מִשׁוּט בארץ: נסי נסים, מחכים למשיח, נתב"ג

א. ברוך שעשה לנו נס במקום הזה

במתקפת הטילים האיראנית, בחודש יוני 2025, נחת טיל גם בלבה של שכונת הדר הכרמל בחיפה וגרם להרס ניכר. בכל זאת, יש כאלה שחשו שנעשה להם נס ובירכו עליו בראש חוצות. 

'זו כמו תקופה של נס', אמרה אחת השרות בממשלת ישראל, שהקב"ה לא חנן אותה בבינה יתרה ובוודאי לא במידה של שפלות רוח וענווה דתית.

רחוב ארלוזורוב בחיפה (צילום: אבי בלדי)

ברכת הנסים היא מושג שנזכר כבר במשנה (ברכות, פרק ט, א), כשההדגשה היא שמדובר בנסים שאירעו 'לישראל', 'לאבותינו', לכלל ולא לפרט:

הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה.

במקרה זה תוקפו של הנס די מפוקפק. נכון שהטיל המסוים לא פגע בבית המסוים (וגם לא בהרבה בתים אחרים), אבל הוא אשכרה פגע בבית אחר והרס אותו לגמרי (ראו להלן). אז זה נס זה?

מכל מקום, בגמרא (ברכות, נד ע"א) מתלבטים אם ברכת הנסים רלוונטית גם לאדם פרטי, וסיפר אחד החכמים על פלוני שהלך במקום סכנה. קפץ עליו אריה וביקש לבלעו, אך אירע לו נס וניצל. הוא פנה לאמורא הבבלי רבא בשאלה, והלה אמר לו: 'כל אימת דמטית להתם, בריך ברוך שעשה לי נס במקום הזה', כלומר בכל פעם שתעבור באותו מקום תברך 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'.

אבל, כאמור יש כאלה שהנס לא ממש עזר להם, וגם לא צל קורתו של המשיח שליט"א מליובאוויץ', כפי שאפשר לראות בתצלום הזה:

בניין שנהרס מטיל איראני ברחוב נורדאו בחיפה (צילום: אבי בלדי)

ב. משיח לא בא

במושב ציפורי שבגליל יש מתחם הארחה פרטי שנקרא כפר ציפורי. במתחם יש קבר עתיק שלפי השילוט במקום מיוחס לרבי יהושע בן לוי (ריב"ל), שחי על תקופת 'התפר' שבין התנאים לאמוראים. בין כך ובין כך, הוא שייך למה שקוראים חז"ל. אומנם, מקום קבורתו אינו ברור כלל ויש שלוש מסורות שונות עליו: בטבריה, בבית שערים ובציפורי. די והותר לכל חובב קברי צדיקים.

השלט בכניסה לאתר מתחשב בדוברי יידיש. מי הם? אולי חרדים מחו"ל.

תחנת האוטובוס שבתמונה אינה באמת תחנה. זהו גימיק שתחנותיו רומזות למספרים הקשורים במסורת. כך למשל, קו 4 ('שנכנסו לפרדס'), מכוון לארבעת התנאים שעל פי התוספתא למסכת חגיגה נכנסו ל'פרדס' תורת הסוד.

ארבעה נכנסו לפרדס: בן עזאי ובן זומא, אחר [אלישע בן אבויה] ורבי עקיבא [...] בן עזאי הציץ ומת [...] בן זומא הציץ ונפגע [...] אלישע הציץ וקיצץ בנטיעות [...] רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום.

הצדיקים עולים בקו 36 (ל"ו צדיקים)

המשיח יגיע בקו 613 שרומז לתרי"ג מצוות.

ואם קצרה רוחכם לביאת המשיח – המתינו כאן, בצל.

צילומים: יוחנן פלוטקין

ג. מה חדש בנתב"ג

נתב"ג הוא שער הכניסה והיציאה מהארץ. אלפי אנשים עוברים בו בכל יום, והשילוט? על הפנים (וב'אנגלית' ישראלית : On the face).

אולי שרת התחבורה מירי רגב, בנסיעותיה הרבות לחו"ל, תיתן את דעתה גם לשלט העילג הזה?

