בשנת 1938 זה מול זה ליד שולחן בבית קפה תל-אביבי, ולאחר שעות ספורות וכמה כוסיות קוניאק, נולד השיר 'בין דגניה לכנרת'). לעומתם, יש שירים שנדרשת להם 'תקופת דגירה' ממושכת. תהליך לידתם עשוי להימשך שבועות, חודשים ולעתים אף שנים. כמובן שאין קשר בין משך כתיבת השיר לבין איכותו. יש שירים שחוברו בהשראת רגע וזכו לאריכות ימים; לעומתם, שירים שנולדו לאחר יסורי כתיבה ממושכים, מחיקות וליטושים שוב ושוב, טיוטה אחר טיוטה, ובסופו של דבר לא עמדו שירים מושקעים אלה במבחן הזמן ולא הצליחו לשרוד בקורפוס הזמר העברי. 

דוגמה לשיר שמאחוריו 'דגירה' ממושכת היא 'פה בארץ חמדת אבות', ששמו המקורי היה 'ניצנים'. השיר, שנכתב בשנת 1912 על ידי המורה ישראל דּוּשְׁמָן, בא לעולם בעקבות סדרת אירועים היסטוריים שנמשכו על פני לא פחות מתריסר שנים. השיר, כידוע, שרד היטב את כל מבחני הזמן, ועד היום – מאה שנים ויותר לאחר היווצרותו – הוא מוכר ומושר בהזדמנויות חגיגיות שונות. הבה ניזכר בו בשירתה של חבורת הזמר 'רננים', בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של גיל אלדמע (ההקלטה מ-1976):

 

א. יאוש וחוסר תקווה

ראשיתו של תהליך זה הייתה בשנת 1900, אז הודיע בפתאומיות הברון אדמונד ג'יימס רוטשילד על הפסקת תמיכתו במושבות העלייה הראשונה. 'הנדיב הידוע', שנטל תחת חסותו את המושבות הראשונות, השקיע עד אז הון עתק באחזקתן ובפיתוחן. הוא מימן את שכרם של פקידים מטעמו בכל מושבה, העניק קצבת קיום חודשית לכל איכר, הביא מומחים חקלאיים להדרכת המתיישבים החדשים, הקים ומימן תשתיות של מוסדות חינוך, בתי כנסת, בתי חולים ומרפאות, קידם את תעשיית היין (שני יקבים בראשון לציון ובזיכרון יעקב ובית חרושת לבקבוקי זכוכית בטנטורה), הקים בגליל מפעלים לייצור בשמים ולתעשיית משי, ועוד ועוד. והנה, הנדבן שמימן מכספו הפרטי את 'צינור החמצן' של המושבות החדשות, הודיע לפתע כי הברז נסגר. רוטשילד החליט להעביר את הטיפול במושבות ארץ ישראל לידי חברת יק"א (,(Jewish Colonization Association שנוסדה בשנת 1891 על ידי הברון מוריס הירש כדי לסייע ליישובם של מהגרים יהודים ממזרח אירופה בעיקר בארגנטינה, אך למן 1896 החלה לעסוק גם בענייני ארץ ישראל.

הידיעה היכתה בהלם את אנשי המושבות. התחושה בקרב רבים מהם הייתה שעם הפסקת תמיכתו של מי שכּונה 'אבי היישוב' יקיץ הקץ על התקוות שנתלו במפעל ההתיישבות של חלוצי העלייה הראשונה. במושבות השתרר ייאוש והחלה תנועה של ירידה מן הארץ ושיבה לגולה. מאות אנשים נאספו בנמל יפו מדי יום רביעי והמתינו לאנייה שתחזיר אותם לארץ שממנה באו.

בשנת 1890, כשעלה נח שפירא ('בר-נש'), הפזמונאי של תקופת העלייה הראשונה ('יה חי-לי-לי יה עמלי', 'במחרשתי'), לארץ ישראל, הוא עמד על סיפון האנייה שעגנה מול חוף יפו וחיבר את השיר 'עולי ציון'. זה היה שיר שבח והלל לעולים שבאו לארץ כדי להפריח את אדמתה ושממותיה. את השיר שרו חבריו לעלייה במנגינת השיר 'ציון ציון עיר אלהינו' – שיר קינה שהיה לשיר עלייה. לאחר הודעת הברון על הפסקת תמיכתו, שב שפירא לנמל יפו וצפה בעגמת נפש בהמוני היורדים העוזבים את הארץ שאליה כמהו ונכספו רק שנים אחדות לפני כן. כמה שנים אחר כך חיבר שפירא את השיר 'גולי ציון', שניתן לכנותו השיר הראשון על הירידה מהארץ (נדפס בעיתון חבצלת, 22 באפריל 1904, עמ' 167-166).

