מתל אביב לפריז: מגילת העצמאות שלי

מאת מיכאל (מישקה) לוין*

רשימתו של ד"ר מוטקה נאור, 'עוללות מטקס הכרזת העצמאות', שפורסמה בעונ"ש בשבוע שעבר, עוררה בי זיכרונות אישיים ומקצועיים, שאני שמח לחלוק עם קוראי הבלוג.

לקראת שנת השישים למדינה (2008), פנתה אלי מנהלת המוזיאון לאמנות והיסטוריה יהודית בפריז בבקשה לעצב תערוכה קטנה בנושא מגילת העצמאות, שתתבסס על כמה מסמכים מאוסף המוזיאון. כמעצב גרפי, היושב בפריז זה שנים, עיקר עבודתי היא בתחום האמנות, עיצוב תערוכות וקטלוגים למוזיאונים. הצעתי לה להציץ תחילה באוסף הפרטי שלי ומיד ניתנה לי יד חפשית לאצור ולעצב את התערוכה, שהוצגה תחת השם: '14 במאי 1948: חקירתו של אספן'.

תמונות בתערוכה

כנער תל-אביבי בסוף שנות השישים הייתי אספן נלהב של אוטוגרפים וכתבי יד. תחילת האוסף היתה בחתימות שחקנים וזמרים, אך האוסף שינה כיוון כאשר אמי, שניהלה את לשכתו של שמעון פרס, אז סגן שר הבטחון, הביאה לי חתימה של דוד בן-גוריון. התחלתי אז לכתוב, ולעיתים ממש להתכתב, עם אישים נודעים בארץ ובעולם.

מנהיגים וראשי מדינות, סופרים ומשוררים, אנשי מדע, אמנים, אסטרונאוטים, מוסיקאים, מי לא? דווקא באותם ימים, טרם הולדת האי-מייל, הגישה לאישים דגולים היתה קלה יחסית ותיבת הדואר שלי קרסה. ניקסון, טרומן, צאנג קאי שק, אגתה כריסטי, הרברט מרקוזה, צ'רלי צ'פלין, אנדי וורהול, איגור סטרווינסקי, מרק שאגאל, הנרי מילר...
                                                                                                         
אחד הנושאים שריתקו אותי, במיוחד בחלקו הישראלי של האוסף, היו מגילת העצמאות וטקס ההכרזה על הקמת המדינה. מי ניסח את המגילה וכיצד היא נוסחה, מי היו חותמיה, כיצד אורגן הטקס?

כשליש מחותמי המגילה היו אז עדיין בחיים וכתבו לי את זיכרונותיהם מאותו יום, חלקם אף נאותו לפגישה. במשך הזמן השלמתי את אוסף כל 37 החותמים. קשים במיוחד להשגה היו אלה שלא המשיכו בתפקידים בצמרת המדינה אך הונצחו בחתימתם על מגילת עצמאותה.



הנה זוטות מאוספיי המתייחסות לכמה מן השאלות שהועלו ברשימתו של מרדכי נאור:

חברי מועצת המדינה הזמנית ש'נתקעו' בירושלים הנצורה

ערב יום העצמאות השלושים כתב לי משה קול (קולודני), שהיה אז ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות ומאוחר יותר שר בממשלות ישראל:

משה קול (1989-1911)

חתמתי על מגילת העצמאות בהפסקת האש הראשונה, כאשר הטיסו אותי באוירון קטן לישיבת מועצת המדינה הזמנית. בזמן טקס ההכרזה הייתי במצור בירושלים, עם עוד אחדים מחברי המועצה. לאחר הפסקת האש חזרתי לירושלים כי המצור נמשך. סרבתי לעזוב את ירושלים בזמן המלחמה ודירתנו היתה על גבול שכונת קטמון בה שלטו העירקים וכנופיות ערביות. נשארנו ברחוב הרב קוק בקרית שמואל רק שלש משפחות כי הרוב עזב לתל אביב או לרחובות אחרים. 

ב-12/5 שִׁגַרְנו שֶדֶר לבן-גוריון שאנו נגד הדחיה על הכרזת המדינה. על השדר היו חתומים: הרב י.ל. פישמן, יצחק גרינבוים, אליהו דובקין ואנֹכי. 