צילום: טל סגל

ארץ הקודש: כת משחיתי השלטים

השחתת השילוט לחדר הסעודה האחרונה בהר ציון (צילום: רות כהנוב)

מאת רות כהנוב

לא פעם אנו קוראים, שומעים ורואים באמצעי התקשורת על התנכלויות למוסדות דת ואנשי כהונה נוצרים, ובהן יריקות, תקיפות מילוליות ופיזיות, וכן ונדליזם וכתובות נאצה. רואים ומתביישים. פעמים רבות ההתנכלויות הללו מגיעות מצד יהודים דתיים, חסידים או חרדים, הנושאים לשווא את שמה של תורת ישראל ובפועל מבזים אותה. ויש גם פוליטיקאים ואנשי ציבור, שמעניקים לפורעים רוח גבית ומעודדים אותם בסתר ובגלוי. רק מיעוטן של התקריות מתועד ומצולם. לפני כשנתיים התחפש אחד מכתבי ערוץ 13, יוסי אלי, לאיש כמורה פרנציסקני, ותיעד את החוויות המשפילות שספג ברחובות ירושלים העתיקה. שוב ושוב אנו רואים את ההתבהמות וגסות הרוח הזו ולא יודעים איפה להתחבא מרוב בושה. 

תופעה מוכרת פחות, שהולכת ומתפשטת בשנתיים האחרונות, היא השחתת שלטי הכוונה לכנסיות ולמנזרים, ובייחוד את הסמליל המקובל בארץ לייצוג של אתר נוצרי מקודש (מבנה עם צלב בראשו). רק בחודש זה, אוגוסט, הגישו מתנדבי הקו החם שפועל נגד התנכלות לנוצרים, בראשות חוקרת הנצרות יסכה הָרָנִי, תלונות על חמישה אירועים כאלה באזור ירושלים (לטרון, בית ג׳ימאל ודיר ראפאת) ובאזור הכנרת (הר האושר וכפר נחום).

הנה כמה דוגמאות מצולמות מהזמן האחרון (הצילומים צולמו בידי מתנדבי הקו החם וקבלני 'ארץ בטוחה', העובדים עם חברת נתיבי ישראל):

השחתת שילוט ההכוונה להר האושר (הר נחום) מעל הכנרת

השחתת שלט ההכוונה לאתר טבחה (עין שבע) שעל חוף הכנרת

השחתת שלט ההכוונה למנזר בית ג'ימאל ליד בית שמש

השחתת שלט ההכוונה למנזר השתקנים בלטרון

שלט ההכוונה המקורי למנזר השתקנים בלטרון

לצד הגינוי החד-משמעי של פעולות ההשחתה הללו, זו הזדמנות לציין לשבח את הרשויות האחראיות – 'נתיבי ישראל' באזור המרכז ו'החברה הממשלתית לתיירות' באזור הצפון – על הטיפול הנחוש והמהיר לתיקון השלטים והשבתם לקדמותם. להמחשה, את התלונות על הוונדליזם באזור המרכז שלחתי לנתיבי ישראל בראשית החודש וכולן טופלו בתוך שלושה שבועות.

הנה כמה תמונות השחתה מוקדמות יותר מאזור ירושלים, שגם הן טופלו ושוקמו:

השחתת השלט של מנזר ובית הספר של האחיות הסלזיאניות, רח' הע"ח 18 בשכונת מוסררה בירושלים

השחתת השלט של מעיין מרים בשכונת עין כרם, ירושלים (צילומים: יסכה הרני וצפי שלף)

כמעט מיותר לומר שהתופעות המכוערות הללו אינן רק פגיעה בערכים האנושיים, היהודיים והישראליים שלנו, אלא גם מנוגדות למחויבות המשפטית המוצהרת של מדינת ישראל לחופש הדת והפולחן ולשמירה על המקומות הקדושים של כל הדתות. הפגיעות הללו גם גורמות, ובצדק, לעלבון ולכעס בקרב הנוצרים החיים עמנו בארץ ובקרב התיירים המבקרים באתרי העלייה לרגל הנוצריים. מדרך הטבע יש להן גם השפעה שלילית מצטברת על יחס הקהילות הנוצריות בעולם כלפי ישראל. 

