יום שישי, 7 ביולי 2023

לא נלך מפה: שירי זמר נגד הירידה מהארץ

קריקטורה של חוג'ה (נחום פאליי) בעיתון ההומורסיטי 'חצי המלכות' בעריכת יצחק טריוואקס, פורים תרפ"ט

מאת אליהו הכהן

א. לא טוב כי יעזוב איש את ארצו

ההיסטוריוגרפיה הישראלית מונה את גלי העליות לארץ, החל בעלייה הראשונה ועד החמישית, אך מעולם לא תיארה את גלי הירידה מן הארץ ולא מיספרה את מניינם לפי סדרם: הירידה הראשונה, הירידה השנייה והירידות שבאו אחריה. 

במקרים רבים, לאחר ההתלהבות הראשונה של העולים החדשים מן המפגש עם אדמת המולדת העתיקה, באה המציאות וטפחה על פניהם. בכל פעם מחדש היו עולים שהגיעו ארצה בהתרגשות רבה אך התאכזבו מן התנאים הקשים ומחוסר יכולתם להתבסס בארץ. מפח נפש זה הביא עמו גלי עזיבה מן הארץ שעליה חלמו ואליה נכספו. כל עלייה חדשה השילה כביכול מעל עצמה נשל של ירידה ויורדים. נטישת הארץ התרחשה לעתים בטפטוף ולעתים בגלים. באותם ימים טרם חודש המונח 'ירידה' (שהיא כמובן ההפך מ'עלייה') והנוטשים טרם כונו אז 'נפולת של נמושות' (כינוי שהמציא להם יצחק רבין). המונח הרווח היה 'עזיבה'. 

בכל התקופות עמדו אלה מול אלה: מכאן חלוצים עקשנים, שקשרו את גורלם עם ארץ המולדת ונאבקו בכל כוחם להישאר בה, למרות כל הקשיים, וכנגדם  המיואשים והנרפים שבעקבות כל מכשול שנתקלו בו מיהרו להרים ידיים ולעזוב. הם לא הצליחו להתמודד עם הפער בין הארץ שחזו בדמיונם ובין המציאות שנתגלתה להם. 

וכשם שהעליות השונות מצאו את ביטוין בשפע שירי עידוד לעולים שבאו ארצה לבנות ולהיבנות בה, כך גם לא פסחו שירי הזמר על תיאור הקשיים, הייאוש וחבלי הקליטה של כל גל עלייה חדש, ואף לא התעלמו מתופעת הירידה ונאבקו בה.

כך למשל, בשנים 1927-1926 פקד את הארץ משבר כלכלי שכמותו לא ידע היישוב העברי עד אז. האבטלה גאתה והקיפה את כל ענפי המשק. ממשלת המנדט הבריטי הפסיקה את העבודות הציבוריות שפרנסו פועלים רבים, בתי מלאכה וחנויות מסחר פשטו את הרגל ויוקר המחיה האמיר. העולים החדשים, בעיקר אלה שהגיעו לארץ בעלייה הרביעית ההמונית, איבדו תקווה לקיים את עצמם ושקעו בתחושות של תסכול ודיכאון. רבים מהם (יש המעריכים אותם בכ-15,000) לא החזיקו מעמד ועזבו את הארץ. אווירת העוני והייאוש חלחלה אל שירי הזמר שנכתבו באותן שנים, ביניהם 'חלוץ בְּנֵה' ('הי, הי, הי, נעליים, בלי סוליות נעליים') של אביגדור המאירי ויואל אנגל; 'שירת העמק' ('חרוכים גם סחופים השדות, אין מרעה לפרות ... אל תפול') של יהודה קרני ואנגל; 'שיר יאוש' ('מעילי בלוי קרוע ... אין דירה ואין תלבושת') של המאירי ואנגל; 'תשרי סבא' ('ירושלים עיר הקודש, למה ומדוע, לא נתת לי בזה החודש יומיים בשבוע', כלומר שני ימי עבודה) של עמנואל הרוסי.

השיר 'קרועים אנו' מאת אברהם שלונסקי
(החלוצים: לקט צלליות גזורות בידי מאיר גור-אריה, ירושלים, תרפ"ה, עמ' 11)

אחד השירים הנפוצים ששיקפו את המאבק נגד הירידה בתקופה זו היה 'לא נלך מפה' (שנקרא גם 'שיר החזית'), כולו מפעל יחיד פרי יוזמתו של אביגדור המאירי (1970-1890). הוא חיבר את המילים בשנת 1927, התאים להם לחן חסידי של דבקות שהביא אתו מארץ מוצאו הונגריה והעלה את השיר על בימת 'הקומקום', התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ, שאותו הקים באותה שנה. השיר הושר לראשונה בתוכנית השלישית של הקומקום בביצוע כל חברי הלהקה. 

הנה טובה פירון, שהייתה בין חברי הלהקה המקורית, שרה שוב את השיר בסדרה 'שרתי לך ארצי' שהנחה דן אלמגור.

 

באולפני חברת DECCA בלונדון הוקלט שיר זה לראשונה בשנת 1935 בביצוע  מקהלת 'המכבי' המקומית. בהקלטה זו הושרה המילה 'לא' בהדגשה 63 פעם, כדי לתת יתר תוקף למסר הבוטה של השיר. אפשר לומר אפוא כי 'לא נלך מפה' היה לשיר השלילי ביותר בזמרת הארץ... 

ההקלטה הראשונה של 'לא נלך מפה', מקהלת המכבי, אנגליה 1935 (סטריאו ומונו)

מתחת לתווי הלחן, שנדפסו בתוכנייה של 'הקומקום', רשם המאירי בכתב ידו את המשפט: 'לאלה ההולכים בחרון ושבים בדמעות', וחתם 'תל אביב תרפ"ז'. 

התוספת 'ושבים בדמעות' לא באה לתפארת המליצה, אלא לציון עובדה נשכחת: את המוני היורדים שהצטופפו בנמל יפו בכל יום רביעי כדי לעלות על אנייה שתסיע אותם מכאן, הקיפו במעגלים פועלים מיפו ומן המושבות כשהם רוקדים מסביבם ושרים כנגדם 'לא נלך מפה'. זאב ז'בוטינסקי אמר פעם (כמדומני היה זה אביגדור המאירי שציטט אותו), שיותר מכל שיר אחר, גרם שיר זה ליורדים שעמדו לעזוב את הארץ, לחזור בהם ולהישאר. 

