 |
| מהדורה חדשה של 'שמשון' יצאה בהוצאת כתר (2007) בתרגום פטר קריקסונוב |
רשימות קודמות על שמשון
און ושלטון (א): חברים מספרים על שמשון
און ושלטון (ב): שועליו של שמשון
און ושלטון (ו): יהדות השרירים – שמעון רודי ורפאל הלפרין
רוב הנשים שנושאות את השם אלינוער קשורות בצורה זו או אחרת בתנועה הרוויזיוניסטית או בבית"ר, שכן שם זה הומצא על ידי זאב ז'בוטינסקי ברומן 'שמשון'.
ברומן זה מתוארות האחיות הפלישתיות סמדר ואלינוער. הבכורה, סמדר, נישאת לשמשון (בתנ"ך נזכרים נישואיו אלה, אך האשה הפלישתית שנישאה לו היא אנונימית), ואלינוער, אחותה, מנסה לקלקל לה... לאחר זמן מבקש אביה של אלינוער לשדך אותה לשמשון, אך שמשון מסרב. שם נוסף שהמציא ז'בוטינסקי ברומן זה, וגם הוא חלחל למורשת השמות של המשפחה הלוחמת, הוא קרני – אהובתו העברייה של שמשון.
 |
| שמשון משסע את הארי – תבליט הנצחה בבית ילדותו של זאב ז'בוטינסקי באודסה (צילום: דוד אסף) |
כששאלתי את דן אלמגור, הא כיצד בתו קרויה בשם 'ימני' כזה – והוא כידוע רחוק ממורשת בית"ר וז'בוטינסקי כרחוק 'שתי גדות לירדן / זו שלנו זו גם כן', מ'כשאת אומרת לא / לְמה את מתכוונת?' – הוא חיבר בתשובה את פרק הזיכרונות הזה.
 |
| זאב ז'בוטינסקי (1940-1880) |
מאת דן אלמגור
לא כל אלינוער היא בהכרח בת ל'משפחה הלוחמת'.
זה היה באוקטובר 1964. היינו אז, אלה רעייתי ואני, בלוס אנג'לס, שם למדנו לתואר השלישי באוניברסיטתUCLA . היום קשה להאמין, אבל אז לא הייתה שום דרך לדעת את מינו של העובר, עד לרגע הלידה. וכשהתקרב מועד הלידה, התחלנו לחפש שמות לבן או לבת שייוולדו במזל טוב.
שלוש שנים קודם לכן, בהיותנו סטודנטים בירושלים, כינינו בלחש, במשך החודשים האחרונים להריונה של אשתי, את הוולד שטרם-נולד בשם הצופן המקראי 'כדרלעומר' – קיווינו שתיוולד בת ולא נצטרך להשתמש בשם זה. לשמחתנו אכן נולדה בת, וקראנו לה אורנה, כשם אחת מחברותינו בנות-גילנו, שאימצה את שמה העברי של שחקנית התיאטרון האהובה עלינו, אורנה פורת.
כשהגענו ללמוד בלוס אנג'לס שררה בקרב חברינו הישראלים ללימודים שם רגישות מיוחדת לגבי השמות שמעניקים הורים לילדיהם. אם נודע שאחד מהם קורא לתינוק הנולד 'גיא' ולתינוקת 'שרון' או 'תמי', היה זה סימן ברור שמדובר ב'יורדים' פוטנציאליים, המתכוננים להישאר בארץ החדשה ורוצים שילדיהם יישאו שמות קלים להיגוי, המצלצלים כ'אמריקנים'. אנחנו חיפשנו אז שמות ישראלים טהורים, והחלטנו שאם תיוולד לנו בת נקרא לה נילי – שם קצר ומוסיקלי, ישראלי ופטריוטי מאד, שיהיה קל להיגוי גם בקליפורניה, אבל איש לא יחשוד שבחרנו בו מכיוון שאנחנו מתכוונים להישאר בה.
יומיים לפני הלידה הגיע לפתע בדואר אקספרס מהארץ, מאחותי הטובה, שכבר ידעה על השם שבחרנו לילדה, אם תיוולד. המכתב נפתח בחמש המלים הדרמטיות: 'למען השם, רק לא נילי!'
ומיד אחריהן בא ההסבר המפתיע: מפיצים עכשיו בארץ משחת נעליים חדשה בשם 'נילי', וסוכנות הפרסום היצירתית טבעה את חרוז הפרסומת המופיע בכל מודעותיה: 'נילי-צחצחי-לי'.