אין צורך לדמיין את התגובה שהייתה מתעוררת בעולם היהודי ובארץ על השחתת שלטים שמפנים לבית כנסת או למוסד יהודי כלשהו בחו"ל. לצערנו, דברים כאלה קורים לא מעט, והם מרגיזים ומרתיחים את דמנו – אנו קוראים להם 'אנטישמיות'. הכלל של הלל הזקן, 'דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵיד', כלומר מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, גם אם הוא אינו יהודי, צריך לעמוד מול עינינו. 'זו היא התורה כולה, ואידך [והשאר] פירושה' (בבלי, מסכת שבת, לא ע"א).

אם אתם נתקלים בתופעות כאלה, בכל רחבי הארץ, אל תוותרו. תעדו את הפגיעה וצרו איתנו קשר בקו החם להתנכלויות נגד נוצרים, בטלפון 0525-554008 או בדוא"ל: report.hotline.jlm@gmail.com

_____________________________

רות כהנוב היא מורת דרך, שגרירה בדימוס ומתנדבת בקו החם ruthkahano@gmail.com

מתי ואיפה מת הרמח"ל?

שרידי בית הקברות היהודי בכפר יסיף (ויקימדיה)

ר' משה חיים לוצאטו, יליד פדובה שבאיטליה, המוכר כרמח"ל, הוא מדמויות המופת של ההיסטוריה היהודית. תלמיד חכם, רב ומשכיל, מקובל ומשיחיסט, משורר ובלשן, פילוסוף ומחזאי, וגם מורה דרך  נערץ של קהילת תלמידים מוכשרים שהלכו בדרכו. מה לא? אלה שאף פעם לא שמעו את שמו יכולים לקרוא עליו בקיצור בוויקיפדיה העברית. 

ספר המוסר שחיבר, מסילת ישרים, שאותו קראתי בנעוריי בהעלם אחד, הוא מן החיבורים היחידים שהתקבלו בכל הקבוצות והחוגים של העולם היהודי. מאז ראה אור בראשונה, באמסטרדם 1740, הוא נדפס בעשרות מהדורות. לשונו העברית נהדרת ושווה לכל נפש, ותוכנו עוסק בדרך המומלצת לאדם מישראל להתקדם, צעד אחר צעד, כדי לתקן את נפשו, להשיג מידות טובות ולהתקרב לאל. הוא מתאר את המדרגות השונות של קיום רוחני עד הגעה למדרגת הקדושה, הנעלה מכולן.

והנה, למרות שעל רמח"ל הוצא בימי חייו שם רע של שבתאי ומשיחי, והוא וכתביו הוחרמו בידי רבני ונציה (פולמוס רמח"ל), החרם לא ממש תפס. בשל איכויותיו הספרותיות מסילת ישרים נלמד בשקיקה ובהערצה, מאז ועד היום, בקרב חסידים ומשכילים, בישיבות ובאקדמיה, בקרב בני ישיבות ליטאיות, תלמידי חכמים ובעלי בתים, ציונים דתיים וחילוניים גמורים.

הדפוס הראשון של מסילת ישרים, אמסטרדם 1740 (ויקימדיה)

מסילת ישרים היה גם אחד הספרים האהובים על פרופ' ישעיהו ליבוביץ, והוא נהג ללמדו בחוג תלמידיו ושומעי לקחו, שבסוף שנות השבעים של המאה הקודמת התכנסו מדי שבוע בביתו שברחוב אוסישקין בירושלים ובספריית בית הכנסת ישורון (ברחוב שמואל הנגיד). אגב, הספרייה היפה הזו כבר נסגרה בשנת 2007 וספריה פוזרו בעולם. 

בראשית 1977 השתחררתי מצה"ל והגעתי לירושלים. גרתי בבית הוריי ברחוב בצלאל, ובית הכנסת 'ישורון', שבו התפלל אבי, היה במרחק הליכה של כמה דקות. ליבוביץ, שהיה גם הוא ממתפללי בית הכנסת, לימד שם בכל שבוע במשך שנים (בעיקר את מורה נבוכים לרמב"ם ואת מסילת ישרים). הכניסה הייתה חופשית וכמובן שניצלתי את ההזדמנות וזכיתי לחוויה אינטלקטואלית מסעירה. מאז אותן שנים שמורה לי חיבה לספר זה. שיעוריו של ליבוביץ ראו אור ב-1997, שלוש שנים לאחר מותו בספר שהתבסס על תמלול הקלטות של המפגשים הללו. זהו עונג ממדרגה ראשונה לעיין במסילת ישרים לאור תובנותיו החריפות של ליבוביץ.

