המונדיאל נגמר? רוצים הפסקה מן הלהג האינסופי על 'צוק איתן'?
הנה כסא המפלט שלכם: החידון המצולם של עונ"ש, שמשלב היסטוריה יהודית וכללית, ספרות, קולנוע ותרבות פופולרית.
החידה היא בחמישה שלבים, וכל שלב מקדם את הפותר לתשובה הסופית. אתם מוזמנים לנסות ולפתור גם חלקים. נראה מי יצליח לעקוב אחרי הזרם המפותל של האסוציאציות שלי...
שלב א
מי הן שלוש הנשים הללו ומה משותף להן? המשותף יכול להיות משהו סתמי.
שלב ב
מי הם הגברים המצולמים כאן ומהו הדבר הסתמי המשותף להם?
שלב ג
אשה אחת ואיש אחד מבין המצולמים למעלה קשורים זו בזה – איך בדיוק?
שלב ד
מה מחבר בין אותו האיש לבין הספר הזה?
שלב ה
ומה מחבר בין כל אלה לבין האיש שהיום ימלאו 15 שנה למותו?
(נתן אלתרמן, 'שיר המריבה', שלמה המלך ושלמי הסנדלר)
דמותה של דלילה הפלישתית, המפתה האולטימטיבית, הציתה את דמיונם של ציירים, אמנים, סופרים ומשוררים, ובעצם את דמיונו של כל מי שקרא את סיפורי התנ"ך.
איור: יוסי שטרן (יהודה האזרחי ויצחק שמעוני [עורכים], שלושה בסירה אחת, תל אביב תשי"ז, עמ' 14)
א. 'דלילה' של איציק מאנגר
איציק מאנגר (1969-1901)
המשורר הגדול איציק מאנגר הקדיש לדלילה שיר ארוטי יפה ביידיש, שכולו נוטף תאוות המשגל. השיר נדפס לראשונה בשנת 1950 בכתב עת נידח בשם דרום אַפֿריקע, שראה אור ביוהנסבורג, ואחר כך כונס בספר מדרש איציק בעריכת חנא שמרוק (מאגנס, ירושלים תשמ"ד, עמ' 204-203).
למיטב ידיעתי, השיר אף פעם לא תורגם לעברית – אולי בגלל התאוותנות המינית המפעפעת בו? ולכן ביקשתי משלמה צוקר, המתרגם המחונן ומקוראי עונ"ש הנאמנים, שיתרגם אותו במיוחד עבור 'עונג שבת'.
בְּגִידָה נוֹשֵׁם גּוּף דְּלִילָה,
שָׁחוּם וּמִתְפַּנֵק,
חַמִּים, קְטַנִּים, נֻקְשִׁים שָׁדֶיהָ,
בְּשָׂרָהּ מַעֲשֶׂה שׁוֹקֵק.
מִי הַשּׁוֹפֵט אֶת יִשְׁרָאֵל,
זֶה הַגִּבּוֹר – אוֹ הִיא?
זְגוּגִית חַלּוֹן נֶחְבָּט פַּרְפָר,
שֶׁצַּד מַעֲרָב מֵבִיא.
הִיא מְחַיֶּכֶת. קָרֵב לֵיל
שְׁעַת גְּדֻלָּתָהּ.
כָּל פֶּרַח בִּצְנִיעוּת נִסְגָר,
חֵיקָהּ נִפְתָח עַתָּה –
קוֹדַחַת הִיא, הַרְטֵב אוֹתִי,
דָּמִי סוֹאֵן בִּי, קְשׁב;
נְעַץ שִׁנֶּיךָ בְּשַׁדִּי,
חָזָק יוֹתֵר – כַּךְ, טוֹב.
יוֹקְדוֹת עֵינֶיהָ: דְּחַק גִּבּוֹר,
יִשְׁתֹּת פִּצְעִי עַד תֹּם –
קְרָעֵנִי. לַיְלָה זֶה, אֶחָד
מִשְּׁנֵינוּ יֵרֵד תְּהוֹם.