חששנו מהלחץ האמריקאי לדחות את ההכרזה, ולכן תבענו שיקחו בחשבון הצבעתנו בעד ההכרזה ב-14/5. שמענו על ההכרזה ברדיו בקושי, כי החשמל לא פעל כראוי בעיר. דַאַגָתִי היתה לירושלים שהופגזה יומם ולילה. הייתי אחראי לעלית הנוער ועמדתי בקשר עם מקומות הקליטה. פינינו את כפר הנוער בן-שמן שהיה בחזית והעברנו ילדים ממוסדות בפרוזדור ירושלים לעיר. הנוער נשאר בישובים בפרוזדור ושִׁמֵשׁ כְּקַשָׁרִים בין העמדות של המגינים. יהודֵי ירושלים הצילו את העיר שהופקרה על ידי האו"ם והמעצמות. איש לא דאג למקומות הקדושים. האמנו בנצחון אולם ידענו שהמחיר שנשלם עבור העצמאות יהיה קשה.

מדוע לא חתם חיים וייצמן, נשיא המדינה הראשון, על מגילת העצמאות?

כתב לי זאב שרף, שהיה מזכיר מועצת המדינה הזמנית ומאוחר יותר מזכיר הממשלה הראשון, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל:

זאב שרף (1984-1906)

ד"ר ח. ויצמן לא היה חבר מועצת העם, שקמה בעקבות החלטת האו"מ של נובמבר 1947. רק חבריה בלבד חתמו על המגילה. מועצת העם הפכה בחצות ה-15-14 במאי למועצת המדינה. יומיים או שלושה לאחר מכן, נבחר ד"ר ויצמן לנשיא הכבוד של מועצת המדינה. אילו הציע מישהו כי חתימתו תתוסף על ל"ז חבריה של מועצת המדינה, ודאי היתה ההצעה מתקבלת. אך הצעה כזו לא הועלתה, לא בימים ההם ולא לאחר מכן, כאשר שב ד"ר ויצמן לארץ. מדוע לא הוצעה הצעה כזו ומי היה צריך לדאוג לכך, אינני יודע. דוד בן גוריון לא ידע כי יש הצעה כזו או רעיון כזה בחוגים המקורבים לד"ר ויצמן – בכך אני בטוח. אלי[עזר] קפלן שהביא לדב"ג ההצעה לבחירתו של ד"ר ויצמן כנשיא כבוד של מועצת המדינה לא דיבר בהזדמנות זו על צרוף חתימתו. הייתי נוכח בשיחה זו בין אל. קפלן ודב"ג והייתי זוכר זאת. הייתי בימים ההם גם מזכיר מועצת המדינה והייתי דואג לכך. אח"כ הורדו התפקידים ונבחר איש אחר לתפקיד המזכיר של מועצת המדינה לכן לא עקבתי אחר הדברים במועצת המדינה. אף היום אינני חושב שהייתי צריך לדאוג לכך, מכל מקום בתקופה ההיא לא עלתה על דעתי הצעה כזו.

מיהו הרצל ורדי?

העיתונאי הרצל רוזנבלום, נציג הרוויזיוניסטים ולימים הכותב המיתולוגי של טורי המערכת בעיתון 'ידיעות אחרונות', סיפר לי מדוע חתם בשמו העברי 'ורדי':

הרצל רוזנבלום (1991-1903)

בשעתו, כאשר כתבתי בעיתון 'הבוקר', נהגתי לעתים לחתום על מאמרים בשם 'ורדי'. כאשר עמדתי לחתום על מגילת העצמאות יעץ לי בן-גוריון, שידע על אותו פסבדונים והיה חסיד שמות עבריים, כידוע, לחתום בשם 'ורדי' – וכך עשיתי. 

למרות זאת, המשכתי לפרסם את מאמרי ב'ידיעות אחרונות' תחת השם ד"ר רוזנבלום ורק שנים רבות לאחר מכן החלטתי, מסיבות טכניות בעיקר, להחליף את השם רשמית לורדי. אני ממשיך לחתום גם עתה בשם רוזנבלום, פשוט על מנת למנוע בלבול.

ומה עוד יש לי באוסף?

העסקן החרדי מאיר דוד לוינשטיין שלח לי את טיוטת השגות הנציגים הדתיים על הנוסח; צבי ברנזון, ממנסחי המגילה ולימים שופט עליון, מסר לי עותק טיוטה חתום בו מצוין 'שם המדינה יהיה' ומקום ריק ממתין לשם. עותק זה הוכן חמישה ימים לפני הקמת המדינה; הצלם רודי ויסנשטיין הדפיס עבורי צילומים מהנגטיבים המקוריים; רלף הלינגר מ'רדיו דוקטור' שהקליט את הטקס, הראה לי את מכשיר ההקלטה טרם שמסרוֹ למוזיאון. לשווא חיפשתי את הקבלה לקניית העט בו נחתמה המגילה בחנות מכשירי הכתיבה לאוטמן. ארכיונם נשרף זה מכבר...

את התערוכה הקטנה חתמתי בפרק שהוקדש לגרפיקאים, מעצבי תדמיתה הגרפית של המדינה: אוטֶה וָלִישׁ, שכתב במו ידיו את המגילה ועיצב את הבולים הראשונים; האחים גבריאל ומקסים שמיר, מעצבי סמל המדינה ושטרות הכסף; פרנצסקה ברוך, מעצבת הדרכון וסמלי משרדים ממשלתיים (וגם את הלוגו של עיתון ה'ארץ'); האדריכל אריה אלחנני, מתכנן המצעד הראשון, שסיפר לי כיצד דוד בן-גוריון, שגר בשכנותו, קרא לו מהמרפסת וביקש שיעצב סמל לצה"ל...

היו ימים.

 

__________________________

מיכאל לוין הוא מעצב גרפי המתגורר בפריז. רשימה על אביו, ד"ר ויטולד (ויטק) לוין, התפרסמה בעונ"ש ('חילוץ בלב ים: סיפורו של הרופא ויטק לוין').

עוללות מטקס הכרזת העצמאות

מאת מרדכי נאור

יום העצמאות השישים ושבעה של מדינת ישראל הוא הזדמנות נאותה לחזור לימים הגדולים והמסעירים של הקמת המדינה – ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) והימים הסמוכים לו, לפניו ואחריו. אומנם הייתי אז כבר ילד בן 14, אך לְמה שבאמת קרה שם התוודעתי מקרוב רק בחודשים האחרונים, בהכיני לדפוס את הספר יום שישי הגדול – הדרמה הגדולה של הקמת המדינה (הוצאת ספריית יהודה דקל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובית העצמאות, תל אביב 2014).

הנה כמה סיפורים קטנים המופיעים בספר וכמה שלא נכללו בו.

פנחס רוזן שכח את ההזמנה בבית

א. מי היה השר שלא הורשה להיכנס לטקס?

פנחס רוזן (אז היה מוכר בשמו הלועזי, פליקס רוזנבליט) היה ראש מפלגה קטנה בשם 'עלייה חדשה' (שרוב מצביעיה באו מקרב עולי גרמניה). הוא עמד להיכנס לתפקיד שר המשפטים בממשלה הזמנית, נמנה עם מועצת המדינה הזמנית וחתם על מגילת העצמאות.

אכן חתם, אך מתברר שכפסע היה בינו לבין החמצת החתימה, משום שרק בבואו למוזיאון תל אביב, הבית שבו עמד הטקס להיערך, גילה כי שכח את ההזמנה בבית. השומר בכניסה, שלא ידע חוכמות, לא התיר לו להיכנס, באומרו: קיבלתי הוראה חד-משמעית לא להכניס אנשים בלי הזמנות. שר המסחר והתעשייה המיועד ואיש 'הציונים הכלליים', פרץ ברנשטיין, חש לעזרת רוזנבליט, אך השומר עמד על דעתו: בלי הזמנה – אין כניסה. 

רק התערבותו של זאב שרף, מזכיר הממשלה הזמנית, אפשרה את כניסתו של רוזנבליט לאולם.

ב. מי חילק את כרטיסי ההזמנה? 

הרשימות של מקבלי ההזמנות לטקס הכרזת המדינה אבדו, ואולי יום אחד יתגלו. אך ידוע כי על חלוקת ההזמנות היה אחראי אברהם דב ריבקינד, מנהל קרן היסוד בתל אביב, ואחד ממנהלי הטקס (כמה חודשים לאחר מכן הוא מונה למנכ"ל הראשון של חברת 'אל על'). אשתו הדסה, שעוד נמצאת אתנו ועברה זה מכבר את גיל התשעים, שימשה בעת ההיא מזכירתו. היא זוכרת היטב, שבעקבות חלוקת ההזמנות צבר ריבקינד ידידים ושונאים במידה שווה. מי שקיבל הזמנה – הפך לידידו לנצח; מי שלא קיבל – שנא אותו עד יומו האחרון. 

אברהם דב ריבקינד בין משה שרת (אז שרתוק) לדוד בן-גוריון

ג. מי היה בעל ההזמנה היחיד שלא בא לטקס?

למרות הבדיקות הקפדניות היו ככל הנראה אנשים ונשים שהצליחו ל'התפלח' לטקס ההיסטורי של הכרזת העצמאות. דקות מספר לפני תחילת הטקס התלוננו כמה מן המוזמנים כי מקומותיהם נתפסו. שוטרים צבאיים, ששמרו על הסדר באולם ומחוצה לו, גילו שלוש נשים תל-אביביות כבוּדות, שהצליחו להיכנס ללא הזמנות. הן שולחו מיד החוצה. 

מיכאל בן-גל מפקד 'ההגנה' בתל אביב

מסיפור זה, וגם מן השכל הישר, אפשר ללמוד עד כמה מבוקשת הייתה ההזמנה לטקס. ובכל זאת, אחד ממקבלי ההזמנות העדיף להיות במקום אחר, אם כי האזין לשידורו של הטקס ברדיו. זה היה מפקד חטיבת 'קרייתי', מיכאל (ג'יימס) בן-גל, לימים אלוף בצה"ל. 

בשעה שהטקס אורגן ונערך, נכנסו כוחות ה'הגנה' בפיקודו ליפו וקיבלו את כניעת העיר הערבית הגדולה, שהייתה כמעט ריקה מתושביה. שיירת המכוניות יצאה ממקוה ישראל ובשעה ארבע אחר הצהריים בדיוק הייתה באזור אבו-כביר. השיירה נעצרה וכל נוסעיה התאספו סביב מכוניתו של יהודה נדיבי, מזכיר עיריית תל אביב, שהיה בה מקלט רדיו, והאזינו לשידור ההיסטורי. אחר כך המשיכו ליפו...

הסביר בן-גל: 'לא פעם שאלו אותי איך ויתרתי על המעמד ההיסטורי. התשובה שלי היא, שבתור מפקד "ההגנה" בתל אביב, עם כל החשיבות של הכרזת המדינה במוזיאון, ידעתי שמקומי הוא ביפו עם אנשי'.

שיירת 'ההגנה' נעצרת באבו-כביר כדי לשמוע ברדיו את טקס הכרזת המדינה

ד. מי נתן למגילת העצמאות את הנוסח הסופי?

התשובה: דוד בן-גוריון. היו נוסחים שונים וביום חמישי, יום אחד לפני הטקס, גובש נוסח כמעט סופי על ידי ועדת חמישה בראשותו של משה שרתוק (שרת). בן-גוריון לא היה מרוצה מהתוצאה. בלילה שבין יום חמישי לשישי הוא ערך את הנוסח: קיצר, תמצת, ומחק את המילה 'הואיל', שהופיעה 12 פעמים בראש כל פסקה.

בבוקר הגיעו לביתו של בן-גוריון הרב יהודה לייב פישמן (מימון), איש 'המזרחי' ולימים שר הדתות הראשון, ואהרן ציזלינג, איש עין חרוד ולימים שר החקלאות הראשון. יחד עם משה שרת הם היו אמורים לבדוק את הנוסח הסופי. אך לשרתוק נודע על השינויים המפליגים שהכניס בן-גוריון ולכן לא הופיע. השלושה התווכחו ביניהם על המילים בהכרזה 'צור ישראל וגואלו' והסכימו שלא להסכים. לבן-גוריון הייתה הצעה יצירתית: לכתוב 'צור ישראל' וכל אחד ימצא בשתי מילים אלה מענה לתפיסתו. הם הסכימו ונוסח זה אושר במלואו בישיבת מועצת העם שהתכנסה בצהריים, זמן קצר לפני הטקס.

הקראת מגילת העצמאות על ידי בן-גוריון. קיצוני מימין – ציזלינג, רביעי משמאל – הרב פישמן 
(צילום: רודי ויסנשטיין, הספריה הלאומית)

ה. האם פולה תרמה מילה למגילת העצמאות? 

סיפר לי ידידי המנוח, המשפטן זאב סגל, כי שמע יותר מפעם אחת שפולה בן-גוריון, רעייתו של ראש הממשלה הראשון, הרימה תרומה מעניינת לנוסח הסופי של מגילת העצמאות. לפי מידע זה, היא עקבה אחרי מלאכת העריכה הסופית של המגילה בידי בעלה, בערב שקדם להכרזת העצמאות, ושאלה אותו מדוע לא מופיעה המילה 'מין' ברשימת הזכויות שתוענקנה לתושבי המדינה. בן-גוריון חשב, אמר שיקרא בקול רם את המשפט: '[המדינה] תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע', ואז הוסיף את המילה ו'מין' כדי להיווכח אם התוספת 'מצלצלת נכון'. לפי הסיפור, הוא שוכנע שהמילה משתלבת היטב במשפט, והשאר היסטוריה.

יש רק בעיה אחת עם הסיפור הזה: אין לו שום אסמכתה והמומחים לבן-גוריון כופרים בנכונותו. אבל, איך נהוג לומר? למה לקלקל סיפור טוב... 

דוד ופולה בן גוריון על סיפון אניית חיל הים, יולי 1949 (מקור: ויקיפדיה)

ו. למה העיתונים בארץ לא יצאו מגדרם?

ביישוב היהודי שהקים את המדינה, בן כ-600,000 התושבים, ראו אור במאי 1948 לא פחות מ-16 עיתונים יומיים – 13 הופיעו בתל אביב ו-3 בירושלים. 13 היו בשפה העברית, שניים בגרמנית ואחד באנגלית. העיתונים לא היו אדישים לאירוע ההיסטורי הגדול, אך בגלל הסודיות במקום ובשעה של טקס הקמת המדינה ובשל האיפוק שהיה מקובל אז במתן כותרות – העיתונים לא יצאו מגדרם. מי שרגיל לכותרות הענק שבהם מדווחים העיתונים היום על אירועים זניחים ילמד שיעור באיפוק וריסון עצמי.

לא כך נהגו עיתונים יהודיים בעולם: מארצות הברית ועד אוסטרליה, ממחנות הפליטים בגרמניה ועד צ'ילה, יצאו העיתונים בכותרות ענק. הנה למשל עמודו הראשון של העיתון הניו-יורקי ביידיש 'דער טאָג' (היום). לא לדאוג: בישראל הנולדת לא הוכרזה מלוכה. ביידיש 'מלוכה' זו מדינה...

ז. מי היו שני השרים ש'שיפרו' את חתימתם?

שניים מהחותמים על מגילת העצמאות, שיועדו כשרים לממשלה הזמנית, הרב פישמן (מימון) – שר הדתות, ודוד רמז – שר התחבורה, חרגו מן ההוראות שקיבלו החותמים. כולם התבקשו להשתמש בעט שנרכש במיוחד ולא להוסיף דבר זולת חתימתם. פישמן 'הגניב' לפני חתימתו את האותיות בעז"ה (בעזרת השם) ואילו רמז, ככל הנראה, הביא מביתו עט בעל ציפורן עבה, כך שחתימתו היא הבולטת ביותר בין 37 החתימות. ליתר הדגשה הוא גם ניקד את שמו.

ותודה לאבי גיסר (בתגובות למטה) שהוסיף ל'משפרים' גם את דוד צבי פנקס, מראשי תנועת 'המזרחי' ולימים שר התחבורה, שגם הוא הוסיף ב"ה לפני חתימתו (מתחת לחתימת הרב פישמן).

את חתימותיהם של פישמן ורמז הקפנו בעיגול אדום 

ולסיום חידה.

מדוע נשאר בתחתית הטור הראשון רווח כה גדול בין חתימותיהם של אליהו דובקין ומאיר וילנר?

פתרון (אפשרי) לחידה

האמת היא שאין תשובה טובה לחידה. 

במשך השנים הועלו השערות שונות, והנפוצה שבהן היא שהמקום הושאר לחתימתו של חיים וייצמן, שהיה אז בארה"ב. הצעה זו אינה נכונה הן משום שבן-גוריון לא היה מסכים להשאיר לו מקום ולשלבו בהכרזה מגילה, הן משום שהשם וייצמן נכתב בימים ההם בי' אחת (ויצמן), ואם כך, הוא היה צריך לבוא אחרי וילנר ולא לפניו.

התשובה ההגיונית ביותר היא זו: לפני הרווח שנשאר, חתמו שלושה ירושלמים שלא נכחו בטקס החתימה – יצחק גרינבוים, אברהם גרנובסקי ואליהו דובקין – ולכן הושאר להם רווח מתאים. ככל הנראה הרווח שהושאר היה גדול מדי והם לא הצליחו למלא אותו 'נכון'. דובקין, שהיה בימי המנדט ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, וכונה 'שר העלייה של המדינה שבדרך', אמר לנכדו בועז (הוא בועז דקל, המו"ל של הספר 'יום שישי הגדול'), כי הירושלמים היו אנשים צנועים ולכן גם חתימותיהם היו צנועות, והם לא נזקקו לכל המקום שהושאר להם.

בכל זאת, מסמך מרהיב ומלהיב (דוד אסף נגד ב. מיכאל – הסיבוב השני)

בין הדגל לבין הטלית, ירושלים 2015 (צילום: ברוך גיאן)

טעה מי שחשב שב. מיכאל יעבור בשתיקה על מאמרי נגדו, שפורסם ביום שישי שעבר ב'הארץ' וגם מעל דפי עונ"ש ('מגילת העצמאות, בלי מיקרוסקופ'). לא איש כמותו ישפיל מבט ויגיד 'סליחה, טעיתי'. את טורו השבועי (הארץ, 17 באפריל 2015) הוא הקדיש לי במין מכת נגד מבולבלת עם קמצוץ של עלבונות אישיים.

הנה מה שכתב תחת הכותרת 'כן! במיקרוסקופ!':

ציונה שמשי, פסל 'מגילת העצמאות' ברחוב ה' באייר, חולון (מקור: בלוגלי)

התלבטתי אם להגיב או לא, ולבסוף הגעתי למסקנה שחובתי להשיב ואסור להשאיר את הזירה פרוצה לשרלטנים.

זו תשובתי שנדפסה היום (הארץ, 22 באפריל 2015):

חג עצמאות שמח!

בול מגילת העצמאות בעיצובו של משה עמר על מעטפת היום הראשון, 1973 (מקור: התאחדות בולאי ישראל)

מגילת העצמאות, בלי מיקרוסקופ

דבר, ז' באייר תש"ח (16 במאי 1948)

בשבוע שעבר, ערב חג הפסח (3 באפריל 2015), פורסמה בעיתון 'הארץ' רשימה 'חגיגית' של הפובליציסט ב. מיכאל, 'אִיקוֹנוֹקְלָסְטִיקָה עכשיו', ובה השתלח – אין דרך אחרת להציג זאת – ב'מגילת העצמאות'. כן, מכל מה שקורה עכשיו במדינה, מכל החוקים והתקנות שעומדים עלינו לכלותנו מבית ('נשלוט בלי מורא', כבר הבטיח ח"כ יריב לוין) ומחוץ, דווקא 'מגילת העצמאות' – אחד המסמכים המרשימים, הנאורים והליברליים ביותר שנוצרו כאן – היא זו שמדירה את מנוחתו של מיכאל, ואת 'המסכה' מעל פניה דחוף לו לקרוע לגזרים ואת מיתוסיה לנפץ ולנתץ.

הנה מה שכתב ב. מיכאל:

נו, 'חג שמח' כבר לא היה לי מהרשימה הזו, שהצליחה להכעיס אותי.

מאמר תגובה שלי פורסם ב'הארץ' היום (9 באפריל 2015). הנה הוא:

תשורה קטנה ליום העצמאות: דוד בן-גוריון בשידור חי

שער המגזין 'טיים' (16 באוגוסט 1948)

לכבוד יום העצמאות, שהפעם אחגוג אותו בגולה הלא דוויה, הנה מעט ממה שמצאתי במרחבי המרשתת על ראש ממשלתנו הראשון והדגול דוד בן-גוריון. אמרו חז"ל: 'אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים' (שבת קיב ע"ב), והמבין יבין ואין כאן מה להוסיף.

היהלום שבכתר הוא כמובן טקס הכרזת המדינה, יום שישי, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948). כאן סרטון קצר ומרגש (כשתי דקות) מהטקס:




וכאן בן-גוריון קורא בקולו את מגילת העצמאות בשלמותה:

הרבה דברים יפים שנכתבו במגילה לא מומשו והרבה הבטחות לא קויימו. אחד הדברים הבולטים ביותר היא התקווה הנאיבית של מייסדי המדינה לקבוע לה חוקה בתוך ארבעה וחצי חודשים...

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948.

אשרי מי שהאמין. אשרי מי שמאמין.

מישהו יכול לתאר לעצמו את לוחמי הסיירת אהוד ברק או בנימין נתניהו עושים את זה

במאי 1951 הגיע בן-גוריון לארה"ב ונסע לאוניברסיטת פרינסטון שבניו ג'רזי כדי לפגוש את אלברט איינשטיין. הנה שני היהודים הגדולים של המאה ה-20:



וכאן, הפתעה של ממש (לפחות אותי זה הפתיע לחלוטין!). בינואר 1956 יצא עיתונאי אמריקני (לא מצאתי פרטים עליו) למזרח התיכון וריאיין את מנהיגי האזור – המלך חוסיין הצעיר והמפוחד (מה הפלא, הרי רצחו את הסבא שלו שלוש שנים קודם), נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר וראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון – על סיכויי השלום. כל מנהיג מציג את תנאיו לשלום, וכולם, ככל הנראה, גם אומרים אמת וגם משקרים בו בזמן ובלי להניד עפעף. בראשית הסרטון צילומים נדירים של מזרח ירושלים והעיר העתיקה בשנות החמישים.





וכאן עוד פנינה נדירה. בן-גוריון וראש ממשלת בורמה או-נו משוחחים (באנגלית) על יהדות ובודהיזם, בתכנית Small World בהנחיית העיתונאי האמריקני המפורסם אד מורו. השיחה התקיימה כנראה בראשית שנות השישים. אני מתקשה לתאר לעצמי שיחה נינוחה כזאת בין ראש הממשלה הנוכחי לבין פילוסוף או איש רוח. למה מה, כמה מצביעים יש לו לקשקשן הזה?



בסרטון הפרטי והנדיר הזה צולם בן-גוריון – בצבע! – בטקס הפיכת היאחזות עין יהב ליישוב אזרחי (1962). בין המצולמים: הרמטכ"ל משה דיין ואביו שמואל דיין שהיה אז ראש המרכז החקלאי, אל"מ שמואל אייל שהיה אז מפקד הנח"ל, עוזי פיינרמן שהיה מזכיר תנועת המושבים (המידע מפי אמנון נבון, הארכיונאי של עין יהב, באדיבות יצחק נוי). כדי לראות צריך ללחוץ על האותיות הכחולות.

הלאה.

בשנת 1970 התראיין בן-גוריון לתכנית הטלוויזיה 'מוקד' (המראיינים היו העיתונאי שלום רוזנפלד, לימים עורך 'מעריב', והמשפטן פרופסור אביגדור לבונטין ). הוא התייחס לשאלת הערבים, לסיכויי השלום ולמה אסור לוותר על רמת הגולן ועל ירושלים (למרות שכדבריו, 'זה לא ייהרג ולא יעבור').







וכאן סרט (בצבעים) משנת 1972 על בן-גוריון בקיבוץ שדה בוקר. אורכו המקורי של הסרט הוא כשעה וחצי  ודבר קיומו נחשף לפני פחות משנה בערוץ 10 בתכנית 'צינור לילה' של גיא לרר. הסרט כולל כמה קטעים יפים מאוד: 'הזקן' משוחח עם צעירים וילדים (ששואלים אותו בחוצפה ישראלית מתי הלבינו שיערותיו), מצטלם על רקע השקיעה בנחל צין וקורא פסוקים נבחרים מתוך נבואות ישעיהו ועמוס ומתוך ספר ויקרא:



ולסיום עוד קטע מסרטון זה ובו מבקר בן-גוריון בכותל המערבי יחד עם טדי קולק, עורך תצפית מהר הזיתים יחד עם יגאל ידין, נואם בוועידת רפ"י, משתתף בלוויתה של פולה אישתו, מקבל פני עולים חדשים מרוסיה ועוד:

כרזת בחירות (1961)