רמח"ל – 'הבחור מפאדובה' בלשונו של ביאליק – גם חיבר מחזות בעברית, ובכלל היה מחבר פורה מאוד שכתב עשרות חיבורים (לפחות מחציתם אבדו). בשנת 1743 הוא עלה לארץ ישראל, עם רעייתו ובנו, ממקום מושבו האחרון באמסטרדם – אולי בגלל הרדיפות נגדו – וקבע את מושבו בעכו. הוא לא הספיק לעשות הרבה בארץ ושנה אחר כך, ב-1744 (תק"ד) ויש אומרים תק"ז (1747), מת במגפת דֶּבֶר שהשתוללה בעיר, והוא (כנראה) בן 37 או 40.

היכן נקבר? על כך יש שתי מסורות שונות. רוב החוקרים מסכימים שנקבר בבית הקברות היהודי שבכפר יסיף, הסמוך לעכו. ההצבעה על כפר יסיף משכנעת, כי זה היה המקום שבו נקברו יהודי עכו במאה ה-18. תאמינו או לא, אבל עכו נחשבה – עוד בימי התלמוד – מקום הנמצא מחוץ לגבולות הקדושה של ארץ ישראל. זו הייתה הסיבה שיהודי העיר העדיפו להיקבר 'על בטוח', כשבעה קילומטר מזרחה, בבית הקברות היהודי של כפר יסיף, שהוא לכל הדעות בתוך גבולות ארץ ישראל. זאת ועוד, בזמן מגפה ממהרים לקבור את המתים, לא רק בגלל ההלכה שאוסרת הלנת המת אלא כדי לנסות ולמנוע את התפשטות ההדבקה.

ציון מחודש של מצבת קבר רמח"ל בכפר יסיף (ויקימדיה)

פרופ' יעקב ברנאי הזכיר לי את העבודה המקיפה על בית הקברות בכפר יסיף שכתב תלמידו המנוח אורי כהנא מקיבוץ בית העמק. היא נדפסה כספר ב-1986:

מסורת אחרת טוענת כי נקבר בטבריה. למה טבריה? אולי כדי להיות במחיצתם של גדולי ישראל אחרים, בראשם רבי עקיבא והרמב"ם, שיש מסורות על קבורתם בעיר הקודש טבריה. מחקר מעמיק הוכיח כי מדובר בבדיה המבוססת על טקסטים מזוייפים וציון הקבר בטבריה הומצא לראשונה רק לאחר הקמת המדינה – ראו בפירוט כאן.

בין כך ובין כך הגענו לעילת כתיבתה של רשימה זו. 

על ציון קברו (הבדוי) של רמח"ל בטבריה הונחה פרוכת שהכיתוב עליה קצת מוזר. אם לוקחים ברצינות את מה שנרקם שם מתברר שהוא נפטר לפני הולדתו או אולי נולד אחרי מותו... 

צילום: משה הררי

האם היה כאן גלגול נשמות ורמח"ל נולד מחדש?

האפשרות אכן קיימת, אבל יותר מסתבר שהרוקם – שאולי הוא בכלל מבני שבט אפרים, שבימי התנ"ך החליפו 'שיבולת' ב'סיבולת' – קצת התבלבל, ונתחלפה לו שנת תס"ז (1707) עם תש"ז (1947). קורה... 

ארץ הקודש: צדיק נולד, הקנדיל של אלעזר בן ערך, אין עוד מלבדו ותודה אבא

א. כותח הבבלי

צדיק חדש בא לעולם וקברו הקדוש התגלה לאחרונה על גוש בטון צבוע ליד קו העירוב של היישוב החרדי רכסים.

זהו ציון קברו הבדוי של חכם בשם רבי כותח הבבלי (זכרו וזכותו יגנו עלינו כמובן). תנא כזה לא היה ולא נברא, וגם מראה המקום שנרשם על השלט (פסחים מא עמוד א) אינו מוביל לשום מקום.

כותח הבבלי אכן נזכר במשנה פסחים (פרק ג, משנה א), אבל כסוג של אוכל...

אֵלּוּ עוֹבְרִין בַּפֶּסַח: כֻּתָּח הַבַּבְלִי, וְשֵׁכָר הַמָּדִי, וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, וְזִיתוֹם הַמִּצְרִי, וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים, וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים, וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח. הֲרֵי אֵלּוּ בְאַזְהָרָה, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת:

ברור שמישהו מהשכונה חמד לצון, אבל אפשר לשער שלא ירחק היום ומבקשי ישועות יתפללו ליד הציון הקדוש, ואחר כך תוקם סככה עם כיסאות פלסטיק, ספרי תהילים, 'התיקון הכללי' וקופות צדקה, ולאורך ימים ושנים גם תיסלל דרך ויוקם כולל אברכים שיקבל תמיכה מכמה משרדי ממשלה ולתפארת מדינת ישראל.

ב. הקנדיל של אלעזר בן ערך

לעומת 'כותח הבבלי' רבי אלעזר בן ערך היה תנא חשוב באמת. הוא היה מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי שהחשיבו כבכיר תלמידיו. 

קברו זוהה (או שמא נקבע או הומצא) סמוך למושב עלמה בגליל העליון. ככל הידוע לי הוא נזכר לראשונה במאה ה-12 אצל הנוסע בנימין מטודלה.

ממש מתחת לחיבור הקיר עם התקרה נתלה שלט קצת משונה:

צילומים: מוישי

מה זה 'קנדיל'?

אין מילה כזו במילון, לא בעברית ולא ביידיש, ולכן הדעת נותנת שהכוונה לאינגלוז של המילה נר (candle). נשמח אם מישהו מהקוראים יוכל להאיר את עינינו בגלגולי מילה זו.

ג. אין עוד מלבדו, תודה אבא

צילומים: דוד אסף

ברחוב הסמוך לביתי חנתה בשבוע שעבר משאית ענק של חברת הובלות.

לא כל כך ברור מה שם החברה, האם זה 'אדיר' שמספר הטלפון שלו מודבק בתחתית (אגב לתשומת לבו של אותו אדיר: אם אתה רוצה שייפנו אליך, כדאי לתקן את הספרות הקרועות במספר הטלפון), או אולי 'אין עוד מלבדו'? 

בין כך ובין כך הסתקרנתי לגבי השם, שהוא גם קדוש (הרי על הקב"ה בכבודו ובעצמו מדובר כאן!) וגם מחלל את הקדוש (אין עוד מלבדנו בהובלות). אני לא חושב שהם בקטע של אירוניה ושנינות אלא יותר בקטע של חוסר מוּדעוּת. אגב, ברשימת היתרונות של החברה רשום גם 'עבודה עברית', שם קוד מכובס לכך שחברה זו אינה מעסיקה ערבים.

מאיפה הגיע אלינו ה'אין עוד מלבדו'?

מקורו של הביטוי כמובן בתורה (דברים, ד 35), בתוך נאומו של משה לבני ישראל טרם כניסתם למצרים: 'אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ'. זהו גם הפסוק שבו מקובל להקדים את ההקפות בשמחת תורה.

אבל דומני שאת תפוצתו העממית הגדולה של הפסוק יש לייחס דווקא ללהיט הפופ האמוני שכתב יוסי גיספן והלחין תומר הדדי, 'אין עוד מלבדו', שפזמונו החוזר הוא:

אין עוד מלבדו, מלוא כל הארץ כבודו,
הקדוש ברוך הוא הוא מלך ואני עבדו

הנה שלומי שבת שמזוהה עם ביצוע השיר:

ד. אבא תודה על הכל

ועתה נתבונן בצדה האחורי של המשאית, שמצביע על זהותה הברסלבית. ולא סתם חסידי ברסלב אלא חסידי 'הפתק' ('נ-נח-נחמ-נחמן מאומן'). ומיהו ה'אבא' שלו מודים על הכל? 

זהו כמובן הקב"ה, המכונה בעגה של חסידי אודסר בשם 'אבא' (וביידיש 'טאַטע'), ומהם נפוץ הביטוי בכל תפוצות ישראל. גם כאן יש שירים לרוב, אבל נחסוך אותם מהקוראים.

