בשנת 1949 עלה לאקרנים 'שמשון ודלילה'– האפוס התנ"כי שיצר הבמאי ההוליוודי הנודע ססיל בי. דה-מיל. הסרט התבסס במידה רבה על הרומן המפורסם שחיבר זאב ז'בוטינסקי, 'שמשון'. ספרו של ז'בוטינסקי נכתב במקור ברוסית ותורגם לעברית בידי ברוך קרוא (קרופניק) בשנת 1930. באותה שנה תורגם הספר גם לאנגלית בכותרת Samson the Nazarite (שמשון הנזיר), וכך התוודע אליו דה-מיל.
בתפקיד שמשון כיכב ויקטור מייצ'ור ודלילה הייתה הדי לאמאר (זה היה תפקידה המפורסם ביותר). אנקדוטה ידועה הקשורה בשניהם מספרת, כי בהצגת הבכורה של הסרט שאל ססיל בי. דה-מיל את גראוצ'ו מרקס מה דעתו על הסרט. גראוצ'ו ענה לו במשפט בלתי נשכח:
Well, there's just one problem, C.B. No picture can hold my interest where the leading man's tits are bigger than the leading lady's (קשה לי להסתכל בסרט, שבו החזה של הגבר גדול יותר מזה של האישה)...
הנה סצינת גזירת השיער בידי דלילה, שמקיימת בכך את חלקה בהסכם עם הקצינים הפלישתים.
ומי שעתותיו בידו יכול לראות כאן את הסרט במלואו עם כתוביות בעברית (שעתיים וקצת, אבל עם הרבה אקשן).
ג. שמשון בוורשה (1961)
ואם כבר בסרטי שמשון עסקינן, יש סרט נוסף שכמדומני כמעט ואינו מוכר בישראל, והוא הסרט הפולני 'שמשון' (Samson), שהופק בשנת 1961 – ימי השלטון הקומוניסטי בפולין – בבימויו של הבמאי הנודע אנדז'יי ויידה. זהו עיבוד של סיפור שמשון כראי ליחסי יהודים-פולנים בגטו ורשה. אני מסופק אם הוא הוקרן אי-פעם בארץ למרות הנושא היהודי המובהק שלו.
הסרט (בצבעי שחור-לבן) זמין בשלמותו באינטרנט (רק בפולנית). הנה חלקו האחרון:
ד. הרקולס נגד שמשון (1963)
את הטענות האפיקורסיות כאילו סיפורי שמשון הושפעו מסיפורי המיתולוגיה היוונית על הרקולס, דחה בשאט נפש הבמאי האיטלקי פייטרו פרנסיסי (Pietro Francisci), שהתמחה בפס ייצור של סרטי הרקולס.
עובדה. בסרט משנת 1963 שנקרא באיטלקית 'Ercole sfida Sansone' (הרקולס קורא תיגר על שמשון), נפגשו שלושת גיבורי העל הים-תיכוניים – הרקולס, שמשון ואודיסאוס (יוליסס) – ושיתפו פעולה בעלילה מופרכת: הרקולס וידידו הצעיר אודיסאוס מגיעים לארץ ישראל (!) ומשתפים פעולה עם שמשון במאבקו בפלישתים...
(נתן אלתרמן, 'שיר המריבה', שלמה המלך ושלמי הסנדלר)
דמותה של דלילה הפלישתית, המפתה האולטימטיבית, הציתה את דמיונם של ציירים, אמנים, סופרים ומשוררים, ובעצם את דמיונו של כל מי שקרא את סיפורי התנ"ך.
איור: יוסי שטרן (יהודה האזרחי ויצחק שמעוני [עורכים], שלושה בסירה אחת, תל אביב תשי"ז, עמ' 14)
א. 'דלילה' של איציק מאנגר
איציק מאנגר (1969-1901)
המשורר הגדול איציק מאנגר הקדיש לדלילה שיר ארוטי יפה ביידיש, שכולו נוטף תאוות המשגל. השיר נדפס לראשונה בשנת 1950 בכתב עת נידח בשם דרום אַפֿריקע, שראה אור ביוהנסבורג, ואחר כך כונס בספר מדרש איציק בעריכת חנא שמרוק (מאגנס, ירושלים תשמ"ד, עמ' 204-203).
למיטב ידיעתי, השיר אף פעם לא תורגם לעברית – אולי בגלל התאוותנות המינית המפעפעת בו? ולכן ביקשתי משלמה צוקר, המתרגם המחונן ומקוראי עונ"ש הנאמנים, שיתרגם אותו במיוחד עבור 'עונג שבת'.
בְּגִידָה נוֹשֵׁם גּוּף דְּלִילָה,
שָׁחוּם וּמִתְפַּנֵק,
חַמִּים, קְטַנִּים, נֻקְשִׁים שָׁדֶיהָ,
בְּשָׂרָהּ מַעֲשֶׂה שׁוֹקֵק.
מִי הַשּׁוֹפֵט אֶת יִשְׁרָאֵל,
זֶה הַגִּבּוֹר – אוֹ הִיא?
זְגוּגִית חַלּוֹן נֶחְבָּט פַּרְפָר,
שֶׁצַּד מַעֲרָב מֵבִיא.
הִיא מְחַיֶּכֶת. קָרֵב לֵיל
שְׁעַת גְּדֻלָּתָהּ.
כָּל פֶּרַח בִּצְנִיעוּת נִסְגָר,
חֵיקָהּ נִפְתָח עַתָּה –
קוֹדַחַת הִיא, הַרְטֵב אוֹתִי,
דָּמִי סוֹאֵן בִּי, קְשׁב;
נְעַץ שִׁנֶּיךָ בְּשַׁדִּי,
חָזָק יוֹתֵר – כַּךְ, טוֹב.
יוֹקְדוֹת עֵינֶיהָ: דְּחַק גִּבּוֹר,
יִשְׁתֹּת פִּצְעִי עַד תֹּם –
קְרָעֵנִי. לַיְלָה זֶה, אֶחָד
מִשְּׁנֵינוּ יֵרֵד תְּהוֹם.
ראֹשָׁהּ, גַּפֶּיהָ מְטַלְטֶלֶת,
קוֹדַחַת, כֻּלָּהּ אֵשׁ.
זֶה הָרוֹבֵץ פֹּה מֵעָלֶיהָ
כְּעָנָק אוֹתָה כּוֹבֵשׁ.
נוֹשֶׁמֶת בִּכְבֵדוּת, גּוֹוַעַת
נְמֵסָה הִיא כַּדּוֹנָג.
נְשִׁימוֹתָיו חַדּוֹת וְהוּא
גָּדֵל כְּמוֹ עֲנָק.
צְרִיחָה חַדָּה. הָאִישׁ מַרְפֶּה
וְהִיא עָפָה וּכְבָר
הִיא מַפְלִיגָה מִזּרוֹעוֹתָיו
אֶל חוֹף רָחוֹק וְזָר.
עוֹד רֶגַע, שְׁנַיִם– הִיא שָׁבָה,
שְׂעְירוּת בְּשָׂרוֹ חָשָׁה –
דִּמְעָה נוֹצֶצֶת.הִיא נֻצְּחָה,
דְּלִילָה, הִיא – הָאִשָּׁה.
על מעשה התרגום כתב לי שלמה:
הנה תרגמתי את שירו של איציק מאנגר, 'דלילה'. פה ושם ויתרתי על מילה מיותרת, שהמשורר הוסיף למילוי חללים ריתמיים. שמרתי על החרוז (שורה שנייה מתחרזת עם הרביעית, כמו במקור) ועל הריתמוס (בתנאי, שקוראים דלילה במלרע, וכן במילים 'וְהִיא עָפָה' – מלרע, וכן 'והיא שָׁבָה' – מלרע, כי מדובר בהווה (ולא: 'עָפָה' ו'שבה' בעבר, שהן במלעיל. בעוונותינו – בעברית המדוברת בימינו, מילים אלה ושכמותן הן תמיד מוטעמות מלעיל, גם כשכוונת הדובר להווה!). השיר כתוב ביאמבים.
עשיתי כמיטב יכולתי, אבל בעיניי השיר מאכזב. הרמז היחיד שמדובר בשמשון הוא בשורות 'װער איז דער שופֿט פון ישראל / דער גיבור − אָדער זי' (מִי הַשּׁוֹפֵט אֶת יִשְׁרָאֵל / זֶה הַגִּבּוֹר – אוֹ הִיא?). איפה 'תמות נפשי עם פלישתים'?!
כל שאר השיר עוסק במשגל, ללא שום התלבטות − לא בלב שמשון ולא בלב דלילה (בשיר אין בכלל לב, יש חם שדיים וכו'. במקרא מדובר על אהבה, לפחות מצד שמשון. הלוא כתוב: 'וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שוֹרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה'! אה, נרמז בשיר שאחר המעשה דלילה מתרחקת, 'מפליגה לחוף זר' – לטעמי, זה לא מספיק. אני חושב שמאנגר עצמו הכיר בכך, שעל כן הוא לא כלל שיר זה בַּמִבְחָר שהוא עצמו ערך בספרו 'איציק מאנגער: ליד און באַלאַדע בהוצאת ועד היובל, ניו יורק 1952.
איור: יוסי שטרן (שלושה בסירה אחת, תשי"ז, עמ' 11)
ב. 'דלילה' של לאה גולדברג
בול לכבודה של לאה גולדברג, 1991 (עיצוב: רות בקמן מלכא)
השיר שכתבה לאה גולדברג על דלילה כבר מוכר הרבה יותר. היא כתבה מחזור של שבעה שירים הקרוי 'אהבת שמשון' (פורסם לראשונה בספרה ברק בבֹּקר – שירים, ספרית פועלים 1955; ושוב במֻקְדָּם וּמְאֻחָר: מבחר שירים, 1970-1931 (ספרית פועלים, 2003, עמ' 232-228). השיר השביעי הוקדש לדלילה. גם גולדברג הדגישה את בוגדנותה של דלילה ולא פחות את תאוותנותו המינית של שמשון, שידע היטב כי שבע מזימות בלבה של אהובתו ואף על פי כן יצרו היה גדול ממנו.
דני ליטני הלחין את 'דלילה' בשנת 1970, שנת מותה של לאה גולדברג, עבור חוה אלברשטיין, ולימים שר אותו בעצמו. הנה שני הביצועים.
ג. דלילה של אהרן אמיר
אהרן אמיר (2008-1923)
בשנת 1957 חיבר אהרן אמיר שיר סַאטירי קטן לתכנית הרדיו 'שלושה בסירה אחת', שהייתה מן התכניות המואזנות והאהובות בשנות החמישים:
ד. ווי ווי ווי, דליילה?
נעזוב את שנות החמישים ואת העברית, ונעבור לשנות השישים ולאנגלית.
חובבי הפופ לא ישכחו לעולם את 'דליילה', הלהיט ההיסטרי ששר הזמר הבריטי (וולשי, ליתר דיוק) טום ג'ונס בשנת 1968. מי לא שר את זה באותם ימים? לב מי לא ירעש כשיקשיב לשאלה הנצחית: למה, למה, למה?
I saw the light on the night that I passed by her window
I saw the flickering shadows of love on her blind
She was my woman
As she decieved me I watched and went out of my mind
My, my, my, Delilah
Why, why, why, Delilah
I could see that girl was no good for me
But I was lost like a slave that no man could free
At break of day when that man drove away, I was waiting
I cross the street to her house and she opened the door
She stood there laughing
I felt the knife in my hand and she laughed no more
My, my, my Delilah
Why, why, why Delilah
So before they come to break down the door
Forgive me Delilah I just couldn't take any more
(insert trumpet solo here)
She stood there laughing
I felt the knife in my hand and she laughed no more
My, my, my, Delilah
Why, why, why, Delilah
So before they come to break down the door
Forgive me Delilah I just couldn't take any more
Forgive me Delilah I just couldn't take any more
יוסי במברגר (למטה בתגובות) הזכיר שהשיר 'דליילה' צץ גם בסרט 'חסמבה ונערי ההפקר' (1971). הסרטון הועלה לאינטרנט אתמול (3 בינואר)... שר דובי גל בתפקיד עוזי הרזה (את השני איני מזהה).
וכאן אבי טולדנו בגרסת כיסוי עברית ל'דליילה' בשם 'עם בוא הלילה'.
'דליילה' ו'לילה' – הבנתם? (תודה ליוסי חלד):
ה. דלילה של 'הופה היי'
ומכאן קפיצה לעולם הילדים של שנות התשעים.
'הופה היי' הייתה תכנית נוער פופולרית ששודרה בטלוויזיה בערוץ הראשון בשנות השמונים והתשעים. התכנית שידרה עליצות רבה והפרקים הרבים שלה צולמו בכל פעם במקום אחר בארץ. בין חברי הלהקה, לאורך השנים, היו יגאל בשן, עוזי חיטמן, יונתן מילר, אבי דור ואהרן פררה. את השיר 'שמשון ודלילה' חיבר אבי דור, חבר הלהקה, והלחין יורם צדוק. השיר נכלל באוסף יופי של שירים שראה אור בשנת 1994.
זה סיפור אהבה מהיפים שהיו
על שמשון הגיבור איך כולם רעדו
הוא נפל ברשתה של עלמה יפהפיה
אסורה בשבילו היא היתה נוכריה. בשבילים הירוקים בסביבות אשתאול
הם דיברו אהבה מול ירח גדול
רק שמשון לא ידע מה יגיד הגורל
אם ימצא את עצמו מאושר או אומלל.
זה סיפור אהבה אמיתי שנשמע לי כל כך דמיוני
זה סיפור אהבה בין שמשון ודלילה
זה סיפור אהבה אמיתי שליווה את ימיי ילדותי
זה סיפור אהבה בין שמשון ודלילה.
לא נשכח את היום שדלילה בו בגדה
היא גזרה שערו הוא עזב את ידה
לאחר מעשה כשנפל עם פלישתים
הוא נשאר הגיבור בדברי הימים.
זה סיפור אהבה אמיתי...
ו. ובעצם, הכל עניין של אי הבנה...
וממש לסיום, דן אלמגור מצא בארכיונו את הקטע הביזארי הזה שנדפס בעיתון הארץ ב-26 באוגוסט 1983:
