'וככה זה התחיל': על 'צומת ביל"ו' של אניטה שפירא

מאת אבנר הולצמן

בשנת 1993 ראה אור ספרו של ס' יזהר צַלְהָבִים, המעוגן בימי נעוריו של המחבר במושבה הארץ-ישראלית בשנות השלושים של המאה העשרים. שלושת הפרקים האחרונים, שהם שיאו של הספר, מוקדשים לתיאור נוקב של ימי העלייה הראשונה, כפי שהם מצטיירים בהרהוריו של הגיבור הנער, המנסה להבין 'מבפנים' את נפשם ואת מניעיהם של אנשי בראשית אגדיים, כמו צבי הורביץ מגדרה ואברהם קוסטיצקי מיבנאל. הוא מנסה לשוב אל רגע ההתחלה, אל 'נקודת האפס' של המפעל הציוני, שמתגלמת בעיניו באותה חבורה נחושה. בעיקר הוא מנסה לשחזר, בפרטי פרטים מוחשיים, את רגע הייסוד של מושבת הביל"ויים, גדרה. כיצד יום אחד, בסוף 1884, באו תשעה בחורים עם תשעה מעדרים וחמור עמוס מטלטלים, עלו על גבעה ריקה ליד הכפר קַטְרָה ומצאו שם צריף קטן שהכין להם פטרונם יחיאל מיכל פינס בלב השטח שרכש עבורם. 

קודם כל, לפי יזהר, הם פתחו בריקוד סוער. אחרי שהתמקמו בצריף הריק שכבו לישון, 'וכבר למחרת יצאו אל השדה לראות ונפלה עליהם בבת אחת שמש נוראה ושדה ריק נורא. ומסביב לא היה כלום. וככה זה התחיל' (עמ' 110). המילים 'ככה זה התחיל' מופיעות שוב ושוב בפרק הזה כמין פזמון חוזר, ביטוי להשתאות עצומה מן הפרשה ההרואית שהוא מגולל. בצדן חוזר עוד ביטוי אחד: 'האם הייתי גם אני יכול?', ובהמשך: 'גם אני הייתי יכול? היה לי מספיק חלום, מספיק אמונה, מספיק כוח? לא הייתי מן הבורחים הראשונים, כמו, וכמו, וכמו רבים, ועד היום הם שם באמריקה ובאוסטרליה, וככה זה התחיל' (עמ' 112). הלא אילו אני הייתי שם ביניהם – הוא אומר במילים אחרות – לא הייתי כותב שירי עידוד והמרצה, כמו 'חושו אחים חושו', שחיבר פינס, אלא שירי יאוש, שיספרו כיצד הביסה האדמה החדשה את האדם החדש. 

יזהר חוזר ושואל בפליאה: מה הניע את אנשי ביל"ו ואת חבריהם, בהם אבותיו שלו, רובם ככולם 'אינטליגנטים' עירוניים ולא איכרים אנשי אדמה, לנטוש את עריה ועיירותיה של אוקראינה ולגזור על עצמם חיי עוני ומצוקה בארץ אכזרית וצחיחה. מה עוצמת הנחישות ומה עומק החזון שאפשרו לאותם ראשונים להתמיד שנים ארוכות בעמלם המונוטוני המייאש? מה נתן להם כוח להיצמד לאדמה הסרבנית שיבוליה דלים, לסבול את התנכלויות השכנים הערבים, תוך כדי מאבק מתמשך לשמור על צלם אנוש ולא להיעשות לבהמות אדם חסרות תודעה, החורשות תלם אחרי תלם בלהט השמש הנורא. מה הניע אותם, הוא שואל, לקום מדי שחר לעוד יום של עמל חסר תוחלת? איך עמדו במסכת הסיגוף והסבל ואיזה מחיר נפשי שילמו עליה? כיצד שכנעו את עצמם שיש טעם במפעלם? האם לא הלכו שבי אחר תעמולת רמייה? והאם התוצאה, כפי שהוא צפה בה מקץ מאה שנים ויותר, הצדיקה את המחיר? 

את התשובות שם יזהר בפיהם של אנשי ביל"ו הגדרתים עצמם:

ואילו דב לֵיבּוביץ טוען בכל ההיגיון ושלמה חזנוב מסכים בניע ראש, כי מזל שלנו כאן יש רק צד אחד, בניגוד לעולם שתמיד יש לו שני צדדים, מצד אחד ומצד שני. אמנם מצד אחד קשה לעשות חיים מן האדמה הקשה הזאת, אבל מאותו הצד אנחנו נעשה חיים מן האדמה הקשה הזאת. מפני שאין לנו מצד שני. מפני שמי שיש לו מצד שני לא יבנה את הארץ. ואנחנו אין לנו שום מצד שני, אין לנו (עמ' 114-113). 

אניטה שפירא שואלת גם היא 'איך הכול התחיל?', אבל שלא כמו הדמויות החצובות בסלע ששרטט יזהר, שלושת גיבורי ספרה – זאב (ולדימיר) דובנוב (1940-1858), יעקב שֶׁרְתוֹק (1913-1860) וחיים חיסין (1932-1865) – אינם אנשים שיש להם צד אחד בלבד. יש להם צד שני, ואולי גם שלישי ורביעי. ועל ריבוי הצדדים הזה הספר עומד בחריפות וברגישות רבה, תוך כדי פירוק מושגים כוללים, כמו 'חיבת ציון', 'העלייה הראשונה' או 'ביל"ו', ליסודותיהם המוחשיים ולפיתוליהם הזעירים, במתודולוגיה שהמחברת מגדירה 'מחקר מיקרו-היסטורי'.

שלושת גיבורי הספר: יעקב שרתוק, זאב דובנוב וחיים חיסין. איור: ערן וולקובסקי (הארץ)

פרשת גדרה עצמה יכולה לשמש דוגמה לכך. כל אחד מגיבורי הספר היה קשור לגדרה בדרך כלשהי. אבל בניגוד לאנשים הנחושים שיזהר מדבר עליהם – הורביץ, ליבוביץ, חזנוב וחבריהם  – שנתקעו באדמת המושבה כמו יתדות, לא זזו ממנה יותר ולא הביטו לאחור, איש מן השלושה לא מצא בתוכו את הרצון או את הכוח להתיישב בה בכלל או לאורך ימים. חיסין היה היחיד מהם שניסה להתיישב בגדרה בפועל, וגם זאת רק אחרי תקופה ממושכת של לבטים, בעיקר מחמת דרישתו של פינס ממנו שיקבל על עצמו לשמור מצוות. אמנם בסוף 1885 השתקע בה עם אשתו פאניה, קיבל חלקת אדמה ואפילו ניסה להחיות בה חיי תרבות, אבל היאוש לא איחר לבוא. 'אלוהים, מה אעשה בכלוב הברזל הזה – גדרה? איך להיחלץ מכאן?', הוא זועק במכתב לשרתוק מ-1887 (עמ' 168). 

הרחוב הראשי במושבה גדרה, סוף המאה ה-19 (אוסף התצלומים, הספרייה הלאומית)

זאב דובנוב, אחיו המבוגר של ההיסטוריון הנודע, הוזמן שוב ושוב להצטרף לגדרה, גם אחרי שעזב את הארץ לבלי שוב ב-1885. דובנוב, שהיה אהוב מאוד על חבריו הבילו"יים, לא שקל את הדבר ברצינות, כי לא באמת ראה את עצמו חי חיי איכר. שרתוק הוזמן גם הוא על ידי פינס להשתקע בגדרה, אבל התלבט בדבר במשך חודשים והתקשה להיפרד מחייו בירושלים, עד שחלקת האדמה שהוקצתה לו נתפסה. אחרי שנסע לרוסיה ב-1886 המשיך לנהל מרחוק מאבק על זכותו להתיישב בגדרה, עד שהעניין שקע, ורק אחרי עשרים שנה שב ועלה לארץ בראש המשפחה הגדולה שהקים. 

ההתחבטות המתמשכת של השלושה בעניין גדרה היא רק סימפטום למסכת לבטים רחבה יותר שכל אחד מהם היה נתון בה ביחס לארץ ישראל. מפת המסעות והנדודים שלהם מעידה על כך בבירור. חיסין נעשה מעין 'נוסע מתמיד' בקו האוניות בין אודסה ליפו – עלה וירד, ושוב עלה וירד, ושוב ושוב, לפחות חמש פעמים ואולי יותר – ביטוי מוחשי להיקלעותו בין הכוח המושך של ארץ ישראל לבין הרתיעה ממנה – עד שנטע את עצמו סופית בארץ ב-1905. 

חיים חיסין בצעירותו, קודם עלייתו לארץ (ויקיפדיה)

שרתוק, 'הראשון שבראשונים', כפי שכינה אותו אליהו הכהן, עלה ב-1882 ועזב כעבור ארבע שנים, לכאורה כדי למצוא אישה ולשוב עמה מיד לארץ ישראל, כמו שעשו ביל"ויים אחרים. בפועל הוא השתהה ברוסיה עוד עשרים שנה, נדד בין ערים שונות עד שהשתקע בחֶרסון והקים בה בית ציוני מובהק. בתו עדה (לימים רעייתו של אליהו גולומב) סיפרה בזיכרונותיה, כי ביסוד חיי המשפחה בחרסון הייתה מונחת הרגשתו של האב, שאלה הם חיים ארעיים וכי החיים הממשיים יתחילו רק עם עלייתם לארץ ישראל.

יעקב שרתוק ורעייתו פאני, חרסון 1893 (משה שרת ומורשתו)

ומבין שלושתם, סיפורו של דובנוב הוא הטרגי ביותר, משום שאחרי שובו לרוסיה שקע בחיים עלובים ואומללים מכל הבחינות. ועם זאת, הוא לא מצא בתוכו את הכוח לעלות שוב, על אף ההפצרות וההזמנות הלבביות של חבריו בארץ והתכניות השונות שרקם לשוב. השנתיים וחצי ששהה בארץ נעשו לו מחוז געגועים אבוד במשך עשרות שנים, עד שבערוב ימיו, ב-1934, סיכם בעגמומיות את חייו המוחמצים במכתב לאלתר דרויאנוב. הוא כתב שם על חבריו בני הזוג חיסין: 'לאושרם הם חזרו לארץ ישראל, חיו שם ומתו שם, ואני לאסוני הגדול, נשארתי פה, חיי אינם חיים וגם אמות פה' (עמ' 220). 

ממה נבעה מסכת הטלטלות הזו? מתוך הספר עולים שני מתחים עיקריים שדנו את גיבוריו לחיים של התלבטות מתמדת. האחד הוא המתח הבלתי מוכרע בין ארץ ישראל לרוסיה. אנשי ביל"ו, ובתוכם שלושת גיבורינו, היו תוצרים מובהקים של תהליך הרוסיפיקציה. הם היו קשורים בעבותות אהבה לרוסיה ולתרבותה והוסיפו לראות בה מולדת, גם אחרי שזו בעטה בפרצופם בימי 'הסופות בנגב', שחוללו, בין השאר, את תנועת ביל"ו. מן הסתירה הזו הם התקשו להיחלץ, וביטויים לה יימצאו לרוב במכתביהם. את רוסיה אהבו בכל לבם, גם אם אהבה נכזבת, בשעה שאת ארץ ישראל התאמצו לאהוב בשכלם, כאידאה ולא כממשות חיה החודרת אל נימי הלב. הרוסית הייתה ונשארה שפתם הראשונה, שפת הדיבור והקריאה וההתכתבות האינטימית, בשעה שהעברית נותרה אפופה מסך של זרות, גם אם השתלטו עליה במידות שונות של הצלחה. ביטוי עז לכך נתן חיסין במכתב וידוי ארוך לדובנוב זמן קצר אחרי שובו לרוסיה בפעם הראשונה: 

כל אסוני, כל ייסורי הגיהינום התלת-שנתיים שלי נבעו מזה שלא יכולתי לאהוב את מה ששכלי הכיר בו ... לא יכולתי להישאר בארץ ישראל ולייחד לה רק את השכל ולא את הלב. שאפתי למשבר (עמ' 128). 

כעת, לדבריו, עליו לבדוק אם יוכל לחדש בלבו את האהבה לרוסיה, שאם לא כן ייגזר עליו להישאר תלוי ותלוש בין העולמות. לא בכדי הכותרת הראשית של הספר באנגלית היא Two Motherlands, אולי ברמיזה אירונית לסיסמה שטבע בשעתו יעקב חזן, מנהיג מפ"ם, על ברית המועצות כמולדת שנייה, ואולי ברמיזה לא-אירונית לשירה של לאה גולדברג 'אורן', על ציפורי המסע התלויות בין ארץ ושמים ורק הן יודעות את 'הכאב של שתי המולדות':

כָּאן לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַקּוּקִיָּה.
כָּאן לֹא יַחְבֹּשׁ הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג,
אֲבָל בְּצֵל הָאֳרָנִים הָאֵלֶּה
כָּל יַלדוּתִי שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה.

צִלְצוּל הַמְּחָטִים: הָיֹה הָיָה
אֶקְרָא מוֹלֶדֶת לְמֶרְחַב-הַשֶּׁלֶג,
לְקֶרַח יְרַקְרַק כּוֹבֵל הַפֶּלֶג,
לִלְשׁוֹן הַשִּׁיר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.
אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –
כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים.

המתח השני נוגע לסתירה המונחת ביסודה של תנועת ביל"ו, בין האידאה המכונפת של גאולת העם היהודי מן הגלות וחידוש פניו בארץ ישראל לבין המעשה ההתיישבותי היומיומי, הסיזיפי, הסבלני, הצמוד לקרקע המציאות. כיצד מגשרים על הפער בין השניים? כיצד אירע שתנועת ביל"ו, שנולדה כמנוף להבראת האומה כולה, התמקדה עד מהרה במאמצים לייסד ולקיים מושבה אחת בפינה נידחת, גם אם זו נועדה לשמש דוגמה ומופת לאחרות? ואיך אפשר לקיים ולטפח שאיפות רוחניות אם כל מה שאתה רואה לפניך מבוקר עד ערב הוא להב המחרשה ואחוריה של הבהמה הרתומה לה?

זאב (ולדימיר) דובנוב, 1885 (ויקימדיה)

גם מן הסתירה הזו שלושת גיבורי הספר לא הצליחו להיחלץ. דוגמה לחזון הטוטלי שהדריך את אנשי ביל"ו מצויה כבר בתעודה הראשונה המובאת בספר. זהו מכתבו המדהים של ולדימיר דובנוב לאחיו שמעון, מיד אחרי שנחת בחופה של יפו ב-1882.

המטרה הסופית שלי – כשל רבים אחרים – מטרה גדולה היא, רחבת ידיים, אין לה שיעור וגבול ... להשתלט במשך הזמן על ארץ ישראל ולהחזיר ליהודים את העצמאות המדינית שנשללה מהם זה אלפיים שנה. אל תצחקו, אין זאת הזיה (עמ' 103). 

וכאן פירט דובנוב את שלבי תכניתו הנבואית, שאמורה להתממש במשך חמישים שנה ואולי יותר: למלא את הארץ במושבות של עובדי אדמה ובעלי מלאכה, להקים בתי חרושת ולהשתלט על אמצעי הייצור, להקים כוח צבאי שיבסס את שליטתם של היהודים במולדתם ויאפשר להם לתבוע עליה בעלות. אנו יודעים שכל דברי חזונו, שבוודאי נראו הזויים לאחיו שברוסיה, התממשו ברבות הימים, גם אם לא בידי אנשי ביל"ו. רוח התלהבות כזו ממלאת גם את מכתביו היפים מן החודשים הבאים. 'חלמנו שעה ארוכה מאוד על עתידו המזהיר של עמנו' (עמ' 107), הוא מדווח מירושלים בפברואר 1883, ומגולל תכנית לרכוש את אדמת הארץ בכסף מן הערבים. 

והנה, פחות משנתיים אחר כך נואש דובנוב וחזר לרוסיה. לפני עלייתו לאנייה בנמל יפו הבטיח לחברו שרתוק: 'עיניי הרוחניות תמיד יביטו למזרח, לאותה פינה קטנה בכדור הארץ שבה כל גאולתנו, ואשר מבטיחה לעולם עתיד מזהיר. ברוסיה אשב כמו על קוצים – ובמוקדם או במאוחר אשוב לכאן, אליך ידידי' (עמ' 118) – הבטחה שלא התממשה. את הרטוריקה הזו המשיך להשמיע באוזני חבריו גם אחרי שובו לרוסיה. 'בחלקנו נפל רק לחפור את היסודות לבניין עולם עתיר ממדים', כתב לשרתוק מעיירת הולדתו מסטיסלאוו. 'כולנו יחדיו נבצע את המלאכה המקודשת ביסודיות, כל אחד כפי יכולתו' (עמ' 155). 

דובנוב הוא הדוגמה החריפה ביותר לפער בין עוצמת הלהט המשיחי לבין ההיחבטות הקשה בקרקע המציאות, שהיא שהחזירה אותו במהרה לרוסיה. מן הסתם הפער הזה היה בין הגורמים לכך שרוב הבילו"יים עזבו במוקדם או במאוחר את ארץ ישראל, מתוך תחושה של תבוסה. התסכול מן המעשה היומיומי האפור, שמעמעם את החזון, מאפיין גם את שני חבריו. חיים חיסין למשל כתב לדובנוב מגדרה ב-1886 ושאל, כיצד יכול מתיישב, שעמל בפרך כל היום, לייחד את דקות הפנאי המועטות שלו לעיסוקים החורגים מן המיידי והיומיומי? באיזה אופן אני יכול להשפיע על כל המושבות, על כל תהליך ההתיישבות, ולא לעסוק רק בענייני גדרה? אולי משום כך, באותם ימים כתב חברם אליעזר בן יהודה בבוטות, כי גאולת ישראל תבוא לא מן המשכילים, האידאליסטים ובעלי החזון, אלא מן האנשים הפשוטים, אלה שמורגלים בחיי עמל על מנת להמציא לחם למשפחותיהם: 'העבדים האלה הם יהיו איכרינו, ומהם ורק מהם תיבנינה המושבות לעבודת אדמה' ('תשובה על תשובה', הצבי, 26 באוגוסט 1887). 

אלה שלמרות הכל נשארו... תמונה קבוצתית של הביל"ויים מייסדי גדרה במלאת שלושים שנה לייסודה, 1913 (קדם)

די במה שנאמר עד כאן כדי להמחיש עד כמה צומת ביל"ו הוא ספר מסעיר, שופע אנרגיה, מלא להט וסערות נפש. הן הכותבת הן הקוראים יודעים ששלושת הגיבורים הם אנשים צעירים מאוד, נערים או כמעט נערים. חיים חיסין, הצעיר בהם, היה בן 17 בלבד בעלותו ארצה לראשונה, ולכן מכנה שפירא את ביל"ו 'תנועה משיחית ללא משיח, מסע צלב של ילדים' (עמ' 28). גם ההיסטוריון שלמה נאמן, שהיה אחד ממוריה ומי שהדריך אותה בכתיבת עבודת התזה לתואר השני, כינה את תנועת ביל"ו, במאמר מעניין שהקדיש לה, 'תנועת הנוער של חיבת ציון' (זמנים, 4, 1980). ואכן, החלק התיעודי של הספר – חליפת המכתבים בין שלושת הגיבורים – מלא פאתוס ורגש מתפרץ, עוצמת ביטוי של צעירים המתנודדים בין התלהבות לייאוש ובין תקווה למפח נפש. לעומת זאת החלק המחקרי, שהוא הסיפור ששפירא שוזרת מן התעודות האלה, כתוב בתבונה, ברגישות, באמפתיה, וגם בקורטוב של אירוניה. 

אניטה שפירא (צילום מסך)

ניכר שהמחברת מודעת גם לפוטנציאל הספרותי של הפרשה שהיא מגוללת. מצד אחד, הספר נכתב על פי כל כללי הזהירות המחקרית, נצמד לתעודות המספרות את הסיפור, ממעיט בהשערות שאינן נתמכות בתיעוד, ובַמקומות שהמידע חלקי או חסר אומרת המחברת בפשטות: אינני יודעת. מצד שני, ניכר בה בשפירא שהיא יודעת מה רב הפיתוי להשלים את החסר מן הדמיון, כשם שסופרים הכותבים רומנים היסטוריים עושים בלי היסוס. 

אתן שתי דוגמאות למקומות שהמחברת מסמנת כחללים התובעים השלמה ספרותית, אבל משאירה את השאלות פתוחות ואינה עוברת את הסף. האחד הוא תיאור החודשים הראשונים של אנשי ביל"ו, כאשר התגוררו בבית אנטון איוב, בין יפו למקווה ישראל (אגב, בית זה ניצב על מקומו עד היום, מט לנפול, ליד מחלף וולפסון, וניתן לראות אותו מכביש איילון. אמנם נחפרה תחתיו מנהרה, כדי שלא ייהרס לטובת הכביש המהיר, אבל העובדה שהבית ההיסטורי לא זכה לשימור ולשיקום מצערת ומבישה). 

'על מה הם דיברו בבית אנטון איוב כאשר הם לא רבו ביניהם?', שואלת שפירא. 'הערבים היו ארוכים, והתאורה לא אפשרה לקרוא, אז מן הסתם עסקו בחלומות העתיד' (עמ' 35). את החלומות היא משחזרת בעיקר ממכתביו רבי המעוף של דובנוב, ומוסיפה: 'יש להניח שבשיחות הערב בבית איוב היו מי שהעלו רעיונות מהפכניים כאלה, ודובנוב התפעם מהם' (עמ' 36). 

בית הביל"ויים (בית אנטון איוב), 2017 (ויקיפדיה)

דוגמה שנייה היא הטיפול המאופק באחת הפרשות הכאובות שנידונות בספר: הפיצול שהתהווה במשפחת חיסין. היה זה כאשר אבי המשפחה, חיים, יצא ב-1898 ללימודי רפואה בברן בירת שווייץ והותיר את אשתו וחמשת ילדיו באודסה. המשפחה הנטושה מצאה עצמה בסיטואציה משפילה שנמשכה כשבע שנים. הם נסמכו על שולחנם של קרובי משפחה אמידים והיו תלויים בקצבה שנאלצו ללכת ולקבל במעטפה מדי חודש. 

כיצד קיבלה פאני את הפרֵדה מבעלה, את הישארותה ברוסיה במשך שנים ארוכות, תלויה בנדיבות לב גיסה? בַּכתובים לא נזכר דבר, לא על הפרֵדה ולא על הפגישה מחדש. אין אנו יודעים דבר ... האם קיבלה פאני מבעלה מכתבי געגועים? האם כתבה לו? האם הוא בא לבקר אותה במשך שבע השנים הארוכות? ... חיסין זכר את השנים בברן בנוסטלגיה ובסיפוק. ספק אם גם פאני הרגישה אותו הדבר. אך אין אנו יודעים (עמ' 79-78). 

וזה המקום בו שפירא מדברת במפורש על הפוטנציאל הספרותי העשיר הגלום בסיפור שהיא מגוללת:

היה משהו מאוד 'רוסי', או לפחות משהו שהתאים למיתוס של רוסיה כפי שהופיע בספרות הרוסית וגם העברית נוסח 'רומן רוסי': הפרידות הארוכות של האוהבים, הנכונות להשלים עימן ולקבל אותן בהבנה, כיליון הנפש לקראת הפגישה המחודשת (עמ' 78). 

שלמה אבינרי הכתיר גם הוא את רשימת הביקורת היפה שלו על הספר בשם 'רומן רוסי' (הארץ, 17 בינואר 2020), וכתב: 'כל אחד מן השלושה עשוי להיות נושא מרתק לרומן'. 

לו ניחנתי ברצון ובכישרון, והייתי נענה לאתגר שהציגו שפירא ואבינרי, הייתי בוחר להציב במרכזו של רומן רוסי כזה לא את חיים חיסין, לא את יעקב שרתוק ולא את ולדימיר דובנוב, אלא את הדמות ששבתה את לבי יותר מכל: פאניה חיסין לבית פריזר (1920-1862). 

פאניה חיסין (ויקיפדיה)

שפירא מתארת בהשתאות את הנערות הספורות שנמנו עם חבורת ביל"ו, בבחינת פלא בתוך פלא:

כיצד נערה יהודייה הגונה נוסעת בגפה למזרח התיכון? כיצד התירו להן משפחותיהן לנסוע בתקופה שעדיין היה  מקובל בה שבני זוג לא נפגשים ביחידות קודם נישואיהם? הן היו פורצות דרך כמו המהפכניות הרוסיות (עמ' 30). 

אך במקרה זה, פאניה היא זו שמשכה אחריה את חיים חיסין לארץ ישראל, ולולא היא היה מן הסתם מהגר לארצות הברית. פאניה מופיעה ונעלמת חליפות בין דפי הספר. קולה הישיר נשמע רק בשולי מכתביו של בעלה, בהערות ובפריסות שלום קצרות שהיא שולחת לחבריו, אבל במקומות הספורים האלה מצטיירת דמות בעלת אומץ רוח, אופטימיות ואפילו הומור. 

בפברואר 1886, שיא החורף, היא כותבת מגדרה לדובנוב ומתנצלת על מיעוט כתיבתה: 'מתברר שאיני יושבת בחיבוק ידיים בראשון לציון כפי שנדמה לך אלא מתגוררת בקטרה עם יפים [חיים חיסין] בדירה של החמור-הפילוסוף הביל"ויי, כפי שמכנים אותו כאן' (עמ' 142). למה הכוונה? בני הזוג חיסין קיבלו למגוריהם פינה באורווה של חמור, כדי שיזכו כזוג למעט פרטיות. אותה אורווה – שלימים יכנוה בשם 'בור הביל"ויים' – לא הייתה אלא בור חפור באדמה, מחופה בסככה, שלא ממש חסם את מי הגשמים. לכן היא מביעה בהמשך את תקוותה 'כי מי הגשמים יפסיקו לרדת בקרוב, ובדירה שלנו יהיה חמים ונוח יותר' (שם), ואז תוכל לכתוב אליו מכתבים ארוכים. 

שחזור של בור הביל"ויים בגדרה (ויקיפדיה)

חייה של פאניה חיסין מצטיירים כמסכת בלתי נפסקת של ייסורים, שאותם נשאה בגבורה ובאצילות: החיים בבור האורווה בגדרה; מותה של בתה הבכורה בגיל שבועיים; מותה בגיל 26 של בתה השנייה יהודית, שעל מצבתה בבית הקברות הישן בתל אביב נרשם 'השושנה הראשונה שצמחה על שדה התחיה'; החיים עם ילדיה באודסה, כשהיא מנותקת מבעלה במשך שבע שנים; הניתוק הנוסף ממשפחתה, כאשר לרוע מזלה יצאה לביקור ברוסיה ב-1914 ונתקעה שם חמש שנים מחמת המלחמה; שיבתה ארצה ב-1919 חולה ורצוצה באנייה רוסלן; ומותה בתל אביב, כעבור חודשים מספר, בגיל 58, מיד אחרי שהספיקה להשיא את בנותיה התאומות. 

מצבתה של פרידה (פאניה) חיסין (Gravez)

מעניין שהכתובת הפיוטית והמחורזת, החרותה על מצבתה של פאניה בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, חוזרת ומדגישה את השקט כתכונתה הבולטת ביותר: 'כְּרוֹב סִבְלָה – תֻּמַּת אמונתה. כנטל משאה – שקט אהבתה. כְּבוֹר לִבָּהּ – חֶסֶד דִּמְמָתָהּ'. שולמית לסקוב, בספרה הנהדר על הביל"ויים, ציינה שפאניה פריזר, הנערה המהפכנית שמשכה את חיסין לארץ ישראל, כאילו ויתרה על עצמיותה אחרי בואם ארצה והעמידה את עצמה כליל בצלו. אבל בצד אישיותו החמורה של בעלה, הייתה היא, באופיה הנוח ובמאור פניה, גורם מרכך. רבים ראו בה את הדמות המעולה יותר מן השניים ושמרו על קשרי ידידות אתה ולא עם בעלה (שולמית לסקוב, הביל"ויים, הספרייה הציונית, תשל"ט, עמ' 415).

יש כבר רומן אחד על העלייה הראשונה, שבמרכזו אישה מרשימה בשם פאניה. זו היא פאניה סילס, גיבורת גיא אוני של שולמית לפיד, ספר שראה אור ב-1982 ותרם לטיפוח המיתוס של העלייה הראשונה. אבל מרסיסי המידע שבידינו, פאניה חיסין האמיתית, הבשר ודם, מצטיירת כדמות מרשימה לא פחות, אם לא יותר, מן הגיבורה הבדויה של לפיד. 

פאניה חיסין ואבשלום פיינברג, יפו, ראשית המאה העשרים (ישראל נגלית לעין)

זהו רק שמץ מן העושר הצפון בספר צומת ביל"ו על שני חלקיו: תיעוד היסטורי עשיר, סיפור עלילה סוחף, דרמה פסיכולוגית ואידאולוגית, דמויות הנחרתות בזיכרון וחפירה מעמיקה אל סבך השורשים של ההוויה שכולנו תוצריה.

______________________ 

הרחבת דברים שנאמרו בערב לכבוד הספר (מרכז צימבליסטה, אוניברסיטת תל אביב, 25 בפברואר 2020)

בעלי התוספות

חיים פילון מקרית טבעון, נכדה של פאניה חיסין, שלח לי את דבריו של יוסף קלוזנר בספרו דרכי לקראת התחיה והגאולה, מסדה, תש"ו, עמ' 182. קלוזנר מספר על התרשמותו ממנה כאשר היו שניהם על סיפונה של האונייה 'רוסלאן':

מימי הביל"ויים: יעקב שרתוק, הראשון שבראשונים

אמר העורך: 
לצד מאמריו הסדירים של אליהו הכהן, על תולדותיהם של שירי הזמר שליוו את ההתיישבות החדשה בארץ ואת ראשית המהפכה הציונית, נביא מפעם לפעם גם רשימות שהיו בסיס להרצאות פופולריות שהושמעו בהזדמנויות שונות ולוו בשירי התקופה. הרצאות אלה נערכו מחדש לצורך פרסומם בבלוג עונג שבת, אך מטבע הדברים הן נושאות חותם של דברים שבעל-פה. 

הרשימה הראשונה תעסוק בדמותו המקורית והייחודית של יעקב שרתוק (1913-1860), אבי משפחת שרת וראשון אנשי ביל"ו שעלו לארץ ישראל.

יעקב שרתוק, רעייתו פניה, וילדיהם רבקה (מימין) ומשה (במרכז). חרסון 1896 (בית התפוצות)

מאת אליהו הכהן

יעקב שרתוק (או צ'רטוק), אבי משפחת שרת, היה הראשון שבראשוני העלייה הראשונה. אפשר לכנותו ה'נחשון' של תנועת ביל"ו בארץ ישראל. לפי ההיסטוריוגרפיה המקובלת, קבוצת הביל"ויים הראשונה שהגיעה לארץ מנתה ארבעה-עשר איש בלבד (שלושה-עשר בחורים ובחורה אחת), אך בפועל עלייתו של שרתוק קדמה לעליית החבורה בשבועות אחדים ובכך זכה להיות ראשון אנשי ביל"ו בארץ ישראל. 

יעקב שרתוק, 1893 (משה שרת ומורשתו)

הביל"ויים הפכו במרוצת השנים למיתוס ואף לקלישאה, עד כדי כך שכל מה שאירע בארץ בראשית ההתיישבות החדשה אומרים עליו שהוא 'מימי הביל"ויים'. ראוי אפוא להיזכר בסטטיסטיקה היבשה, אך מאירת העיניים: בסוף המאה ה-19 חיו כעשרה מיליון יהודים בעולם. אגודת ביל"ו מנתה בסך הכול כחמש מאות איש שהיו פזורים בשבעה-עשר סניפים ברחבי רוסיה. מתוכם כשלוש מאות בלבד התכוונו לעלות ארצה. בפועל עלו שישים ואחד איש, ונשארו בארץ עשרים ושבעה – זוהי תנועת הביל"ויים כולה.

האם זה באמת חשוב כמה בדיוק הם היו ומה בכלל הספיקו לעשות? העובדה המכרעת היא שהייתה להם תהודה שהתפשטה בכל העולם היהודי ללא שום יחס לכמות האנשים ולהיקף הפעילות, ותהודה זו הועצמה עוד יותר בימי העלייה השנייה. זו הייתה הקבוצה המאורגנת הראשונה שעלתה לארץ בהקשר של תחייה לאומית מודרנית. קדמו להם בחודשים אחדים עולים מתימן אך הללו הגיעו מתוך מניע דתי-מסורתי, כפי שעלו לארץ ישראל יהודים רבים במשך מאות השנים שקדמו להם. הביל"ויים העריכו את עצמם כאוונגארד וכחיל החלוץ ליישוב הארץ, ובדיעבד הם אכן נתפסו כמבשרי המהפכה הציונית.

בן עשרים ושתיים היה יעקב שרתוק כשרגליו דרכו לראשונה על אדמת הארץ ביולי 1882. הוא הסתובב ביפו הערבית וראה את רצועת החוף ואת חולות הזהב שעליהם עתידה הייתה לקום שכונת נווה צדק כעבור חמש שנים. כשהגיעה קבוצת הביל"ויים הראשונה הצטרף שרתוק אל בני החבורה שהתמקמו בפרדס ליד אבו כביר (מול בית המעצר המוכר לנו היום), בקומה השנייה בביתו של ערבי נוצרי בשם אנטון איוב. היו שם שני חדרים ומרפסת. הבחורים גרו בחדר האחד והבחורה בחדר השני. היום נקרא בית זה, ששרד בחלקו בין מחלף חולון למחלף וולפסון, בשם בית הביל"ויים.

בית אנטון איוב, אז...

...והיום (ויקיפדיה)

זו הייתה הקומונה הראשונה בארץ, עשרים ושבע שנים לפני  היווסדה של 'אֵם הקבוצות' דגניה (1910). הביל"ויים התכוונו לקנות אדמה ולהקים בארץ מושבות מופת על בסיס שיתופי. בתקנות שקיבלו על עצמם נכתב שלחברי הקבוצה אין קניין אישי ואסור לחתור למטרה זאת. הכל קודש לתחייה הלאומית. ועוד נכתב בתקנות שבמשך תקופה מסוימת – שלא נקבע אורכה – אסור לחבר ביל"ו לשאת אישה...

מה הם מצאו בארץ עם בואם? מושבות עדיין לא היו. פתח תקווה שקמה ארבע שנים לפני כן נעזבה וחלק מתושביה הקימו את המושבה 'יהודייה' (באדמת סביון של ימינו); גיא אוני, שקמה ב-1879, נעזבה; ראשון לציון עוד לא קמה. המקום היחיד שבו יכלו לעבוד ולהשתכר לפרנסתם היה מקווה ישראל, ואמנם הם התחילו לעבוד שם כגננים. יעקב שרתוק למד לפניי עלייתו ארצה באקדמיה לחקלאות במוסקבה, כי 'כדי ליסד מושבות צריך אגרונומים' – כך כתב לאביו יהודה לייב, שגר אז בפינסק. אבל הוא התקשה בעבודה כי היה חולה בקצרת הנשימה (אסטמה).

יש תיעוד רב על עבודת הביל"ויים במקווה ישראל. הם הגיעו על גלי התלהבות עצומה, אך לא דיברו בקול אחד. מן הבוקר ועד חצות ליל דנו והתווכחו והתנצחו על הדרך ועל העתיד ועל תוכנית הפעולה. כעבור ארבעה חודשים כבר התפלגה הקבוצה: עשרה עברו להתיישב בראשון לציון וחמישה עלו לירושלים.

בראש חודש ניסן שנת תרמ"ג (1883) נחנך בראשון לציון ביתו של אהרן מרדכי פריימן, מראשוני המושבה. יחיאל מיכל פינס, פטרונם של הביל"ויים, שהשתתף בטקס, הבטיח לכתוב להם שיר ואת הבטחתו זו קיים. כעבור שבועיים, כשהגיעה חבורת הביל"ויים לירושלים, כדי לערוך את סדר פסח בביתם של דבורה ואליעזר בן יהודה, השמיע פינס באוזניהם את השיר החדש. לשיר זה, 'חושו אחים חושו', הקדשנו בשעתו שלוש רשימות בבלוג עונג שבת (צעדיה הראשונים של זמרת הארץ: 'חושו, אחים, חושו!'), והנה הוא לתזכורת:

                                                      

יעקב שרתוק היה בין החמישה שעלו לירושלים ובה הסתייעו בחברת 'תחיית ישראל', שאותה יזם פינס, יחד עם בן יהודה ונסים בכר, שראו בפיתוח המלאכה והתעשייה אתגר ציוני לא פחות חשוב מחקלאות. חברה זו מימנה את השתלמותם של הביל"ויים בעבודות מלאכה שונות: שניים הלכו לנגרות, שרתוק פנה לחרטות ויודילוביץ עסק בייצור סכינים ואולרים. בשל המקצועות הללו הם כינו את עצמם, בבדיחות הדעת, בשם 'שיבת החרש והמסגר' (שה"ו), על פי המסופר בתנ"ך על אלה שהוגלו מירושלים לבבל (מלכים ב, כד 16-14).

 'בעודי בחוץ לארץ חשבתי שארץ ישראל היא מדבר שממה, פינה עזובה' – כתב זאב דובנוב, ידידו הטוב של שרתוק, לאחיו שמעון (לימים ההיסטוריון הנודע), 'ושכחתי שארץ ישראל יש לה ערי נמל המקיימות קשרים עם כל העולם ... בירושלים מצויים המון בתי מלאכה וביניהם כאלה שאינם נופלים במאומה אפילו מבתי המלאכה שבפאריס. בייחוד מצוינות הנגריות ובתי המלאכה לחרטות המוציאים חפצים שונים מעצי זית ... רוב בעלי המלאכה יהודים הם, אם כי לא מעט מבתי המלאכה מוחזקים, למרבה הצער, בידי גרמנים' (כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ ישראל, מהדורת שולמית לסקוב, ב, תעודה 210, עמ' 80).

לחברת ביל"ו היו סמלים וחותמים רבים, וגם חמשת בני חבורת שה"ו הכינו לעצמם חותם שאותו טבעו על מוצרי העץ או המתכת שיצאו מתחת לידיהם. הם היו יוצאים ברגל או על חמורים לכפרי הסביבה, קונים עצי זית שחדלו להניב, או ענפים של זית שהתייבשו, ועושים מהם חפצים ומזכרות שנמכרו לתיירים או יוצאו לחו"ל (כך למשל, קיבלו הביל"ויים הזמנות רבות מאגודות שונות של חובבי ציון ברוסיה). הם גרו בבית אבן במעלה רחוב יפו, ליד שכונת נחלת שבעה, ואילו בתי המלאכה היו ליד שער יפו. זה היה קואופרטיב ירושלמי ייחודי: ביום היו עובדים ובלילה לומדים היסטוריה, ספרות ולשון עברית. הם ישנו על הרצפה. היה להם כר אחד וכל אחד הניח את ראשו באחד מארבעת צדדיו, בעוד החמישי ישב וכתב מכתבים. בכל שעתיים היו מתחלפים: אחד מהארבעה קם לכתוב וחברו נשכב במקומו. שרתוק נהג לשלוח כתבות לעיתון רוסי, ועליהן חתם: 'הקול קול יעקב'...

בתקופה זאת נרקמה ידידות עמוקה בין יעקב שרתוק ובין אליעזר בן יהודה ופינס. שרתוק, שהתבשם מן האכסניה הרוחנית שהעניקו לו, היה מקשיב לוויכוחים בין השניים ובינו לבין עצמו ראה בהם גלגול מודרני של עזרא ונחמיה. במיוחד התפתחה הערכה הדדית בין שרתוק ובן יהודה, וזו התמידה כל הימים. יש לנו מזכרת חזותית של מתנה מיוחדת במינה שהכין החרט שרתוק למילונאי בן יהודה: ארון מתכת מיוחד, שאותו כינה 'האוצר', ובו עשרות תאים ומגירות בהן יוכל בן יהודה לאחסן את רבבות הפתקים שרשם לצורך המילון. 

'האוצר: מתנת יעקב שרתוק היהודי'. התמונה נדפסה בספרו של איתמר בן אב"י, Avi, ירושלים 1927

בהשפעתו של אב"י שינה שרתוק את שמו וכינה את עצמו מאז ואילך בשם 'יעקב יהודי'. עוד לפני כן, ב-12 בדצמבר 1881, קודם עלייתו ארצה, כתב יעקב לאביו מכתב ביידיש: 'וכל מה שיש לי לומר לך אפשר לי להביע בשתי מילים: שתי תיבות אלו הן "איך בין אַ ייִד" (יהודי אנוכי)' (המכתב הובא בתוך משה שרת, יומן אישי, ז, עמ' 1959-1958). 

חמש עשרה שנים אחרי כן, בשנת 1896, כתב באודסה שאול טשרניחובסקי את שיר הערש 'ניטשו צללים'. בשיר זה, שבוודאי היה מוכר לשרתוק, אומרת האם לבנה: 'עִבְרִי הִנְּךָ בְּנִי, אַךְ זֶה הוּא אָשְׁרְךָ גַּם אֲסוֹנְךָ'.

מכל קבוצת הביל"ויים בלטו שניים שהיו משכמם ומעלה ושניהם היו ידידים בנפש כל חייהם: האחד יעקב שרתוק והשני זאב (ולדימיר) דובנוב, אחיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב.

יעקב שרתוק, זאב דובנוב, חיים חיסין, חרסון 1890 (ויקיפדיה)

שני האחים, שמעון וזאב דובנוב, מסמלים בעיניי את הדיכוטומיה היהודית ביחס לציונות. שמעון, ההיסטוריון הדגול שכתב את דברי ימי עם עולם, מעולם לא ראה בציונות פתרון ל'בעייה' היהודית. בשנת 1881 הוא פרסם מאמר פולמוסי חריף בעיתון היהודי-הרוסי ראזסווייט ובו תמך בהגירה לאמריקה. נקודת המבט שלו באותם ימים הושפעה מאוד מספרות ההשכלה ומדיווחים שהתפרסמו בעיתונות היהודית על השחיתות והניוון שפשו בקרב בני היישוב הישן בארץ ישראל. העולים לארץ – טען דובנוב –אינם אלא 'עלוקות הקהל', בטלנים ופרזיטים הניזונים מדמי החלוקה, ומי שהולך בעקבותיהם, סופו שייעשה אחד מהם – יעזוב את המחרשה ויהפוך לאומר תהילים (על פי ישראל קלויזנר, בהתעורר עם, תשכ"ב, עמ' 107). רק בערוב ימיו, משנות השלושים ואילך, כשנוכח בפריחה ההתיישבותית והתרבותית שחלה בארץ, וכשרבים מידידיו כבר קבעו את ביתם בארץ, שינה את טעמו וגילה הבנה ואהדה לציונות. שמעון דובנוב נרצח בגטו ריגה בדצמבר 1941, ככל הנראה בידי שוטר לטבי שכלל לא ידע מי הוא. הוא נקבר באדמת הגולה שכל כך אהב, מן הסתם בקבר אחים שנכרה בחפזה ומקומו לא נודע עד היום.  

לעומתו, אחיו זאב היה מראשוני העולים לארץ עם חבורת ביל"ו. הוא שלח מן הארץ מכתבים כמעט נבואיים על המדינה היהודית העתידה לקום, וכל זה בימים שהרצל עצמו אפילו לא חלם על ציונות. בשנת 1882, שנת עלייתו, כתב זאב לאחיו שמעון:

המטרה הסופית שלי ... [היא] להשתלט במשך הזמן על ארץ ישראל ולהחזיר ליהודים את העצמאות המדינית שנשללה מהם זה אלפיים שנה. אל תצחקו, אין זאת הזייה. כאמצעים להשגת מטרה זו יכולים לשמש ייסוד מושבות של עובדי אדמה ושל בעלי מלאכה ... ואז... כאן גם אני מסתפק בניחוש. אז יגיע אותו היום הנהדר, אשר לבואו התנבא ישעיהו בחזון שירת תנחומותיו הנלהב. עוד יקומו היהודים, ובנשק ביד (אם יהיה צורך בכך) יכריזו על עצמם בקול רם שהם אדוני מולדתם מקדם. אין הכרח בדבר שיום נהדר זה יגיע מקץ חמישים שנה או יותר. חמישים שנה אינם אלא רגע לגבי מפעל כזה (כתבים לתולדות חיבת ציון, מהדורת לסקוב, א, תעודה 174, עמ' 523-522). 

טקסט כמעט זהה כתב הרצל ביומנו כעבור חמש-עשרה שנה, וגם הוא נקב בתקופה של חמישים שנה. 'אם תרצו אין זו אגדה' – כתב הרצל; 'אל תצחקו, אין זאת הזייה' – כתב זאב דובנוב.

אבל הגורל כן צחק. ההיסטוריון שמעון דובנוב, שלא האמין בציונות ומעולם לא ביקר בארץ ישראל, זכה שייקראו על שמו רחובות מכובדים בכל רחבי הארץ, ואילו על שם אחיו זאב, אין לא רחוב, לא סימטה ולא גן, והוא עצמו כמעט שאינו נזכר בספרי ההיסטוריה (למעט בספרה המצוין של שולמית לסקוב, הביל"ויים, 1979). בשנת 1885 חלה זאב דובנוב בקדחת וחזר לרוסיה. אחרי המהפכה עבר לגור במוסקבה ושם מת בשנת 1940. 

זאב דובנוב (1940-1858)

שמעון דובנוב (1941-1860)

זאב דובנוב ויעקב שרתוק היו כשני אחים וקשר נפשי עמוק קשר אותם זה לזה כל ימי חייהם. בסוף שנות השמונים התפרסם ברוסיה, ואחר כך גם בארץ ישראל, שיר געגועים לציון ששניהם אהבו לשיר. זהו השיר 'משאת נפשי' שחיבר מרדכי צבי מאנה בשנת 1886, ומוכר יותר בשורתו הראשונה 'שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה'. על שיר זה אמר פעם ד"ר ברוך בן יהודה, שלוּ היה צריך להניח על כפות המאזניים את כל התורות הציוניות על כף אחת ואת השיר הזה על השנייה – הוא יודע היטב איזו כף הכריעה בהחלטתו לעלות ארצה. 'לוּ גַּם אַתְּ גַּם אֲנִי יַחְדָּיו נָשׁוּב עוֹד לִתְחִיָּה' – מסיים השיר שאותו אפשר לשמוע כאן בביצועה של חבורת שהם.

שנותיו הראשונות של יעקב שרתוק בארץ היו שנים של תקוות גדולות. מושבות צצו בזו אחר זו ובירושלים כבר היה רוב יהודי. במכתביו לגולה אין שום ביטוי לסכסוך כלשהו בין יהודים לערבים על רקע לאומי, אך אין זה אומר שהתעלם מקיומם של זרים. פחות מ-350,000 תושבים היו אז בארץ ישראל כולה, כולל בעבר הירדן: ערבים, יהודים, צ'רקסים, דרוזים, טמפלרים גרמניים, ארמנים, קופטים ובני עדות אחרות. זו אגדה שהציונות ודובריה התעלמו מהם ודיברו על ארץ ריקה. היו מאות דיווחים על הנעשה בארץ ועל האוכלוסייה המקומית, אורחה ורבעה. את המשפט 'ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ', שמיוחס למכס נורדאו, אמר בכלל ישראל זנגוויל, ציוני שהיה לטריטוריאליסט. מכל מקום, גם פשוטו של מקרא גורס כי הביטוי 'ארץ ללא עם' אין פירושו שלא היו בארץ תושבים. אליזבט פין, רעייתו של הקונסול הבריטי הראשון ג'יימס פין ועורכת זיכרונותיו לאחר מותו (עתות סופה), גרה עשרות שנים בארץ ותיארה בציוריות את הפסיפס האנושי המגוון המאכלס אותה. 

הצבי, 14 בנובמבר 1884, עמ' יז

האפיזודה של 'שיבת החרש והמסגר' דעכה בהדרגה ולמעשה הסתיימה בכישלון. בני החבורה המשיכו לעבוד ולייצא מזכרות לגולה, אך כסף לא הגיע. אחרי כן השתנה המיסוי על המוצרים האלה וההזמנות נפסקו. שרתוק חיפש נואשות תעסוקה חילופית, והיה מוכן לכל סוג של עבודה ובלבד שיוכל להתפרנס. הוא עבר להתגורר במלון קאמיניץ, שהוקם זה לא מכבר ברחוב יפו ומשם החל לשלוח את ידו במגוון פרנסות: תחילה ניסה למכור גרביים (וגם לתקנן), והודיע על כך – בשלוש שפות (עברית יידיש ולאדינו) – מעל דפי הצבי. אחרי כן ייסד בחדרו מעין ספריית השאלה, וחברו אליעזר בן יהודה שוב נחלץ לעזרתו וסייע לו בפרסום המודעה (הצבי, 19 בדצמבר 1884). לבסוף גם נכנס לעבוד בחנות לאספקת עצים בירושלים – אך מכל אלה לא נושע והגיע עד פת לחם. הוא כתב ליהודה לייב פינסקר, ראש 'חובבי ציון' באודסה, וביקש שיאפשרו לו להתיישב בגדרה, אף כי בסתר לבו ידע שמחלת הקצרת שבה לקה לא תאפשר לו לנהל משק חקלאי. ברוב יאושו החליט לעזוב את הארץ ויצא עם מטלטליו לנמל יפו, אבל כשהגיע לנמל חזר בו. וכך כתב ממקום שבתו בגדרה, ביום ב' בניסן תרמ"ו:

כשצריך היה לרדת לאוניה רפו ידי. ברגע המכריע הרגשתי את כל אי-היכולת הפיסית להיפרד מארץ ישראל ... אם לא תישמע תחינתי ואהיה אנוס להיפרד ממנה – נשמתי תישאר כאן ואני אשא איתי לרוסיה רק את צילי אשר ינדוד ללא מטרה ובלי חפץ.
(משה שרת, יומן אישי, ז, עמ' 1975)

לאחר שכשל בניסיון נוסף למצוא פרנסה החליט שרתוק להיפרד זמנית מן הארץ כדי לשוב אליה מאוחר יותר. העיקה עליו גם בעייה אחרת: הוא רצה לשאת אישה ולהקים משפחה, אך לא מצא בת זוג הולמת בארץ. בשנת 1886 שב אפוא לרוסיה, נשא אישה ועבר איתה לעיר חרסון שבדרום רוסיה. לזוג נולדו חמישה ילדים, שלימים יהיו, הם ובני זוגם, מעמודי התווך של היישוב החדש בארץ (על ארבעת הגיסים – משה שרת, אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור – נהגו להתבדח כי היישוב עומד על הנסים, על המסים ועל הגיסים). 

יעקב שרתוק ורעייתו פניה, חרסון 1893 (משה שרת ומורשתו)

בכל אותה תקופה לא שכח יעקב שרתוק את ציון. השורות שהתנגנו בו באותם ימים היו מתוך 'אם אשכחך', שירו הידוע של מנחם מנדל דוליצקי: 

צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי 

לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה. 

תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יָפָתִי, 

עַד תֶּאֱטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ. 

לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי, 

אַתְּ, כָּל עוֹד אֱחִי, תּוֹחַלְתִּי וְשִׂבְרִי. 

עֵת הַכֹּל אֶשְׁכָּחָה – אַתְּ שְׁאֵרִית נִשְׁמָתִי 

וְצִיּוּן, אַתְּ – צִיּוֹן, תְּהִי עֲלֵי קִבְרִי.

יעקב שרתוק לא היה היחיד שעזב את הארץ בימי העלייה הראשונה על מנת לשוב אליה מאוחר יותר. חיים חיסין, חברו לתנועת ביל"ו, עשה זאת חמש פעמים: עזב ושב, עזב ושב, ורק בפעם השישית השתקע סופית בארץ בראשית ימי העלייה השנייה. זרח ברנט עשה זאת חמש-עשרה פעם: הביא אתו כסף וזהב, השקיע וירד מנכסיו, בעקבות זאת עזב ואחר כך שוב שב עם עוד כסף וזהב.

מימין לשמאל: זאב (ולדימיר) דובנוב, אליעזר בן יהודה, יעקב שרתוק, חרסון 1901 (ויקיפדיה)

יעקב שרתוק גם היה איש ספר. כשחזר לרוסיה החל לתרגם לרוסית את מלחמות היהודים עם הרומאים, ספרו הנודע של יוסף בן מתתיהו. תחילה פרסם את התרגום בהמשכים, בכתב העת היהודי-הרוסי ווסחוד, וזאת כדי לסייע ליהודי רוסיה לבסס תודעה לאומית היסטורית. רעיון מפתיע זה נגמל בו עוד כשהיה בארץ. בירושלים הכיר שרתוק תלמיד חכם אחד שידע יוונית על בוריה. יחד יצאו השניים בלילות ירח אל הגבעות שמסביב לעיר, ישבו על סלעי הטרשים ואותו מלומד אלמוני קרא באוזניו בקול טקסטים ביוונית של יוספוס פלביוס וטקיטוס ותרגם אותם לרוסית. שרתוק תרגם לרוסית על פי תרגום גרמני, אך מניין ידע גרמנית? גם זה הוא דבר פלא. 

עוד בהיותו בירושלים כתב שרתוק את ההקדמה לתרגום העתידי, אך איבד אותה, וכשיצא הספר לאור בסנט פטרבורג בירת רוסיה, בדיוק בשנת 1900, הוא הקדיש אותו 'לידידיי הבלתי נשכחים יחיאל מיכל פינס ואליעזר בן יהודה'. יעקב (קובי) שרת, נכדו של שרתוק, המרכז עד היום את ארכיון משפחת שרת לדורותיה, מסר לי שיש ברשותו עותק מספרו של פלביוס בתרגום סבו, שאותו קיבל מרחל כצנלסון, אשתו של זלמן שזר. היא סיפרה לו כי לתרגום זה אכן הייתה השפעה רבה על הנוער היהודי ברוסיה, והוא קירב אותם לציונות.

בשנת 1906, בראשית ימי העלייה השנייה ולאחר כעשרים שנות גלות, שב שרתוק לארץ יחד עם כל בני משפחתו. בעיקר דאג לחינוכם העתידי של ילדיו: 'אני עצמי אולי כבר אין לי תיקון', כתב באחד ממכתביו, 'אך להשאיר את צאצאי, את משה [שרת], זה גלם-רוחי, בגוב האריות כאן, זוועה תאחזני בשווֹתי אפשרות כזו לנגד עיני' (מצוטט אצל משה ברסלבסקי, פועלים וארגוניהם בעליה הראשונה, הקיבוץ המאוחד, תשכ"א, עמ' 34).

אחד השירים העבריים החדשים שלמד לשיר עם שובו לארץ היה 'הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת' שכתב רבי יהודה הלוי לפני כתשע מאות שנה. המנגינה חוברה על ידי חנינא קרצ'בסקי, המורה לזמרה בגימנסיה 'הרצליה', ובמשפחת שרתוק נהגו לשיר את המילים במלרע ולא במלעיל כפי שהיה מקובל לשיר אז.

הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת מִי שְׁפָכָם  

וְיֵדְעוּ הַלְּבָבוֹת מִי הֲפָכָם  

הֲפָכָם בּוֹא מְאוֹרָם תּוֹךְ רְגָבִים  

וְלֹא יֵדְעוּ רְגָבִים מַה בְּתוֹכָם  

בְּתוֹכָם שַׂר וְגָדוֹל תָּם וְיָשָׁר  

יְרֵא הָאֵל וְאִיש נָבוֹן וְחָכָם.

עם בואו ארצה החל שרתוק לחפש כברת אדמה להתיישב בה. בעיתון השקפה התפרסמה אז מודעה על נחלה להשכיר בכפר עין סיניא, שמצפון לרמאללה.

'עסק טוב' – השכרת הדירה בכפר עין סיניה (השקפה, ז, גיליון ע, 27 ביוני 1906)

האחוזה כללה בית גדול ומרווח, טחנת קמח, בית בד ומטעים, שהיו בבעלותו של איסמעיל אל-חוסייני, דודו של המופתי הירושלמי. בהמלצתו של אליעזר בן יהודה חכרו שרתוק, אחיו זאב שרתוק ואחותו גוטה קטינסקי את החווה לשנתיים והתכוונו לקנותה כעבור זמן ולהקים בה את היישוב העברי הראשון בהרי אפרים (באותם ימים נקרא האזור בשם זה, לא 'הגדה המערבית' ולא  'השטחים'). הם הביאו למקום ספריה גדולה, וגם פסנתר שהועמס על גבי גמל (!). ההתחלה היתה מעודדת ומלהיבה. הם טיפחו עדרי צאן, מסקו זיתים והפיקו שמן זית ומכל כפרי הסביבה באו לטחון אצלם קמח. הבנים משה ויהודה שרתוק אף החלו ללמוד בבית הספר הערבי בביר זית הסמוכה.

מודעה על מכירת שמן זית מתוצרת האחים שרתוק פורסמה בעיתון 'השקפה', 1 במרץ 1907

אמנם תקופת זוהר זו נמשכה שנתיים בלבד, אך היא הטביעה חותם בל יימחה בתודעתם של כל בני המשפחה. הייתה זו מעין מעבדה זוטא של דו-קיום יהודי-ערבי, ובמהלכה נרקמה ידידות רבה בין בני המשפחה וערביי עין סיניה. אך גם היה צד שני למטבע: המשק החקלאי סבל הפסדים כבדים, עובדים ערביים שהועסקו בחווה גנבו בלי סוף יבולים, בעלי חיים ומצרכים. לא היה במקום רופא או חובש, לא היה חינוך ראוי לילדים. בסופו של דבר עזבה המשפחה את המקום ובשנת 1908 עברה לבית אמזלג שבשכונת נווה צדק, במבואות יפו הערבית.

בית משפחת שרתוק בעין סיניה (משה שרת ומורשתו)

הכשלון בעין סינייה והמעבר לנווה צדק העכירו את רוחו של יעקב שרתוק. נוסף על כך, עם עלותו לארץ השקיע שרתוק חלק ניכר מכספו במפעל המתכת והיציקה של שטיין ביפו. ההשקעה ירדה לטמיון ושרתוק, שהתמנה לחקור את סיבת התמוטטות העסק, פרסם חוברת מיוחדת שקרא לה הפַנַמָה הארץ-ישראלית (ירושלים תר"ע) ובה תקף את בנק אנגלו-פלשתינה ואת מנהלו זלמן דוד לבונטין, שראה בהם אשמים במפולת. את החוברת תרגם מרוסית לא אחר מאשר הסופר יוסף חיים ברנר.

שרתוק היה קנאי גדול לשפה העברית. לא פחות, ואולי אף יותר מאשר רעו הטוב אליעזר בן יהודה. בשנת 1909 הוא פרסם מאמר גדול בעיתון הצבי (גיליון קעז, 21 במאי 1909) ושמו 'הז'רגון בעברית', ובו התגולל על חברי אגודת המורים בארץ ישראל, שבשני הגיליונות הראשונים של כתב העת שלהם (מכתב חוזר) נעשה שימוש בביטויים לועזיים רבים שאין בהם כל צורך. בין היתר כתב שם:

 אל אדיר ונורא! האם כך כותבים עברית קנאי שפתנו בארץ תחייתנו? הזאת היא השפה שאגודת המורים שואפת לשים אותה בפי כל עמנו בארץ ישראל? ... ולראיה הנני מגיש לפניכם קבוצת מילים שהוצאתי מהעיתון ההוא בלי שום טרחה ... אמגרנט, אינצדנט, טקט, נומר, אורגן, פונד, פוסתא, ניקרולוג, פרינציפ, פרוגרם, מינימום, מקסימום, ממורנדום, אדריסה, אידיאה, קולטורה, פרוגרמה, היגינה, קומיסיה, כרוניקה, פוליטיקה, סטטיסטיקה, ביבליותיקה, אינציאטיבה, אינדוסטריה, חריסתומתיה, קומבינציה, דיפוטציה, אורגניזציה, אינפורמציה, ריזולוציה, טרמינולוגיה, פיזיולוגיה, פסיכולוגיה, אגררית, אלימנטרית, פרלמנטרית, איקונומית, נורמלית, אידיאלית, אופיציאלית, פרופורציונלית, פרופיסיונלית, אינטרנציונלית, פלישתינאית, פדגוגית, אקטיבית, אנטנסיבית, פרודוקטיבית, פילנטרופית, מודרניים, סיסטמיים, אסטטיים, אינטליגנטיים, אמגרציוניים.

... מורינו ומדריכינו! מה אתם עושים בהשרידה והיחידה שלנו?! האם לא דיינו בז'רגון הקיים והשגור בפי העם, כי אתם מוסיפים עליו המצאות חדשות שהעם לא שמע מאבות אבותיו ושלא יוכל להבין, אפילו לקרוא ולבטא אותן בפה? 

שרתוק כינה את כל המילים האלה בשם הדו-משמעי 'החזירים' (כמו הנצרים הצומחים מגזעי העצים) וטען שלשבעים וחמישה אחוז מהמילים האלה יש תמורה עברית במקורותינו. בהמשך המאמר ציין שידוע לו כי בגולה מתלוצצים על חידושי הלשון הארץ-ישראליים (רמז לעיתוניו של אליעזר בן יהודה מבלי שיוזכר שמו), שהחליפו את המילה פיליטון ב'ירכתון' ואת קונסטיטוציה ב'חושמה', וקובלים על בית החרושת למילים שבארץ ישראל.

מאמר זה עשוי גם להסביר את המקור לקנאותם הבלתי מתפשרת של בניו משה ויהודה לשפה העברית ולנטייתם לדקדק בה ולהילחם את מלחמתה כל ימי חייהם.

בשנת 1913, כשהייתה תל אביב בת ארבע, נפטר יעקב שרתוק בביתו שברחוב הרצל והוא בן 53 שנים. בשנות חייו האחרונות עוד הספיק להיות חבר 'ועד אחוזת בית' וחבר הוועד הפדגוגי של גימנסיה 'הרצליה' בה למדו ילדיו.

בין כותלי הגימנסיה נולד אז השיר 'עתידות', שהיה מוכר גם במילות שורתו הראשונה 'יִשְׁטְפוּ פַּלְגֵי הַדְּמָעוֹת'. את המילים כתב עוד ברוסיה יעקב כהן (1960-1881), המורה הפרטי שהעסיק שרתוק כדי ללמד את בניו משה ורבקה בביתם שבחרסון. חנינא קרצ'בסקי הוא שהלחין את המנגינה ועיבד אותה למקהלה בארבעה קולות. זה היה השיר האהוב ביותר בבית משפחת שרתוק ואין מתאים ממנו לסיים את הרשימה לזכר הבילו"יי הראשון.

נספח: אני וחמישה הילדים שלי החלטנו...

את הפתק המובא כאן, שנכתב על גבי 'כרטיס הביקור' של שרתוק בשנת 1912, עת בה גר ביפו, מצאתי בארכיון משפחת שרת המנוהל בידי ידידי רב הפעלים קובי שרת. הוא מאיר בצורה אנקדוטלית כמה היבטים באישיותו של נשוא רשימתנו.

לידידי הנכבדים, ה"ה [הלא הם] קרישבסקי והופנקו, 

שמענו כי הבן הנולד לכם היום במז"ט עתיד להקרא בשם 'חיים' – אבל אני וחמשה הילדים שלי כולנו מוחים בכל תוקף נגד זה. אנחנו החלטנו לקרוא אותו בשם יובָל', והננו מוסרים לכם להוציא את החלטה זו לפעולה. ובזכות זה הוא יזכה להיות אבי כל תופש כנור ציון – כנור התחיה. 

בכבוד וברכה 

יעקב שרתוק  

וזה הרקע לכתיבתו של פתק זה: הכנר משה הופנקו (1949-1880) היה דמות ידועה בחיי המוזיקה של תל אביב הקטנה, שגם הונצח בציוריו של נחום גוטמן. בשנת 1910 הוא הוזמן על ידי שולמית (סלמה) רופין (רעייתו של ארתור) לבוא מחו"ל וללמד בקונסרבטוריון הראשון בארץ ישראל. בשנת 1912, עם מותה של שולמית בלא עת, התמנה הופנקו למנהל הקונסרבטוריון, שמאז נקרא על שמה 'קונסרבטוריון שולמית'. 

הופנקו נשא לאשה את לינה, תלמידתו הפסנתרנית, בתו של המורה והסופר מרדכי אזרחי-קרישבסקי, שבביתו התאכסן במשך כחצי שנה, ובשנת 1912 נולד בנם בכורם. ההורים המאושרים החליטו לקרוא לו 'חיים', אך שם נפוץ זה לא מצא חן בעיני שרתוק. הוא כינס את חמשת ילדיו – כולל, כמובן, משה, שבעצמו למד בקונסרבטוריון – וביחד החליטו כי השם הנכון לבנו של כנר הוא 'יובל', שמתואר בתנ"ך ככנר הראשון בעולם: 'וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב' (בראשית, ד 21).

ומה עשו ההורים?

הם שמעו לעצתם של בני שרת, אך גם לא רצו לוותר על השם 'שלהם', ולכן קראו לבנם בשם הכפול יובל-חיים הופנקו. יובל, שלימים שינה את שם משפחתו לעמידרור, אכן היה, כמצופה ממנו, מוזיקאי מחונן. הוא המשיך את מסורת אביו וירש את משרתו כמנהל הקונסרבטוריון 'שולמית', עד מותו בראשית שנת 1961.

מודעת פרסום של קונסרבטוריון 'שולמית' בהנהלת יובל חיים עמידרור (הופנקו), 1949 (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)