ה'טאַטע' הברסלבי חרג מזמן מגבולות הברסלביות, ומצא את עצמו מקושר בפופ האמוני המעודכן ללהיט היסטרי שפרץ לאחרונה (יוני 2024) שכתב והלחין אמן ראפ והיפ-הופ ברסלבי בשם יאיר אליצור המכנה עצמו בשם 'אֶלַייצוּר'. הוא התפרסם בלהיט ההיסטרי שכתב רבו שלום ארוש 'תמיד אוהב אותי' ('ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב ויהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב'), ולאחרונה ממש בעוד להיט שחורך את כל המדיות החברתיות ושמו 'טאַטע תטהר'. אלא שבזה האחרון כבר נדחף לתוך השיר, אולי שלא לטובתו, גם האדמו"ר החב"די השלישי ר' מנחם מנדל שניאורסון, המכונה ה'צמח צדק'.

בשיר 'טאַטע תטהר' שולב סיפור שסיפר ה'צמח צדק' על סבו, בעל התניא, מייסד חב"ד שניאור זלמן מליאדי. 

הצמח צדק סיפר פעם לחסידים על סבא שלו בעל התניא שלא שבר אף פעם דברים, אפילו קופסא של טבק אז אבאלה בחיים רק אל תשבור אותי ותפנק אותי ותמיד תמלא אותי לדעת שתה אוהב אותי ושיהיה לי רק טוב יהיה לי רק טוב

בין שסיפור זה נכון או לא, וככל ששיר זה מצליח, מושמע ומתפשט בכל אתר, אני יכול לשער שחסידי חב"ד בעלי הדעה לא רוו נחת משילוב זה. אין לך שתי חסידויות שונות כל כך מבחינת התוכן האמונתי כמו חב"ד וברסלב, שהחוקר המנוח יוסף וייס הגדירן 'חסידות של מיסטיקה' (חב"ד) ו'חסידות של אמונה' (ברסלב).

הנה השיר וסיפור הצדיקים ששולב בו, בביצועם של הזמרים אלייצור ובן צור. בימים אלה כל עזרה לעמנו שבצרה ובמצוקה תבורך, ואם טאַטע יטהר ויעזור – דיינו ואשרינו.

הצדיק התימני ממושב עגור

כתב וצילם דנ'צוּ ארנון

פועל הישועות רבי יצחק גברא (בערך 1865–1950) היה רבה של סוואד (או אסוואד) שבתימן (לא הצלחנו למצוא את מיקומה על המפה). הוא עלה ארצה ב-1949 בתום מסע מפרך, בעלייה המכונה מבצע על כנפי נשרים, והתיישב בעגור, מושב הסמוך לבית שמש, שראשוני תושביו היו עולי תימן. מספרים שרבי יצחק היה בקיא בלחשים שונים ובענייני קבלה מעשית אשר קיבל במסורת מחכמי תימן הקדמונים. כשחש שקרבו ימיו למות ביקש להיקבר מתחת לעץ חרוב זקן, על הגבעה ממול ביתו. הוא נפטר בכ"א בתמוז תש"י (1950), ואכן נקבר מתחת לאותו עץ. 

רוב התימנים נטשו את המושב אחרי שנה וחצי בגלל התקפות הפדאיון ואת מקומם תפסו עולים מכורדיסטן. מספרים שכמה פעמים ניסו נציגי רשויות החוק להעתיק את הקבר ממקומו לבית קברות מוסדר ובדרך נס לא עלה הדבר בידם. בכלל, המון סיפורי נפלאות מספרים על הצדיק ועל מותו. הקבר המקורי, שסומן רק בגל אבנים, נשכח ועשבים וקוצים כיסוהו. רק בשנים האחרונות חזר הקבר והתגלה מחדש, ומני אז התפרסם כמקום ניסים וישועות. תחילה בקרב עולי תימן, ולימים נודע שמעו בקרב רבים. על גל האבנים הוקמה מצבה ועליה 'אוהל', כראוי לצדיקים. בד בבד החלה נהירה לציון הקדוש, ששיאה הוא בכ"א בתמוז, בהילולת יום פטירתו.

השנה חל כ"א בתמוז בשבת, לכן יום ההילולה הוקדם ליום חמישי, אבל העלייה לקבר הייתה בעיקרה במוצאי שבת וביום ראשון. בגלל אבלות ימי בין המצרים לא הושמעה מוזיקה בהילולה ולא היו ריקודים. בשל החום הכבד והחשש משריפות, נאסרה גם הדלקת נרות במתחם. 

הגעתי למקום מיד לאחר צאת השבת. היו אז רק מעט אנשים וכך יכולתי לצלם בקלות. בהמשך הגיעו המונים והדוחק היה בלתי נסבל. כשעזבתי בחצות עדיין צעדו מאות אנשים בדרך אל הקבר, מגרש החנייה התמלא במכוניות עד אפס מקום וטור ארוך של מכוניות הזדנב למרחקים.

זהו עץ החרוב הזקן שמתחתיו ביקש הצדיק להיקבר. הגיליונות הצהובים אינם עבור השבת החטופים מעזה, הם בסך הכול מלכודות זבובים.

כשהגעתי היו רק כתריסר גברים שהשתטחו על הקבר. מאוחר יותר המבנה הלך והתמלא עד שקשה היה להיכנס אליו.

משני צדדיה של מצבת הצדיק הונחו שתי מצבות נוספות: האחת של נדרה רעייתו שעל פי הנכתב על גבי המצבה נפטרה גם היא בשנת 1950, השנייה היא מצבת 'הינוקא', שעל מצבתו לא נכתב שמו אלא רק 'התינוק שיצאה נשמתו מתוך קריאת שמע'. לא הצלחתי להבין כיצד הגיעה נדרה לכאן ומיהו בכלל הינוקא, אבל סיפורים שמעתי רבים. אני מניח שלחוקרי הסיפור העממי יש מה להגיד בנושא זה.

באמצעות מנוע החיפוש גוגל למדתי שהרב יצחק בן באשע, שמשפחתו מוציאה כסף רב על בקשות תפילה לבריאותו, הוא אברך מבית שמש שנפצע קשה בתאונת דרכים. את המשפט 'והן קל כביר לא ימאס תפילת רבים' היה רצוי לנקד, שכן המילה 'קֵל' פירושה אֵל, והיא נרשמת כך בשל האיסור לכתוב את שמו המפורש של אלהים. 

מול הקבר הוקם אוהל ענק ובו התקיימה ביום חמישי סעודה למאות אנשים. האוכל נותר בחמגשיות עד מוצאי שבת.

מבקרים רבים הביאו איתם כיבוד ושתייה עבור המשתטחים על הקבר. מהמקום הזה לא תצאו רעבים או צמאים.

שאלתי את נתן, אברך צעיר מבית שמש, אם הוא ראה במו עיניו נסים שקרו בזכות הצדיק, וכך ענה לי: 'אכן כן. לפני שלוש שנים הייתי כאן עם אשתי וביקשנו פרי בטן, ואחרי שנה נולדה לנו בת. גיסי ביקש שידוך ומצא אחד אחרי שלושה חודשים בלבד'. אשרי המאמין!

המשתטחים על הקבר מייצגים את כל עם ישראל. חרדים קיצונים מחסידות 'תולדות אברהם יצחק' שבבית שמש וחסידים מחצרות שונות, ליטאים, ספרדים, חובשי כיפות סרוגות ועוד. למרות שהצדיק היה תימני, גיליתי רק תימני 'עסלי' אחד במקום.

הנער שבתמונה הבאה כלל לא ידע מי הצדיק שמברך אותו. הוא ביקש ממנו ברכה בזכות מראהו. 'רואים שהוא צדיק', אמר. לא הצלחתי לברר מיהו צדיק זה כי הוא היה בתענית דיבור ושתק.

עשרות סדרנים, שוטרים, אנשי אבטחה, אנשי זק"א ומגן דוד אבטחו את האירוע ההמוני. הלקח של אסון מירון נלמד היטב.

כרגיל בהילולות מסוג זה, גם כאן פורח המסחר בחפצי קודש.

מי ראה כדבר הזה? משאית משוכללת לחלוקת מים קרים ומיץ פטל לצמאים. 

את המשאית מפעילה משפחה ירושלמית  (רובין) שעושה זאת בהתנדבות מלאה. פעם זה היה מיניבוס, והיום זו כבר משאית קירור משוכללת. הם מגיעים לכל אירוע המוני ולהבדיל גם להלויות ענקיות. 

 ברוך המוציא מיץ פטל מן הברז!