אם תעניקו לבתכם את השם נילי, הוסיפה אחותי, היא תהיה אומללה כל ימיה. כל פעם שתזכיר את שמה, יצחקו כולם ויאמרו לה: 'צחצחי לי'...
 |
| זאת המודעה שהופיעה בעמוד הראשון של עיתון מעריב, 27 בנובמבר 1964. המודעה עוררה תגובות רבות ושינתה את תכניותיה של משפחת אלמגור. |
בשורה קשה זו שיבשה מיד את תכניתנו. אנחנו הרי מכירים את אכזריותם של ילדי ישראל והוריהם, ולמה נאמלל ילדה תמימה וחפה מפשע (שטרם נולדה) בחרוז הזה, הקשור בצחצוח נעליים?!
כאמור, עוד לא ידענו אז אם אכן תיוולד לנו בת שנייה, ואולי בכלל יורש העצר יהיה כדרלעומר?
כשהחלו הצירים, נסענו מיד לבית החולים הגדול בשדרת סאנסט המפורסמת, ממש בלבה של הוליווד. בכניסה למחלקת היולדות קיבלה אותנו בחביבות אחות יהודייה רחבת ממדים. אני נתבקשתי להישאר במסדרון – אז עוד לא חלם איש על האפשרות שהאב יהיה נוכח בחדר הלידה.
כעבור שעה וחצי בערך יצאה האחות הגדולה מהמחלקה ובישרה לי בגאווה: 'בת!'
'יופי!', מלמלתי לעצמי, קצת בהקלה ולא רק בגלל השם. מה אני צריך בן, שיגרור אותי (כתב ספורט בנעוריי) למשחקי הכדורגל?!
'ומה שם הילדה?', שאלה אותי האחות הגדולה, כשהיא מחזיקה בספר הלידות הגדול שלפניה.
'עוד לא החלטנו', נאלצתי להודות בהתנצלות. 'הרי לא ידענו מה יוולד לנו...'
'עוד לא החלטתם?! אצלנו באמריקה בוחרים שם ל פ נ י שעושים את הילדה', התבדחה האחות, ורשמה בדיו על רצועת הפלסטר שאותה עמדה לכרוך על ידה של הקטנה: "no name almagor".
'אני מציעה שתחליטו ביניכם מה שם הילדה ותודיעו לי עוד לפני שאני מסיימת את המשמרת', ציוותה.
נכנסתי לחדר שבו שכבו אשתי והבת הקטנה, שמצאה מיד חן בעיניי.
'מוכרחים למצוא שם לילדה', אמרתי בדאגה. 'האחות הולכת עוד מעט הביתה'.
'מה עושים? הרי לא נקרא לה בשם של משחת נעליים', ענתה אשתי.
'האוניברסיטה ליהדות, שבה אני מלמד בערבים, הרי נמצאת במרחק עשר דקות הליכה מכאן', אמרתי. 'אולי אקפוץ לשם עכשיו ואחפש בספרייה, במילונים של צמחים, פרפרים או גוזלים, שם עברי נחמד ומקורי לקטנה'.
כבר עמדתי לצאת, ולפתע אמרה אשתי: 'רגע. אני זוכרת שבנעוריי קראתי את "שמשון", הרומן היפה של ז'בוטינסקי. אחת הגיבורות נקראה אלינוער. ז'בוטינסקי, כנראה, טבע את השם מדמיונו, אולי בהשפעת דמותה של לֵנוֹרָה מן השיר "העורב"' של אדגר אלן פו, שאותו תרגם' (וּפִתאֹם הַשֵּׁם 'לֵנוֹרָה' אֶת שַׁלוַת הַלֵּיל נִקֵּר / אֶת הַשֵּׁם אֲנִי לָחַשׁתִּי: הֵד בָּאֹפֶל הִתנָעֵר – הֵד בָּאֹפֶל, לֹא יוֹתֵר).
נזכרתי שגם בעיניי מצא אז חן השם הזה. לימים פגשתי בו שוב, בסיפור מצולם על בובה שנקראה אלינוער ונדפס באחד מגליונות 'הארץ שלנו'.
'נדמה לי שגם את השם "קרני" חידש ז'בוטינסקי' – ניסיתי להציע חלופה, שנדחתה מיד. 'אלינוער מצלצל יותר מעניין. וגם קצת קרוב לשם כדרלעומר...'
'אז תיגש להודיע לאחות, שתרשום את השם לפני שתסיים את המשמרת. היא כבר יכולה לקלף מזרועה של הקטנה את הפלסטר הזה', אמרה אלה. כאמור, עוד לא ידענו אז אם אכן תיוולד לנו בת שנייה, ואולי בכלל יורש העצר יהיה כדרלעומר?
כשהחלו הצירים, נסענו מיד לבית החולים הגדול בשדרת סאנסט המפורסמת, ממש בלבה של הוליווד. בכניסה למחלקת היולדות קיבלה אותנו בחביבות אחות יהודייה רחבת ממדים. אני נתבקשתי להישאר במסדרון – אז עוד לא חלם איש על האפשרות שהאב יהיה נוכח בחדר הלידה.