יתר על כן, לא מעטים מבין היורדים התחרטו כעבור זמן על שעזבו את הארץ. נזכיר לדוגמה אחד מהם: שמעון יעקובסון, יליד רוסיה (1897) שכנער היגר עם בני משפחתו לארצות הברית, התנדב לגדוד העברי ועלה ארצה. לאחר שחרורו ב-1920 הצטרף לכפר גלעדי וכך גם השתתף בקרב תל חי (י"א באדר תר"ף). הוא האיש שנשא בזרועותיו את טרומפלדור כשנפצע ושתת דם, הכניסו אל תוך הבית, וניסה לחבוש אותו בסדין כדי לעצור את הדם. לאחר קרב תל חי עבר למחניים ולמרחביה ומשם לתל אביב. שש שנים עבד בנגרות ואף על פי כן לא הצליח להתפרנס די קיומו. במשבר הכלכלי של שנת 1927 נתקף ייאוש וירד לארצות הברית ומאז גר בה. בריאיון עם העיתונאי לוי יצחק הירושלמי הביע חרטה על שהחמיץ את השנים שבהן נבנתה הארץ: 

אם אתה שואל אותי, כיצד אני מרגיש כ'יורד' ותיק, אומר לך שאני מרגיש עצמי אשם שעזבתי. כשאני רואה עכשיו את הארץ ... אני מצטער שלא הייתי שותף מתמיד לכל זה במשך כל השנים. הארץ היא כל כך יפה – תאווה לעיניים. הכל כאן כל כך תוסס, כל כך דינמי, כל כך אנושי, כל כך מרשים. אני מרגיש עצמי אשם שהייתי אז קצר רוח ועזבתי ... אחרים סבלו באותם ימים כמוני  ובכל זאת, עמד בהם הכוח להתגבר ולהישאר, לבנות את הארץ וגם להיבנות ('נסיתי לחבוש את טרומפלדור בסדין...'מעריב, 20 ביולי 1973, עמ' 18.

המשורר יעקב פיכמן פרסם אף הוא באותה עת שיר נגד עזיבת הארץ:

לוח החבר, תרפ"ט, עמ' 44

גם לאחר הקמת המדינה, בתקופת המעברות שבהן שוכנו אז המוני העולים בלהט הקיץ ובצינת החורף, בתנאי חיים קשים עד לבלי נשוא, חיפשו חלק מהעולים מוצא בעריקה מן הארץ. גם בקרבם ניכרה התופעה של חרטה בנמל היציאה, כפי שתיאר המשורר נתן אלתרמן בשנת 1954 את 'היורד מושקו איש רומניה', שעמד על סף ירידה מהארץ וברגע האחרון התעשת וחזר בו:

הטור השביעי, ד, הקיבוץ המאוחד, תשע"ד, עמ' 236-235


ב. גולי ציון: המאבק בירידה הראשונה

תופעת הירידה מן הארץ איננה חדשה. היא החלה בטפטופים מאז היום הראשון של העלייה הראשונה. מבין חבורת הביל"ויים, אלה שנחשבו לחלוצי העלייה האידיאולוגית הקבוצתית, שמנו למעלה מחמישים צעירים, נשארו בארץ  26 בלבד. כל היתר עזבו את הארץ. מקצתם שבו לארץ שממנה באו והיתר תרו אחר עתיד טוב יותר באמריקה ובארצות אחרות. שני העולים הראשונים של אגודה זו, יעקב צ'רטוק (לימים שרת) וזאב דובנוב, היו גם שני היורדים הראשונים. צ'רטוק, אביהם של משה ויהודה שרת, חזר לארץ כעבור עשרים שנה, ואילו דובנוב  אחיו המבוגר של ההיסטוריון הנודע  לא שב ונפטר בניכר. 

מימין לשמאל: יעקב צ'רטוק, אליעזר בן יהודה, זאב דובנוב, רוסיה 1901 (ויקימדיה)

מרדכי קרניאל, איש העלייה הראשונה, איכר, כורם ומשורר שגר בזיכרון יעקב, כתב אז שיר שהפזמון החוזר שלו היה 'פֹּה, אַך פֹּה, בני עמי!' (ראו מאמרי, 'נטע כרמל: שיריו של מרדכי קרניאל מזכרון יעקב', בלוג עונג שבת, 13 בדצמבר 2019). 

האיכר פרץ הרצנשטיין, מבת שלמה הסמוכה, שנפטר ב-1909, ביקש לחרוט על מצבתו את צוואתו לבניו:

פה נטמן איש מדות בדמי ימיו,

מרובה ביסורים רוב שניו,

בן נאמן לארצו ועמו

היה עד אחרון יומו.

לבניו אחריו ציווה במרץ:

נא אל תעזבו את הארץ

מצבתו של פרץ הרצנשטיין בבית הקברות בזכרון יעקב (אתר בת שלמה)

הכנסייה הארצישראלית הראשונה, זכרון יעקב 1903
מנחם אוסישקין יושב במרכז ולימינו מרדכי קרניאל; בשורה העליונה, ראשון משמאל, עומד פרץ הרצנשטיין

המאבק בתופעת הירידה החל אפוא כבר בימי העלייה הראשונה

גלי הירידה הגדולים חלו בתחילת המאה העשרים. המושבות טרם הגיעו לעצמאות. הברון רוטשילד הפסיק את תמיכתו ביישוב והעביר את המושכות לידי ארגון יק"א. העבודה הערבית התפשטה והשתלטה בכל הענפים ובקרב הפועלים היהודים המעטים שררה אבטלה. השלטון הטורקי עצר את העלייה לארץ והקשה על יהודים לרכוש קרקעות. רבים מבני האיכרים, שגדלו ברוח התרבות הצרפתית שהשליטו פקידי הברון, עזבו את הארץ לאחר שמפעל ההתיישבות נראה באותם ימים ככישלון חרוץ.

