‏הצגת רשומות עם תוויות ברוך גיאן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ברוך גיאן. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 10 באפריל 2026

ברוך הבא: ממלכת הצבאים בימי מלחמה


צילם וכתב ברוך גיאן

בימי שגרה, בסתם ימים של חול, אני אוהב לטייל בעמק הצבאים בירושלים, לשוטט במרחביו ולצלם את אוכלוסייתו. זו לא רק פנינה נדירה של מה שמכוּנה 'טבע עירוני', אלא גם מקום שפִּתְחוֹ סמוך באופן כמעט לא סביר למקום מגוריי. 

מרחק של כעשר דקות הליכה מביתי בשכונת רמת שרת, ואני נמצא בעולם אחר שכמעט קשה לדמיינו. עולם רחב ידיים ויפהפה, שאין בו היסטוריה או דת, אין בו לחץ או עצבנות, רק טבע, צמחייה ובעלי חיים. האנשים שתפגוש בדרך הם תמיד מאירי פנים וטובי לב. אין פרץ ואין צווחה, יש נינוחות של פארק שמחוץ לזמן ולמקום הישראלי והירושלמי.

בימי מלחמה קשים אלה, הטיול בעמק והמעקב אחרי דייריו יש בהם סוג של אסקפיזם. 'בעלי הבית' האמיתיים של המקום הם כמובן הצבאים. גם כאן יש 'ימי קרב', לפעמים מעודנים ואסתטיים, לפעמים תוקפניים ועצימים. הקרבות כאן הם לא על דת או  על זהות לאומית, אפילו לא על מזון, אלא בדרך כלל על ליבה של נקבה, ובמילים אחרות: על אהבה, על זוגיות ועל יצר ההתרבּוּת. אולי גם אנו, בני המין האנושי, היינו כאלה לפני כמה עשרות אלפי שנים, ותראו מה קרה לנו מאז...

לפני 11 שנים, סמוך לפתיחתו של הפארק, ביקרתי בו ודיווחתי על רשמיי לקוראי בלוג עונג שבת ('צייד הצבאים', 1 באפריל 2015). בכל העמק היו אז שישה צבאים בסף הכול. המבקרים במקום בקושי ובמזל הצליחו לראותם, ובלב המתכננים והאחראים היו ספקות וחששות בנוגע לעתיד. היום יש בעמק כ-130 צבאים – משפחות ובודדים, זכרים ונקבות, בכל הגילים. הניסוי הצליח. עתה זהו אתר הטבע העירוני הגדול בארץ, וזה כמה שנים צוות העובדים אף 'מייצא' צבאים בחזרה לטבע, וכך נשלחו כמה מהם לשמורת גמלא בגולן ואף לרמת הנדיב שבכרמל.

עצי פרי ניטעו לאחרונה כדי להוריק את העמק, ובעונת הפריחה הממשמשת ובאה הם יחגגו בגלי פריחה בכל הצבעים.

מרכז מבקרים חדש – נאה מאוד, בעיניי, מן הבחינה האדריכלית – נחנך לאחרונה במקום שבו הייתה פעם סככת מיון פירות, כשהיו כאן מטעים של קיבוצי ההר. המרכז כולל תצוגות של פרטי טבע, פרפרים וחרקים ואף שלד של צבי. זכוכית עבה וחזקה היא הקיר המערבי של המרכז ודרכו ניתן לראות את הבריכה ובעלי חיים קטנים.


למרות הגשמים שעוד פוקדים אותנו, הטבע כבר מזהה את האביב. העשב הירוק דשן מתמיד ובשל הגשם נוצרות שלוליות מים חדשות. עצי כליל החורש זוהרים ביופיים.

בשל ימי המלחמה זה כבר שבועות שעמק הצבאים סגור. הלב נחמץ. זה לא כל כך נעים לראות גן סגור... בסתם ימים של חול, העמק הוא מעין בית ספר לטבע לתלמידים רבים מבתי הספר הסמוכים (בית ספר 'יער' למשל), אבל בימי מלחמה ואזעקה – דממה.

עליתי לצומת פת, שגם בימי מלחמה הוא עמוס. פועל סיני צעיר ישב על אופניים חשמליים והביט בפליאה בצבאים שבעמק. כשהגיעו חבריו הם מיהרו לאתר הבנייה.

עשרות הצבאים שבהם צפינו ליחֲכוּ בשלווה סטואית את העשב הטרי, ומקצתם ליקקו את פרוותיהם. בימי החורף הם מצמיחים מעין פרוות שיער המגינה עליהם מן הקור. המראה היה מנוגד בתכלית לצפירות האזעקה ויירוטי הטילים שהרעידו את העיר מדי פעם.

היו צבאים שהתגודדו סביב מערכת המים הסולארית שהותקנה בכניסה לעמק.

במרשתת מצאנו סרטון קצר שמסביר את הייחודיות של מערכות המים בפארק:

המשכתי כשלצידי צועדים צעירים ומבוגרים בודדים בהליכת בוקר או כאלה שדיוושו על אופניהם.