רציף נוסעים בנמל יפו בראשית המאה העשרים (אוסף מטסון, ספריית הקונגרס)

כעבור זמן קצר נחתה צרה נוספת על היישוב בארץ: מגפת כולרה קשה שהפילה חללים רבים. גם מחו"ל החלו להגיע בשורות איוב: על רקע הסתה אנטישמית בוטה פרץ בסוף חג פסח של שנת תרס"ג (1903) פוגרום בקישינב. הפרעות נמשכו שלושה ימים, וקיומן ללא הפרעה עורר הד עצום בכל העולם. ח"נ ביאליק, שיצא לקישינב כדי לראות במו עיניו את המתחולל, כתב את הפואמה המזעזעת 'בעיר ההריגה' ואת השיר 'על השחיטה'. 

אסונות רצופים אלה עוררו תחושות של יאוש, מצוקה ואובדן דרך ביישוב ובתפוצות. רבים החלו לפקפק אם יש עוד תקווה לעתידו של העם היהודי. נוסף על כל אלה, בשנת 1904 נפטר חוזה מדינת היהודים בנימין זאב הרצל והוא בן 44 בלבד. המנהיג הנערץ והכריזמטי – שהעם כולו תלה בו את תקוותיו, כי הוא עתיד לחלצו מפורענויות הגולה ולקדם את פתרון 'שאלת היהודים' על ידי הקמת מדינה יהודית ריבונית ועצמאית – הסתלק בפתאומיות. 

ב. גלות: ציור ושיר

לתחושות הדיכאון והיתמות שהקיפו את בני העם היהודי בכל מקומות מושבותם, ניתן באותה שנה ביטוי אמנותי מרשים. תחת ההשפעה המעיקה של הפרעות בקישינב, צייר האמן היהודי שמואל הירשנברג (1908-1865), בשבתו בעיר הולדתו לודז' שבפולין, את אחד הציורים הנודעים, ויש אומרים החשובים ביותר, בתחום האמנות היהודית. זהו ציור צבע גדול ממדים שהאמן קרא לו 'גלות', ובו מצויירים פליטים יהודים, זקנים, נשים וטף, מבוססים בשלג כפופי גו, מכורבלים במעילים כבדים, ארשת פניהם מדוכדכת, ראשם שח. בראש השיירה צועד מנהיג ישיש, אך מפניו שלו, כמו גם ממבטיהם של ההולכים אחריו, ניכר שהם נעדרי תקווה, נודדים אל הבלתי נודע. 

גלויה מראשית שנות העשרים של חברת 'לבנון' (הספרייה הלאומית)

הציור 'גלות' עשה רושם רב. כבר ב-1904 נדפסו תיאורו ורישומי טיוטות ראשונות שלו במאמר '...Sie Wandern' (הם נודדים), בכתב העת היהודי בגרמנית Ost und West (מזרח ומערב), 4, גיליון 9-8 (1904), עמ' 562-553. 

Ost und West, 4 / 8-9 (1904), pp. 555-556

מכאן ואילך, גרסאות שונות של הציור, בשחור-לבן ובצבע, נדפסו בעיתונים ועל גלויות דואר וכרטיסי שנה טובה, והופצו בכל רחבי העולם היהודי. הציור המקורי הוצג במוזיאון היהודי בברלין עד שנת 1938. כעבור שנה נעלם משם, ומאז לא גילה איש את עקבותיו. 

בשנת 1907, כשנה לאחר שפתח בית הספר הגבוה לאמנות 'בצלאל' בירושלים את שעריו, הוזמן הירשנברג לארץ על ידי המנהל פרופסור בוריס שץ, כדי ללמד בו ציור. הוא הספיק ללמד שנה אחת בלבד עד שהלך לעולמו בגיל 43. אגב, ש"י עגנון הנציח את דמותו בספרו תמול שלשום, בשמו של הצייר שמשון בלויקוף. חוקרי אמנות רבים עסקו בעולמו האמנותי של הירשנברג ובתעלומת אבדנו של הציור, וממש לאחרונה ראה אור ספרם של החוקרים הישראלים ריצ'רד (ירחמיאל) כהן ומריים ריינר, בהוצאת ספריית ליטמן שבאנגליה. 