ראֹשָׁהּ, גַּפֶּיהָ מְטַלְטֶלֶת,
קוֹדַחַת, כֻּלָּהּ אֵשׁ.
זֶה הָרוֹבֵץ פֹּה מֵעָלֶיהָ
כְּעָנָק אוֹתָה כּוֹבֵשׁ.
נוֹשֶׁמֶת בִּכְבֵדוּת, גּוֹוַעַת
נְמֵסָה הִיא כַּדּוֹנָג.
נְשִׁימוֹתָיו חַדּוֹת וְהוּא
גָּדֵל כְּמוֹ עֲנָק.
צְרִיחָה חַדָּה. הָאִישׁ מַרְפֶּה
וְהִיא עָפָה וּכְבָר
הִיא מַפְלִיגָה מִזּרוֹעוֹתָיו
אֶל חוֹף רָחוֹק וְזָר.
עוֹד רֶגַע, שְׁנַיִם– הִיא שָׁבָה,
שְׂעְירוּת בְּשָׂרוֹ חָשָׁה –
דִּמְעָה נוֹצֶצֶת.הִיא נֻצְּחָה,
דְּלִילָה, הִיא – הָאִשָּׁה.
על מעשה התרגום כתב לי שלמה:
הנה תרגמתי את שירו של איציק מאנגר, 'דלילה'. פה ושם ויתרתי על מילה מיותרת, שהמשורר הוסיף למילוי חללים ריתמיים. שמרתי על החרוז (שורה שנייה מתחרזת עם הרביעית, כמו במקור) ועל הריתמוס (בתנאי, שקוראים דלילה במלרע, וכן במילים 'וְהִיא עָפָה' – מלרע, וכן 'והיא שָׁבָה' – מלרע, כי מדובר בהווה (ולא: 'עָפָה' ו'שבה' בעבר, שהן במלעיל. בעוונותינו – בעברית המדוברת בימינו, מילים אלה ושכמותן הן תמיד מוטעמות מלעיל, גם כשכוונת הדובר להווה!). השיר כתוב ביאמבים.
עשיתי כמיטב יכולתי, אבל בעיניי השיר מאכזב. הרמז היחיד שמדובר בשמשון הוא בשורות 'װער איז דער שופֿט פון ישראל / דער גיבור − אָדער זי' (מִי הַשּׁוֹפֵט אֶת יִשְׁרָאֵל / זֶה הַגִּבּוֹר – אוֹ הִיא?). איפה 'תמות נפשי עם פלישתים'?!
כל שאר השיר עוסק במשגל, ללא שום התלבטות − לא בלב שמשון ולא בלב דלילה (בשיר אין בכלל לב, יש חם שדיים וכו'. במקרא מדובר על אהבה, לפחות מצד שמשון. הלוא כתוב: 'וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שוֹרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה'! אה, נרמז בשיר שאחר המעשה דלילה מתרחקת, 'מפליגה לחוף זר' – לטעמי, זה לא מספיק. אני חושב שמאנגר עצמו הכיר בכך, שעל כן הוא לא כלל שיר זה בַּמִבְחָר שהוא עצמו ערך בספרו 'איציק מאנגער: ליד און באַלאַדע בהוצאת ועד היובל, ניו יורק 1952.
איור: יוסי שטרן (שלושה בסירה אחת, תשי"ז, עמ' 11)
ב. 'דלילה' של לאה גולדברג
בול לכבודה של לאה גולדברג, 1991 (עיצוב: רות בקמן מלכא)
השיר שכתבה לאה גולדברג על דלילה כבר מוכר הרבה יותר. היא כתבה מחזור של שבעה שירים הקרוי 'אהבת שמשון' (פורסם לראשונה בספרה ברק בבֹּקר – שירים, ספרית פועלים 1955; ושוב במֻקְדָּם וּמְאֻחָר: מבחר שירים, 1970-1931 (ספרית פועלים, 2003, עמ' 232-228). השיר השביעי הוקדש לדלילה. גם גולדברג הדגישה את בוגדנותה של דלילה ולא פחות את תאוותנותו המינית של שמשון, שידע היטב כי שבע מזימות בלבה של אהובתו ואף על פי כן יצרו היה גדול ממנו.