בשנת 1902, בעיצומם של גלי ירידה אלה, כתבה חמדה בן יהודה בפתח העיתון השקפה שערך בעלה את הדברים המדכאים הבאים: 

הולכים, הולכים!

בשבוע זה כחמישים איש מצעירי ירושלים, מתושבי יפו ומבני המושבות, מפליגים מחוף יפו. אלה לא החמישים הראשונים ולא האחרונים, ועל כן הייאוש נורא מאד. כל אוזן חרדה לשמועה זו, כל לב מתפלץ; ועל אחת כמה וכמה נוראה ההתרגשות וההתרגזות ביפו, במקום שרואים כל זה בעין. שם נדמה כי הכל הולך וכלה ונחרב ונהרס, כי הארץ עוד מעט תהיה שממה, כל הכרמים והשדות עזובים והמושבות ריקות מאפס אדם. בתי הספר ייסגרו, המכונה במרתף [היקב] לא תשמיע צפירתה והעגלות לא תובילנה חביות יין, על המחרשה תעלה חלודה ושיני 'הקוצרת' יקהו, כי הצעירים הולכים, הפועלים הטובים בורחים. בעלי המלאכה ינודו מפני חוסר עבודה, חוסר לחם או חוסר סבלנות ... איכרים מעטים יישארו, פועלים מתי מספר, בעלי מלאכה לא הרבה...

כדי לעודד ולהתעודד סיימה חמדה בן יהודה את רשימתה ברוח אופטימית:

ילדים אחרים ייוולדו במקום הבחורים שהלכו. נלמד גם אותם לדבר עברית, ואולי ידעו לאהוב את ארצם ביתר עוז, ביתר חום. הקטנים יהיו גדולים ו[י]מלאו לנו מקום כל אותם הצעירים אשר עזבונו, אשר בגדו בנו (השקפה, ג, גיליון 8, כ"ח באדר א' תרס"ב). 

אליעזר בן יהודה ורעייתו (השנייה) חמדה, ירושלים בערך 1912 (צילום: יעקב בן דב, ויקימדיה)

שבועיים אחר כך, ומעל אותה במה, פרסם נח שפירא (1931-1863) המשורר והפזמונאי איש העלייה הראשונה, שחתם תחת שיריו (ובהם 'הפזמון 'יה חי לי לי') ומאמריו בשם העט 'בר-נ"ש', את שירו 'עת לבכות'. בשיר קונן שפירא על אלה שעלו ארצה והחליטו לעזבה ולנדוד הלאה 'כבני צוענים'. זהו ככל הנראה השיר הראשון שנכתב בארץ על תופעת הירידה.

השקפה, ג, גיליון 10, י"ב באדר ב' תרס"ב

כעבור חודשיים פרסם שפירא רשימה נוספת שכותרתה 'לְוָיה' (השקפה, ג, גיליון 18, ט"ז באייר תרס"ב). שפירא, שהיה ממנהיגי אגודת הפועלים בעלייה הראשונה, גולל כאן את פרטי השיחה שניהל בנמל יפו עם חבריו שעמדו לעזוב את הארץ ובה ניסה לשכנעם להישאר ולא לעזוב. הנימוקים שהשמיעו לו רעיו, על סף ירידתם מהארץ, נטעו בו את התחושה שהוא משתתף בלוויה... 

שיר נוסף במאבקו נגד הירידה, בשם 'גולי ציון' פרסם שפירא בעיתון חבצלת בשנת 1904 (ללא חתימה), ואותו הציב מול השיר 'עולי ציון'  שיר שבח והלל לארץ ישראל שאותו חיבר על סיפון האנייה שהביאה אותו ארצה בשנת 1890. 'עולי ציון' הושר בלחן של חיים מילמן (על פי לחן השיר 'ציון ציון עיר אלהינו'), ואילו 'גולי ציון' היה שיר קינה ללא לחן. מעניינת הערתו של שפירא כי מזה שלוש שנים, 'מעת הייתה היציאה הראשונה', עשה לעצמו מנהג לרדת לחוף יפו כדי לראות 'לא את הבאים, כי אם היוצאים את הארץ ומי ומי ההולכים מאחינו' :

חבצלת, 22 באפריל 1904, גיליון 21, עמ' 167-166

                                 

ג. חושו, התעודדו: המאבק בירידה השנייה

חלוצי  העלייה השנייה חוו גם הם חבלי קליטה קשים: מצוקות שהולידו התאבדויות (כפי שאפשר לראות על מצבות בבית הקברות בכינרת), מחלות קדחת לסוגיהן שנפוצו בהעדר שירותי בריאות ראויים, התעמרות של השלטון הטורקי ועוד. לימים רווחה בארץ הקביעה הבלתי מדויקת, שיוחסה לדוד בן גוריון, כי כתשעים אחוז מאנשי עלייה זו ירדו מן הארץ.

בניסיון לעצור את גלי הירידה, פנה אז המורה ישראל דּוּשְׁמַן אל כל המקוננים, המתאוננים והמתלוננים בשיר עידוד בשם 'שירו נא המשוררים' שחיבר בשנת 1911 (על שיר זה ראו במאמרי 'הוי המקוננים, הוי המתאוננים! על שיר זמר מימי העלייה השנייה בגנות ה"קיטוּר" ', מרדכי נאור [עורך], העלייה השנייה, 1914-1903 [עידן, 4], יד בן צבי, תשמ"ה, עמ' 218-213): 

שִׁירוּ נָא הַמְּשׁוֹרְרִים

רַק שִׁירִים מְעוֹרְרִים,

שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁירֵי צִיּוֹן! 

עִלְזוּ, שִׂמְחוּ, פַּזְּזוּ,

קַוּוּ לְטוֹב, הִתְעוֹזְזוּ!

לָנוּ תִּהְיֶה כָּל אַדְמַת צִיּוֹן.

 

הוֹי, הַמִּתְאוֹנְנִים!

הוֹי, הַמִּתְלוֹנְנִים!

אַל-נָא תְּמָרְרוּ חַיֵּיכֶם.

חוּשׁוּ, הִתְגּוֹדְדוּ

בֵּין יֶתֶר אֲחֵיכֶם,

חוּשׁוּ, הִתְעוֹדְדוּ

וּבְנוּ אַרְצְכֶם.