_________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

ארץ הקודש: קבר רחל בטבריה (ובספרד), קבר הרב כדורי

א. תהלים נגד טילים: קבר רחל שבטבריה

הכניסה לקבר רחל בטבריה (צילום: Ori; ויקיפדיה)

איפה נמצא קבר רחל כולם יודעים. בדרך אפרתה, בדרך לבית לחם. שם הפך המבנה הפסטורלי והצנוע למבנה מבוצר וממוגן שאיבד לגמרי את אופיו המיוחד. כידוע יש מסורות מקראיות נוספות באשר לקבורת רחל, והראשית שבהן מדברת על קברה בנחלת שבט בנימין ('בגבול בנימין בצֶלְצַח'; שמואל א, י 2), ויש הטוענים שנקברה ליד היישוב הקדום רמה ('קול ברמה נשמע'; ירמיהו, לא 14).

והנה מתברר שגם לטבריה יש את הרחל שלה. לא רחל המשוררת, הקבורה כמה קילומטרים מדרום לעיר, בבית הקברות המהולל של קבוצת כנרת, אלא רחל מימי המשנה, בתו של כלבא שבוע ורעייתו האהובה של רבי עקיבא. 

רחל זו – שלפי כל הידוע לנו מעולם לא גרה בטבריה, לא היא, לא אביה ולא בעלה – חיה בירושלים במאה השנייה לספירה והותירה אחריה כמה סיפורים נפלאים שמשקפים את גודל אהבתה לבעלה, שאמר עליה 'שלי ושלכם, שלה הוא'. היא גם מקור ההשראה של נעמי שמר בשיר ירושלים של זהב', שכן במקור התלמודי 'ירושלים של זהב' הוא כנראה תכשיט שקנה רבי עקיבא לרחל.

ברור לכל שאין מדובר בקברה האמיתי אלא במסורת מומצאת – קבר מוסלמי שהתקדש והתייהד. כאן פרטים על מסורת הקבר.

הקבר הקדוש נמצא בדרום טבריה וכבר בשלט הכניסה ממתינות למבקרים כמה טעויות נלעגות: רחל ע"א (עליה אשלום?; וצ"ל כמובן ע"ה), התנה (!) במקום התנא. 

צילום: פיני גורליק

מתחם הקבר עצמו – מדווח פיני גורליק שגם צילם את התפילות שלמטה – הוא גדול יחסית ועל קירותיו מבחר נאה של סגולות ותפילות. לצד ההיבטים המסחריים מצטיינות התפילות, במפתיע, גם במוּדעוּת עצמית ובחוש הומור.

המצבה בתוך אחוזת הקבר (צילום: Ori; ויקיפדיה)

בחדרי התפילה לגברים ונשים (בנפרד כמובן), מוצגות תפילות ייעודיות לכל דבר חשוב: תפילות לשלום הבית, תפילה שהגבר יתפלל על אשתו ולהיפך, זיווג הגון ועוד. 

אהבנו במיוחד את 'סגולה חזקה לשלום בית' – אחת פונה לבעל, שנייה לאישה – שנפתחת כך: 

אין סגולות לשלום בית. שלום בית נתון בידך, ורק בידך

למען המבקשים לחקור גלגולים של סגולות ונוסחי תפילה חדשים ומחודשים, הנה מבחר אנין:  

ב. שמן קדוש: קבר רחל שבספרד

גם בספרד יש קבר רחל. 

לא מאמינים? הביטו בשמן הזית הזה (שהוא בכלל תערובת של שמן זית 'זך' עם שמן זית 'כתית'). מתברר שהוא בכלל מיוצר בספרד...

צילום: יוחנן פלוטקין

ג. לכל דבר מחיר: קברו של הרב כדורי

אלון תן-עמי הזדמן להר המנוחות בירושלים בעניין רע. כיוון שזמנו היה בידו סר אלון לבקר בציון קברו הבולט של הרב-המקובל יצחק כדורי, הסמוך ונראה לבית ההספדים הספרדי. 

להפתעתו גילה שב'ציון' מתנהל מסחר עֵר בדברי קדושה ותשמישי מצווה – מקמיעות ('קמיע מדליה' למשל, שאין לי מושג מה זה), נרות ופמוטים ועד עראק מבורך ושמן זית כתית לאכילה (!). 

צילומים: אלון תן-עמי

ונשאלת השאלה: כל כך הרבה מקומות קדושים, קמעות מבורכים, פמוטים ושמנים, ובכל זאת אנחנו תקועים כל כך הרבה זמן באותו מצב...