בפינת הרחובות גולומב ובגין רעש גדול של מים נשמע. מעבר לכביש ניתן היה לראות מפלים קטנים של מים שנוצרו מזרימת הלילה. הבריכות המלאכותיות, שהתפרשו עכשיו עד הגדר הדרומית, משכו עופות מים.

החוגלות השמנמנות הידסו בעשב הירוק.

לאורך דרך בגין פרחו עצי כליל החורש בוורוד עז. יפה היה לראות את הצבאים במרחב הפתוח דרך הפריחה העזה.

שניים מהזכרים נערכו לקרב של בוקר, ואני הצלחתי לעקוב במצלמתי אחרי שלבי הקרב השונים. תחילה זה נראה כמו משחק שעשועים בין חברים, ובלי סיבה נראית לעין התפתח למריבה.

ההתגוששות לא הייתה אלימה במיוחד. אף אחד לא נפצע ממש...

לבסוף, אולי בהתערבותם של 'מבוגרים', הושג הסכם שביתת נשק או הפרדת כוחות. חיי הצבאים חזרו לשגרה המבורכת, ושני היריבים חיככו את ראשיהם זה בזה. רמז לעתיד הגיאו-פוליטי שלנו? נקווה ונתפלל.


היו צבאים שהביטו בי כמו בפליאה, כביכול לא זכו זה זמן רב במבטי אדם...

בדרכי חזרה ראיתי קבוצת צבאים עומדת על השביל, כמו תוהה אם מותר לה להגיע למקום שהוקצה לבני אדם.


יום נוסף יצאתי אל העמק והפעם במזג אוויר אנגלי שפקד אותנו עם ראשית האביב. השמיים היו אפורים וערפיליים, והטפטוף לא פסק.

השיר 'מה עושות האיילות בלילות' התנגן לי בראש, אף שמדובר כאן בצבאים ולא באיילות... 

שאלתי את עצמי מה עושים הצבאים בגשם? הייתי בטוח שהוא לא יפריע להם, אך כיוון שיש להם אפשרויות רבות להסתתר, התברר לי שהם מעדיפים דווקא את העצים הסוככים על פני המרחב הפתוח. 

עשרות צבאים התגודדו בצד המערבי של העמק, ליחכו עשב, סרקו את פרוותם והתבוננו בי. הצבאים חיים בסביבת אנשים, ונראה כי הזמן הארוך שבו נעדרו בני האדם מהעמק מעורר בהם תהיות... אולי גם הם מבינים שיש מלחמה בעולם?

בדרך חזרה זכיתי להתרעה ולאזעקה שהביאה אותי בפעם המי יודע כמה למקלט.

מי ייתן ותסתיים המלחמה ונשוב  אנו ובעלי החיים שעימנו  לשגרה.

________________________________

ברוך גיאן הוא צלם ומדריך טיולים baruchgian@gmail.com

יום שישי, 20 במרץ 2026

ברוך הבא: לפנים מן החומה בימי מלחמה

 

צילם וכתב ברוך גיאן 

ימי מלחמה, מלחמת איראן השנייה, אבל כוחו של המיתוס – שאומנם הופרך מדי יום ביומו – ש'בירושלים בטוח יותר', מוציא אותי מהממ"ד המוגן שבבית בדרכי הקבועה אל העיר העתיקה. כי הרי לשם, לאתרים הקדושים למוסלמים, 'הם לא יכוונו'... זאת ועוד, אלה ימיו האחרונים של צום רמדאן. רציתי לצלם את התושבים שבתוך החומות בימים מתוחים אלה ולראות מה יום מִימִים.

כבר בכביש שיורד מזרחה מכיכר צה"ל אפשר לראות את שער יפו שסגור על מנעול ובריח. כמו בימים הרחוקים ההם, כאשר תושבי העיר הסתגרו בבתיהם מפחד שודדים או צבאות זרים. 

למוחרת מישהו כבר פתח פשפש בדלת הברזל. 

דלתות הברזל כוסו עד לא מכבר בדִבְקִיוֹת, המוכרות לנו מרחבי הארץ, שמנציחות דיוקנאות וצוואות של גיבורי ישראל שנהרגו במהלך 7 באוקטובר והמלחמה שאחריו. היה כנראה מישהו שהחליט שהדבקיות הללו 'עשו את שלהן', ועכשיו אפשר להסירן. הגירוד המסיבי פצע את השער ויצר מפגע אסתטי. לא לכבוד המתים ולא לכבוד החיים. 

בין כך ובין כך, מרתק היה להשתהות קמעה ולצפות בנכנסים וביוצאים דרך הפשפש. 



בצידו הפנימי הנעול של שער יפו נערמו גדרות חסימה.



רק בודדים צעדו לאורך הטיילת של רחוב יפו הצמודה לחומה, בהם חרדים, ערבים, בנות אולפנה. התיירים ומתַקני העולם נעלמו ואינם.

באפלולית הרחובות עוברים בשעה כזאת (שמונה בבוקר) רק מעטים. החנויות ברחוב דוד (רחוב השוק) סגורות ונעולות, ותישארנה כך לאורך היום כולו. למעט בתי אוכל בודדים או חנויות מכולת, אין שום מקום שאפשר לשבת בו ולאכול או לשתות משהו. 


חציתי את כיכר עומאר אבן אל ח'טאב וירדתי ברחוב דוד (רחוב השוק). במפגש עם רחוב הבשמים, ובהמשך ברחוב בית הבד,  יצאו נשים מחושך לאור. 

פניתי שמאלה אל רחוב הנוצרים, ולהפתעתי שער כנסיית יוחנן המטביל היה פתוח. התכופפתי מלוא קומתי כדי לצלוח את הפשפש הנמוך ונכנסתי פנימה.


הכנסייה הקטנה, היפה והקדומה, השייכת לזרם היווני-אורתודוקסי, עברה לאחרונה שיקום, וציורי הקיר חודשו בצבעים עזים. זה היה היום הראשון של השבוע, וכמה כוהני דת שהיו במקום ניהלו את התפילה בשפה הערבית. לצידן התפללו עוד שלוש נזירות רוסיות מכנסיית אלכסנדר נבסקי הסמוכה.


סמוך לכנסייה מצאתי חנות מכולת ובה גם מכונת קפה. מוחמד, שבעצמו צם, הזמין אותי לאספרסו ארוך. הוא סיפר כי הצום עובר עליו בקלות, ואחר כך דיברנו על מזג האוויר הנוח שמיטיב עם כולם. המלחמה לא הוזכרה.


משם רציתי להגיע לרחבת כנסיית הקבר, אך מתברר כי הגישה למקום סגורה משני צידיה, משוק הַצַּבָּעִים ומרחוב סנט הלנה.


שני שוטרים עמדו בחזית תחנת המשטרה הקטנה הסמוכה לכנסייה ומנעו את כניסת המבקרים הבודדים. בימי מגפת קורונה הייתה הכנסייה סגורה, אבל הרחבה נותרה פתוחה. אחד השוטרים סיפר לי כי בתוך הכנסייה נמצאים רק אלו המשרתים בה. נציגי היוונים, הפרנציסקנים, הארמנים, ואולי גם הקוֹפְּטים.


דרך רחוב בית הבד טיפסתי במדרגות המוליכות למתחם האתיופי דיר א-סולטן שבנוי על גג כנסיית הקבר. אני אוהב את המקום המוזר הזה. הוא משרה עלי שקט ומפעיל אותי כצלם גם אחרי עשרות שנים של ביקורים במקום.

הכנסיות האתיופיות היו סגורות. בפתח הכנסייה שעל הגג השתטחה מאמינה על הרצפה במשך דקות ארוכות. אחר כך התיישבה והמשיכה להתפלל. 

כשראתה את הנזיר במקום נשקה לצלב שבידו ואף נישקה את רגליו. זה היה מחזה משונה. 


אחר כך טיפס אותו נזיר ל'פנטהאוז' שלו בדיר א-סולטאן. זהו מקום ציורי ומיוחד במינו. בפעם האלף התפעלתי בקול מכוכי המגורים העתיקים שמסביב.


כששוחחתי על כך עם צעיר אתיופי חביב ודובר עברית ששהה שם, הוא השיב לי: 'עבורך זה אקזוטי, אותנטי ועתיק, אבל עבור הנזירים זהו סיוט מתמשך'. הנהנתי בהסכמה. הסטטוס-קוו שבין העדות הנוצריות המחזיקות במתחם הקדוש הוא הדוק וקפדני, ולמעשה לא מתיר להם כל מקום לשיפוצים של ממש שייטיבו את תנאי חייהם.

הנזירים שהתכנסו ליד חדר האוכל ניצבו לבקשתי לצילום. 


אחר כך התכוננו לאחד מטקסיהם והפעם עלייה להר הזיתים. איך יגיעו? שאלתי. 'כנראה ברגל' הייתה התשובה.

כמה נזירות קופטיות ירדו במדרגות אל הפטריארכיה שלהן.


כשיצאתי לדרכי פגשתי את סלומון, השמש של כנסיות דֶבְּרַה גֶנֶת (מנזר גן העדן)  ברחוב אתיופיה 10 שבעיר המערבית. שמחתי לראותו עם אשתו ושלושת ילדיהם, כולם קורנים כאילו אין מלחמה בעולם.

קפיצה זריזה לכותל והוא נחשף בפניי במראה בלתי שכיח: ריק לחלוטין. נזכרתי בימי הסגר של מגפת קורונה, שהתחילו בדיוק לפני שש שנים, לקראת פסח 2020. 


בדרכי חזרה עברתי בחומוס של אבו נזמי ואספתי חומוס to go. המקום סגור לישיבה בגלל הצום. יצאתי כמו שנכנסתי: דרך שער יפו. השלט העירוני הגדול המכריז על העדלאידע, שנמתח למרגלות מגדל דוד, נראה מנותק מן המציאות. אולי גם בעירייה חשבו על מלחמה קצרה, אך בינתיים הדרך עוד ארוכה.

הגעתי בשלום הביתה, לעוד לילה של אזעקה מפחידה, לעוד ירידה למקלט.

________________________________
ברוך גיאן הוא צלם ומדריך טיולים baruchgian@gmail.com