עוֹד לֹא פַּסָּה הַתִּקְוָה

הֱיוֹת לְעַם בֶּן-דְּרוֹר,

אָנוּ הִתְחַלְנוּ בַּמִּצְוָה

וְאָנוּ אוֹתָה נִגְמֹר! 

הנה חבורת רננים בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של גיל אלדמע:

 

ד. אַל הוֹרֵד רֹאשׁ: המאבק בירידה השלישית

אחרי מאורעות תרפ"א (1921), שבהם נהרגו למעלה מחמישים איש, ביניהם 42 עולים חדשים ששוכנו בבית העולים ביפו עם הגיעם לארץ, וכן הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ, יוסף לואידור וצבי גוגיג ושני בני משפחת יצקר שנרצחו בפרדס בפאתי אבו כביר, ירד אבל כבד על היישוב. בעקבותיו נוצרה אווירת ייאוש ותחושת אין אונים. דומה היה כי מעתה ואילך ייפסק זרם העולים בעלייה השלישית וירבו היורדים מן הארץ. 

'ההוויה היתה הווית קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר'
מצבת הזיכרון ליוסף חיים ברנר, בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב (צילום: דוד אסף)

כדי לרומם את הרוחות יצא אז המשורר דוד שמעונוביץ (לימים שמעוני) בשיר עידוד שהוקרא מעל כל במה: 'אַל ספוד! אַל בכות בעת כזאת! אַל הורד ראש!'. השיר פורסם לראשונה בניסן תרפ"א וזמן קצר אחר כך הלחין אותו יוסף מילֶט, שבצליליו נתן ביטוי מוזיקלי ברור לסימני הקריאה שבמילות השיר. 

הנה מקהלת קול ישראל בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של אריה לבנון (הקלטה משנת 1962):

שיר עידוד נוסף במאבק נגד הנטייה לירידה, בשם 'לא נזוז' נכתב גם כן בעקבות אותם מאורעות ואותו חיבר המשורר יעקב כַּהַן והלחין פואה גרינשפון. היה זה הראשון בסדרת שירי 'לא נזוז', שפשתה בזמרת הארץ החל מראשית שנות העשרים כדי לחזק את רוחם של הנשארים בארץ וממאנים לעוזבה. גם בשיר זה, כמו בשיר 'אַל ספוד', אין מסר של נקם כתגובה לפרעות, אלא להיפך. הוא פותח במילים: 'אֲנַחְנוּ לְשָׁלוֹם וְאַתֶּם לַקְּרָב, אֲנַחְנוּ הַמְּעַטִּים וְאַתֶּם עַם רַב'. הפזמון החוזר בשיר הוא: 'לא נזוז מזה! לא נזוז מזה! עד עולם!' 

'לא נזוז' (פואה גרינשפון, שירים, הוצאת חלילית, 1975, עמ' 64)

הנה השיר בביצוע מקהלת מכללת לוינסקי בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של רון זרחי (ההקלטה משנת 2011 מתוכנית בעריכתי שהוקדשה בין השאר לשירי גרינשפון):

   

ה. לא אשוב עוד לגולה: המאבק בירידה הרביעית

גלי הירידה הגדולים שאפיינו גם את ימי העלייה הרביעית, הולידו שירים רבים שאת כולם אפיין המוטיב 'לא נזוז'. הדובר הראשי של המאבק בירידה בתקופה זו היה המשורר אביגדור המאירי, שכבר ראינו לעיל את שירו 'לא נלך מפה'.

השירים הללו תיעדו במילים ובצלילים את הדיאלוגים הנוקבים שהתפתחו אז בין ההורים שנותרו בגולה לבין ילדיהם שעלו לארץ ואת ניסיונותיהם של ההורים, בעיקר האם, להחזיר את הבן או הבת אל הקן המשפחתי החמים בעיר או בעיירה. את הדיאלוגים האלה ניתן כיום לשחזר דרך זמרת התקופה טוב יותר מאשר באמצעות ספרי ההיסטוריה. סדרה ארוכה של שירים תיעדו את ניסיונות השכנוע ההדדיים האלה, שבדרך כלל לא צלחו, ואנו נזכיר על קצה המזלג כמה מהם.

ב'שני מכתבים', שירם של אביגדור המאירי ויואל אנגל, מפצירה האם בבנה שעלה לארץ לשוב לגולה: 'אביך מת, אמך חולה, בוא הביתה לגולה, בוא הביתה בן חביב, בוא הביתה לאביב, בוא הביתה, בוא!'. על פנייה נרגשת זו משיב הבן החלוץ לאמו, במכתב שנכתב בדמעת עין בשנת תרפ"ד (1924) בירושלים: 'לא אשוב עוד לגולה, לא אזוז מפה לעד'. כאן חוזר המוטיב שהחל בו יעקב כהן בשירו 'לא נזוז מפה'.

הנה אפי בן ישראל ומשה בקר בהקלטה משנת 1988:

  

שיר נוסף של המאירי, שהועלה בתרפ"ט על בימת 'הקומקום' בתוכניתו השמינית, הוא 'ירושלים, ירושלים' ('מעל פסגת הר הצופים'). ארבעה בתים לשיר, מתוכם מושרים בדרך כלל שניים בלבד, הראשון והאחרון. הבית השני והשלישי 'צונזרו' במרוצת השנים על ידי מורים ומחנכים בגלל נימתם הביקורתית.

במאי ההצגה הכניס חידוש בבימוי: עם תחילת ביצוע השיר, על רקע ציור של ירושלים כתפאורת רקע, הייתה הבמה חשוכה לחלוטין. עם כל בית נוסף שהושר התחזקה בהדרגה התאורה, עד שבבית האחרון, כשהשיר הסתיים במילים: 'ירושלים, ירושלים, אני לא אזוז מפה'. הייתה הבמה כולה מוצפת אור, שוב חזר המוטיב של 'לא אזוז'.