כעבור שעה וחצי בערך יצאה האחות הגדולה מהמחלקה ובישרה לי בגאווה: 'בת!'
'יופי!', מלמלתי לעצמי, קצת בהקלה ולא רק בגלל השם. מה אני צריך בן, שיגרור אותי (כתב ספורט בנעוריי) למשחקי הכדורגל?!
'ומה שם הילדה?', שאלה אותי האחות הגדולה, כשהיא מחזיקה בספר הלידות הגדול שלפניה.
'עוד לא החלטנו', נאלצתי להודות בהתנצלות. 'הרי לא ידענו מה יוולד לנו...'
'עוד לא החלטתם?! אצלנו באמריקה בוחרים שם ל פ נ י שעושים את הילדה', התבדחה האחות, ורשמה בדיו על רצועת הפלסטר שאותה עמדה לכרוך על ידה של הקטנה: "no name almagor".
'אני מציעה שתחליטו ביניכם מה שם הילדה ותודיעו לי עוד לפני שאני מסיימת את המשמרת', ציוותה.
נכנסתי לחדר שבו שכבו אשתי והבת הקטנה, שמצאה מיד חן בעיניי.
'מוכרחים למצוא שם לילדה', אמרתי בדאגה. 'האחות הולכת עוד מעט הביתה'.
'מה עושים? הרי לא נקרא לה בשם של משחת נעליים', ענתה אשתי.
'האוניברסיטה ליהדות, שבה אני מלמד בערבים, הרי נמצאת במרחק עשר דקות הליכה מכאן', אמרתי. 'אולי אקפוץ לשם עכשיו ואחפש בספרייה, במילונים של צמחים, פרפרים או גוזלים, שם עברי נחמד ומקורי לקטנה'.
כבר עמדתי לצאת, ולפתע אמרה אשתי: 'רגע. אני זוכרת שבנעוריי קראתי את "שמשון", הרומן היפה של ז'בוטינסקי. אחת הגיבורות נקראה אלינוער. ז'בוטינסקי, כנראה, טבע את השם מדמיונו, אולי בהשפעת דמותה של לֵנוֹרָה מן השיר "העורב"' של אדגר אלן פו, שאותו תרגם' (וּפִתאֹם הַשֵּׁם 'לֵנוֹרָה' אֶת שַׁלוַת הַלֵּיל נִקֵּר / אֶת הַשֵּׁם אֲנִי לָחַשׁתִּי: הֵד בָּאֹפֶל הִתנָעֵר – הֵד בָּאֹפֶל, לֹא יוֹתֵר).
נזכרתי שגם בעיניי מצא אז חן השם הזה. לימים פגשתי בו שוב, בסיפור מצולם על בובה שנקראה אלינוער ונדפס באחד מגליונות 'הארץ שלנו'.
'נדמה לי שגם את השם "קרני" חידש ז'בוטינסקי' – ניסיתי להציע חלופה, שנדחתה מיד. 'אלינוער מצלצל יותר מעניין. וגם קצת קרוב לשם כדרלעומר...'
'אבל, רק רגע', קפצתי. 'ז'בוטינסקי?! הוא באמת היה משורר וסופר מוכשר; אבל אנחנו, שחוששים משמה של משחת נעליים שזה עתה נולדה, נגדל בת שאת שמה חידש דווקא ז'בוטינסקי?'
'אבל זה שם נהדר' – טענה אלה.
'אני לא אקרא לבת שלי בשם ז'בוטינסקאי, לפני שאני מעיין שוב ב'שמשון'!', הצהרתי. זינקתי החוצה וטסתי כל עוד רוחי בי אל הספרייה של האוניברסיטה ליהדות.
'נו?', שאלה אותי האחות קצרת הרוח שעמדה בפתח, 'כבר החלטתם?'
'תני לי עוד רבע שעה', התחננתי. 'אני רק קופץ לספרייה וחוזר'.
בריצה הגעתי לאוניברסיטה. טיפסתי במדרגות לקומה הראשונה, בה היתה הספרייה, וכמובן שהדלת היתה נעולה. פתק בכתב יד שהוצמד לדלת הודיע כי בגלל מחלתה של הספרנית ברונקה (הסתבר שלקתה באותו בוקר בהתקף לב!), תהיה הספרייה סגורה הערב, ועם המורים והסטודנטים הסליחה.
חזרתי בריצה לבית החולים. האחות כבר ארזה את חפציה והתכוננה לצאת.
'נו', שאלה. 'מה שמה?'
לא היה טעם להסביר לה שאנחנו מתלבטים בבחירת השם כדי שחברינו בלוס אנג'לס וקרובינו בארץ לא יחשדו בנו שאנחנו מתכוונים להישאר בארצות הברית, ולכן בחרנו בשם שאין לאף אמריקנית: שם עברי מקורי, שורשי, רענן ושופע נעורים.
'אלינוער', אמרתי בגאווה. מגלגל את כל ההברות המוסיקליות, הכנעניות והפלישתיות, של השם המופלא הזה, תוך שאני מדגיש בהיגוי גרוני את העי"ן שבשם – סמל הנעורים.
תגובתה של האחות רחבת-הממדים, בעלת המבטא היהודי-אמריקני, השאירה אותי פעור פה: O, Elinore? That's my name!
היא נטלה בשמחה רצועה חדשה ורשמה על הפלסטר בדיו את שמה של אשת הנשיא רוזוולט, שעל שמה נקראה. אשה מקסימה, באמת. אבל זה השם-שלא-נשמע-אמריקני שבחרנו לבתנו?!
ומה תגיד אחותי? ומה יגידו החברים?
 |
| אלינור רוזוולט (1962-1884) – יכול להיות שז'בוטינסקי חשב עליה? |
אבל לא היה זמן להתחרט. רצועת ה-No Name Almagor נתלשה בעדינות מידה הרזונת של התינוקת בת השעתיים, ובמקומה הוצמדה רצועה חדשה ועליה שמה של גב' רוזוולט. רק בקושי הצלחתי לשכנע אותה לרשום בפנקס הילודים את שם הקטנה בצורה שונה מזו שלה: Elinoar
היא הסתכלה בי במבט עקום שאמר: 'הישראלים האלה... מלמדים באוניברסיטה, אבל האנגלית שלהם על הפנים'.
למחרת חזרתי אל הספרייה והפעם הדלת היתה פתוחה. מיהרתי אל המדף שעליו היו מונחים ספריו העבריים של ז'בוטינסקי ולשמחתי מצאתי שם את 'שמשון'. פתחתי ובמין רעד עצבני התחלתי לחפש אחרי השם אלינוער, כדי ללמוד משהו על אופייה של זאת שאת שמה הענקנו לבתנו השנייה.
תוך זמן קצר גיליתי שאחת מכותרות הפרקים הראשונים של הספר היא, לא פחות: 'אלינוער משרכת דרכיה'. אכן, היה זה שמה של אחת מבנות הערלים...
אבל כבר היה מאוחר להתחרט. השם הועבר ביעילות אמריקנית למחלקת רישום הילודים, והמעשה נעשה.
לשמחתנו, בניגוד לאותה פלשתית בתנו הלכה דווקא בדרך הישר, וגם שמרה על הכתיב הנכון (והבלתי רגיל) של שמה בכל התעודות, בעברית ובאנגלית. עד עצם היום הזה.
וכך היא גם חתמה את שמה, בשתי השפות, בפתח ספר הפזמונים הראשון שלי, 'הצ'ופצ'יק של הקומקום', שיצא לאור לא מכבר ושאותו עיצבה בחן כה רב.
עם זאת, רוב בני המשפחה, חברותיה וחבריה, ואפילו מוריה ב'בצלאל', קראו וקוראים לה עד היום בכינוי החיבה 'נוני'. אולי בגלל כינויי חיבה אחרים שדבקו בה במשך השנים, כמו 'נון' ו'אלינון'. ואולי דווקא כזכר לפלסטר הקטן ההוא, No Name Almagor , שנכרך על ידה כשעתיים אחרי שנולדה.
*
ומי שהגיע עד לכאן וסקרן לראות את אלינוער אלמגור, הנה היא בערב לכבוד הופעת 'הצ'ופצ'יק', שנערך בתל אביב באחד באפריל (מכל התאריכים שבעולם!) 2012...
בעלי התוספות
פרופ' חיים כהן מהחוג ללשון עברית באוניברסיטת תל אביב כתב:
'שמשון' נכתב במקורו ברוסית ותורגם לראשונה על ידי ברוך קרופניק (קרוא). ז'בוטינסקי ליווה את מעשה התרגום הזה ובסוף הספר אף הובא תצלום מכתבו לקרופניק בעניינו. אפשר לראות שז'בוטינסקי טרח לציין כמה מן השמות שהיה צריך לפרש לגביהם את כתיבם העברי, ובכללם גם השם אלינער (ואגב, גם השם 'מרידור', אף הוא שם שאומץ ב'משפחה הלוחמת').
ולעניין המכתב תצוין הערתו של ז'בוטינסקי בדבר הסגנון ובעיקר המשפט: 'שנאתי את הוַידברים והוַיאמרים תכלית-שנאה'.
הנה המכתב:
