יהודים של פעם: חן-תמים, הביל"ויי שחזר בתשובה

שער ספרו של חן-תמים אורח חיים או חכמת המסכן, ירושלים תרס"ט. בתחתית העמוד תפילה בכתב ידו

אמר העורך:

רשימה זו הוכנה עוד בחייו של אליהו הכהן ז"ל, אך מסיבות שונות נדחה פרסומה והיא לא ראתה אור. אליהו נולד ב-22 במארס 1935, ולוּ זכינו היינו חוגגים איתו היום את יום הולדתו ה-89. יהיו דבריו אלה מנחת זיכרון לחוקר הדגול ולאיש הרֵעים שהלך מאיתנו זה לא מכבר.

*

מאת אליהו הכהן

א. משהו על חן-תמים

אברהם משה אנשלביץ כהן (1913-1854), שכינה את עצמו אברהם משה חן-תמים, היה מן הדמויות הציוריות ויוצאות הדופן בנופה של ארץ ישראל בימי העלייה הראשונה. שילוב של מורה וסופר, הוגה, חוזה והוזה, ועל כל אלה גם אדם מוזר ותמהוני. כשהתמנה למשרת המורה הראשון במושבת הביל"ויים גדרה, ושימש מורה לעברית ולתנ"ך, כינוהו תלמידיו, 'כהן המשוגע' (אמנון הורביץ, 'המשוגע ואיש הרוח', אלתר דרויאנוב [עורך], מימים ראשונים, ב, 1935, עמ' 146-144). 

בתולדות חייו רב הנסתר על הגלוי, אפילו תמונתו לא השתמרה! מעט ציוּנים רשם דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, וכן נשארו מעט קטעי זיכרונות, וכמה חיבורים פרי עטו שנדפסו בירושלים. הוא נולד בעיירה איוֶוניץ, ממערב למינסק (היום בבלארוס), וככל ילדי ישראל קיבל חינוך מסורתי ואף למד בישיבת וולוז'ין. בימי לימודיו בישיבה נמשך לבו לספרי השכלה והגות, מליצות ושירים ובעקבותיהם נטש את עולם המסורת וקיום המצוות. בראשית שנות השמונים נתפס לרעיון הלאומי, וכיוון שלא היה שלם עם שם משפחתו המקורי, בעל הגוון הגלותי, המירו לשם 'תמים', בעקבות אמירת האל לאברהם 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים' (בראשית, יז 1), לימים האריכו ל'חן-תמים העברי' ולבסוף קיצרוֹ ל'אברהם העברי'.

הוא נרשם לאגודת ביל"ו אך עלה ארצה רק בשנת 1883. בארץ הצטרף לחבריו שהועסקו כפועלים בבית הספר החקלאי במקווה ישראל, שנוהל אז על ידי שמואל הירש הממונה מטעם חברת 'כל ישראל חברים'. גופו לא החזיק מעמד בעבודה החקלאית המתישה. כעבור חצי שנה עזב את המקום ויצא למסע נדודים בערי הארץ, לירושלים, יפו, חברון וצפת, ומשם לדמשק ולחלב. הוא נסע גם ברחבי אירופה, הקהיל קהילות ונשא דרשות בענייני מוסר בפני יהודים ונוכרים. הוא שלט, לדבריו, בתשע שפות: עברית, ארמית, יידיש, ערבית, גרמנית, רוסית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית. לאחר תקופה שבה לא שמר מצוות וכפר בעיקר, נמלך בדעתו וחזר בתשובה. 'הפליא ה' להצילני גם מעמקי שאול הכפירה', כתב (מימים ראשונים, שם, עמ' 152).

כדי לקיים את עצמו החל להתפרנס כמורה. הוא נסע לעיר ביירות, קיבץ אליו שם תלמידים צעירים, ובין היתר לימד ברוסית את בניו של הקונסול הרוסי. עד מהרה נמלט מביירות לירושלים מסיבות שאינן ברורות, כפי שכתב בשנת תרנ"ב מהעיר חלב בסוריה לקרוביו במינסק: 'ובמרירות נפש השלכתי פתאום תבל ומלואה עם תלמידיי שהיו לי אז בבירות ... ואמלטה בעור שיניי כמנוסת חרב ירושלימה' (שם, עמ' 147; המכתב מובא במלואו בנספח להלן).  

בירושלים השתכן בבית הכנסת 'חורבת רבי יהודה החסיד', אז גם היכה על חטא שחטא בתקופת הכפירה. הוא לא פירש מה היה חטאו אך רמז לו (כנראה יחסי מין שקיים עם נוכרייה בשהותו בחו"ל) ובשל כך גזר על עצמו לעשות תיקון שיכפר על עוונו:

אין לי תיקון אחר אלא להימול שנית למען היפדות מהעוון ... ובהכלמי לגלות זאת לשום אדם, התחכמתי ואקנה סכין הסופרים קטן, ופעם יצאתי על פני השדה מתחת להר הזיתים, ונכנסתי בתוך מצבת יד אבשלום ומלתי את עצמי (מימים ראשונים, ב, עמ' 155).

יד אבשלום, 1898 (ויקימדיה)

כרות שפכה אושפז בבית החולים 'ביקור חולים', ולמזלו ניתן היה לתקן את אשר עולל לעצמו. לאחר החלמתו המשיך להאמין כי 'גם השגיאה הנוראה הזאת מן השמים באה לי'.

בנדודיו ברחבי הארץ שהה חן-תמים זמן מה בצפת ואחר כך בראש פינה. על פי עדותו של משה דוד שׁוּבּ, בשנת תרמ"ו הוא יזם במושבה הקמת חברה בשם 'זרע אברהם', על שם הברון אדמונד (אברהם) רוטשילד וחיבר את תקנותיה (זיכרונות לבית דויד, ירושלים תרצ"ז, עמ' קלא). במסלול נדודיו הגיע לשכונת נווה צדק בשנותיה הראשונות, אסף אליו דרדקים ולימדם בצריף בית הכנסת של הפרושים. הוא נישא לאישה גיורת שדאגה לו במסירות עד סוף ימיו וראתה זכות גדולה לעצמה לטפל בתלמיד חכם וירא שמים כמותו. מנווה צדק עבר לירושלים, התגורר בשכונת מאה שערים, חי בעוני והתפרנס בדוחק מהוראת עברית.

חן-תמים חיבר כעשרה קונטרסים בענייני חינוך ומוסר ובהם משמשים בערבוביה ניסוחים מעורפלים הטעונים עריכה נמרצת יחד עם רעיונות מקוריים. הוא ראה את עצמו בראש ובראשונה כמורה, והטיף לחינוך בשיטת רוסו – גישה מתונה וחינוך בדרכי נועם, ברוח הפסוק ממשלי כב: 'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה'. את משנתו החינוכית פרש בהרחבה בספרו אמונים נוצר (ירושלים תרנ"ג). הוא הציע בתמימותו להקים חברה שתצרף את כל משכילי העולם לאגודה אחת, כדי להגדיל בינה ולהאדירה. הוא גם פרסם עשרות רשימות וביקורות בעיתון חבצלת, שעליהן חתם בשמות בדויים ('רב ינוקא', 'איש יהודי'), ועמד לימינו של העורך ישראל דוב פרומקין, שנאבק בעיתון הירושלמי המתחרה הצבי. חן-תמים גם לחם ללא ליאות בחידושי הלשון של אליעזר בן יהודה, שלטענתו נשענו על מקורות זרים והציע חידושי מילים משלו – כגון אַדְמָן לגאולוג, תַּשְׁבִּישׁ לז'רגון – שמאומה מהם, ככל הידוע, לא נקלט.

אמונים נוצר, ירושלים תרנ"ג

הוא דיבר ערבית רהוטה והקהיל ערבים ויהודים בחוצות העיר העתיקה בנאומים חוצבי להבות על הצורך בשיתוף פעולה יהודי-ערבי, שמשקף את אחוות ישראל וישמעאל, צאצאיו של אברהם אבינו. הדרשות על שלום ועל מוסר, שנשא בכיכרות הערים דמשק וחלב, ריתקו קהל רב. שומעיו ראו בו מעין דרוויש יהודי מצאצאי הנביאים. 

לדברי יוסף יואל ריבלין, שהכירוֹ בילדותו, היה חן-תמים אדם ישר, בעל דמיון עשיר ורעיונות מקוריים, אך בלתי מעשי לחלוטין. חזותו הייתה מרשימה: גבה קומה ורחב כתפיים, עטור זקן שחור ורחב, עיניו השחורות והלוהטות משכו תמיד תשומת לב. וכך תיאר אותו:

ר‘ אברהם חן-תמים, שכינה את עצמו 'אברהם העברי' וכן נודע בכינויו בירושלים. הוא עלה ממינסק וגר ב'הכנסת אורחים' במאה שערים. גם מנהגו היה מוזר. גם הוא היה מדבר רק בלשון הקודש, והיה צם בכל יום ויום עד הערב, ורק בערב היה אוכל ושותה הרבה. בתחילה היו אנשים שסברו שהוא אחד מל"ו צדיקים, וקרבוהו והזמינוהו כל ערב לאכול אצל אחר. 

היו זמנים שהיה עומד באמצע הרחוב שבעיר העתיקה ונואם בערבית למוסלמים, שהיה מכנה אותם בשם 'אחינו הישמעאלים' ומטיף להם מוסר. גם הערבים כיבדו אותו שהיה מדבר יפה בשפתם. פעם מצאו שנמחקו ארבעה הציורים הנשר, הארי, הנמר והצבי, שהיו בציור שלפני התיבה בבית הכנסת. חקרו ומצאו שאלה מעשיו של ר' אברהם העברי. הוא טען שאין להתפלל לפני תמונות של חיות. עברו על זה בשתיקה, והנה נמצא שבסידור הגדול המונח לפני הש"ץ על התיבה נמחקה מילת 'המחזיר' ב'מחזיר שכינתו לציון' ובמקומה כתוב 'המשיב שכינתו לציון'. כששאלוהו על כך אמר: 'המשיב' במובן 'השבת אבדה', וכך ישיב שכינתו לציון. גערו בו המתפללים ומאז נשתנה היחס אליו ועבר להתגורר במקומות אחרים. 

אחר כך חיבר ספר בשם אמונים נוצר. נגד ספר זה יצא בכרוז הבי"ד של ירושלים שבחורבת ר"י החסיד. אברהם העברי היה בעל רעיונות מקוריים ובעל דמיון עשיר בלתי מעשי, ואולם היה אדם ישר. פרנסתו נמצאה לו בדוחק מהוראת דקדוק עברי והשפה הערבית ... גם אני ראיתיו בילדותי עובר ברחובות. הוא היה גבה קומה ורחב כתפים. זקן שחור ורחב ועינים שחורות גדולות ולוהטות [ש]משכו תמיד את תשומת לב כולם, ושמעתיו דורש ברחוב גם בשכונת מזכרת משה (י"י ריבלין, תולדות שכונת מאה שערים, ירושלים תש"ז, עמ' 175-174).

ב. הצעתו להמנון לאומי

חן-תמים הצטרף לרשימה ארוכה של אנשים שעוד במאה ה-19 הקדימו להציע נוסחים להמנון לאומי. את הצעתו העלה בשנת 1893, בימי העלייה הראשונה, בחוברתו הנדירה עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ (הכותרת על פי תהלים, קא 6), שבה התווה את משנתו החינוכית ובין השאר הקדיש גם מקום לצורך בהמנון לאומי. בהמנון שהציע ראה בעיקר אמצעי חינוכי להפצת פרקי נבואה ומזמורי תהלים מובחרים.      

הוא הציע לבחור כהמנון את אחד ממזמורי תהלים מו-מז, שלדעתו 'נחמד ונעים מאד לעשותם ולסדרם לשיר הלאום כעין: Bozhe tzaria chrani הרוסי' – המנון האימפריה הרוסית מאז שנת 1833 ועד מהפכת 1917, הפותח במילים 'אל נצור את הצאר'. המנון זה, שחובר על ידי וסילי ז'וקובסקי ללחנו של אלכסיי לבוב, הושר גם על ידי יהודים בבתי הכנסת מדי שנה ביום הכתרת הצאר – או כדוגמת 'המרסייליעזאַ הצרפתי' – המנון צרפת שחובר בשנת 1792 על ידי רוז'ה דה ליל. בעיניו, מזמורי תהלים עדיפים עליהם כמובן, 'כיתרון הקודש על החול'.

עיני בנאמני ארץ, ירושלים תרנ"ג, דף כא

במיוחד המליץ חן-תמים על מזמור מח בתהלים, שאותו כינה 'שיר תהילה לירושלים'. ככל הנראה התכוון לפסוקים אלה:

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹש כָּל הָאָרֶץ, הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן, קִרְיַת מֶלֶךְ רָב.  

יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ.  

סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ,  

שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה, פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ.

הוא קרא לחנך ילדים ונוער בארץ על ידי טיפוח שירי זמר והלחנת שירי תנ"ך, הצר על שהמשורר מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל) לא האריך ימים, וקיווה שעוד יתגלה 'משורר נפלא, איזה בירן [ביירון] יהודי' ויבצע את המשימה: 

מי יתן לנו כעת משוררים כווייזיל [נפתלי הרץ וייזל] ומנגנים כמאיר בער [ג'אקומו מאיירבר], אשר ישכילו להפוך את כל כתבי הקודש ובפרט את התהלים ופרקים רבים מתורה ונביאים – לשירים קדושים, יפים, נחמדים, מקיצי נרדמים ומחיי מתים, ומרנינים גם את הכפיס מעץ ומזעיקים גם אבן מקיר! 

הוא המשיך וטען, כי העם היהודי שופע יוצרים ברוכי כישרון ואלה אינם באים לידי ביטוי בגלל מצוקתו של העם. לדבריו,

לא אלמן ישראל בכל דור מאנשי רוח ובעלי כישרון, ורק החינוך והתמיכה, הלחם והמנוחה – אלה הדברים חסרים לנערינו וזקנינו בעלי הכישרון ושאר רוח, ומפני החסרון הנורא הזה תמים לריק ולבהלה כל כוחותינו הנחמדים ועמנו שוכב בין שפתים מרומס ברגל גאווה ואין רב ריבנו.

בשנת תרנ"ג הדפיס חן-תמים גם את החוברת 'אשרי האיש'

בחוברתו לקט לעני, שנדפסה בירושלים סביב שנת תר"ס, העיד על עוניו הרב – 'הראש והראשון שבכל העניים ואביונים שבעולם' – וביקש מקוראיו שיסייעו לו להדפיס את ספריו:

בשנת 1913 (ט' בחשון תרע"ד), והוא כבן שישים, הלך חן-תמים לעולמו בפתח תקוה. באין מקשיב ירדה עמו לטמיון גם הצעתו להמנון לאומי עברי. הצעה זו נותרה אפיזודה שולית וחולפת ומעולם לא עלתה על סדר היום. אף שנחשב לאדם מוזר ויוצא דופן בהליכותיו, ייאמר לזכותו שכל ימי חייו רדף, בדרכו שלו, אחרי האמת, הצדק והשלום, ונתן לדרכו זו ביטוי בקונטרסיו שהוציא מכספו שלו אף כי היה עני מרוד וחסר כל. 

מצבת קברו של חן-תמים בבית הקברות 'סגולה' בפתח תקוה (Gravez)

נספח

בכרך השני של כתב העת מימים ראשונים, שערך אלתר דרויאנוב ב-1935, נדפס מכתב שכתב חן-תמים בשנת 1891 ממקום שהותו בחלב שבסוריה אל 'חשובי מינסק'. במכתב תיאר הכותב את מסכת חייו הנפתלת עד אז. דרויאנוב פרסם את המכתב במלואו והוסיף באירוניה דקה: 'דומני שלא הפסיכיאטור בלבד ימצא ב"דוקומנט אנושי" זה, עניין לא מעט, ומשום כך אני מדפיס אותו כמעט כולו'. אף אנו נהלך בעקבותיו, והנה הוא המכתב (הקלקה על הצילום תגדיל אותו לקריאה נוחה).

'וככה זה התחיל': על 'צומת ביל"ו' של אניטה שפירא

מאת אבנר הולצמן

בשנת 1993 ראה אור ספרו של ס' יזהר צַלְהָבִים, המעוגן בימי נעוריו של המחבר במושבה הארץ-ישראלית בשנות השלושים של המאה העשרים. שלושת הפרקים האחרונים, שהם שיאו של הספר, מוקדשים לתיאור נוקב של ימי העלייה הראשונה, כפי שהם מצטיירים בהרהוריו של הגיבור הנער, המנסה להבין 'מבפנים' את נפשם ואת מניעיהם של אנשי בראשית אגדיים, כמו צבי הורביץ מגדרה ואברהם קוסטיצקי מיבנאל. הוא מנסה לשוב אל רגע ההתחלה, אל 'נקודת האפס' של המפעל הציוני, שמתגלמת בעיניו באותה חבורה נחושה. בעיקר הוא מנסה לשחזר, בפרטי פרטים מוחשיים, את רגע הייסוד של מושבת הביל"ויים, גדרה. כיצד יום אחד, בסוף 1884, באו תשעה בחורים עם תשעה מעדרים וחמור עמוס מטלטלים, עלו על גבעה ריקה ליד הכפר קַטְרָה ומצאו שם צריף קטן שהכין להם פטרונם יחיאל מיכל פינס בלב השטח שרכש עבורם. 

קודם כל, לפי יזהר, הם פתחו בריקוד סוער. אחרי שהתמקמו בצריף הריק שכבו לישון, 'וכבר למחרת יצאו אל השדה לראות ונפלה עליהם בבת אחת שמש נוראה ושדה ריק נורא. ומסביב לא היה כלום. וככה זה התחיל' (עמ' 110). המילים 'ככה זה התחיל' מופיעות שוב ושוב בפרק הזה כמין פזמון חוזר, ביטוי להשתאות עצומה מן הפרשה ההרואית שהוא מגולל. בצדן חוזר עוד ביטוי אחד: 'האם הייתי גם אני יכול?', ובהמשך: 'גם אני הייתי יכול? היה לי מספיק חלום, מספיק אמונה, מספיק כוח? לא הייתי מן הבורחים הראשונים, כמו, וכמו, וכמו רבים, ועד היום הם שם באמריקה ובאוסטרליה, וככה זה התחיל' (עמ' 112). הלא אילו אני הייתי שם ביניהם – הוא אומר במילים אחרות – לא הייתי כותב שירי עידוד והמרצה, כמו 'חושו אחים חושו', שחיבר פינס, אלא שירי יאוש, שיספרו כיצד הביסה האדמה החדשה את האדם החדש. 

יזהר חוזר ושואל בפליאה: מה הניע את אנשי ביל"ו ואת חבריהם, בהם אבותיו שלו, רובם ככולם 'אינטליגנטים' עירוניים ולא איכרים אנשי אדמה, לנטוש את עריה ועיירותיה של אוקראינה ולגזור על עצמם חיי עוני ומצוקה בארץ אכזרית וצחיחה. מה עוצמת הנחישות ומה עומק החזון שאפשרו לאותם ראשונים להתמיד שנים ארוכות בעמלם המונוטוני המייאש? מה נתן להם כוח להיצמד לאדמה הסרבנית שיבוליה דלים, לסבול את התנכלויות השכנים הערבים, תוך כדי מאבק מתמשך לשמור על צלם אנוש ולא להיעשות לבהמות אדם חסרות תודעה, החורשות תלם אחרי תלם בלהט השמש הנורא. מה הניע אותם, הוא שואל, לקום מדי שחר לעוד יום של עמל חסר תוחלת? איך עמדו במסכת הסיגוף והסבל ואיזה מחיר נפשי שילמו עליה? כיצד שכנעו את עצמם שיש טעם במפעלם? האם לא הלכו שבי אחר תעמולת רמייה? והאם התוצאה, כפי שהוא צפה בה מקץ מאה שנים ויותר, הצדיקה את המחיר? 

את התשובות שם יזהר בפיהם של אנשי ביל"ו הגדרתים עצמם:

ואילו דב לֵיבּוביץ טוען בכל ההיגיון ושלמה חזנוב מסכים בניע ראש, כי מזל שלנו כאן יש רק צד אחד, בניגוד לעולם שתמיד יש לו שני צדדים, מצד אחד ומצד שני. אמנם מצד אחד קשה לעשות חיים מן האדמה הקשה הזאת, אבל מאותו הצד אנחנו נעשה חיים מן האדמה הקשה הזאת. מפני שאין לנו מצד שני. מפני שמי שיש לו מצד שני לא יבנה את הארץ. ואנחנו אין לנו שום מצד שני, אין לנו (עמ' 114-113). 

אניטה שפירא שואלת גם היא 'איך הכול התחיל?', אבל שלא כמו הדמויות החצובות בסלע ששרטט יזהר, שלושת גיבורי ספרה – זאב (ולדימיר) דובנוב (1940-1858), יעקב שֶׁרְתוֹק (1913-1860) וחיים חיסין (1932-1865) – אינם אנשים שיש להם צד אחד בלבד. יש להם צד שני, ואולי גם שלישי ורביעי. ועל ריבוי הצדדים הזה הספר עומד בחריפות וברגישות רבה, תוך כדי פירוק מושגים כוללים, כמו 'חיבת ציון', 'העלייה הראשונה' או 'ביל"ו', ליסודותיהם המוחשיים ולפיתוליהם הזעירים, במתודולוגיה שהמחברת מגדירה 'מחקר מיקרו-היסטורי'.

שלושת גיבורי הספר: יעקב שרתוק, זאב דובנוב וחיים חיסין. איור: ערן וולקובסקי (הארץ)

פרשת גדרה עצמה יכולה לשמש דוגמה לכך. כל אחד מגיבורי הספר היה קשור לגדרה בדרך כלשהי. אבל בניגוד לאנשים הנחושים שיזהר מדבר עליהם – הורביץ, ליבוביץ, חזנוב וחבריהם  – שנתקעו באדמת המושבה כמו יתדות, לא זזו ממנה יותר ולא הביטו לאחור, איש מן השלושה לא מצא בתוכו את הרצון או את הכוח להתיישב בה בכלל או לאורך ימים. חיסין היה היחיד מהם שניסה להתיישב בגדרה בפועל, וגם זאת רק אחרי תקופה ממושכת של לבטים, בעיקר מחמת דרישתו של פינס ממנו שיקבל על עצמו לשמור מצוות. אמנם בסוף 1885 השתקע בה עם אשתו פאניה, קיבל חלקת אדמה ואפילו ניסה להחיות בה חיי תרבות, אבל היאוש לא איחר לבוא. 'אלוהים, מה אעשה בכלוב הברזל הזה – גדרה? איך להיחלץ מכאן?', הוא זועק במכתב לשרתוק מ-1887 (עמ' 168). 

הרחוב הראשי במושבה גדרה, סוף המאה ה-19 (אוסף התצלומים, הספרייה הלאומית)

זאב דובנוב, אחיו המבוגר של ההיסטוריון הנודע, הוזמן שוב ושוב להצטרף לגדרה, גם אחרי שעזב את הארץ לבלי שוב ב-1885. דובנוב, שהיה אהוב מאוד על חבריו הבילו"יים, לא שקל את הדבר ברצינות, כי לא באמת ראה את עצמו חי חיי איכר. שרתוק הוזמן גם הוא על ידי פינס להשתקע בגדרה, אבל התלבט בדבר במשך חודשים והתקשה להיפרד מחייו בירושלים, עד שחלקת האדמה שהוקצתה לו נתפסה. אחרי שנסע לרוסיה ב-1886 המשיך לנהל מרחוק מאבק על זכותו להתיישב בגדרה, עד שהעניין שקע, ורק אחרי עשרים שנה שב ועלה לארץ בראש המשפחה הגדולה שהקים. 

ההתחבטות המתמשכת של השלושה בעניין גדרה היא רק סימפטום למסכת לבטים רחבה יותר שכל אחד מהם היה נתון בה ביחס לארץ ישראל. מפת המסעות והנדודים שלהם מעידה על כך בבירור. חיסין נעשה מעין 'נוסע מתמיד' בקו האוניות בין אודסה ליפו – עלה וירד, ושוב עלה וירד, ושוב ושוב, לפחות חמש פעמים ואולי יותר – ביטוי מוחשי להיקלעותו בין הכוח המושך של ארץ ישראל לבין הרתיעה ממנה – עד שנטע את עצמו סופית בארץ ב-1905. 

חיים חיסין בצעירותו, קודם עלייתו לארץ (ויקיפדיה)

שרתוק, 'הראשון שבראשונים', כפי שכינה אותו אליהו הכהן, עלה ב-1882 ועזב כעבור ארבע שנים, לכאורה כדי למצוא אישה ולשוב עמה מיד לארץ ישראל, כמו שעשו ביל"ויים אחרים. בפועל הוא השתהה ברוסיה עוד עשרים שנה, נדד בין ערים שונות עד שהשתקע בחֶרסון והקים בה בית ציוני מובהק. בתו עדה (לימים רעייתו של אליהו גולומב) סיפרה בזיכרונותיה, כי ביסוד חיי המשפחה בחרסון הייתה מונחת הרגשתו של האב, שאלה הם חיים ארעיים וכי החיים הממשיים יתחילו רק עם עלייתם לארץ ישראל.

יעקב שרתוק ורעייתו פאני, חרסון 1893 (משה שרת ומורשתו)

ומבין שלושתם, סיפורו של דובנוב הוא הטרגי ביותר, משום שאחרי שובו לרוסיה שקע בחיים עלובים ואומללים מכל הבחינות. ועם זאת, הוא לא מצא בתוכו את הכוח לעלות שוב, על אף ההפצרות וההזמנות הלבביות של חבריו בארץ והתכניות השונות שרקם לשוב. השנתיים וחצי ששהה בארץ נעשו לו מחוז געגועים אבוד במשך עשרות שנים, עד שבערוב ימיו, ב-1934, סיכם בעגמומיות את חייו המוחמצים במכתב לאלתר דרויאנוב. הוא כתב שם על חבריו בני הזוג חיסין: 'לאושרם הם חזרו לארץ ישראל, חיו שם ומתו שם, ואני לאסוני הגדול, נשארתי פה, חיי אינם חיים וגם אמות פה' (עמ' 220). 

ממה נבעה מסכת הטלטלות הזו? מתוך הספר עולים שני מתחים עיקריים שדנו את גיבוריו לחיים של התלבטות מתמדת. האחד הוא המתח הבלתי מוכרע בין ארץ ישראל לרוסיה. אנשי ביל"ו, ובתוכם שלושת גיבורינו, היו תוצרים מובהקים של תהליך הרוסיפיקציה. הם היו קשורים בעבותות אהבה לרוסיה ולתרבותה והוסיפו לראות בה מולדת, גם אחרי שזו בעטה בפרצופם בימי 'הסופות בנגב', שחוללו, בין השאר, את תנועת ביל"ו. מן הסתירה הזו הם התקשו להיחלץ, וביטויים לה יימצאו לרוב במכתביהם. את רוסיה אהבו בכל לבם, גם אם אהבה נכזבת, בשעה שאת ארץ ישראל התאמצו לאהוב בשכלם, כאידאה ולא כממשות חיה החודרת אל נימי הלב. הרוסית הייתה ונשארה שפתם הראשונה, שפת הדיבור והקריאה וההתכתבות האינטימית, בשעה שהעברית נותרה אפופה מסך של זרות, גם אם השתלטו עליה במידות שונות של הצלחה. ביטוי עז לכך נתן חיסין במכתב וידוי ארוך לדובנוב זמן קצר אחרי שובו לרוסיה בפעם הראשונה: 

כל אסוני, כל ייסורי הגיהינום התלת-שנתיים שלי נבעו מזה שלא יכולתי לאהוב את מה ששכלי הכיר בו ... לא יכולתי להישאר בארץ ישראל ולייחד לה רק את השכל ולא את הלב. שאפתי למשבר (עמ' 128). 

כעת, לדבריו, עליו לבדוק אם יוכל לחדש בלבו את האהבה לרוסיה, שאם לא כן ייגזר עליו להישאר תלוי ותלוש בין העולמות. לא בכדי הכותרת הראשית של הספר באנגלית היא Two Motherlands, אולי ברמיזה אירונית לסיסמה שטבע בשעתו יעקב חזן, מנהיג מפ"ם, על ברית המועצות כמולדת שנייה, ואולי ברמיזה לא-אירונית לשירה של לאה גולדברג 'אורן', על ציפורי המסע התלויות בין ארץ ושמים ורק הן יודעות את 'הכאב של שתי המולדות':

כָּאן לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַקּוּקִיָּה.
כָּאן לֹא יַחְבֹּשׁ הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג,
אֲבָל בְּצֵל הָאֳרָנִים הָאֵלֶּה
כָּל יַלדוּתִי שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה.

צִלְצוּל הַמְּחָטִים: הָיֹה הָיָה
אֶקְרָא מוֹלֶדֶת לְמֶרְחַב-הַשֶּׁלֶג,
לְקֶרַח יְרַקְרַק כּוֹבֵל הַפֶּלֶג,
לִלְשׁוֹן הַשִּׁיר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.
אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –
כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים.

המתח השני נוגע לסתירה המונחת ביסודה של תנועת ביל"ו, בין האידאה המכונפת של גאולת העם היהודי מן הגלות וחידוש פניו בארץ ישראל לבין המעשה ההתיישבותי היומיומי, הסיזיפי, הסבלני, הצמוד לקרקע המציאות. כיצד מגשרים על הפער בין השניים? כיצד אירע שתנועת ביל"ו, שנולדה כמנוף להבראת האומה כולה, התמקדה עד מהרה במאמצים לייסד ולקיים מושבה אחת בפינה נידחת, גם אם זו נועדה לשמש דוגמה ומופת לאחרות? ואיך אפשר לקיים ולטפח שאיפות רוחניות אם כל מה שאתה רואה לפניך מבוקר עד ערב הוא להב המחרשה ואחוריה של הבהמה הרתומה לה?

זאב (ולדימיר) דובנוב, 1885 (ויקימדיה)

גם מן הסתירה הזו שלושת גיבורי הספר לא הצליחו להיחלץ. דוגמה לחזון הטוטלי שהדריך את אנשי ביל"ו מצויה כבר בתעודה הראשונה המובאת בספר. זהו מכתבו המדהים של ולדימיר דובנוב לאחיו שמעון, מיד אחרי שנחת בחופה של יפו ב-1882.

המטרה הסופית שלי – כשל רבים אחרים – מטרה גדולה היא, רחבת ידיים, אין לה שיעור וגבול ... להשתלט במשך הזמן על ארץ ישראל ולהחזיר ליהודים את העצמאות המדינית שנשללה מהם זה אלפיים שנה. אל תצחקו, אין זאת הזיה (עמ' 103). 

וכאן פירט דובנוב את שלבי תכניתו הנבואית, שאמורה להתממש במשך חמישים שנה ואולי יותר: למלא את הארץ במושבות של עובדי אדמה ובעלי מלאכה, להקים בתי חרושת ולהשתלט על אמצעי הייצור, להקים כוח צבאי שיבסס את שליטתם של היהודים במולדתם ויאפשר להם לתבוע עליה בעלות. אנו יודעים שכל דברי חזונו, שבוודאי נראו הזויים לאחיו שברוסיה, התממשו ברבות הימים, גם אם לא בידי אנשי ביל"ו. רוח התלהבות כזו ממלאת גם את מכתביו היפים מן החודשים הבאים. 'חלמנו שעה ארוכה מאוד על עתידו המזהיר של עמנו' (עמ' 107), הוא מדווח מירושלים בפברואר 1883, ומגולל תכנית לרכוש את אדמת הארץ בכסף מן הערבים. 

והנה, פחות משנתיים אחר כך נואש דובנוב וחזר לרוסיה. לפני עלייתו לאנייה בנמל יפו הבטיח לחברו שרתוק: 'עיניי הרוחניות תמיד יביטו למזרח, לאותה פינה קטנה בכדור הארץ שבה כל גאולתנו, ואשר מבטיחה לעולם עתיד מזהיר. ברוסיה אשב כמו על קוצים – ובמוקדם או במאוחר אשוב לכאן, אליך ידידי' (עמ' 118) – הבטחה שלא התממשה. את הרטוריקה הזו המשיך להשמיע באוזני חבריו גם אחרי שובו לרוסיה. 'בחלקנו נפל רק לחפור את היסודות לבניין עולם עתיר ממדים', כתב לשרתוק מעיירת הולדתו מסטיסלאוו. 'כולנו יחדיו נבצע את המלאכה המקודשת ביסודיות, כל אחד כפי יכולתו' (עמ' 155). 

דובנוב הוא הדוגמה החריפה ביותר לפער בין עוצמת הלהט המשיחי לבין ההיחבטות הקשה בקרקע המציאות, שהיא שהחזירה אותו במהרה לרוסיה. מן הסתם הפער הזה היה בין הגורמים לכך שרוב הבילו"יים עזבו במוקדם או במאוחר את ארץ ישראל, מתוך תחושה של תבוסה. התסכול מן המעשה היומיומי האפור, שמעמעם את החזון, מאפיין גם את שני חבריו. חיים חיסין למשל כתב לדובנוב מגדרה ב-1886 ושאל, כיצד יכול מתיישב, שעמל בפרך כל היום, לייחד את דקות הפנאי המועטות שלו לעיסוקים החורגים מן המיידי והיומיומי? באיזה אופן אני יכול להשפיע על כל המושבות, על כל תהליך ההתיישבות, ולא לעסוק רק בענייני גדרה? אולי משום כך, באותם ימים כתב חברם אליעזר בן יהודה בבוטות, כי גאולת ישראל תבוא לא מן המשכילים, האידאליסטים ובעלי החזון, אלא מן האנשים הפשוטים, אלה שמורגלים בחיי עמל על מנת להמציא לחם למשפחותיהם: 'העבדים האלה הם יהיו איכרינו, ומהם ורק מהם תיבנינה המושבות לעבודת אדמה' ('תשובה על תשובה', הצבי, 26 באוגוסט 1887). 

אלה שלמרות הכל נשארו... תמונה קבוצתית של הביל"ויים מייסדי גדרה במלאת שלושים שנה לייסודה, 1913 (קדם)

די במה שנאמר עד כאן כדי להמחיש עד כמה צומת ביל"ו הוא ספר מסעיר, שופע אנרגיה, מלא להט וסערות נפש. הן הכותבת הן הקוראים יודעים ששלושת הגיבורים הם אנשים צעירים מאוד, נערים או כמעט נערים. חיים חיסין, הצעיר בהם, היה בן 17 בלבד בעלותו ארצה לראשונה, ולכן מכנה שפירא את ביל"ו 'תנועה משיחית ללא משיח, מסע צלב של ילדים' (עמ' 28). גם ההיסטוריון שלמה נאמן, שהיה אחד ממוריה ומי שהדריך אותה בכתיבת עבודת התזה לתואר השני, כינה את תנועת ביל"ו, במאמר מעניין שהקדיש לה, 'תנועת הנוער של חיבת ציון' (זמנים, 4, 1980). ואכן, החלק התיעודי של הספר – חליפת המכתבים בין שלושת הגיבורים – מלא פאתוס ורגש מתפרץ, עוצמת ביטוי של צעירים המתנודדים בין התלהבות לייאוש ובין תקווה למפח נפש. לעומת זאת החלק המחקרי, שהוא הסיפור ששפירא שוזרת מן התעודות האלה, כתוב בתבונה, ברגישות, באמפתיה, וגם בקורטוב של אירוניה. 

אניטה שפירא (צילום מסך)

ניכר שהמחברת מודעת גם לפוטנציאל הספרותי של הפרשה שהיא מגוללת. מצד אחד, הספר נכתב על פי כל כללי הזהירות המחקרית, נצמד לתעודות המספרות את הסיפור, ממעיט בהשערות שאינן נתמכות בתיעוד, ובַמקומות שהמידע חלקי או חסר אומרת המחברת בפשטות: אינני יודעת. מצד שני, ניכר בה בשפירא שהיא יודעת מה רב הפיתוי להשלים את החסר מן הדמיון, כשם שסופרים הכותבים רומנים היסטוריים עושים בלי היסוס. 

אתן שתי דוגמאות למקומות שהמחברת מסמנת כחללים התובעים השלמה ספרותית, אבל משאירה את השאלות פתוחות ואינה עוברת את הסף. האחד הוא תיאור החודשים הראשונים של אנשי ביל"ו, כאשר התגוררו בבית אנטון איוב, בין יפו למקווה ישראל (אגב, בית זה ניצב על מקומו עד היום, מט לנפול, ליד מחלף וולפסון, וניתן לראות אותו מכביש איילון. אמנם נחפרה תחתיו מנהרה, כדי שלא ייהרס לטובת הכביש המהיר, אבל העובדה שהבית ההיסטורי לא זכה לשימור ולשיקום מצערת ומבישה). 

'על מה הם דיברו בבית אנטון איוב כאשר הם לא רבו ביניהם?', שואלת שפירא. 'הערבים היו ארוכים, והתאורה לא אפשרה לקרוא, אז מן הסתם עסקו בחלומות העתיד' (עמ' 35). את החלומות היא משחזרת בעיקר ממכתביו רבי המעוף של דובנוב, ומוסיפה: 'יש להניח שבשיחות הערב בבית איוב היו מי שהעלו רעיונות מהפכניים כאלה, ודובנוב התפעם מהם' (עמ' 36). 

בית הביל"ויים (בית אנטון איוב), 2017 (ויקיפדיה)

דוגמה שנייה היא הטיפול המאופק באחת הפרשות הכאובות שנידונות בספר: הפיצול שהתהווה במשפחת חיסין. היה זה כאשר אבי המשפחה, חיים, יצא ב-1898 ללימודי רפואה בברן בירת שווייץ והותיר את אשתו וחמשת ילדיו באודסה. המשפחה הנטושה מצאה עצמה בסיטואציה משפילה שנמשכה כשבע שנים. הם נסמכו על שולחנם של קרובי משפחה אמידים והיו תלויים בקצבה שנאלצו ללכת ולקבל במעטפה מדי חודש. 

כיצד קיבלה פאני את הפרֵדה מבעלה, את הישארותה ברוסיה במשך שנים ארוכות, תלויה בנדיבות לב גיסה? בַּכתובים לא נזכר דבר, לא על הפרֵדה ולא על הפגישה מחדש. אין אנו יודעים דבר ... האם קיבלה פאני מבעלה מכתבי געגועים? האם כתבה לו? האם הוא בא לבקר אותה במשך שבע השנים הארוכות? ... חיסין זכר את השנים בברן בנוסטלגיה ובסיפוק. ספק אם גם פאני הרגישה אותו הדבר. אך אין אנו יודעים (עמ' 79-78). 

וזה המקום בו שפירא מדברת במפורש על הפוטנציאל הספרותי העשיר הגלום בסיפור שהיא מגוללת:

היה משהו מאוד 'רוסי', או לפחות משהו שהתאים למיתוס של רוסיה כפי שהופיע בספרות הרוסית וגם העברית נוסח 'רומן רוסי': הפרידות הארוכות של האוהבים, הנכונות להשלים עימן ולקבל אותן בהבנה, כיליון הנפש לקראת הפגישה המחודשת (עמ' 78). 

שלמה אבינרי הכתיר גם הוא את רשימת הביקורת היפה שלו על הספר בשם 'רומן רוסי' (הארץ, 17 בינואר 2020), וכתב: 'כל אחד מן השלושה עשוי להיות נושא מרתק לרומן'. 

לו ניחנתי ברצון ובכישרון, והייתי נענה לאתגר שהציגו שפירא ואבינרי, הייתי בוחר להציב במרכזו של רומן רוסי כזה לא את חיים חיסין, לא את יעקב שרתוק ולא את ולדימיר דובנוב, אלא את הדמות ששבתה את לבי יותר מכל: פאניה חיסין לבית פריזר (1920-1862). 

פאניה חיסין (ויקיפדיה)

שפירא מתארת בהשתאות את הנערות הספורות שנמנו עם חבורת ביל"ו, בבחינת פלא בתוך פלא:

כיצד נערה יהודייה הגונה נוסעת בגפה למזרח התיכון? כיצד התירו להן משפחותיהן לנסוע בתקופה שעדיין היה  מקובל בה שבני זוג לא נפגשים ביחידות קודם נישואיהם? הן היו פורצות דרך כמו המהפכניות הרוסיות (עמ' 30). 

אך במקרה זה, פאניה היא זו שמשכה אחריה את חיים חיסין לארץ ישראל, ולולא היא היה מן הסתם מהגר לארצות הברית. פאניה מופיעה ונעלמת חליפות בין דפי הספר. קולה הישיר נשמע רק בשולי מכתביו של בעלה, בהערות ובפריסות שלום קצרות שהיא שולחת לחבריו, אבל במקומות הספורים האלה מצטיירת דמות בעלת אומץ רוח, אופטימיות ואפילו הומור. 

בפברואר 1886, שיא החורף, היא כותבת מגדרה לדובנוב ומתנצלת על מיעוט כתיבתה: 'מתברר שאיני יושבת בחיבוק ידיים בראשון לציון כפי שנדמה לך אלא מתגוררת בקטרה עם יפים [חיים חיסין] בדירה של החמור-הפילוסוף הביל"ויי, כפי שמכנים אותו כאן' (עמ' 142). למה הכוונה? בני הזוג חיסין קיבלו למגוריהם פינה באורווה של חמור, כדי שיזכו כזוג למעט פרטיות. אותה אורווה – שלימים יכנוה בשם 'בור הביל"ויים' – לא הייתה אלא בור חפור באדמה, מחופה בסככה, שלא ממש חסם את מי הגשמים. לכן היא מביעה בהמשך את תקוותה 'כי מי הגשמים יפסיקו לרדת בקרוב, ובדירה שלנו יהיה חמים ונוח יותר' (שם), ואז תוכל לכתוב אליו מכתבים ארוכים. 

שחזור של בור הביל"ויים בגדרה (ויקיפדיה)

חייה של פאניה חיסין מצטיירים כמסכת בלתי נפסקת של ייסורים, שאותם נשאה בגבורה ובאצילות: החיים בבור האורווה בגדרה; מותה של בתה הבכורה בגיל שבועיים; מותה בגיל 26 של בתה השנייה יהודית, שעל מצבתה בבית הקברות הישן בתל אביב נרשם 'השושנה הראשונה שצמחה על שדה התחיה'; החיים עם ילדיה באודסה, כשהיא מנותקת מבעלה במשך שבע שנים; הניתוק הנוסף ממשפחתה, כאשר לרוע מזלה יצאה לביקור ברוסיה ב-1914 ונתקעה שם חמש שנים מחמת המלחמה; שיבתה ארצה ב-1919 חולה ורצוצה באנייה רוסלן; ומותה בתל אביב, כעבור חודשים מספר, בגיל 58, מיד אחרי שהספיקה להשיא את בנותיה התאומות. 

מצבתה של פרידה (פאניה) חיסין (Gravez)

מעניין שהכתובת הפיוטית והמחורזת, החרותה על מצבתה של פאניה בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, חוזרת ומדגישה את השקט כתכונתה הבולטת ביותר: 'כְּרוֹב סִבְלָה – תֻּמַּת אמונתה. כנטל משאה – שקט אהבתה. כְּבוֹר לִבָּהּ – חֶסֶד דִּמְמָתָהּ'. שולמית לסקוב, בספרה הנהדר על הביל"ויים, ציינה שפאניה פריזר, הנערה המהפכנית שמשכה את חיסין לארץ ישראל, כאילו ויתרה על עצמיותה אחרי בואם ארצה והעמידה את עצמה כליל בצלו. אבל בצד אישיותו החמורה של בעלה, הייתה היא, באופיה הנוח ובמאור פניה, גורם מרכך. רבים ראו בה את הדמות המעולה יותר מן השניים ושמרו על קשרי ידידות אתה ולא עם בעלה (שולמית לסקוב, הביל"ויים, הספרייה הציונית, תשל"ט, עמ' 415).

יש כבר רומן אחד על העלייה הראשונה, שבמרכזו אישה מרשימה בשם פאניה. זו היא פאניה סילס, גיבורת גיא אוני של שולמית לפיד, ספר שראה אור ב-1982 ותרם לטיפוח המיתוס של העלייה הראשונה. אבל מרסיסי המידע שבידינו, פאניה חיסין האמיתית, הבשר ודם, מצטיירת כדמות מרשימה לא פחות, אם לא יותר, מן הגיבורה הבדויה של לפיד. 

פאניה חיסין ואבשלום פיינברג, יפו, ראשית המאה העשרים (ישראל נגלית לעין)

זהו רק שמץ מן העושר הצפון בספר צומת ביל"ו על שני חלקיו: תיעוד היסטורי עשיר, סיפור עלילה סוחף, דרמה פסיכולוגית ואידאולוגית, דמויות הנחרתות בזיכרון וחפירה מעמיקה אל סבך השורשים של ההוויה שכולנו תוצריה.

______________________ 

הרחבת דברים שנאמרו בערב לכבוד הספר (מרכז צימבליסטה, אוניברסיטת תל אביב, 25 בפברואר 2020)

בעלי התוספות

חיים פילון מקרית טבעון, נכדה של פאניה חיסין, שלח לי את דבריו של יוסף קלוזנר בספרו דרכי לקראת התחיה והגאולה, מסדה, תש"ו, עמ' 182. קלוזנר מספר על התרשמותו ממנה כאשר היו שניהם על סיפונה של האונייה 'רוסלאן':

שירי הזמר העבריים של אליקום צונזר: 'שיבת ציון'

מאת אליהו הכהן

כרזת בחירות הקוראת לתמוך בציונים, רוסיה (וריאציה על ציורו המפורסם של אפרים משה ליליֶין, 1903)
(ארכיון בית התפוצות)

א. הרקע לחיבור השיר 'שיבת ציון'
את השיר המעין-נבואי 'שיבת ציון' חיבר והלחין אליקום צונזר בשנת 1882. הוא עשה כן לכבודם של צעירי ביל"ו, שפקדו את ביתו שבמינסק בדרכם ארצה וביקשוהו שיכין עבורם שיר חדש. צונזר נענה מיד לבקשתם והעניק להם מנחת שיר, צידה צלילית לדרכם הארוכה ארצה. הוא קבע בשירו כי הנה החל מחזור חדש של שיבת ציון וניבא כי אחרי העלייה הראשונה תבוא השנייה ואחריה השלישית, ואף אם נדמית ההתחלה למים הזולגים טיפין טיפין, עתיד קילוח זה להיהפך לנהר שוטף.

השיר נסך עידוד רב לא רק בחבורת הביל"ויים שיצאה ארצה, אלא גם בקרב חובבי ציון שעלו בעקבותיהם. מבין שלושת שיריו העבריים של צונזר: 'השושנה', שהיה שיר ערגה לירי שהושר כמעט תמיד בשירת יחיד; 'במחרשתי' – שבו נדון בפרק הבא – שהושר כשיר קצבי נמרץ, הן בשירת יחיד הן בשירת רבים; 'שיבת ציון', שהוא הפחות מוכר ופחות מושר מבין השלושה, בוצע בדרך כלל על במות בעיבודים למקהלה. 

הבה נשמע אפוא, בטרם נרד לפרטי השיר וגלגוליו, את ביצועה של 'חבורת רננים', בעיבודו של גיל אלדמע ובניצוחו של שמעון כהן, מתוך הפרק השני של 'שרתי לך ארצי' (1974):

וכאן, בפיהם של בני חבורת 'שהם', בניהולו ובעיבודו המוזיקלי של מוטקה שָׁלֶף (איש חבורת 'רננים' המקורית, שמופיע גם בסרטון הקודם). הסולנית היא נגה אשד.

בפתח שירו כתב צונזר: 'יוסף ובנימין על דלתותיי שוקדים'. בין שהתכוון לצמד הביל"ויים, מייסדי גדרה, יוסף לייב ליס ובנימין פוקס, שהקישו על דלתות ביתו במינסק, ובין שבחר בשמות מקראיים מוכרים כדי לסמל באמצעותם את חלוצי אגודת ביל"ו מחרקוב – את השיר הוא הקדיש לביל"ויים, שראה בהם נחשונים היוצאים ראשונה לפני המחנה הגדול של חלוצים העתידים להתיישב בארץ ישראל. על כן גם בחר כמוטו לשיר בפסוק מנבואת ישעיהו התואם את החזון העומד להתגשם: 'שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ' (ישעיהו מט, 18). 

יוסף ליס (1941-1859)
(תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב)

בנימין פוקס (1933-1861ׂ)
(ויקיפדיה)

שלא כמו בשיריו הדו-לשוניים האחרים, שבהם הציג כותרת שונה בכל שפה ('די בלום' – 'השושנה'; 'די סאָכע' – 'המחרשת'), ב'שיבת ציון' השאיר צונזר את הכותרת העברית גם בנוסח ביידיש. כמו בשירים האחרים גם כאן קיימים הבדלים אחדים בין נוסח השיר בעברית וביידיש.

'שיבת ציון', על שני נוסחיו, חובר, כפי שנראה בהמשך, בשנת 1882, אבל הדפסתו הייתה מאוחרת יותר, וכרגיל הנוסח המודפס ביידיש הקדים את הנוסח המודפס בעברית. הנוסח ביידיש נדפס לראשונה בשנת 1887 בשירון צעהען אידעשע פֿאָלקס-ליעדער (עשרה שירי עם יהודיים), ומאז שב ונדפס ללא שום שינוי במהדורות הרבות של שירון זה.

צעהן אידישע פֿאָלקס-ליעדער, וילנה תרמ"ז, עמ' 63-60 (הספר סרוק כאן)

בעברית נדפס השיר לראשונה בעיתונו של חנן יעקב מיניקעס, מיניקעס יום-טובֿ בלעטער, שראה אור בניו יורק, ספטמבר-אוקטובר 1901. מן הנוסח העברי הושמטו הן כותרת המשנה של השיר ('בימי זרובבל ועזרא') הן המוטו מספר ישעיהו, אך בתחתיתו נוספה הערה מעניינת ביידיש המספרת על הולדתו של השיר בשנת 1882. וזה תרגומה:

שיר זה, בעברית וביידיש, חיבר אליקום צונזר בשנת 1882, כאשר סטודנטים מחרקוב, ביניהם גם ד"ר מינץ [זהו הבילו"יי משה מינץ, שהיה רופא ילדים ולימים היגר מגדרה לארה"ב], נסעו לפלשתינה תחת השם 'בילו' (בית יעקב לכו ונלכה) ועברו דרך מינסק. כמו החלוצים הראשונים הם הפכו מדבר שמם לארץ נושבת ... כמו עזרא ונחמיה בשעתם. השיר ביידיש והלחן שלו מפורסם אצל כל היהודים. עתה אנו נותנים את השיר בעברית וביידיש בהסכמת המחבר.

ארכיון אליקום צונר, ספריית ייוו"א; הקלקה על האיור תגדיל אותו (צילום: דוד אסף)

זמן מה אחר כך נדפס השיר גם בפילדלפיה, בשירון קובץ שירי ציון ושירי עם מאת משוררים נודעים, שערך יוסף מגילניצקי (השירון, שראה אור בעוד כמה מהדורות, אינו מתוארך אך נדפס כנראה ב-1901). בשירון זה נדפסו המילים ביידיש ובעברית אלה לצד אלה.

קביעתו של צונזר כי עלייתם של קומץ הביל"ויים מסמנת את ראשיתה של שיבת ציון נראתה באותם ימים יומרנית, נועזת ואף מנותקת מהמציאות. הרי טפטופי עליות לארץ התרחשו בכל העשורים שלפני כן ואף במאות הקודמות, ואיש עד אז לא העז לקבוע שעם בואן לארץ מתחילה שיבת ציון החדשה. זאת ועוד, תנועת הביל"ויים הייתה קטנה מאד. מתוך כחמש מאות חבריה עלו לארץ רק כמה עשרות צעירים, ונשארו להתיישב בה פחות משלושים. זו הייתה כל תנועת ביל"ו בארץ ישראל! אין זאת אלא כי חוש נבואי יוצא דופן הנחה את צונזר לראות במתי מספר אלה את ראשיתה של שיבת ציון המודרנית, ועל כן הקדיש להם שיר זמר מעודד מפרי עטו.

מפגש בין אנשי ביל"ו מגדרה ומראשון לציון (ויקיפדיה)
עומדים מימין לשמאל: ד"ר חיים חיסין, צבי בן-יעקב הורביץ, מנשה מאירוביץ, דב אריאל לייבוביץ, יואל דרובין, בנימין פוקס, שמשון בלקינד. יושבים מימין לשמאל: יעקב שלמה חזנוב, פאני פיינברג, יהודה וחסיה צלליכין, אליהו סברדלוב.

אמת, היו כאלה שקדמו להם. ב-1878 חברו שלושים יהודים, רובם ילידי צפת ומקצתם עולים חדשים או ותיקים, והקימו את המושבה גיא אוני שבגליל; כמה שבועות אחר כך יצאה קבוצה מאנשי ירושלים ועמם עולים מהונגריה כדי לייסד את 'אם המושבות' פתח תקווה, שלא לדבר על הגל הראשון של עולים מתימן שהגיעו לארץ בשנת תרמ"ב לפני הביל"ויים. אך צונזר לא ידע על אותן קבוצות וראה באנשי ביל"ו את חיל החלוץ שיחולל מפנה ביישוב הארץ. הוא לא התרשם מנימוקי המלעיגים והמפקפקים בחזונו, שהטילו ספק ביכולתו של מיעוט מבוטל בעם לחדש את ההתיישבות בארץ. הוא אף פירט בשירו את טיעונם:

אוֹיְבַי לִי יִלְעָגוּ, / כִּי שָׁבֵי גּוֹלָה שָׁגוּ: / 'הֲמֵאֵלֶּה מְתֵי מִסְפָּר עֶדְנָה תִּהְיֶה לִי? / הֲהֵם יִבְנוּ נֶהֱרָסוֹת? / יְשַׁכְלְלוּ הַשָּׁתוֹת, / יָרִימוּ קֶרֶן יִשְׁעִי, הוֹדִי וְחֵילִי?'

שורות אלה מזכירות את שירו של יחיאל מיכל פינס, 'חושו אחים חושו', שנכתב שנה אחר כך, ב-1883. גם פינס נאלץ להתמודד עם המלעיגים:

רֵעַי הֵן בִּי יְהַתֵּלוּ: / מַה לְּךָ אֶרֶץ מוֹרָשָׁה? / שָׁמָּה הֵן אִיִּים יֵילִילוּ – / תּוּר לְךָ אֶרֶץ חֲדָשָׁה!

לכל הספקנים השיב צונזר תוך שימוש בדימוי מן הטבע: כל נהר רחב ידיים מתחיל ביובלים קטנים הנשפכים אליו. גם פלגי מים זעירים הופכים בזרימתם לנהרות איתן, וכך יקרה גם לשיבת ציון החדשה, שתתחיל בקילוח דק שיהפוך לשיטפון סוחף:

הַבִּיטוּ נַהֲרוֹת אֵיתָן, / כְּמַעֲיָן קָטָן צֵאתָן, / כְּחוּט הַשָּׁנִי מְפַכִּים מַיִם, עֲדֵי גָּאֹה גָּאוּ.

את הבית האחרון בשיר ייחד צונזר במפורש לפועלם של הביל"ויים. הוא תיאר אותם כסטודנטים ('מַשְׂכִּילִים בְּכָל תּוּשִׁיָה, / רַבֵּי הָעֲלִילִיָּה'), שעזבו את לימודיהם באוניברסיטאות ('פְּאֵר בֵּית תַּחְכְּמוֹנָם עַתָּה יַעֲזֹבוּ') כדי להקדיש את כל כוחם ומרצם למשימת בניין הארץ ('עַל מִזְבַּח אַהֲבַת עַמָּם אֶת-נַפְשָׁם יַקְרִיבוּ!'). הם עושים כך ממש כפי שעשו שבי ציון בראשית תקופת הבית השני – 'לְבְנוֹת עֹז חֹמָתָהּ, / כְּעֶזְרָא וְתִרְשָׁתָא' ('תִּרְשָׁתָא' הוא כינויו של נחמיה; נחמיה, ז 65).

שמואל לייב ציטרון (1930-1862)

צונזר נהג לחבר את שירי ציון שלו כהרף עין ובהינף קולמוס. הסופר והעיתונאי שמואל ליב ציטרון, שנמנה עם חוג ידידיו במינסק, היה עֵד

לא פעם לכישרונו המיוחד של צונזר לחבר ספונטנית מילים ומנגינות בעברית וביידיש גם יחד. בזיכרונותיו על צונזר סיפר ציטרון איך פעם ישב הלה במסיבת רעים, שבה אחד מחבריהם, מלמד במקצועו וחובב ציון תמים ונלהב, סיפר בשטף ובהתרוממות רוח על שיבת גולי בבל לארץ ישראל בתקופת עזרא וזרובבל, ועל כך ש'אמא ציון' קיבלה 
לחיקה את השבים לאחר שכבר כמעט והתייאשה מהם. למחרת בבוקר כבר חיבר צונזר שיר חדש בשם 'שיבת ציון' (ש"ל ציטראָן, דרײַ

ליטעראַרישע דורות: זכרונות וועגן ייִדישע שריפֿטשטעלער, א, ורשה 1920, עמ' 40). 

האימפרוביזציות של צונזר, כתב ציטרון, עוררו התפעלות בקרב בני

חוגו. לא כל כך מהשירים עצמם, אלא ממהירות החריזה ומתעשיית המנגינות. בעקבות התעוררות חיבת ציון החלו להצטלצל נעימות חדשות בשירי צונזר. עוד לא היה לו נושא כה עשיר בחומר כמו יישוב ארץ ישראל. בנוסף לשיחות שקיים עם חבריו בחוג חובבי ציון ומאמרים שונים בעיתונות מהם שאב חומר לשיריו, הוא ניצל את ידיעותיו בתנ"ך ובתלמוד. לכן שירי ארץ ישראל שלו משפיעים ומרשימים יותר מכל השירים שכתב קודם לכן. אמת, אמנות לשמה לא הייתה בהם. בהשמעתם ללא מנגינה הם לא עשו כל רושם, אבל כשצונזר עצמו שר אותם בהתלהבות רבה בליווי מוזיקה, הוא הלהיב את הקהל מאד (שם, עמ' 38-37).

שירי הזמר של צונזר אכן נפוצו בכל רחבי העולם היהודי, במזרח ובמערב. הם נדפסו בשירונים רבים שיצאו לאור בווילנה, בניו יורק ואף בארצות המזרח. השיר 'שיבת ציון', למשל, נדפס בספר שירי התחיה, שיצא לאור בבגדד בשנת 1925, בעריכתו של המחנך והפעיל הציוני אהרן ששון (1962-1872).

תווי 'שיבת ציון' נדפסו לראשונה בווילנה בשנת 1887, בחוברת ברוסית ובגרמנית שכותרתה היא 'מנגינות לעשרה שירי עם יהודיים לקול ולפסנתר מאת אליקום צונזר'.

בארץ הופיע השיר לראשונה בשנת 1912, בספר השירים של אברהם צבי אידלסון (ירושלים וברלין תרע"ב). כדרכו של אידלסון, נדפסו התווים מימין לשמאל כדי שלא להכביד על קריאת המילים העבריות שמתחתיהם.

ב. על כמה חיקויים של 'שיבת ציון'

כפי שקרה לשיר 'השושנה', שזכה לחיקויים רבים, כך קרה גם ל'שיבת ציון'. המשורר שניאור זלמן דב הר-הזהב (גולדברג) עשה זאת בלי להתבלבל בספרו חבצלת השרון: שירי עם בני ישראל (ורשה תרנ"ה). הוא אמנם הסתפק בשלושה בתים, במקום השישה שבשירו המקורי של צונזר, אך לא נמנע מלחזור על אותה כותרת-שיר וגם הפתיחה הועתקה כמעט כלשונה. את 'יוסף ובנימין' של צונזר החליף הר-הזהב ב'מנשה ואפרים', והשמיט לחלוטין את העיקר: הן את הדימוי של פלג מים ההופך לנהר סואן, הן את דברי השבח לביל"ויים על פועלם לחידוש שיבת ציון כבימי עזרא ונחמיה.

הר-הזהב, משורר תורני, רב ותלמיד חכם, חתם על שיריו בשמו המלא 'שניאור זלמן דב בער בן מאיר נפתלי הרץ הר-הזהב גולדברג'. הוא נודע גם בשיר הזמר 'ירושלים', שתרגם מיידיש בימי העלייה הראשונה, ופתח במילים: 'אצל כותל מערבי שמה'. את ספר שיריו חבצלת השרון חילק לשני חלקים: שירי אסון ושירי ששון. השיר 'ירושלים' הופיע במדור 'שירי אסון'...

 

'חבצלת השרון' מאת שניאור דב הר-הזהב (ורשה תרנ"ה)

שירו של צונזר עורר גם את דמיונו של המשורר והסופר יצחק גולדמן (1905-1839) מווילנה, שנרתם למסע ההתעוררות של 'שירת שיבת ציון'. הוא חיבר פואמה רחבת יריעה, שוב באותו שֵׁם ('שיבת ציון'), שראתה אור בווילנה בשנת 1888. הפואמה כוללת עשרות בתי שיר שמתארים יום אחד בחיים הפסטורליים העתידיים בארץ ישראל. אין זה מקרה שבשני הפסוקים שבחר גולדמן להדפיס על שער ספרו הודגש עניין ה'חלום'...

שער ספרו של יצחק גולדמן 'שיבת ציון' (וילנה תרמ"ח)

הפואמה מחולקת לארבעה חלקים: בוקר, צהריים, ערב ולילה, ומתוארים בה רועי צאן בכרמל, דייגים יהודים בכנרת ונערות בוצרות ענבים בכרמי עין גדי. מעניין במיוחד הבית המתייחס לשלום ולביטחון העתידיים לשרור בארץ. האימונים הצבאיים – הוזה גולדמן – לא ישמשו לניהול מלחמות אלא רק כדי להנהיג חוק וסדר ('משטר') ולהגן על עובדי האדמה.

מתוך 'שיבת ציון' (וילנה תרמ"ח)

הלוך רוח קדם-ציוני זה תרם גם לעדנה מוזיקלית של מזמור קכו בתהלים, שנפתח במילים הידועות 'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים'. מזמור אהוב זה על שיבת ציון, שליווה כל בית יהודי מסורתי לפני ברכת המזון, הושר בארץ בימי העלייה הראשונה והשנייה בשלוש מנגינות שונות, אך זהו עניין העומד בפני עצמו ואינו שייך לכאן.

ג. פּאַלעסטינע מאַרש

צונזר חיבר שיר ציוני נוסף ביידיש, שאותו הכתיר תחילה בשם 'פּאַלעסטינע מאַרש' (שיר לכת ארץ ישראלי), ואחר כך שינה את כותרתו ל'אונדזער פֿאָטערלאַנד' (ארץ אבותינו). אמנם השיר הארוך נדפס לראשונה בשנת 1891, אך במכתב ששלח לזאב דובנוב סיפר הביל"ויי ישראל בלקינד, כי כבר בשנת 1885 הושר בראשון לציון בית מתוך השיר. זה היה בחגיגות שנערכו במלאת שלוש שנים לייסוד המושבה:  

משה יודלביץ
(אלבום המשפחות)

העמידו את משה'קה יודלביץ על ספסל והוא שר בקול את ה'פּריטשינע' של אליקום [צונזר], וכל הילדים ענו אחריו בסוף כל בית: 'אין אונזער פֿאָטערלאַנד'. משה'קה מיטיב לשיר שיר זה, והוא הוצרך לחזור עליו פעמיים (מימים ראשונים, א, 1934, עמ' 41).

משה'קה, הנער שזימר מעל הספסל, היה בנו של ראובן יודלביץ, ממייסדי ראשון לציון. הוא נולד ב-1880 והיה בן חמש כאשר הופיע בשירת ה'סולו' הזו. לימים עזב משה יודלביץ את המושבה, נסע לגלזגו ללמוד רפואה ולא שב עוד. סיפור חייו של מי שלימים יכנה את עצמו ד"ר מוריס יאנג, הוא 
חומר לספר הרפתקאות. 

מכל מקום, משה'קה שר את הבית השני של השיר, שהתחיל במילים 'די פּריטשינע' (הסיבה, הטעם): 

מרדכי שעכטער, אליקום צונזערס ווערק, א, עמ' 441-440

השיר נכתב כהמנון לאומי בעקבות ויכוח שהתנהל בחוג חובבי ציון במינסק, שבו השתתף גם צונזר. את נסיבות חיבורו של השיר תיאר שמואל לייב ציטרון (תרגום מיידיש): 

אחד החברים טען כי עם אספות ודרשות לא נוכל להלהיב ולמשוך את הקהל. לשם כך זקוקים אנו לשירים לאומיים של חיבת ציון, כאלה שיוכלו לחמם את הלבבות. חבר שני הציע לחבר המנון ארץ-ישראלי שיושר באספות הגדולות של חובבי ציון. הצעה זו עוררה ויכוח על אופיו של ההמנון. חבר אחד אמר, שההמנון צריך לצייר תמונה אידילית של החיים העתידיים בארץ ישראל, כשלכל אחד יהיו פירות ויין מהכרמים שלו, נעליים מהעור שהם ייצרו ומלבושים מבתי החרושת שלהם. שני הציע, שהדגש יושם על העובדה שקשה ומר לגור אצל זרים וטוב שיש לך פינה לעצמך. שלישי טען, שעיקר הדגש צריך להיות על כמה רע להיות נע ונד ולהתגלגל בגלות. הרביעי הוסיף ואמר, שיש להסביר בהמנון את חשיבות האחדות והליכוד של כל המפלגות והקבוצות השונות שבקרב היהודים.  

צונזר כדרכו לא נטל חלק בוויכוחים. הוא רק האזין היטב וזמזם איזו מנגינה מתחת לאף. פעמים אחדות קם מכיסאו, ניגש לשולחן הכתיבה, שרבט משהו בעפרונו על פיסת נייר, שב למקומו והמשיך לזמזם את הניגון שהפסיק, ומפעם לפעם הציץ בפיסת הנייר. ישבתי לא רחוק ממנו, ושמתי לב שהוא מחזיק בידיו ציוני תווים. כאשר עמדנו להיפרד, אמר צונזר: 'רבותי מחר יהיה האות הזה! מחר בבוקר ההמנון יהיה מוכן'. 

כל זה היה בערב. למחרת בבוקר, בלכתי ברחוב, פגש אותי אחד מחברינו וסיפר שכרגע הוא חוזר מאליקום, שכבר הספיק לחבר את ההמנון עם מנגינה מעולה – 'לא בא כבושם הזה'. בערב שבת התאספנו אצל צונזר והוא שר לנו את 'פּאַלעסטינע-מאַרש' ... כל השיר היה מורכב ממילים וממשפטים שאמרו החברים בערב שלפני כן ... אם יש בשיר משהו משל צונזר, הרי אלה החרוזים והמנגינה. אין בשיר אף מילה משלו עצמו (דרײַ ליטעראַרישע דורות, עמ' 39-38).

למרות העדויות על כך שהשיר 'די פּריטשינע' הושר במושבות בשנות השמונים של המאה ה-19, לא הצלחתי לאתר עד כה את לחנו, גם לאחר שראיינתי עשרות מוותיקי היישוב. השיר כונס במהדורת כתבי צונזר שהוציא לאור מרדכי שכטר, אמנם לא בשלמותו. יש לפחות ארבע גרסאות של השיר, ואחת מהן נמצאת בעיזבונו של בכור בני הביל"ויים, אמנון הורביץ מגדרה. שרשם את המילים בשנת 1944 מפי אמו לאה, בתו של יהושע דב בֶּנֶנסון, שהיה אחד מחובבי ציון במינסק (שמור בארכיון הציוני בירושלים).

לצערנו, התווים של שיר זה לא השתמרו. זכורני כי באחת ה'פרוגרמות' (תוכניות) של ה'אורקסטרה' של ראשון לציון שעברו תחת ידי, הופיע ברפרטואר המנוגן גם 'מארש פלשתינה'. תכנייה זו איננה עוד ברשותי ולא אוכל לוודא אם אכן היה זה שיר הלכת של צונזר או משהו אחר, שכן תווי המנגינות של 'האורקסטרה' אבדו ולא נמצאו עד כה.

אליקום צונזר

ד. 'לך נפשי מרחוק הומיה'...

צונזר הרבה להופיע ברחבי העולם היהודי עם שירי ציון שלו. הקונצרטים שערך בערים שונות ברוסיה ובפולין זכו להצלחה רבה. כך למשל זכר המלחין והמוזיקולוג פרופסור שלמה רוזובסקי את ההתלהבות העצומה שבה קיבל הקהל בתיאטרון של ריגה את השירים  'במחרשתי', 'האריסטוקרט', ובמיוחד את 'שיבת ציון' (סול ליפצין, אליקום צונזר משורר עמו, הוצאת טברסקי, תשי"ד, עמ' 161). 

כאמור, צונזר חזה את שיבת ציון והרבה לשיר עליה אך לא מימש אותה בגופו. סול ליפצין, שחיבר את הביוגרפיה שלו, גרס כי צונזר השתתף ברכישת אדמה בגדרה בשנת 1884 ואף תכנן לעלות ולהתיישב בה עם משפחתו (עמ' 136). אך בסופו של דבר, הוא לא הגיע לארץ שאליה ערג ועליה שר. צונזר הצטרף לזרם המהגרים הענקי שהעדיף את ארצות הברית על פני פלשתינה. בשנת 1889 הוא עזב את מינסק ושם פניו אל ניו יורק, ובה המשיך לכתוב וליצור.

שירון של צונזר שנדפס בניו יורק ב-1891, שנתיים לאחר בואו (הספרייה הלאומית)

ב-30 במארס 1905 נערכה בבניין 'קופר יוניון' שבשכונת East Village של מנהטן חגיגה במלאת יובל שנים ליצירתו של צונזר ושישים וחמש שנה להולדתו. את האירוע כיבדו בנוכחותם יוצרים נודעים של תרבות יידיש, כמו אברהם גולדפאדן, מוריס רוזנפלד, ובן עירו מינסק, המשורר אברהם לייסין. החזן הנודע מאודסה פנחס מינקובסקי (מלחין 'החמה מראש האילנות נסתלקה'), שר באותו מעמד את שירו האחרון של צונזר 'קינה על מות הרצל'.

תכנית חגיגת היובל לכבודו של צונזר; הקלקה על האיור תגדיל אותו (ארכיון ייוו"א; צילום: דוד אסף)

כאשר קם צונזר להודות, קמו מאות המשתתפים אף הם על רגליהם והריעו לכבודו. משהו מלהט האש הישנה נדלק בעיניו. הס הושלך באולם המלא. כוחו של ה'בדחן' הישן, שידע להלך קסם על קהל שומעיו ולהביאו לידי התרגשות ודמעות, חזר אליו. הוא החל לשיר את נעימת 'שיבת ציון' שלו תוך אִלְתוּר מילים חדשות. היה זה מחזה נוגע ללב, העידו אלה שהשתתפו בו, 'האנשים והנשים באולם הצפוף צחקו ובכו' (ליפצין, עמ' 185-183). 

צונזר הלך לעולמו ב-22 בספטמבר 1913. קברו נכרה בבית עלמין יהודי בברוקלין, לצד עמיתו אברהם גולדפאדן, אבי תיאטרון יידיש המודרני. שניהם היו יוצרים ומשוררים ילידי רוסיה, שבלבם ובנפשם ערגו לארץ ציון וירושלים, וביצירתם התרפקו עליה ממרחקים, אך כף רגלם לא דרכה מעולם על אדמת הארץ. וכדברי 'אם אשכחך', שירו היפה של מנחם מנדל דוליצקי, שאף הוא ערג לציון אך אף פעם לא ביקר בה: 'ציון תמתי, ציון חמדתי, לך נפשי מ ר ח ו ק  הומיה'....

________________________________________

הרשימות הקודמות בסדרת המאמרים על שירי הזמר העבריים של צונזר:
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (א)
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (ב)

שתי הרשימות הבאות תעסוקנה בשיר 'המחרשה' ('בְּמַחֲרַשְׁתִּי כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי'), ואחריהן תתפרסם רשימה של דוד אסף על מסעותיו אל אתרים בניו יורק הקשורים בצונזר.