דני ליטני הלחין את 'דלילה' בשנת 1970, שנת מותה של לאה גולדברג, עבור חוה אלברשטיין, ולימים שר אותו בעצמו. הנה שני הביצועים.
ג. דלילה של אהרן אמיר
אהרן אמיר (2008-1923)
בשנת 1957 חיבר אהרן אמיר שיר סַאטירי קטן לתכנית הרדיו 'שלושה בסירה אחת', שהייתה מן התכניות המואזנות והאהובות בשנות החמישים:
ד. ווי ווי ווי, דליילה?
נעזוב את שנות החמישים ואת העברית, ונעבור לשנות השישים ולאנגלית.
חובבי הפופ לא ישכחו לעולם את 'דליילה', הלהיט ההיסטרי ששר הזמר הבריטי (וולשי, ליתר דיוק) טום ג'ונס בשנת 1968. מי לא שר את זה באותם ימים? לב מי לא ירעש כשיקשיב לשאלה הנצחית: למה, למה, למה?
I saw the light on the night that I passed by her window
I saw the flickering shadows of love on her blind
She was my woman
As she decieved me I watched and went out of my mind
My, my, my, Delilah
Why, why, why, Delilah
I could see that girl was no good for me
But I was lost like a slave that no man could free
At break of day when that man drove away, I was waiting
I cross the street to her house and she opened the door
She stood there laughing
I felt the knife in my hand and she laughed no more
My, my, my Delilah
Why, why, why Delilah
So before they come to break down the door
Forgive me Delilah I just couldn't take any more
(insert trumpet solo here)
She stood there laughing
I felt the knife in my hand and she laughed no more
My, my, my, Delilah
Why, why, why, Delilah
So before they come to break down the door
Forgive me Delilah I just couldn't take any more
Forgive me Delilah I just couldn't take any more
יוסי במברגר (למטה בתגובות) הזכיר שהשיר 'דליילה' צץ גם בסרט 'חסמבה ונערי ההפקר' (1971). הסרטון הועלה לאינטרנט אתמול (3 בינואר)... שר דובי גל בתפקיד עוזי הרזה (את השני איני מזהה).
וכאן אבי טולדנו בגרסת כיסוי עברית ל'דליילה' בשם 'עם בוא הלילה'.
'דליילה' ו'לילה' – הבנתם? (תודה ליוסי חלד):
ה. דלילה של 'הופה היי'
ומכאן קפיצה לעולם הילדים של שנות התשעים.
'הופה היי' הייתה תכנית נוער פופולרית ששודרה בטלוויזיה בערוץ הראשון בשנות השמונים והתשעים. התכנית שידרה עליצות רבה והפרקים הרבים שלה צולמו בכל פעם במקום אחר בארץ. בין חברי הלהקה, לאורך השנים, היו יגאל בשן, עוזי חיטמן, יונתן מילר, אבי דור ואהרן פררה. את השיר 'שמשון ודלילה' חיבר אבי דור, חבר הלהקה, והלחין יורם צדוק. השיר נכלל באוסף יופי של שירים שראה אור בשנת 1994.
זה סיפור אהבה מהיפים שהיו
על שמשון הגיבור איך כולם רעדו
הוא נפל ברשתה של עלמה יפהפיה
אסורה בשבילו היא היתה נוכריה. בשבילים הירוקים בסביבות אשתאול
הם דיברו אהבה מול ירח גדול
רק שמשון לא ידע מה יגיד הגורל
אם ימצא את עצמו מאושר או אומלל.
זה סיפור אהבה אמיתי שנשמע לי כל כך דמיוני
זה סיפור אהבה בין שמשון ודלילה
זה סיפור אהבה אמיתי שליווה את ימיי ילדותי
זה סיפור אהבה בין שמשון ודלילה.
לא נשכח את היום שדלילה בו בגדה
היא גזרה שערו הוא עזב את ידה
לאחר מעשה כשנפל עם פלישתים
הוא נשאר הגיבור בדברי הימים.
זה סיפור אהבה אמיתי...
ו. ובעצם, הכל עניין של אי הבנה...
וממש לסיום, דן אלמגור מצא בארכיונו את הקטע הביזארי הזה שנדפס בעיתון הארץ ב-26 באוגוסט 1983:
הקדשה של ספר היא חלק בלתי נפרד ממנו. אין הכוונה להקדשה המודפסת, זיכרון או מנחת תודה לקרובים או לחברים, אלא להקדשה החד-פעמית, המתוארכת, זו שנכתבת בכתב ידו של המחבר ומוקדשת לקורא מסוים, שרק לו ניתן הספר, בדרך כלל במתנה.
לכל אחד יש בספרייתו ספרים כאלה עם הקדשות מיוחדות היקרות ללבו – משעשעות, מרגשות, מחורזות, למדניות, כאלה שיש בהן עניין היסטורי או קוריוזי. אז למה שלא כולם ייהנו מהן?
קוראי עונ"ש שיש בספרייתם הקדשות מיוחדות כאלה והם מוכנים לחלוק אותן עם הקוראים האחרים מוזמנים לשלוח לי סריקות שלהן עם כמה מילות הסבר ואני אשמח להעלותן על מזבח הבלוג.
את שתי ההקדשות הראשונות במדור העביר לי רמי נוידרפר. הוא צילם אותן בספרייתו של ש"י עגנון, בבית עגנון שבשכונת תלפיות בירושלים. אנו מודים לאילת ליבר, מנהלת בית עגנון, על הסכמתה לפרסם את ההקדשות.
א. על שספריך היטיבו עמי בשעות מרות...
הקדשה זו נכתבה על ידי הסופר עמוס עוז בספרו 'ארצות התן' שראה אור ב-1965.
עמוס עוז היה אז בן 23 בסך הכל, וזה היה ספרו הראשון. אפשר להבין למה ציין את שמות הוריו, מן הסתם שיער שעגנון לא יידע מיהו צעיר אלמוני זה. וכך כתב:
למר ש"י עגנון.
מאמי רבקה קלוזנר ז"ל למדתי לאהוב את סיפוריך אהבת נפש, ומאבי יהודה אריה קלוזנר יבל"א למדתי לירד מעט לעומקם, ומעצמי למדתי שלא לגעת בווילון שמתח האומן ושלא להטריח עליך באהבתי שאני אוהב את ספריך, על שספריך היטיבו עמי בשעות מרות.
בהוקרה ובאהבה,
עמוס עוז.
5.3.65
על הקדשה זו (ואחרות) כתב דן לאור במאמרו 'עגנון כדגם וכמושא התייחסות בספרות העברית הצעירה', אלפיים, 6 (1992), עמ' 158-131, ובספרו: ש"י עגנון: היבטים חדשים (ספרית פועלים, 1995), עמ' 196-195.
עמוס עוז (איור: ערן וולקובסקי)
ב. תרגם אותו יפה אהרן אמיר...
ההקדשה השנייה נכתבה על ידי הסופר והמתרגם אהרן אמיר.
מפורסמת היא הקדשתו הענוותנית של אמיר 'הכנעני', לעגנון 'גדול המאמינים': 'מעברי קטן ליהודי גדול'...
ההקדשה שלפנינו מוסיפה פן קצת משעשע.
בשנת 1957 תרגם אמיר מבחר מסיפוריו של האמריקני הנרי מילר ולספר קרא 'חצות וחצי' (הוצאת 'צוהר', תל אביב 1957, עם איורים של בצלאל ש"ץ). ספר זה נחשב בזמנו נועז, ואפילו פורנוגרפי. וכך רשם אמיר על הספר ששלח לעגנון:
לש"י עגנון -
מעט "טומאה" לאיש ירא-אלהים וסר-מרע
18.6.58 המלביה"ד [המביא לבית הדפוס] והמתרגם
שבוע לפני פטירתו של אמיר פגש אותו דרור אידר וריאיין אותו (הריאיון התפרסם בהארץ, 27 בפברואר 2009), בין השאר סיפר לו אמיר על יחסיו עם עגנון. הנה קטע מהריאיון:
