כמדי שנה בשנה כן גם השנה בוגרי 'תיכון חדש' בתל אביב מציגים לראווה על גדר בית הספר (דרך נמיר 81) את עבודותיהם האמנותיות.
[2] ואם אני לא אראה אותו מי יראה? (אגי משעול)
[9] אז אני הולך, ואתה נשאר פה לבד (יהודה עמיחי)
[27] אדוני ישלח נא מבט אחד גם אלי (יחיאל מר)
[40] איפה השוויון, איפה החזון, איפה המוסר, איזה ביזיון (חכמת עם)
נתלו שם עשרות עבודות שרובן מבוססות על ציטוטים מעולמות הספרות והשירה: מרחל המשוררת, נתן אלתרמן, יהודה עמיחי, זלדה נתן זך, מאיר ויזלטיר, דן פגיס, יונה וולך ותרצה אתר ועד להבדיל רוני סומק, אגי משעול ועדי קיסר, וגם סופרים ומשוררים מחוץ לישראל – עולם רגשי וספרותי מגוון להפליא. אך לא רק ספרות גם התייחסויות פוליטיות וחברתיות לסוגיות שבחלל העולם ובעולמם של התלמידים והתלמידות. אולי מהם יקומו הציירים והמאיירים הדגולים של הדור הבא?
איתמר לויתן תיעד אותן. מתוך מעל מאה עבודות אנו מביאים כאן מבחר קטן ומצומצם של ארבעים, ואין סדר לתמונות.
התערוכה עדיין תלויה על הגדרות אבל מן הסתם לא תישאר שם לעוד זמן רב.
*
[1] כאילו אפשר למתוח קו ולומר – מתחתיו העוני (רוני סומק)
[3] הנערות כולן ירדו למים (תרצה אתר)
[4] אני מרשיע בלבי את האחראי (נתן זך)
[5] כאשר שחררתי את דג הזהב צחק הים (זלדה)
[6] אט אט לומדים ילדים לשנוא (מאיר ויזלטיר)
[7] בטרם אתא הליל – בואו, בואו הכל (רחל)
[8] זה חלום פשוט ... ללכת יד ביד עם אהובתי (פט פארקר)
[9] אז אני הולך, ואתה נשאר פה לבד (יהודה עמיחי)
[10] אם תתקע במסע אל. אס.די תזכור אותי (יונה וולך)
[11] הכל ברור ומאורגן: האושר מושלם אך קצרצר (רות בלומרט)
[12] משונה להיות אשה בדור עז, דור אלימות (זלדה)
[13] תעבור קנאתי שותקת (נתן אלתרמן)
[14] הרגע עלובי, אל תוסף לבכות (אברהם ברוידס)
[15] שובר את כל השיאים של עצמי (דן פגיס)
[16] כל זה אינו שלי, אני מתבונן בו בתמהון (נתן זך)
[17] לא לשכוח שהילדים באים להסוות סערות (רוחמה וייס)
[18] ואם אני לא אראה אותו, מי יראה? (אגי משעול)
[19] אני מוחקת את עקבות מלותי ומתקנת אותן בעפרון (טויו שיבַּטַה)
[20] מפזרת צבעים על השולחן (מירי גלעד)
[21] היה לנו אוצר סמוי של פנאי (זלדה)
[22] קום ושל את סנדלי הגורל וצעד בכפות רגליך שלך (יחזקאל רחמים)
[23] חברים החפצים לעמוד על ידידותם (שמואל הנגיד)
[24] בהתחלה אתה חש מביש (אולף האוגה)
[25] מן המקום שבו אנו צודקים (יהודה עמיחי)
[26] ישוב טלה אל חיק האם (לאה גולדברג)
[27] אדוני ישלח נא מבט אחד גם אלי (יחיאל מר)
[31] סימן שהיא התאהבה בי מהסיבות הנכונות (מרדכי הורוביץ)
[32] כשהבן לובש מדיו, משתנה הבית (אלי נצר)
[33] ויש לו את העתיד הנכון (עדי קיסר)
[35] איש איננו אי, כל אדם הוא חלקת יבשת (ג'ון דאן)
[36] איך הכאב הסמוי ממשיך לפעפע (אהרל'ה אדמנית)
[37] מה הפריד ביננו: היטלר? מוסוליני? (נתן זך)
[38] אבל מה עם כאלה שהיו איתך בנפילות (נעם חורב)
התמונה האחרונה היא על בסיס משפט של יוני רועה ב"איזו מדינה".
השבמחקרעיון יפה. רעיונות מיוחדים.
השבמחקדבר אחד לא הבנתי בפתיח : למה מופיע "ועד להבדיל רוני סומק...". האם רק להבדיל בין המתים לחיים או מסתתר משהו נוסף.
להבדיל בין המתים לחיים. חשבתי שזה מובן מאליו...
מחקפרופסור אסף היה ברור ואין צורך להיות פדנטיים.
מחקמכל מקום, הביטוי המקובל בעברית במקרים כאלה הוא "יבדלו לחיים ארוכים".
אכן ניסוח לא מוצלח, על גבול הפוגע, בלשון המעטה... חבל.
השבמחקאז תתנצל !
מחקהרעיון נהדר. צעירים מאוד מזדהים עם בקורת חברתית, וזו מלאכתם. אך על פי הרשימה של המשוררים המצוטטים,, לי נראה שעולמם של הצעירים צר מאוד. הכל נשאר באותה "מיליה" של משוררים, כאשר בימינו הרשימה הרבה יותר עשירה.
השבמחק"וקול כסיל ברוב דברים"
מחקאמר עוד משורר מ'המליה' המאוס כ'כ...
צודק. ובולט הפער בין משוררים אמיתיים כאלתרמן ורחל לבין מאחזי-מלל נטולי כשרון כנתן זך וממשיכיו, אבירי הסתמיות והחנופה הניו-אייג'ית והתקינות הפוליטית המתחסדת.
מחקסליחה - צודקת. לאה צודקת
מחקנתן זך גאון.לא פחות ! סליחה באמת...
מחקככ אפייני לחשיבה הימנית החבולה הזילזול (בלשון המעטה) בנכסי צאן הברזל של התרבות כגון ספרות ובמיוחד שירה.
מחקראינו כמה רחוק הגיע השמאל עם היהירות הזו.... תמשיך עם המרירות שלך....
מחק"הגעתי" רחוק או קרוב, אין דבר אנושי ומתבקש בחיים שלנו כאן עלי אדמות מלבד להיות "שמאל" .
מחקמה אתה מייצג בתור "ימני"?!!
רק תסביר לי בבקשה!
נראה לי שטוב להחליף את המושג "קו העוני", ולכנותו *קב העוני*
השבמחקואז תתיתר השאלה ש'כאילו אפשר למתוח קו ולומר מתחתיו העוני' (רוני סומק)
תערוכה מרגשת למאגר יצירות משובח
השבמחקקול כסילה
השבמחקעבודות יפות
השבמחקכָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –
השבמחקעַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;
לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל
הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.
לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,
הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:
לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,
עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.
בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!
מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר
שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל
אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?
תל-אביב, תרפ"ז