מתוך תוכניית הקומקום, תרפ"ט (1928)

בשיר אחר, 'בואי אימי, בואי הנה', אף הוא פרי עטו של המאירי וגם הוא הושר על בימת 'הקומקום', התהפך הדיאלוג: הבן מזמין את אימו לבוא אליו לארץ ישראל. כדי לעודדה לבוא אליו ארצה, הוא מונה בפניה את נפלאות הארץ: 'פּוֹרְחִים בַּחֹרֶף הָעֵצִים, וּבְדֶצֶמְבֶּר מִתְרַחֲצִים. וְעַל כָּל אֵלֶּה, וְעַל כָּל אֵלֶּה, שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת עַד אֵין סוֹף'. תשובתה החוזרת היא: 'לֹא אוּכַל לָלֶכֶת שָׁמָּה – זָקַנְתִּי...'. רק כשהוא מבטיח לה נכד, היא מתרצה ונענית לו:

וְעַל כָּל אֵלֶּה, וְעַל כָּל אֵלֶּה
נֶכֶד אֶתֵּן לָךְ בְּחֵיקֵךְ
 
בּוֹאִי, אִמִּי, בּוֹאִי!

הִנְנִי הוֹלֶכֶת, בֵּן יַקִּיר לִי
 
חַכֵּה לִי!

אם בעבר נתפשה עמדתו התקיפה של הבן – 'לא אזוז מפה' – כביטוי לפטריוטיות ברוכה  כיום, ממרחקי זמן, מותר לנו לנקוט גישה אמפטית ומורכבת יותר: להבין, ואולי גם להזדהות עם עמדת ההורים. הבן החלוץ שעלה ארצה השאיר מאחוריו הורים זקנים, ללא פנסיה וללא תמלוגים מביטוח לאומי, ללא קופת חולים וללא משענת כספית. ההורים קיוו כי הבן, שאותו גידלו בעמל רב וחסכו מפיתם למענו, יעמוד להם בערוב ימיהם וידאג לכלכלתם, אלא שהבן החלוץ עזבם לאנחות והשאירם לבד לעת זקנתם וככלות כוחם.

לכל השירים האלה, קדם 'נא הגידי ילדתי', שנכתב בשנות העשרים והיה השיר הראשון שתיעד בצלילים את הדיאלוג בין אם לבתה על רקע העלייה ארצה. את המילים חיבר הפזמונאי קדיש יהודה סילמן (1937-1880), והלחין המורה לזמרה בגימנסיה הרצליה חנינא קרצ'בסקי (1925-1877).

האם שבשיר מנסה להזהיר את הבת לבל תעזוב אותה ותיסע לארץ ישראל: 'ים סוער רחב ידיים, אניות טובעות במים, איך תסעי לארץ ישראל?' ובנוסף, חם שם, אין שם מים, העבודה קשה. מה תעשי שם? 'מָה אִמֵּךְ תְּקַבֵּל נַחַת? תְּהִי טַבַּחַת אוֹ טַיַּחַת'? אבל הבת הנלהבת אינה נרתעת ומשיבה: אני רוצה רק לארץ ישראל, ואפילו אם אצטרך לעבוד שם בשטיפת רצפות. תשובתה לאימהּ, ערב עלייתה ארצה, מקבילה לתשובתו של הבן החלוץ לאימו בשיר 'שני מכתבים'.

 הנה רותי בן-אברהם בהקלטה משנת 2004:

שירים ופזמונים אלה שימשו לא רק לעידוד העלייה לארץ – ולו גם על חשבון צערם של ההורים – אלא גם רפואה מונעת נגד ירידה. הם באו להרתיע מבעוד מועד את החלוצים שעמדו לעלות לארץ ולהזהירם מפני הקשיים שייתקלו בהם ועלולים לגרום לירידתם.


ו. עלייה לצורך ירידה

לסיום, פרפראות אחדות מתוך הפולקלור הארץ-ישראלי הקשורות בעלייה לארץ ובהשתקעות בה. 

דב בֶּר בורוכוב (1917-1881), ההוגה הבולט של הציונות הסוציליסטית וממייסדי מפלגת פועלי ציון, התכונן פעמים אחדות לעלות לארץ, שכן  כך כתב לאישתו  תהיה זו חרפה ופשע אם לא ינצל זכות זאת. הוא הבטיח לחבריו להגיע ארצה תוך חודשיים-שלושה, אך לא עמד בדיבורו. כשייסדו חבריו בירושלים בשנת 1910 את העיתון האחדות, הם פנו אליו שוב והציעו לו להשתלב בעבודת המערכת. מצד אחד הוא באמת רצה לעלות ולעסוק בחקר ארץ ישראל ובלימוד שפות שמיות, אך מצד שני חשש כי העלייה לארץ תצמצם את הבסיס התרבותי של התפתחותו. בגיל 36 הלך בורוכוב לעולמו מבלי שפקד את הארץ. הוא הובא אליה ב-1963, שנים רבות לאחר מותו, ונטמן בבית הקברות בכנרת.

 בשנים 1912-1911 ביקר בארץ הסופר והמבקר הנחשב דוד פרישמן (1922-1859), ובעקבות ביקורו זה אף כתב ספר ושמו בארץ (ורשה: אחיספר, תרע"ג). באותו ביקור הזמינוהו מוקיריו הסופרים להישאר בארץ ואף הבטיחו לדאוג לרווחתו הכלכלית. היה זה יום קיץ לוהט, ופרישמן ניגב את הזיעה ממצחו והשיב ללא היסוס: 'לכשאשתגע  אשתקע'... (ראו ל"י ריקליס [עורך], המורה [לזכר ש"ח ולקומיץ ז"ל], הסתדרות המורים בישראל, תשי"ט, עמ' 78).

דניאל פֶּרְסקי (1962-1887), יליד מינסק, שהיגר לארצות הברית ושימש בה סופר, עורך, מורה וחוקר פולקלור, אימץ לעצמו את התואר 'עבד לעברית' ופרסם מאמרים וספרים רבים בשפתנו. הוא היה ציוני מסור שהשתתף בקונגרסים ציוניים והטיף כל ימיו לעלייה ארצה. יום אחד נשאל על ידי ידידיו מדוע אינו מממש את עקרונותיו ועולה לארץ ישראל? עוד יגיע היום שבו אעלה  השיב. לאחר ששבו והציקו לו בעניין זה, גמלה בו לבסוף ההחלטה להתנתק מן הגולה ולהשתקע סופית בארץ האבות, אך לפני כן דאג שלקראת עלייתו לארץ יערכו לו מוקיריו וידידיו נשפי פרידה ומשתאות.  

מודעה על נשף פרידה בווינה בירחון 'דברנו' לקראת עלייתו של פרסקי ארצה, 1930

בקיץ 1930 דרכו כפות רגליו של פרסקי לראשונה בארץ ישראל. עד מהרה השתלב בהווי המקומי וחש את עצמו כיליד הארץ. הוא התהלך להנאתו במכנסי חאקי קצרים בטיילת של חוף תל אביב, קנה 'סאברס' ותירס חם מרוכלים, ואחר כך ישב בבתי קפה וכתב מאמרים ופיליטונים. כעבור שלוש שנים עזב פרסקי את הארץ ושב לניו יורק. 'אתה שוב כאן, פרסקי, מה קרה?'  שאלו אותו חבריו הסופרים. 'אומר לכם את האמת', השיב להם, 'נוכחתי לדעת כי אינני יכול לחיות ללא הגעגועים לציון'...

גם הוא שב לציון לאחר מותו, ונטמן בבית הקברות בקרית שאול

ונסיים במכתב מרגש שכתב שמחה וילקומיץ (1918-1871), מראשוני המורים העבריים בארץ, לתלמידתו מראש פינה שרה סוגין, אשר התלבטה עמו בדבר עתידה. השנה היא תרע"ב והמחנך מביע באוזניה עד כמה רעה בעיניו עזיבת הארץ: חטא כבד וטיפשות גדולה.

ואין מוחי מוכשר כלל להשיג איך כה יוַאלו אנשים לעזוב ארץ מולדת, ארץ העבר והעתיד של עמנו, לנוע לארצות נכר ולהיטמע בגויים. אכן חוטאים הם, בני עמנו, לארצם ולנפשם חטאה גדולה ... לבי עלי כואב לראות כי גם הטובים בתלמידינו ובתלמידותינו אינם מגיעים בחיבתם לארצם ולכל קדשי עמם לקרסולי הפועלים והפועלות, המורים והמורות העולים מרוסיה, מגליציה ומיתר ארצות הגלות.

הוא מעיד על כאב לבו נוכח ירידתם מהארץ של תלמידיו, להם הקדיש את חייו, ועל תחושותיו הקשות כלפיהם: 

אתאבל עליהם כאשר יתאבל יהודי נאמן לדתו על בנו המומר שעזב את עמו ואלהיו בגלל צל של הנאה חומרית. כמוהו אחשבם לפושעים ולבוגדים כל עוד לא ישובו בתשובה שלמה לעמם ולארצם.


מכתבו של וילקומיץ לשרה סוגין, תרע"ב
ל"י ריקליס (עורך), המורה (לזכר ש"ח ולקומיץ ז"ל), הסתדרות המורים בישראל, תשי"ט, עמ' 252



42 תגובות:

  1. לא נעים אבל לפעמים אני תוהה אם העוזבים לא עשו נכון.

    השבמחק
    תשובות
    1. לא במקרה מפרסם אליהו יקירנו את הפרק הזה בימים הרי גורל אלה

      מחק
    2. במיוחד אלו שעזבו לאירופה ופגשו בתוך שנים מעטות את "אוהבי היהודים" מגרמניה, מפולין מאוקריאינה מרומניה מהונגריה, ושאר ארצות ה"תרבות".

      מחק
    3. הכתוב על מצבתו של פרץ הרצנשטיין בזכרון יעקב - מכמיר לב. הכתבה הנפלאה מעוררת בי שמחה וכעס. שמחה על שום שהורי אינם בחיים לחזות בזועה. כעס - משום שהורי שעלו בתחילת שנות השלושים מאירופה לא המשיכו לקנדה. לי זה מאוחר מידי.

      מחק
    4. הייתי משנה את כותרת המאמר המצויין: לא נלך מפה - שירי התמימים.

      מחק
    5. אחרי אימי ז"ל חיזר בלהט חייל אוסטרלי בתקופת המנדט. הוא חזר והיא נשארה. טיפשה.

      מחק
    6. זה מזכיר לי את אמי ב1949 באיטליה שהיו לפניה שתי הצעות לשיקום, אחת מדודים בניו יורק והשנייה ממשפחה מאמצת בפירנצה והיא הטיפשה רצתה רק את ארץ ישראל, לחיי עוני,וסבל בלתי נגמרים

      מחק
    7. עצוב - גם בפני אימי היית הדילמה ולשמחתי ולשמחת ילדיי ונכדיי בחרה את א"י .

      מחק
    8. היורדים הם אכן נוטלת נמושות. תבוסתנים אגואיסטים. כאלה עדיף שלא יהיו פה.

      מחק
  2. תודה גדולה לאליהו הכהן. מאמר נפלא, מרגש ונכון מאוד להיום הזה. בזכות עמלם וסבלם אנחנו יושבים מפונקים ומעודנים. כאן בציון המצוינת.

    השבמחק
    תשובות
    1. ציון המצויינת? ארץ אלימה של בורים,מלחמות ושנאת חינם

      מחק
    2. ציון המצוינת - אתה אמיתי????

      מחק
    3. ציון - ארץ אוכלת יושביה.

      מחק
    4. למרבית הצער, רבים הם כפויי הטובה אשר מתכחשים לטובה של הארץ. כמותם כמרגלים. הנגזר עלינו לשוטט עוד 40 שנות מדבר?

      מחק
    5. כפוי טובה? אני נכה צה"ל. שרתתי ביחידה קרבית מאד כי קיבלתי חנוך קלוקל. אז אני מרגל ועוכר ישראל היום. הורי מתהפכים בקיברם. ארץ ארורה.

      מחק
    6. נהפוכו. רוצים שיהיה יותר טוב ולא מתעלמים מהרע.ויש ממנו הרבה. ישר להאשים בחוסר פטריוטיות?!!!