ביטוי ספרותי נוסף לתחושות הייאוש, ניתן על ידי המשורר היהודי מוריס רוזנפלד (1923-1862). רוזנפלד, יליד הכפר בּוֹקְשֶׁה שבפלך סובאלק בפולין, היגר לאמריקה בשנת 1886, שם מצא פרנסה דחוקה בעבודה כגהצן ותופר באחת מ'סדנות היזע', בשכונת המהגרים לואר איסט סייד שבניו יורק. רוזנפלד היה בעל תודעה סוציאליסטית מפותחת ובמרוצת חייו חיבר מאות שירים ומאמרים ביידיש, שבהם תיאר את מצוקות הפועלים היהודים ואת עליבות משכנות העוני שבהם התגוררו. 

שניים משיריו הידועים ביותר הם 'די חנוכּה ליכט', שמוכר בגרסתו העברית 'נרותי הזעירים' (תרגום ראובן אבינועם), בלחנו של הרמן ארליך, שעליו נרחיב בהמשך; וכן, 'מײַן רועפּלאַץ', שתורגם (בנפרד) על ידי אהרן אשמן ועל ידי יעקב שבתאי בשם 'מקום מנוחתי'. בשנת 1906 לקה רוזנפלד בשבץ מוחי שגרם לשיתוק במחצית גופו, ומאז ועד מותו חי בסבל ובעוני. 

בשנת 1905 חיבר מוריס רוזנפלד – בלי ספק בהשפעת הציור 'גלות' של הירשנברג והדי הפוגרום בקישינב – שיר בשם 'אַ גלות מאַרש' (אִמְרוּ: גּוֹלוּס), ובו קונן על גורלו המר של היהודי, שנגזר עליו לשאת תמיד על שכמו משא של סבל והשפלה ולחיות חיי נווד.

מוריס רוזנפלד (גלויה בהוצאת 'התחייה', סטניסלבוב) 

הנה הבית הראשון של מארש הגלות, ולצדו תרגום חופשי לעברית:   

מיט דעם וואַנדערשטאַב אין האַנט (עם מקל הנדודים ביד),

אָן אַ היים און אָן אַ לאַנד (ללא בית, ללא ארץ);

אָן אַ גואל, אָן אַ פֿרײַנד (ללא גואל, ללא חבר),

אָן אַ מאָרגען, אָן אַ הײַנט (ללא מחר, ללא היום),

ניט געדולדעט, נאָר געיאָגט (אין סובלנות, רק רדיפה),

וווּ גענעכטיקט ניט געטאָגט (היכן שלנים אין משכימים עוד),

אימער וויי, וויי, וויי (תמיד עצב, עצב, עצב),

אימער גיי, גיי, גיי (תמיד לך, לך, לך),

אימער שפּאַן, שפּאַן, שפּאַן (תמיד נדוד, נדוד, נדוד),

כל זמן כּח איז פֿאַראַן (כל עוד נותר בך כוח)... 

געזאַמעלטע לידער פֿון מאָריס ראָזענפֿעלד, מהדורה שנייה, ניו יורק 1906, עמ' 101-100

'גלות מארש' – גלויה שנדפסה בוורשה (ללא תאריך)

ג. מי הלחין את מארש הגלות?

בשנת 1907 החל לצאת בוורשה שבועון יהודי מצויר ביידיש לספרות ומדע בשם ראָמאַנ-צײַטונג, בעריכת המו"ל והמחנך מגנוּס קְרינסקי. בגיליון 15 של העיתון (אוגוסט 1907) נדפסה פנייה של המערכת לקוראים יודעי לחן, בבקשה להציע מנגינה ל'גלות מאַרש' כמחווה למחברו מוריס רוזנפלד. 

ההודעה על תחרות ההלחנה לשיר 'גלות מאַרש' (ראָמאַנ-צײַטונג, א, גיליון 15, 15 באוגוסט 1907, עמ' 478)

בראש ועדת השופטים, שאליה הגיעו ההצעות השונות שנכתבו בידי מלחינים מקצועיים וחובבים, עמד המוזיקאי מנחם קיפניס (1942-1878). במקום הראשון זכה הרץ גרשוביץ, שההודעה על זכייתו ותווי הלחן שלו פורסמו בשנת 1908.

הודעתו של מנחם קיפניס על תוצאות התחרות (ראָמאַנ-צײַטונג, ב, גיליון 22, יוני 1908, עמ' 688-687)

התווים של גרשוביץ שזכו במקום הראשון

באותה עת חי ופעל בעיר למברג, היא לבוב, בירת גליציה המזרחית, שהייתה אז תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית, המוזיקאי היהודי צבי הרמן ארליך, שנשא גם את התואר פרופסור למוזיקה מטעם אוניברסיטת וינה. על אף היותו עיוור, הוא הלחין, עיבד והוציא לאור בין השנים 1920-1905 חוברות זמר ובהן עשרות משירי ציון. הוא לא נטל חלק בתחרות ההלחנה, אך כששמע את מילות השיר הקודר התרשם ממנו והחליט להלחין לו מנגינה משלו. והנה, דווקא הלחן שלו הוא שזכה להצלחה ולתפוצה רבה בקהילות ישראל, בעוד הלחנים האחרים שהוצעו בתחרות, כולל הזוכים במקומות הראשונים, נדחקו לקרן זוית ונשכחו.

ד. זיהויו של המלחין 

נחזור עתה לארץ ישראל.

שנת 1904 הייתה שנת מפנה. היישוב התאושש עם הגלים הראשונים של עולים חדשים: צעירי העלייה השנייה שהגיעו ממזרח אירופה מכאן, ומשפחות עולים שהגיעו מתימן מכאן. כידוע, עד לשנה זו לא נקראה העלייה שייסדה את המושבות הראשונות בשם 'עלייה ראשונה', שכן איש לא צפה שבעקבותיה תגיע עלייה שנייה שתרחיב משמעותית את היישוב. ואכן, העלייה החדשה, 'השנייה', הייתה שונה במובנים רבים מקודמתה. היא הפיחה רוח חדשה בארץ ועוררה תקוות שמימוש החלום הציוני נמשך על אף מותו הטראומטי של הרצל. העולים החדשים הקימו חוות חקלאיות וקומונות פועלים, ייסדו את הקיבוץ הראשון, הקימו את העיר העברית הראשונה תל אביב, ובנו יישובים חדשים בגליל.

תיירים ועולים שהגיעו לארץ הבחינו במפנה שחל בה. הרכבת שנסעה מיפו לירושלים חלפה בשכונה החדשה אחוזת בית, שממנה תצמח העיר תל אביב (שתיקרא בשם זה למן שנת 1910 על פי תרגומו לעברית של נחום סוקולוב לספרו של הרצל אלטנוילנד). הנוסעים שמחו לגלות שהרחוב המרכזי בשכונה קרוי על שמו של הרצל, המנהיג שהלך לעולמו זמן קצר לפני כן, וכשעצרה הרכבת ליד המחסום ברחוב הרצל, רחב לבם כשמול עיניהם נשקף על גבעה רמה בניין הגימנסיה העברית הראשונה הנקראת 'הרצליה', על שמו של הרצל.

'תל אביב, רחוב הרצל והגימנסיה' (גלויה של האחים אליהו, 1910)

אלה שהזדמן להם לבקר בבניין הגימנסיה ולפגוש את המנהל ד"ר בן-ציון מוסנזון (1942-1878) היו כחולמים: דיוקנו דמה כשתי טיפות מים לקלסתר פניו של הרצל. הם הניחו כי לא אחר מאשר הרצל יושב לפניהם, עטור זקן עבות ועיניו רושפות כגחלי אש. מי שלא התעלף על מפתן חדרו, פלט בהתפעמות: אל יאוש! עוד לא אבדה תקוותנו!

בן-ציון מוסנזון, מנהל הגימנסיה העברית 'הרצליה'

הייאוש שהוטבע בציור 'גלות' של הירשנברג וב'מארש הגלות' של רוזנפלד, הצמיח, במעין תנועת מטוטלת, את השיר החלוצי האופטימי 'פה בארץ חמדת אבות'. את מילות השיר חיבר בשנת 1912 ישראל דושמן, ולחנו עובד באותה שנה על ידי חנינא קרצ'בסקי. דושמן וקרצ'בסקי היו מורים בגימנסיה העברית הרצליה, ועל זכויותיהם בשיר אין עוררין.

אך מי אחראי ללחן של השיר? במשך למעלה משישים שנה ניסיתי לשווא להתחקות אחר זהותו של המלחין וכאן אשחזר בקצרה את השיקולים שהביאוני בסוף לזיהויו עם צבי הרמן ארליך, שהלחין את 'מארש הגלות' של רוזנפלד ולא תיאר לעצמו שלחן זה יתגלגל לשירו של דושמן.

בספר צלילי חנינא, שראה אור בשנת 1927, לאחר מותו הטרגי של קרצ'בסקי, יוחס הלחן לפלוני ושמו 'ריכטר', ללא ציון שם פרטי (הייחוס לריכטר נמצא ב'לוח השירים' שבסוף הספר).

צלילי חנינא, תל אביב 1927

בפגישותיי הרבות עם ד"ר ברוך בן יהודה, תלמידו של קרצ'בסקי שגם ערך את הקובץ צלילי חנינא, שאלתיו על מה הסתמך כשציין את ריכטר כמלחין השיר, ותשובתו התקיפה הייתה ששמע את השם מפי קרצ'בסקי. כל ניסיונותיי לאתר את 'ריכטר' באנציקלופדיות ובלקסיקונים, העלו חרס. ב'לקסיקון היהודים במוזיקה', שהופיע בגרמניה בימי השלטון הנאצי ( Lexikon der Juden in der Musik, Berlin 1940, p. 224 – סרוק כאן), מוזכרים שני מוזיקאים יהודים בשם זה: האחד הרברט ריכטר נולד בשנת 1903, והשני סטפי ריכטר נולד בשנת 1911. שניהם לא יכלו להלחין את השיר. 

חנינא קרצ'בסקי

מודעת אבל על מות חנינא קרצ'בסקי שנתלתה בגימנסיה, טבת תרפ"ו (20 בדצמבר 1925)

חוקר המוזיקה יששכר פֿאַטער ניסה גם הוא לאתר את ריכטר ומצא באמריקה פלוני חובב ציון ושמו משה ריכטר, ושיער, ללא סימוכין, כי הוא זה שחיבר את לחן השיר (בספרו ייִדישע מוזיק און אירע פּראָבלעמען, תל אביב, 1985, עמ' 125). גם אני רשמתי את ריכטר כשם המלחין וציינתי שזהותו טרם התבררה (בספרי בכל זאת יש בה משהו: שירי הזמר של תל אביב, תל אביב 1985, עמ' 16). רק כעבור שלוש שנים הצלחתי לפענח את זהותו של מלחין 'פה בארץ חמדת אבות'. שלושה רמזים הובילו אותי לפתרון התעלומה:

1. בחוברת אלבום מוזיקה יהודית, שנדפסה בהוצאת מ' היבנר בנדבורנה שבגליציה בשנת 1910, נכללו התווים ל'מארש הגלות' שהלחין הרמן ארליך, והם זהים כמעט לחלוטין עם צלילי 'פה בארץ חמדת אבות'. בשער החוברת צוין בפירוש שמו כמלחין המארש.

הפרסום הראשון של תווי 'גלות-מאַרש' של הרמן ארליך (נדבורנה 1910ׂ)

2. במאמר 'רשימות ביבליוגרפיות: נגינתנו העממית' (העולם, 27 בנובמבר 1910, גיליון מה, עמ' 13-12) כתב החזן והמוזיקולוג אברהם משה ברנשטיין מווילנה ביקורת על 'אלבום של מנגינות עבריות' שעובדו על ידי 'הפרופסור מר צבי אהרליך', והזכיר במפורש את שני השירים 'חנוכּה ליכט' ('נרותי הזעירים') ו'גלות מאַרש' כיצירותיו של ארליך ('פשוטות הן אבל לא גרועות'). 

3. ראיה נסיבתית: יש דמיון אטימולוגי בין השמות ריכטר וארליך. ריכטר בגרמנית הוא שופט, וארליך הוא איש הגון, נשוא פנים, וכנראה שזה מקור הטעות בשם המלחין שנרשם בצלילי חנינא. 

