יום רביעי, 20 בספטמבר 2017

מימי הביל"ויים: יעקב שרתוק, הראשון שבראשונים

אמר העורך: 
לצד מאמריו הסדירים של אליהו הכהן, על תולדותיהם של שירי הזמר שליוו את ההתיישבות החדשה בארץ ואת ראשית המהפכה הציונית, נביא מפעם לפעם גם רשימות שהיו בסיס להרצאות פופולריות שהושמעו בהזדמנויות שונות ולוו בשירי התקופה. הרצאות אלה נערכו מחדש לצורך פרסומם בבלוג עונג שבת, אך מטבע הדברים הן נושאות חותם של דברים שבעל-פה. 

הרשימה הראשונה תעסוק בדמותו המקורית והייחודית של יעקב שרתוק (1913-1860), אבי משפחת שרת וראשון אנשי ביל"ו שעלו לארץ ישראל.

יעקב שרתוק, רעייתו פניה, וילדיהם רבקה (מימין) ומשה (במרכז). חרסון 1896 (בית התפוצות)

מאת אליהו הכהן

יעקב שרתוק (או צ'רטוק), אבי משפחת שרת, היה הראשון שבראשוני העלייה הראשונה. אפשר לכנותו ה'נחשון' של תנועת ביל"ו בארץ ישראל. לפי ההיסטוריוגרפיה המקובלת, קבוצת הביל"ויים הראשונה שהגיעה לארץ מנתה ארבעה-עשר איש בלבד (שלושה-עשר בחורים ובחורה אחת), אך בפועל עלייתו של שרתוק קדמה לעליית החבורה בשבועות אחדים ובכך זכה להיות ראשון אנשי ביל"ו בארץ ישראל. 

יעקב שרתוק, 1893 (משה שרת ומורשתו)

הביל"ויים הפכו במרוצת השנים למיתוס ואף לקלישאה, עד כדי כך שכל מה שאירע בארץ בראשית ההתיישבות החדשה אומרים עליו שהוא 'מימי הביל"ויים'. ראוי אפוא להיזכר בסטטיסטיקה היבשה, אך מאירת העיניים: בסוף המאה ה-19 חיו כעשרה מיליון יהודים בעולם. אגודת ביל"ו מנתה בסך הכול כחמש מאות איש שהיו פזורים בשבעה-עשר סניפים ברחבי רוסיה. מתוכם כשלוש מאות בלבד התכוונו לעלות ארצה. בפועל עלו שישים ואחד איש, ונשארו בארץ עשרים ושבעה  זוהי תנועת הביל"ויים כולה.

האם זה באמת חשוב כמה בדיוק הם היו ומה בכלל הספיקו לעשות? העובדה המכרעת היא שהייתה להם תהודה שהתפשטה בכל העולם היהודי ללא שום יחס לכמות האנשים ולהיקף הפעילות, ותהודה זו הועצמה עוד יותר בימי העלייה השנייה. זו הייתה הקבוצה המאורגנת הראשונה שעלתה לארץ בהקשר של תחייה לאומית מודרנית. קדמו להם בחודשים אחדים עולים מתימן אך הללו הגיעו מתוך מניע דתי-מסורתי, כפי שעלו לארץ ישראל יהודים רבים במשך מאות השנים שקדמו להם. הביל"ויים העריכו את עצמם כאוונגארד וכחיל החלוץ ליישוב הארץ, ובדיעבד הם אכן נתפסו כמבשרי המהפכה הציונית.

בן עשרים ושתיים היה יעקב שרתוק כשרגליו דרכו לראשונה על אדמת הארץ ביולי 1882. הוא הסתובב ביפו הערבית וראה את רצועת החוף ואת חולות הזהב שעליהם עתידה הייתה לקום שכונת נווה צדק כעבור חמש שנים. כשהגיעה קבוצת הביל"ויים הראשונה הצטרף שרתוק אל בני החבורה שהתמקמו בפרדס ליד אבו כביר (מול בית המעצר המוכר לנו היום), בקומה השנייה בביתו של ערבי נוצרי בשם אנטון איוב. היו שם שני חדרים ומרפסת. הבחורים גרו בחדר האחד והבחורה בחדר השני. היום נקרא בית זה, ששרד בחלקו בין מחלף חולון למחלף וולפסון, בשם בית הביל"ויים.

בית אנטון איוב, אז...
...והיום (ויקיפדיה)

זו הייתה הקומונה הראשונה בארץ, עשרים ושבע שנים לפני  היווסדה של 'אֵם הקבוצות' דגניה (1910). הביל"ויים התכוונו לקנות אדמה ולהקים בארץ מושבות מופת על בסיס שיתופי. בתקנות שקיבלו על עצמם נכתב שלחברי הקבוצה אין קניין אישי ואסור לחתור למטרה זאת. הכל קודש לתחייה הלאומית. ועוד נכתב בתקנות שבמשך תקופה מסוימת – שלא נקבע אורכה – אסור לחבר ביל"ו לשאת אישה...

מה הם מצאו בארץ עם בואם? מושבות עדיין לא היו. פתח תקווה שקמה ארבע שנים לפני כן נעזבה וחלק מתושביה הקימו את המושבה 'יהודייה' (באדמת סביון של ימינו); גיא אוני, שקמה ב-1879, נעזבה; ראשון לציון עוד לא קמה. המקום היחיד שבו יכלו לעבוד ולהשתכר לפרנסתם היה מקווה ישראל, ואמנם הם התחילו לעבוד שם כגננים. יעקב שרתוק למד לפניי עלייתו ארצה באקדמיה לחקלאות במוסקבה, כי 'כדי ליסד מושבות צריך אגרונומים' – כך כתב לאביו יהודה לייב, שגר אז בפינסק. אבל הוא התקשה בעבודה כי היה חולה בקצרת הנשימה (אסטמה).

יש תיעוד רב על עבודת הביל"ויים במקווה ישראל. הם הגיעו על גלי התלהבות עצומה, אך לא דיברו בקול אחד. מן הבוקר ועד חצות ליל דנו והתווכחו והתנצחו על הדרך ועל העתיד ועל תוכנית הפעולה. כעבור ארבעה חודשים כבר התפלגה הקבוצה: עשרה עברו להתיישב בראשון לציון וחמישה עלו לירושלים.

בראש חודש ניסן שנת תרמ"ג (1883) נחנך בראשון לציון ביתו של אהרן מרדכי פריימן, מראשוני המושבה. יחיאל מיכל פינס, פטרונם של הביל"ויים, שהשתתף בטקס, הבטיח לכתוב להם שיר ואת הבטחתו זו קיים. כעבור שבועיים, כשהגיעה חבורת הביל"ויים לירושלים, כדי לערוך את סדר פסח בביתם של דבורה ואליעזר בן יהודה, השמיע פינס באוזניהם את השיר החדש. לשיר זה, 'חושו אחים חושו', הקדשנו בשעתו שלוש רשימות בבלוג עונג שבת (צעדיה הראשונים של זמרת הארץ: 'חושו, אחים, חושו!'), והנה הוא לתזכורת:


                                                      
יעקב שרתוק היה בין החמישה שעלו לירושלים ובה הסתייעו בחברת 'תחיית ישראל', שאותה יזם פינס, יחד עם בן יהודה ונסים בכר, שראו בפיתוח המלאכה והתעשייה אתגר ציוני לא פחות חשוב מחקלאות. חברה זו מימנה את השתלמותם של הביל"ויים בעבודות מלאכה שונות: שניים הלכו לנגרות, שרתוק פנה לחרטות ויודילוביץ עסק בייצור סכינים ואולרים. בשל המקצועות הללו הם כינו את עצמם, בבדיחות הדעת, בשם 'שיבת החרש והמסגר' (שה"ו), על פי המסופר בתנ"ך על אלה שהוגלו מירושלים לבבל (מלכים ב, כד 16-14).

 'בעודי בחוץ לארץ חשבתי שארץ ישראל היא מדבר שממה, פינה עזובה' – כתב זאב דובנוב, ידידו הטוב של שרתוק, לאחיו שמעון (לימים ההיסטוריון הנודע), 'ושכחתי שארץ ישראל יש לה ערי נמל המקיימות קשרים עם כל העולם ... בירושלים מצויים המון בתי מלאכה וביניהם כאלה שאינם נופלים במאומה אפילו מבתי המלאכה שבפאריס. בייחוד מצוינות הנגריות ובתי המלאכה לחרטות המוציאים חפצים שונים מעצי זית ... רוב בעלי המלאכה יהודים הם, אם כי לא מעט מבתי המלאכה מוחזקים, למרבה הצער, בידי גרמנים' (כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ ישראל, מהדורת שולמית לסקוב, ב, תעודה 210, עמ' 80).

לחברת ביל"ו היו סמלים וחותמים רבים, וגם חמשת בני חבורת שה"ו הכינו לעצמם חותם שאותו טבעו על מוצרי העץ או המתכת שיצאו מתחת לידיהם. הם היו יוצאים ברגל או על חמורים לכפרי הסביבה, קונים עצי זית שחדלו להניב, או ענפים של זית שהתייבשו, ועושים מהם חפצים ומזכרות שנמכרו לתיירים או יוצאו לחו"ל (כך למשל, קיבלו הביל"ויים הזמנות רבות מאגודות שונות של חובבי ציון ברוסיה). הם גרו בבית אבן במעלה רחוב יפו, ליד שכונת נחלת שבעה, ואילו בתי המלאכה היו ליד שער יפו. זה היה קואופרטיב ירושלמי ייחודי: ביום היו עובדים ובלילה לומדים היסטוריה, ספרות ולשון עברית. הם ישנו על הרצפה. היה להם כר אחד וכל אחד הניח את ראשו באחד מארבעת צדדיו, בעוד החמישי ישב וכתב מכתבים. בכל שעתיים היו מתחלפים: אחד מהארבעה קם לכתוב וחברו נשכב במקומו. שרתוק נהג לשלוח כתבות לעיתון רוסי, ועליהן חתם: 'הקול קול יעקב'...

בתקופה זאת נרקמה ידידות עמוקה בין יעקב שרתוק ובין אליעזר בן יהודה ופינס. שרתוק, שהתבשם מן האכסניה הרוחנית שהעניקו לו, היה מקשיב לוויכוחים בין השניים ובינו לבין עצמו ראה בהם גלגול מודרני של עזרא ונחמיה. במיוחד התפתחה הערכה הדדית בין שרתוק ובן יהודה, וזו התמידה כל הימים. יש לנו מזכרת חזותית של מתנה מיוחדת במינה שהכין החרט שרתוק למילונאי בן יהודה: ארון מתכת מיוחד, שאותו כינה 'האוצר', ובו עשרות תאים ומגירות בהן יוכל בן יהודה לאחסן את רבבות הפתקים שרשם לצורך המילון. 


'האוצר: מתנת יעקב שרתוק היהודי'. התמונה נדפסה בספרו של איתמר בן אב"י, Avi, ירושלים 1927

בהשפעתו של אב"י שינה שרתוק את שמו וכינה את עצמו מאז ואילך בשם 'יעקב יהודי'. עוד לפני כן, ב-12 בדצמבר 1881, קודם עלייתו ארצה, כתב יעקב לאביו מכתב ביידיש: 'וכל מה שיש לי לומר לך אפשר לי להביע בשתי מילים: שתי תיבות אלו הן "איך בין אַ ייִד" (יהודי אנוכי)' (המכתב הובא בתוך משה שרת, יומן אישי, ז, עמ' 1959-1958). 


חמש עשרה שנים אחרי כן, בשנת 1896, כתב באודסה שאול טשרניחובסקי את שיר הערש 'ניטשו צללים'. בשיר זה, שבוודאי היה מוכר לשרתוק, אומרת האם לבנה: 'עִבְרִי הִנְּךָ בְּנִי, אַךְ זֶה הוּא אָשְׁרְךָ גַּם אֲסוֹנְךָ'.


מכל קבוצת הביל"ויים בלטו שניים שהיו משכמם ומעלה ושניהם היו ידידים בנפש כל חייהם: האחד יעקב שרתוק והשני זאב (ולדימיר) דובנובאחיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב.


יעקב שרתוק, זאב דובנוב, חיים חיסין, חרסון 1890 (ויקיפדיה)

שני האחים, שמעון וזאב דובנוב, מסמלים בעיניי את הדיכוטומיה היהודית ביחס לציונות. שמעון, ההיסטוריון הדגול שכתב את דברי ימי עם עולם, מעולם לא ראה בציונות פתרון ל'בעייה' היהודית. בשנת 1881 הוא פרסם מאמר פולמוסי חריף בעיתון היהודי-הרוסי ראזסווייט ובו תמך בהגירה לאמריקה. נקודת המבט שלו באותם ימים הושפעה מאוד מספרות ההשכלה ומדיווחים שהתפרסמו בעיתונות היהודית על השחיתות והניוון שפשו בקרב בני היישוב הישן בארץ ישראל. העולים לארץ  טען דובנוב אינם אלא 'עלוקות הקהל', בטלנים ופרזיטים הניזונים מדמי החלוקה, ומי שהולך בעקבותיהם, סופו שייעשה אחד מהם – יעזוב את המחרשה ויהפוך לאומר תהילים (על פי ישראל קלויזנר, בהתעורר עם, תשכ"ב, עמ' 107)רק בערוב ימיו, משנות השלושים ואילך, כשנוכח בפריחה ההתיישבותית והתרבותית שחלה בארץ, וכשרבים מידידיו כבר קבעו את ביתם בארץ, שינה את טעמו וגילה הבנה ואהדה לציונות. שמעון דובנוב נרצח בגטו ריגה בדצמבר 1941, ככל הנראה בידי שוטר לטבי שכלל לא ידע מי הוא. הוא נקבר באדמת הגולה שכל כך אהב, מן הסתם בקבר אחים שנכרה בחפזה ומקומו לא נודע עד היום.  

לעומתו, אחיו זאב היה מראשוני העולים לארץ עם חבורת ביל"ו. הוא שלח מן הארץ מכתבים כמעט נבואיים על המדינה היהודית העתידה לקום, וכל זה בימים שהרצל עצמו אפילו לא חלם על ציונות. בשנת 1882, שנת עלייתו, כתב זאב לאחיו שמעון:
המטרה הסופית שלי ... [היא] להשתלט במשך הזמן על ארץ ישראל ולהחזיר ליהודים את העצמאות המדינית שנשללה מהם זה אלפיים שנה. אל תצחקו, אין זאת הזייה. כאמצעים להשגת מטרה זו יכולים לשמש ייסוד מושבות של עובדי אדמה ושל בעלי מלאכה ... ואז... כאן גם אני מסתפק בניחוש. אז יגיע אותו היום הנהדר, אשר לבואו התנבא ישעיהו בחזון שירת תנחומותיו הנלהב. עוד יקומו היהודים, ובנשק ביד (אם יהיה צורך בכך) יכריזו על עצמם בקול רם שהם אדוני מולדתם מקדם. אין הכרח בדבר שיום נהדר זה יגיע מקץ חמישים שנה או יותר. חמישים שנה אינם אלא רגע לגבי מפעל כזה (כתבים לתולדות חיבת ציון, מהדורת לסקוב, א, תעודה 174, עמ' 523-522). 
טקסט כמעט זהה כתב הרצל ביומנו כעבור חמש-עשרה שנה, וגם הוא נקב בתקופה של חמישים שנה. 'אם תרצו אין זו אגדה' – כתב הרצל; 'אל תצחקו, אין זאת הזייה' – כתב זאב דובנוב.

אבל הגורל כן צחק. ההיסטוריון שמעון דובנוב, שלא האמין בציונות ומעולם לא ביקר בארץ ישראל, זכה שייקראו על שמו רחובות מכובדים בכל רחבי הארץ, ואילו על שם אחיו זאב, אין לא רחוב, לא סימטה ולא גן, והוא עצמו כמעט שאינו נזכר בספרי ההיסטוריה (למעט בספרה המצוין של שולמית לסקוב, הביל"ויים, 1979). בשנת 1885 חלה זאב דובנוב בקדחת וחזר לרוסיה. אחרי המהפכה עבר לגור במוסקבה ושם מת בשנת 1940. 

זאב דובנוב (1940-1858)
שמעון דובנוב (1941-1860)

זאב דובנוב ויעקב שרתוק היו כשני אחים וקשר נפשי עמוק קשר אותם זה לזה כל ימי חייהם. בסוף שנות השמונים התפרסם ברוסיה, ואחר כך גם בארץ ישראל, שיר געגועים לציון ששניהם אהבו לשיר. זהו השיר 'משאת נפשי' שחיבר מרדכי צבי מאנה בשנת 1886, ומוכר יותר בשורתו הראשונה 'שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה'. על שיר זה אמר פעם ד"ר ברוך בן יהודה, שלוּ היה צריך להניח על כפות המאזניים את כל התורות הציוניות על כף אחת ואת השיר הזה על השנייה – הוא יודע היטב איזו כף הכריעה בהחלטתו לעלות ארצה. 'לוּ גַּם אַתְּ גַּם אֲנִי יַחְדָּיו נָשׁוּב עוֹד לִתְחִיָּה' – מסיים השיר שאותו אפשר לשמוע כאן בביצועה של חבורת שהם.


שנותיו הראשונות של יעקב שרתוק בארץ היו שנים של תקוות גדולות. מושבות צצו בזו אחר זו ובירושלים כבר היה רוב יהודי. במכתביו לגולה אין שום ביטוי לסכסוך כלשהו בין יהודים לערבים על רקע לאומי, אך אין זה אומר שהתעלם מקיומם של זרים. פחות מ-350,000 תושבים היו אז בארץ ישראל כולה, כולל בעבר הירדן: ערבים, יהודים, צ'רקסים, דרוזים, טמפלרים גרמניים, ארמנים, קופטים ובני עדות אחרות. זו אגדה שהציונות ודובריה התעלמו מהם ודיברו על ארץ ריקה. היו מאות דיווחים על הנעשה בארץ ועל האוכלוסייה המקומית, אורחה ורבעה. את המשפט 'ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ', שמיוחס למכס נורדאו, אמר בכלל ישראל זנגוויל, ציוני שהיה לטריטוריאליסט. מכל מקום, גם פשוטו של מקרא גורס כי הביטוי 'ארץ ללא עם' אין פירושו שלא היו בארץ תושבים. אליזבט פין, רעייתו של הקונסול הבריטי הראשון ג'יימס פין ועורכת זיכרונותיו לאחר מותו (עתות סופה), גרה עשרות שנים בארץ ותיארה בציוריות את הפסיפס האנושי המגוון המאכלס אותה. 

הצבי, 14 בנובמבר 1884, עמ' יז
האפיזודה של 'שיבת החרש והמסגר' דעכה בהדרגה ולמעשה הסתיימה בכישלון. בני החבורה המשיכו לעבוד ולייצא מזכרות לגולה, אך כסף לא הגיע. אחרי כן השתנה המיסוי על המוצרים האלה וההזמנות נפסקו. שרתוק חיפש נואשות תעסוקה חילופית, והיה מוכן לכל סוג של עבודה ובלבד שיוכל להתפרנס. הוא עבר להתגורר במלון קאמיניץ, שהוקם זה לא מכבר ברחוב יפו ומשם החל לשלוח את ידו במגוון פרנסות: תחילה ניסה למכור גרביים (וגם לתקנן), והודיע על כך – בשלוש שפות (עברית יידיש ולאדינו) – מעל דפי הצבי. אחרי כן ייסד בחדרו מעין ספריית השאלה, וחברו אליעזר בן יהודה שוב נחלץ לעזרתו וסייע לו בפרסום המודעה (הצבי, 19 בדצמבר 1884). לבסוף גם נכנס לעבוד בחנות לאספקת עצים בירושלים – אך מכל אלה לא נושע והגיע עד פת לחם. הוא כתב ליהודה לייב פינסקר, ראש 'חובבי ציון' באודסה, וביקש שיאפשרו לו להתיישב בגדרה, אף כי בסתר לבו ידע שמחלת הקצרת שבה לקה לא תאפשר לו לנהל משק חקלאי. ברוב יאושו החליט לעזוב את הארץ ויצא עם מטלטליו לנמל יפו, אבל כשהגיע לנמל חזר בו. וכך כתב ממקום שבתו בגדרה, ביום ב' בניסן תרמ"ו:


כשצריך היה לרדת לאוניה רפו ידי. ברגע המכריע הרגשתי את כל אי-היכולת הפיסית להיפרד מארץ ישראל ... אם לא תישמע תחינתי ואהיה אנוס להיפרד ממנה – נשמתי תישאר כאן ואני אשא איתי לרוסיה רק את צילי אשר ינדוד ללא מטרה ובלי חפץ.
(משה שרת, יומן אישי, ז, עמ' 1975)

לאחר שכשל בניסיון נוסף למצוא פרנסה החליט שרתוק להיפרד זמנית מן הארץ כדי לשוב אליה מאוחר יותר. העיקה עליו גם בעייה אחרת: הוא רצה לשאת אישה ולהקים משפחה, אך לא מצא בת זוג הולמת בארץ. בשנת 1886 שב אפוא לרוסיה, נשא אישה ועבר איתה לעיר חרסון שבדרום רוסיה. לזוג נולדו חמישה ילדים, שלימים יהיו, הם ובני זוגם, מעמודי התווך של היישוב החדש בארץ (על ארבעת הגיסים  משה שרת, אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור  נהגו להתבדח כי היישוב עומד על הנסים, על המסים ועל הגיסים). 

יעקב שרתוק ורעייתו פניה, חרסון 1893 (משה שרת ומורשתו)

בכל אותה תקופה לא שכח יעקב שרתוק את ציון. השורות שהתנגנו בו באותם ימים היו מתוך 'אם אשכחך', שירו הידוע של מנחם מנדל דוליצקי
צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי 
לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה. 
תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יָפָתִי, 
עַד תֶּאֱטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ. 

לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי, 
אַתְּ, כָּל עוֹד אֱחִי, תּוֹחַלְתִּי וְשִׂבְרִי. 
עֵת הַכֹּל אֶשְׁכָּחָה – אַתְּ שְׁאֵרִית נִשְׁמָתִי 
וְצִיּוּן, אַתְּ – צִיּוֹן, תְּהִי עֲלֵי קִבְרִי.


יעקב שרתוק לא היה היחיד שעזב את הארץ בימי העלייה הראשונה על מנת לשוב אליה מאוחר יותר. חיים חיסין, חברו לתנועת ביל"ו, עשה זאת חמש פעמים: עזב ושב, עזב ושב, ורק בפעם השישית השתקע סופית בארץ בראשית ימי העלייה השנייה. זרח ברנט עשה זאת חמש-עשרה פעם: הביא אתו כסף וזהב, השקיע וירד מנכסיו, בעקבות זאת עזב ואחר כך שוב שב עם עוד כסף וזהב.

מימין לשמאל: זאב (ולדימיר) דובנוב, אליעזר בן יהודה, יעקב שרתוק, חרסון 1901 (ויקיפדיה)

יעקב שרתוק גם היה איש ספר. כשחזר לרוסיה החל לתרגם לרוסית את מלחמות היהודים עם הרומאיםספרו הנודע של יוסף בן מתתיהו. תחילה פרסם את התרגום בהמשכים, בכתב העת היהודי-הרוסי ווסחוד, וזאת כדי לסייע ליהודי רוסיה לבסס תודעה לאומית היסטורית. רעיון מפתיע זה נגמל בו עוד כשהיה בארץ. בירושלים הכיר שרתוק תלמיד חכם אחד שידע יוונית על בוריה. יחד יצאו השניים בלילות ירח אל הגבעות שמסביב לעיר, ישבו על סלעי הטרשים ואותו מלומד אלמוני קרא באוזניו בקול טקסטים ביוונית של יוספוס פלביוס וטקיטוס ותרגם אותם לרוסית. שרתוק תרגם לרוסית על פי תרגום גרמני, אך מניין ידע גרמנית? גם זה הוא דבר פלא. 

עוד בהיותו בירושלים כתב שרתוק את ההקדמה לתרגום העתידי, אך איבד אותה, וכשיצא הספר לאור בסנט פטרבורג בירת רוסיה, בדיוק בשנת 1900, הוא הקדיש אותו 'לידידיי הבלתי נשכחים יחיאל מיכל פינס ואליעזר בן יהודה'. יעקב (קובי) שרת, נכדו של שרתוק, המרכז עד היום את ארכיון משפחת שרת לדורותיה, מסר לי שיש ברשותו עותק מספרו של פלביוס בתרגום סבו, שאותו קיבל מרחל כצנלסון, אשתו של זלמן שזר. היא סיפרה לו כי לתרגום זה אכן הייתה השפעה רבה על הנוער היהודי ברוסיה, והוא קירב אותם לציונות.

בשנת 1906, בראשית ימי העלייה השנייה ולאחר כעשרים שנות גלות, שב שרתוק לארץ יחד עם כל בני משפחתו. בעיקר דאג לחינוכם העתידי של ילדיו: 'אני עצמי אולי כבר אין לי תיקון', כתב באחד ממכתביו, 'אך להשאיר את צאצאי, את משה [שרת], זה גלם-רוחי, בגוב האריות כאן, זוועה תאחזני בשווֹתי אפשרות כזו לנגד עיני' (מצוטט אצל משה ברסלבסקי, פועלים וארגוניהם בעליה הראשונה, הקיבוץ המאוחד, תשכ"א, עמ' 34).

אחד השירים העבריים החדשים שלמד לשיר עם שובו לארץ היה 'הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת' שכתב רבי יהודה הלוי לפני כתשע מאות שנה. המנגינה חוברה על ידי חנינא קרצ'בסקיהמורה לזמרה בגימנסיה 'הרצליה', ובמשפחת שרתוק נהגו לשיר את המילים במלרע ולא במלעיל כפי שהיה מקובל לשיר אז.
הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת מִי שְׁפָכָם  
וְיֵדְעוּ הַלְּבָבוֹת מִי הֲפָכָם  
הֲפָכָם בּוֹא מְאוֹרָם תּוֹךְ רְגָבִים  
וְלֹא יֵדְעוּ רְגָבִים מַה בְּתוֹכָם  
בְּתוֹכָם שַׂר וְגָדוֹל תָּם וְיָשָׁר  
יְרֵא הָאֵל וְאִיש נָבוֹן וְחָכָם.


עם בואו ארצה החל שרתוק לחפש כברת אדמה להתיישב בה. בעיתון השקפה התפרסמה אז מודעה על נחלה להשכיר בכפר עין סיניא, שמצפון לרמאללה.

'עסק טוב'  השכרת הדירה בכפר עין סיניה (השקפה, ז, גיליון ע, 27 ביוני 1906)


האחוזה כללה בית גדול ומרווח, טחנת קמח, בית בד ומטעים, שהיו בבעלותו של איסמעיל אל-חוסייני, דודו של המופתי הירושלמי. בהמלצתו של אליעזר בן יהודה חכרו שרתוק, אחיו זאב שרתוק ואחותו גוטה קטינסקי את החווה לשנתיים והתכוונו לקנותה כעבור זמן ולהקים בה את היישוב העברי הראשון בהרי אפרים (באותם ימים נקרא האזור בשם זה, לא 'הגדה המערבית' ולא  'השטחים'). הם הביאו למקום ספריה גדולה, וגם פסנתר שהועמס על גבי גמל (!). ההתחלה היתה מעודדת ומלהיבה. הם טיפחו עדרי צאן, מסקו זיתים והפיקו שמן זית ומכל כפרי הסביבה באו לטחון אצלם קמח. הבנים משה ויהודה שרתוק אף החלו ללמוד בבית הספר הערבי בביר זית הסמוכה.


מודעה על מכירת שמן זית מתוצרת האחים שרתוק פורסמה בעיתון 'השקפה', 1 במרץ 1907

אמנם תקופת זוהר זו נמשכה שנתיים בלבד, אך היא הטביעה חותם בל יימחה בתודעתם של כל בני המשפחה. הייתה זו מעין מעבדה זוטא של דו-קיום יהודי-ערבי, ובמהלכה נרקמה ידידות רבה בין בני המשפחה וערביי עין סיניה. אך גם היה צד שני למטבע: המשק החקלאי סבל הפסדים כבדים, עובדים ערביים שהועסקו בחווה גנבו בלי סוף יבולים, בעלי חיים ומצרכים. לא היה במקום רופא או חובש, לא היה חינוך ראוי לילדים. בסופו של דבר עזבה המשפחה את המקום ובשנת 1908 עברה לבית אמזלג שבשכונת נווה צדק, במבואות יפו הערבית.

בית משפחת שרתוק בעין סיניה (משה שרת ומורשתו)

הכשלון בעין סינייה והמעבר לנווה צדק העכירו את רוחו של יעקב שרתוק. נוסף על כך, עם עלותו לארץ השקיע שרתוק חלק ניכר מכספו במפעל המתכת והיציקה של שטיין ביפו. ההשקעה ירדה לטמיון ושרתוק, שהתמנה לחקור את סיבת התמוטטות העסק, פרסם חוברת מיוחדת שקרא לה הפַנַמָה הארץ-ישראלית (ירושלים תר"ע) ובה תקף את בנק אנגלו-פלשתינה ואת מנהלו זלמן דוד לבונטין, שראה בהם אשמים במפולת. את החוברת תרגם מרוסית לא אחר מאשר הסופר יוסף חיים ברנר.

שרתוק היה קנאי גדול לשפה העברית. לא פחות, ואולי אף יותר מאשר רעו הטוב אליעזר בן יהודה. בשנת 1909 הוא פרסם מאמר גדול בעיתון הצבי (גיליון קעז, 21 במאי 1909) ושמו 'הז'רגון בעברית', ובו התגולל על חברי אגודת המורים בארץ ישראל, שבשני הגיליונות הראשונים של כתב העת שלהם (מכתב חוזר) נעשה שימוש בביטויים לועזיים רבים שאין בהם כל צורך. בין היתר כתב שם:
 אל אדיר ונורא! האם כך כותבים עברית קנאי שפתנו בארץ תחייתנו? הזאת היא השפה שאגודת המורים שואפת לשים אותה בפי כל עמנו בארץ ישראל? ... ולראיה הנני מגיש לפניכם קבוצת מילים שהוצאתי מהעיתון ההוא בלי שום טרחה ... אמגרנט, אינצדנט, טקט, נומר, אורגן, פונד, פוסתא, ניקרולוג, פרינציפ, פרוגרם, מינימום, מקסימום, ממורנדום, אדריסה, אידיאה, קולטורה, פרוגרמה, היגינה, קומיסיה, כרוניקה, פוליטיקה, סטטיסטיקה, ביבליותיקה, אינציאטיבה, אינדוסטריה, חריסתומתיה, קומבינציה, דיפוטציה, אורגניזציה, אינפורמציה, ריזולוציה, טרמינולוגיה, פיזיולוגיה, פסיכולוגיה, אגררית, אלימנטרית, פרלמנטרית, איקונומית, נורמלית, אידיאלית, אופיציאלית, פרופורציונלית, פרופיסיונלית, אינטרנציונלית, פלישתינאית, פדגוגית, אקטיבית, אנטנסיבית, פרודוקטיבית, פילנטרופית, מודרניים, סיסטמיים, אסטטיים, אינטליגנטיים, אמגרציוניים.
... מורינו ומדריכינו! מה אתם עושים בהשרידה והיחידה שלנו?! האם לא דיינו בז'רגון הקיים והשגור בפי העם, כי אתם מוסיפים עליו המצאות חדשות שהעם לא שמע מאבות אבותיו ושלא יוכל להבין, אפילו לקרוא ולבטא אותן בפה? 
שרתוק כינה את כל המילים האלה בשם הדו-משמעי 'החזירים' (כמו הנצרים הצומחים מגזעי העצים) וטען שלשבעים וחמישה אחוז מהמילים האלה יש תמורה עברית במקורותינו. בהמשך המאמר ציין שידוע לו כי בגולה מתלוצצים על חידושי הלשון הארץ-ישראליים (רמז לעיתוניו של אליעזר בן יהודה מבלי שיוזכר שמו), שהחליפו את המילה פיליטון ב'ירכתון' ואת קונסטיטוציה ב'חושמה', וקובלים על בית החרושת למילים שבארץ ישראל.

מאמר זה עשוי גם להסביר את המקור לקנאותם הבלתי מתפשרת של בניו משה ויהודה לשפה העברית ולנטייתם לדקדק בה ולהילחם את מלחמתה כל ימי חייהם.

בשנת 1913, כשהייתה תל אביב בת ארבע, נפטר יעקב שרתוק בביתו שברחוב הרצל והוא בן 53 שנים. בשנות חייו האחרונות עוד הספיק להיות חבר 'ועד אחוזת בית' וחבר הוועד הפדגוגי של גימנסיה 'הרצליה' בה למדו ילדיו.

בין כותלי הגימנסיה נולד אז השיר 'עתידות', שהיה מוכר גם במילות שורתו הראשונה 'יִשְׁטְפוּ פַּלְגֵי הַדְּמָעוֹת'. את המילים כתב עוד ברוסיה יעקב כהן (1960-1881), המורה הפרטי שהעסיק שרתוק כדי ללמד את בניו משה ורבקה בביתם שבחרסון. חנינא קרצ'בסקי הוא שהלחין את המנגינה ועיבד אותה למקהלה בארבעה קולות. זה היה השיר האהוב ביותר בבית משפחת שרתוק ואין מתאים ממנו לסיים את הרשימה לזכר הבילו"יי הראשון.




נספח: אני וחמישה הילדים שלי החלטנו...

את הפתק המובא כאן, שנכתב על גבי 'כרטיס הביקור' של שרתוק בשנת 1912, עת בה גר ביפו, מצאתי בארכיון משפחת שרת המנוהל בידי ידידי רב הפעלים קובי שרת. הוא מאיר בצורה אנקדוטלית כמה היבטים באישיותו של נשוא רשימתנו.

לידידי הנכבדים, ה"ה [הלא הם] קרישבסקי והופנקו, 
שמענו כי הבן הנולד לכם היום במז"ט עתיד להקרא בשם 'חיים' – אבל אני וחמשה הילדים שלי כולנו מוחים בכל תוקף נגד זה. אנחנו החלטנו לקרוא אותו בשם יובָל', והננו מוסרים לכם להוציא את החלטה זו לפעולה. ובזכות זה הוא יזכה להיות אבי כל תופש כנור ציון – כנור התחיה. 
בכבוד וברכה 
יעקב שרתוק  
וזה הרקע לכתיבתו של פתק זה: הכנר משה הופנקו (1949-1880) היה דמות ידועה בחיי המוזיקה של תל אביב הקטנה, שגם הונצח בציוריו של נחום גוטמן. בשנת 1910 הוא הוזמן על ידי שולמית (סלמה) רופין (רעייתו של ארתור) לבוא מחו"ל וללמד בקונסרבטוריון הראשון בארץ ישראל. בשנת 1912, עם מותה של שולמית בלא עת, התמנה הופנקו למנהל הקונסרבטוריון, שמאז נקרא על שמה 'קונסרבטוריון שולמית'. 

הופנקו נשא לאשה את לינה, תלמידתו הפסנתרנית, בתו של המורה והסופר מרדכי אזרחי-קרישבסקי, שבביתו התאכסן במשך כחצי שנה, ובשנת 1912 נולד בנם בכורם. ההורים המאושרים החליטו לקרוא לו 'חיים', אך שם נפוץ זה לא מצא חן בעיני שרתוק. הוא כינס את חמשת ילדיו  כולל, כמובן, משה, שבעצמו למד בקונסרבטוריון  וביחד החליטו כי השם הנכון לבנו של כנר הוא 'יובל', שמתואר בתנ"ך ככנר הראשון בעולם: 'וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב' (בראשית, ד 21).

ומה עשו ההורים?

הם שמעו לעצתם של בני שרת, אך גם לא רצו לוותר על השם 'שלהם', ולכן קראו לבנם בשם הכפול יובל-חיים הופנקו. יובל, שלימים שינה את שם משפחתו לעמידרור, אכן היה, כמצופה ממנו, מוזיקאי מחונן. הוא המשיך את מסורת אביו וירש את משרתו כמנהל הקונסרבטוריון 'שולמית', עד מותו בראשית שנת 1961.

מודעת פרסום של קונסרבטוריון 'שולמית' בהנהלת יובל חיים עמידרור (הופנקו), 1949 (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

10 תגובות:

  1. איזו רשימה נפלאה, סוחפת ונקראת בנשימה אחת ותיאורי השתלשלות הדברים למשפחת שרתוק אליהם שחלק גדול מהם לא ידעתי כלל ולמדתי רק עכשיו, ועל כל אלה מתלווים בכתבה לכל אורכה ביצועי שירים שבכולם אני שותף ונוטל חלק עם "חבורת רננים" ועם "חבורת שהם". אליהו - עשית לי את החג.....ותודה דוד על האכסניה הנפלאה לכתבה זו וכל האחרות. מוטקה שלף

    השבמחק
  2. לאט לאט יוצא האוצר של אליהו הכהן בכתב תשורה נהדרת במירוץ השליחים הנמשך בין מנגינה למנגינה רגעי יצירת התמימים בין התותחים ודברי השטות המופציםפ באינפלציה גוברת. בימים אלו יצא קובץ משלו 'אהבת ציון' היפהפה בהוצאת אריאל. לא כדאי להחמיץ.
    זאב דובנוב כתב לנו תקנון ראשון לקיבוץ שהיה רק בדמיונו . במרכזו של הקיבוץ בית סוהר לעברייני תקנון הקיבוץ. הפשעים הנפוצים שהוא חזה עליהם מגיע מאסר עם דיאטה: שימצא כסף בכיס החבר או שירכל. טוב שהפרוייקט ההוא לא יצא לפועל.
    המון אנשים חושבים שרחוב המסגר נקרא על שם מסגריות בשטח אך זה הרחוב המנציח את יעקב שרתוק.

    מוקי צור עין גב

    השבמחק
  3. תודה רבה על רשימה מרתקת ומאירת עיניים!
    למדתי ממנה רבות.
    משה נגבי

    השבמחק
  4. רשימה מרחיבת דעת ומשובבת נפש ביום חג!
    ואני חשבתי שמשפחת שרתוק התגוררה שנים רבות בעין סיניה...מה פירוש השם הרוסי צ'רטוק?
    בכמה ייסורים, טלטלות, מחסור ושברון לב נקנתה הארץ הזאת לראשוני הציונים! חושבת על כך שכל זה היה לפני 130 שנה. הרף עין של ההיסטוריה האנושית, שבו נברא עולם מלא בהיסטוריה היהודית. לא יכול להיות שכל זה הוא אחיזת עיניים בלבד. האדונים מאיראן לא יזכו לראות את היצירה הציונית נופלת, ולהבדיל אלפי הבדלות - המיואשים בעם היום גם הם לא ייווכחו בהתגשמות ייאושם. לא יודעת, אבל אני תמיד הייתי, ועודני, ציונית למהדרין, ולא הבנתי על מה ולמה הסתייג בן גוריון ממנה. (בסדר, הבנתי את הטענות שלו כלפי יהודי העולם שלא עולים לארץ). הציונות היא בלב שלי, לא רק באידאולוגיה, כמו שהיא בשירים שגדלתי עליהם, ומהם הענקת לנו היום, אליהו, כהן גדול!

    השבמחק
  5. תענוג צרוף!! שנה טובה לכולם.

    השבמחק
  6. תודה מקרב לב לאליהו חברי. לרשימה זו יש לי קשר אישי: משפחתי באה מחרסון ושם השפחה היה לפני שעברתנו אותו היה חרסונסקי


    בברכת שנה טובה,
    נחום חרמון

    השבמחק
  7. קראתי בעונג, חייכתי, צחקתי והתעמקתי. רשימה מרתקת ,מגובה בתמונות , בצלילים במסמכים, מה שעושה אותה רב ממדית ורב תחומית
    שנה טובה אליהו יקיר, ודליה יקירה.המשך לכתוב לפרסם ולרכז. הנה זה קורה סוף סוף.
    אעביר את החומר לנכדו של קובי ידידי יורם שרת שיהנה גם הוא

    השבמחק
  8. תרצה ברמץ שטיין23 בספטמבר 2017 בשעה 21:41

    לפני המון שנים כששרתתי בצה"ל (כ"כ המון, שאני מכחישה שחייתי בשנים ההן...), הייתי נוסעת לבסיס וחזרה בכביש ירושלים שכם. באחת הנסיעות הראשונות, נותן הטרמפ הצביע בפני על בית בעין סיניא, וסיפר שכאן גרו משפחת שרת. בפעמים הבאות שנסעתי בכביש, אני הצבעתי על הבית, וסיפרתי את סיפורו..
    ראיתי כאן תצלום של הבית, וגיליתי שכל אותה שנה הצבעתי על הבית הלא נכון...

    השבמחק
    תשובות
    1. ראובן קמפניינו (לשעבר איש קבוצת יבנה וכיום בירושלים)25 בספטמבר 2017 בשעה 22:51

      שלום לך תרצה
      אולי הייתי אני זה שהעניק לך טרמפ באותם ימים רחוקים?
      הייתי אז קצין בקבע והייתי נוסע בקביעות הלוך ושוב בכביש ירושלים - שכם, ממקום מגורי בירושלים לבסיס שבו שירתתי בשכם. היכרתי היטב את סיפורה של משפחת שרתוק ובדרך כלל נהגתי לספר זאת באוזניהם של הטרמפיסטים הצעירים שנסעו איתי.
      תנסי להיזכר מיהו שהעניק לך אז טרמפ זה...

      מחק
  9. כתבה נפלאה ומעשירה . רק הערה קטנה- בנספח השתמשת בביטוי "...בצורה אנקדוטלית.." , אך מספר שורות מעל הזכרת כי "שרתוק היה קנאי גדול לשפה העברית....אל אדיר ונורא! האם כך כותבים עברית קנאי שפתנו בארץ תחייתנו?" . ברוח הכתבה יאה יותר לומר - ...בשוליי העניין... או ...במבט מתלוצץ... אף כי ידוע שאין מילה עברית רשמית לאנקדוטה . שנה טובה ובציפיה לעוד עונג שבת.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.