      מחק
    7. תגובתי כוונה לאנונימי שמאשים בכפיות טובה כמובן

      מחק
  3. מאמרו הנפלא (כרגיל!) של יקירנו אליהו הכהן זרק אותי באחת כמה עשורים לאחור, לימי מעברת האוהלים שלנו בעכו, כאשר חלומות שיבתנו למולדתנו היהודית נתקלו במציאות קשה של חום בלתי נסבל, מדיניות של צנע ומחסור, חוסר עבודה ועתיד מעורפל. בן חמש-עשרה הייתי אז ובראותי רבים מבני עירי פלוצק שבפולין, אנשים טובים שיחד איתנו עלו ארצה, נשברים, נכנעים ומתעופפים לאמריקה להיטיב את תנאיי חייהם, הדבר הכאיב לי מאד והעציב. הכאיב מאד, אך בסתר ליבי יכולתי להבינם: שורדי שואה, שהמלחמה השמידה את יקיריהם והרסה את כל עולמם, ביקשו להבטיח אופק בהיר יותר לילדיהם הפעוטים.
    המעברות בהן התגלגלתי לא הצליחו לפגוע בתהליך העקבי והעיקש של התאהבותי בארץ הזאת, הרף כל הקשיים והאסונות שפקדו אותי. כן, אני אומר, לא נזוז מפה! ואני אומר זאת במלוא התוקף דווקא בימים אלה בהם לאומנים טרופי כוונות חותרים תחת משטרנו הדמוקרטי במטרה להפכו לדיקטטורה מפחידה. אני כבר הייתי פעם שם, ולא מתגעגע לשוב אליה.
    אליהו יקירי, תודה מקרב לב על פנינה תורנית!

    השבמחק
  4. קראתי את המאמר מבלי לעשות כל הקשר אקטואלי. זה פרק נכון ויציב בתולדות העלייה לישראל מכל התפוצות - ללא קשר תמטי ותודעתי לארועים השוטפים. האם היה כאן טוב יותר בשנת 2.000 ??? לפתוח עתונים.....העלייה לישראל תמיד הייתה מעשה והחלטה. לצעירים קל יותר, למבוגרים קשה יותר. ליחידים קל יותר, למשפחות קשה יותר. לנועזים קל יותר ולציונים קל וחומר קל יותר. וברוכים יהיה מי שהחליט/ה לחיות כאן.

    השבמחק
  5. מאמר נפלא. מעניין לאן פנו העוזבים. באמצע שנות ה-20 אמריקה סגרה את שערי הכניסה (לקנדה עדיין אפשר היה להיכנס בדוחק). האם העוזבים רצו לחזור למחוז ילדותם, או להתקדם למקום חדש? השאלות האלה חורגות מגבולות המאמר, אך הן לא פחות מעניינות.

    השבמחק
  6. כתבה נפלאה. כרגיל אצל הכהן הגדול.
    ואורי צבי גרינברג - כתב על היורדים אל ים יפו -

    וּלְכָל יוֹרֵד אֶל יָם יָפוֹ, כְּמוֹ אָח אוֹבֵד לִי אֲלַוֶּה,
    אֲשֶׁר בִּרְכַּת פִּי לֹא יִשְׁמַע,וְזִיו הַדֶּמַע בִּי לֹא יֶחֱזֶה :
    מְצָא מַרְגּוֹעַ בַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ..
    אֵל בְּצִיּוֹן יוֹדֵעַ כַּמָּה סָלְדָה זוֹ הַגְוִיָּה תַּחַת שׁוֹטוֹ שֶׁל הַיֵּאוּשׁ,
    וַיְהִי פֶּה שֶׁזָּרָה מֶלַח עַל שָׂרֶטֶת
    אֵל בְּצִיּוֹן הַיּוֹדֵעַ - כַּמָּה קָדַח,רַן וְקָדַח

    Heroica ,"אימה גדולה וירח
    המשוררים הגדולים , אלתרמן ואצ"ג הבינו ללב ה"יורדים"

    השבמחק
    תשובות
    1. נפלתם על הדור הלא נכון
      https://youtu.be/qAC1SBeVieQ
      לחיי דור תש-לא-פג

      מחק
  7. שלום. כתבה יפה ומעניינת. כל המקטרים על המצב היום עושים זאת מתוך בתים מרווחים, בטן מלאה, משכורת יפה בדר"כ וחופש ביטוי מוחלט. תפתחו את העיינים לראות מה טוב, לא רק מה רע בעיניכם. ש.ש.

    השבמחק
    תשובות
    1. יובל נבו

      מחק
    2. מהרסיך ומחריבך - ממך יצאו.

      מחק
  8. מזמן לא התרגשתי עד דמעות למקרא מלאכת מחשבת שכזאת של שיבוץ דברי עדות, שירים ופרקי זמר שחקר, דלה וכתב לנו הפעם אליהו הכהן שליט"א בנושא שהיה וכאוב עד מאוד גם בימינו.

    חמרא למריה וטיבותא לשקיה, ויישר כוחו של פרופ' דוד אסף על מעדני הכהן הגדול שהוא מספק לנו באופן קבוע תוך עריכה משובבת עין.

    השבמחק
    תשובות
    1. מצטרף...מאמר עוצר נשימה. כל פעם שחשבת שמר הכהן הגיע לשיא בא אחד חדש. וקראתי רק שליש בינתיים.ישר כח

      מחק
  9. ראו גם: יפה ברלוביץ, "סיפורי הירידה של העלייה הראשונה", מעריב, מוסף לספרות ואמנות, 5 בספטמבר 1980.

    השבמחק
  10. כל החשבון עוד לא נגמר

    השבמחק
  11. ואני לא אסלח לאלה שמאלצים אנשים צעירים בימינו לשאול את עצמם: "האם באמת אין לי ארץ אחרת "? תודה רבה לאליהו הכהן ולדוד

    השבמחק
  12. אימי שרה לא נזוז מפה. אם נכדי יחשבו כך?לא בטוח

    השבמחק
  13. תודה על הכתבה המעניינת מאוד ועל השירים המצורפים אליה.
    כתמיד - נהניתי מאוד לקוראה.
    עצוב עד מאוד היה לי לקרוא את תגובות המגיבים - הייאוש והאכזבה ניקרו ברוב התגובות ומעין כעס על הוריהם שעלו לארץ להגשים חלומות של דורות ולא פנו לארצות אחרות.
    גם אני נואשת, מודאגת ומאוכזבת מאוד ממה שקורה עתה בארץ. אך אני בכ"ז גאה מאוד בהורי, בייחוד אבי שעזב בשנת 1934 משפחה עשירה מאוד ומבוססת ברומניה ועל אף התנגדותם עלה לארץ עם אמי (שבעצם העדיפה שיסעו לקנדה כי הייתה לה שם דודה..).
    ברומניה היה מנהל חשבונות במפעל גדול, כאן החל לעבוד בכבישים אצל מרדכי איש שלום ואחר שש שנים בסדום במפעלי ים המלח. ואחר מטעם קרן היסוד בהקמת קיבוצים ברחבי הארץ.
    להגנה נרשם ביום השני לאחר העלייה לארץ.
    היה באמת מבוני ומגיני הארץ!! אני גאה בו מאוד!!
    אני גאה בהורי ומצרה מאוד מאוד על מה שקורה כאן ועודני מקווה שיגיעו ימים טובים יותר, מאחלת לעצמי ומייחלת שעוד אזכה לכך. (אני כבר בת 88 שנים ולא בטוחה בכך..)
    לצערי שלושה מילדי ירדו לארבע כנפות תבל נכדיי כבר נולדו בניכר - על זה אני כואבת אך במצב הדברים עתה בעצם אין לי מה לומר..
    וכפי שכתבתי - מאחלת ומייחלת לראות ימים טובים יותר!!

    השבמחק
  14. תמה הציונות המודרנית.השתעשענו ברעיון 100 שנה ויותר. ברור כשמש ששום דבר לא מאחד אותנו. הציונות מעצם הוויתה היתה תנועה חילונית. כעת יש לחלק מאיתנו שאיפה לחזור ולשחוט פרות (במיוחד אדומות). הזיה שמועצמת ושתביא עלינו חורבן. בוודאות.
    סבתי שעברה שואה, אובדן נוראי. היתה אשה משכילה וחכמה אמרה לי לפני 40 שנה באידיש : "אידן דאף נישט הובן המדינה" - ליהודים אסור שתהיה מדינה. אז לא הבנתי.

    השבמחק
  15. נשיקות לאליהו, שומר החותם, ותודות לדוד.
    לבי לבי למי שיכתוב בעוד שנות דור את המשך המאמר.

    השבמחק
  16. עוד פנינת מאמר לשרשרת הנהדרת של מאמרי קורא דורות השיר והזמר, גדול העצה ורב העלילייה, אליהו הכהן אביר השירה. ולענייני דיומא, יותר משיושבי הארץ אהבוה, אהבו הם להתכתש זה עם זה עד זוב דם. מימי מושבות הברון ומאבקי העבודה העברית ועד רגעים אלו ממש. אבל כל מחשבי התועלת מרחיקי ראות שליבם נשא אותם חזרה לארצות מוצאם או ליבשות מרוחקות, עלו השמיימה בעשן כבשנים או שצאצאיהם היום אינם כבר חלק מהעם היהודי. המיעוט שהצליח לשמור על זהותו היהודית, חושש בדרך כלל להבליט אותה מחשש לביטחונו ולמעמדו. כך גם בארצות מערביות נאורות, כולל בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מי שאופן קיום שכזה טוב בעיניו - יבושם לו.

    השבמחק
  17. תודה על האסופה המרתקת המרגשת והחשובה. לי היא דוקא הוכיחה שתמיד היו קשיים ותמיד בגולה היה יותר נוח וכמה טוב שהטובים נשארו והולידו אותנו כאן. בינתיים ישראל נמצאת במקום גבוה מאד בטבלת האזרחים המרוצים מארצם.
    אגב, אני כבר מכין תחקיר המשך, שירים נגד ירידה בימינו. "ציפי פרימו מחולון לון לון", "יושב בסן פרנציסקו על המים", "לונדון לא מחכה לי", "גרה בברלין" (שירו המבריק של קובי לוריא), ואתם יודעים מה? אפילו "ונצואלה" (של דן אלמגור ווילנסקי), נגמר ב: "אני רוצה לפתח תקוה".

    השבמחק
    תשובות
    1. ציפי פרימו מחולון נסעה באיילון דרום רום רום. והופ מפגין אך ראתה ואת ביציו ללא היסוס דרסה..
      (מילים: ביבי לחן :עממי)

      מחק
  18. אליהו הכהן, אשריך ואשרנו שזכינו לכתיבתך - מחקריך. ולמקרא הרשימה שלך, על רקע הרוח הנכאה העולה מכמה כותבים, אין לנו אלא להתעודד שאין חדש תחת השמש, היהודים תמיד צריכים לבכות או להתלונן על משהו, הרי לא יתכן שטוב לנו בארצנו - מדינתנו. וכמה נחמד היה לנו לפני 80 שנה באירופה ובארצות האיסלם, נעים להיזכר... או איך חיינו כאן בארץ ברווחה ובשקט ובבטחון, לפני ביבי והמהפכה. נו באמת, תפסיקו להתבכיין.

    השבמחק
    תשובות
    1. לא יודעת היכן מר עדיאל חי. היכן שאני מסתובבת ישנה אלימות נוראית בכל מקום ומכל סוג שהוא.סליחה שאני מתבכיינת ודואגת לשלום ילדיי.מה זה החרטא הזאת?!

      מחק
  19. מחוץ לכתבה הכיפית הזו על הנשארים בא"י ועל העוזבים אותה לאורך השנים, מעניין לקרא גם את תגובות קוראי הכתבה. התגובות רק מעידות שלא הישתנה הרבה. יש מגיבים ששייכים לקבוצת הנשארים ולא זזים מפה ויש כאלו שאולי רומזים שהם מבין המוכנים לעזוב. זה וזה לגיטימי ומובן.
    אני עצמי מאושרת שהורי הגיעו לכאן מגרמניה בעוד שזה היה אפשרי. אבל לא כולם מבני המשפחה הבינו מה קורה ונותרו מאחור. למרות הסיוט שאנחנו עוברים עכשיו, אני מאמינה שנתגבר. מקווה שאיני טועה.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
התגובות מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.