גורל דומה של שכחה והזנחה פקד את לחנו של ארליך לשיר 'די חנוכה ליכט' ('נרותי הזעירים'), מן השירים האהובים ביותר לחג החנוכה שגם אותו כתב מוריס רוזנפלד. בכל שירוני זמרת הארץ הוגדר הלחן כ'עממי', עד ששמו נחשף כעבור מאה שנים. על גלגולי שיר זה כתבתי במאמרי 'נרותי הזעירים: קורותיו של שיר חנוכה ומלחינו', חדשות בן עזר, 296, 3 בדצמבר 2007, וכן בכתב העת אריאל, 191 (2010), עמ' 84-79.

משיחה שניהלתי בשעתו עם החוקר דב סדן שמעתי מפיו על היכרותו האישית עם הרמן ארליך. סדן (אז שטוק) גר בלבוב מול ביתו של ארליך, ומדי פעם הוליך את ארליך העיוור בידו וסייע לו לאכול. לדברי סדן, ארליך התעוור בגיל תשע ולמד מוזיקה בבתי ספר גבוהים בווינה. הוא פרסם מחקרים על שירי עם בירחון פולני, אך לא עלה בידי לאתרם. ארליך הוא גם גיבור סיפורו של גרשון שופמן 'נקמה של תיבת זמרה', כפי שגילתה חוקרת הספרות נורית גוברין. בסיפור הוא מכונה 'פרופסור ריין', ומפיצי לשון הרע ריכלו כי בעת שארליך העיוור לימד נגינה, הייתה אשתו מפלרטטת מאחורי גבו עם תלמידו (הזכרתי זאת בקצרה ברשימה קודמת פרי עטי בבלוג עונג שבת שעסקה בלחנו הנשכח של ארליך לשיר 'חושו אחים חושו'). 

שמו של הרמן ארליך לא נזכר מעולם בשירוני היישוב או באנציקלופדיות ובלקסיקונים למוזיקה (באנציקלופדיה יודאיקה נדפסו תחת שמו פרטים של הרמן ארליך אחר). תמונתו מעולם לא הופיעה בדפוס ואפילו תאריכי לידתו ומותו אינם ידועים לנו. רק לאחר שהתבררה סופית זהותו של ארליך כמלחין 'נרותי הזעירים' ו'גלות מאַרש' הוא חזר ותפס את מקומו הראוי לו בתולדות הזמר העברי ועדיין רב הנשכח על הגלוי.

ה. איך ומתי נולד השיר 'פה בארץ חמדת אבות'? 

טיול תלמידי הגימנסיה הרצליה למודיעין, 1913 (ויקימדיה)

את צלילי 'פה בארץ חמדת אבות' עיצב חנינא קרצ'בסקי לקראת טיול תלמידי הגימנסיה לגליל בחופשת הפסח של שנת 1912. כהכנה לטיול כינס המנהל חיים בוֹגְרָשׁוֹב לחדרו את המורה לדקדוק ישראל דושמן ואת המורה לזמרה חנינא קרצ'בסקי והטיל עליהם לחבר שיר לכת מעודד לטיול. קרצ'בסקי, שכבר הלחין שירי זמר רבים, העלה רעיון: הוא מכיר שיר נוגה בשם 'מארש הגלות', שנכתב בימי הפרעות שבהם שררה אווירת יאוש בקרב יהודי מזרח אירופה. על כן במקום לחבר לחן חדש, הוא הציע לעמיתו דושמן לכתוב לאותו לחן עצוב שיר אופטימי, שיפיח תקווה ועידוד ויהיה אנטיתזה למארש הגלות. 'אני אדאג', אמר קרצ'בסקי, 'להסיר מן הלחן את נימת העצב והדכדוך ואתאים לו סגנון וקצב חדשים, כך שהתלמידים ישמחו לשיר אותו כשיר לכת בטיול'. 

מחבר השיר ישראל דושמן, תרס"ט

כשהגיש לו דושמן את מילות השיר 'פה בארץ חמדת אבות', שינה קרצ'בסקי, כפי שהבטיח, את סגנון הלחן המקורי, סילק ממנו את נימת הייאוש  ועיצב אותו כשיר לכת קצבי מלהיב וממריץ. ההצלחה הייתה מעבר למשוער: בכל יישוב שאליו הגיעו התלמידים בטיול – מבניין הגימנסיה ברחוב הרצל ועד למטולה שבגליל – הם שרו את השיר החדש. וכך, בתוך זמן קצר, נפוץ השיר ברחבי הארץ ונישא בפי כל. 

ההיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר, שסייר בארץ באותה עת, תיאר את 'נשף התלמידים' שנערך בגימנסיה לפני חג הפסח תרע"ב. דבריו הם עדות מרתקת, בת הזמן, לדרך שבה נפוצו שירי זמר חדשים:  

יוסף קלוזנר, 'עולם מתהוה', השילוח, כז (חשון תרע"ג), עמ' 312

הנה כי כן, העיד קלוזנר כי השיר החדש 'פה בארץ חמדת אבות' התפשט בארץ ישראל יותר משירת 'התקווה'! 

קלוזנר, שעדיין לא היה מעורה לחלוטין בחיי התרבות בארץ, לא ידע שמי שהלחין את השיר היה קרצ'בסקי, וסבר לתומו שמדובר בכנר משה הופּנקו (1949-1880), מנהל הקונסרבטוריון 'שולמית', שהיה אז דמות ידועה ביותר בעולם המוזיקה התל-אביבי.

ו. תתגשמנה, תתקיימנה, תמלאנה, תתאמתנה?

חדי העין שבין הקוראים בוודאי שמו לב לשינויי הנוסח שבין המקובל בידינו לבין מה שרשם קלוזנר, ובראשם 'תתקיימנה כל התקוות' ולא, 'תתגשמנה כל התקוות', כמקובל וכפי שנדפס בפעם הראשונה בלוח ארץ ישראל (להלן) ובצלילי חנינא (באיור למעלה). ואכן, הנוסח 'תתקיימנה כל התקוות' נקלט גם בשירונים נוספים:

הנוסח 'תתקיימנה כל התקוות' (קבוצת שירים, היברו פבלישינג, ניו יורק 1915, עמ' 15)

המעקב הפילולוגי אחרי נוסחאות השיר מראה כי במרוצת השנים חלו בו שינויים נוספים. 

בפעם הראשונה נדפסו מילות השיר בלוח ארץ ישראל לשנת תרע"ג (שראה אור לקראת סיומה של שנת תרע"ב היא 1912). השיר, שחובר כמה חודשים קודם לכן, שולב בתוך הסיפור 'בארץ אבות' שכתבה חנה לונץ (בתו של המדפיס ומו"ל הלוח אברהם משה לונץ). השינויים המופיעים בו לעומת הנוסח המוכר: 'חיי זֹהַר זיו ודרור', 'עוד ינצו נצנים' ו'עוד יגיחו זרעונים'.

פרסום ראשון של השיר בתוך הסיפור 'בארץ אבות' מאת חנה לונץ (לוח ארץ ישראל לשנת תרע"ג, עמ' 105-104)

אך היה גם נוסח 'תמלאנה כל התקוות' (ספר שירה, לבוב 1920, עמ' 13): 

הנוסח 'תִּמָלֶאנָה כל התקוות' (ספר שירה, לבוב 1920, עמ' 13)

וגם היה נוסח רביעי: 'תתאמתנה כל התקוות', שאותו הדפיס אברהם צבי אידלסון. נוסח זה אף מסתיים בשורה לא מוכרת 'שבו לגבולם בנים':

הנוסח 'תתאמתנה כל התקוות' (א"צ אידלסון, ספר השירים, ירושלים תרפ"ב, מס' 76)

מעניין במיוחד הוא הנוסח שנדפס בתוכניית קונצרט שנערך בפטרוגרד (היום סנקט פטרבורג) באייר תרע"ח (מאי 1918), מטעם ההסתדרות הציונית ובמסגרת 'שבוע של ארץ ישראל' ונועד לאיסוף כסף עבור הקמת תיאטרון בארץ ישראל. זמר הבס הנודע פיודור שאליאפּין כיבד את הקונצרט בנוכחותו ובהשתתפותו. האם שאליאפין שר גם את 'שם בארץ חמדת אבות'? זאת לא נדע...

תוכנית הקונצרט בפטרוגרד, 1918 (אוסף אליהו הכהן)

השינוי הבולט בנוסח פטרוגרד הוא כמובן 'שם' במקום 'פה', וכן 'שם ננוח, שם ניצור' במקום 'פה נחיה ופה ניצור', ו'עד' במקום 'עוד'.

השיר הוקלט לראשונה בשנת 1922 מפי הזמר יוסף בורנשטיין, בסדרת התקליטים 'שירי ארץ ישראל' בעריכת אברהם צבי אידלסון, שיצאה בגרמניה על ידי חברת Polydor (חברת-בת של חברת התקליטים הגדולה Polyphone). עם התקליטים יצאה חוברת בהוצאת 'גרמופון' ובה מילות השירים ורשימת המבצעים. 

ולסיום, אנקדוטה מעניינת על תפוצתו של השיר, יותר נכון הלחן. 

אמוץ כהן (1988-1896), המורה הירושלמי המיתולוגי לטבע, יליד מוצא, גויס לצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה, השתלם בבית הספר לקצינים באיסטנבול ושימש כמתורגמן. בריאיון שקיימתי איתו סיפר כי לחן השיר 'פה בארץ חמדת אבות' היה אהוב ביותר על חיילי הצבא הטורקי. הם שרו אותו במצעדיהם ברחובות איסטנבול במילים שחוברו ללחן בטורקית. הוא ידע בעל-פה את מילות השיר ורשם לי אותן מזיכרונו, בצירוף תרגום לעברית: 

סֶהֶר אוֹלְדוּ סוּלַר צַ'לַר              השחר עלה, נהרות מפכפכים, 

סֶסִי מִיזְלֶה אִינְלֶר דַרְלַר,           אתנו מהדהדים הרים. 

דוֹנְיָה לַרִין גְיוּזֶל יֶרִי,                 יפים נופי העולם 

גוּמוּש גִיסִי נֶהִירְ לֶרִי,                ככסף נוצצים הנחלים 

דוֹנֶר אִיסַה בִּיז נַמוּסוֹמוּז, 

נַמוּס בִּיזֶה אַאַר אוֹלְסוֹן. 

אֶלְמֶק יַר, יַר, יַר,                     למות – כן, כן, כן ! 

דֶנְמֶק יוֹק, יוֹק, יוֹק,                  לסגת – לא, לא, לא ! 

דוֹנֶר אִיסַה בִּיז                        אם ניסוג אנו  

נַמוּס בִּיזֶה אַאַר אוֹלְסוֹן             זה יכביד על מצפוננו. 

מכתב השלמה ששלח אליי אמוץ כהן, 1975

באחת משיחותיי עם דוד הכהן בוגר הגימנסיה שהתגייס לצבא הטורקי, הוא סיפר לי כי השיר הובא לטורקיה על ידי תלמידי הגימנסיה שהתגייסו לצבא הטורקי. לא רק בטורקיה, גם בסוריה שרו את השיר. באוטוביוגרפיה זכרונות, שיצאה בתשנ"א מעיזבונו של גדעון חזנוב (1990-1907), יליד ביירות שבלבנון, הוא מספר כיצד שרו בשנת 1917 את 'שם בארץ חמדת אבות' בחלב שבסוריה, שיר שאותו למדו מבוגרי הגימנסיה הרצליה (ובתוכם משה שרת) שגוייסו לצבא הטורקי (עמ' 4-3). 

עד היום מושר ומנוגן 'פה בארץ חמדת אבות' במצעדים ובטקסים לאומיים כשיר לכת מרגש ומפעים. לגלגול הקודם שלו אין כיום זכר. אין כל ספק כי לולא עיצב קרצ'בסקי מחדש את הלחן המקורי של ארליך ל'מארש הגלות', הוא היה נשכח או לכל היותר מכונס לאסופות של שירי יידיש על פוגרום קישינב. נסיים אפוא בשירתה העזוזה של מקהלת צדיקוב, בניצוחו של יצחק גרציאני, כפי שהוקלטה ב-1963 בערב 'אנו נהיה הראשונים: שירי העליות הראשונות'. כדאי לשים לב לצלילי הפתיחה שהתאים גרציאני לפני שירת המקהלה ותרועת החצוצרות: זו פתיחה של צלילים נוגים בקצב אטי, שעוברת בבת אחת לקצב נמרץ. הפתיחה העצובה היא רמז ללחן המקורי שבו הושר 'גלות מאַרש' קודם שעיצב אותו קרצ'בסקי לשיר לכת מלהיב.