מי יבנה בית (לתפילין)?

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון  

יהודי שומר מצוות משתדל לנהוג באורחות חייו כמו שכתוב בשולחן ערוך. אפילו דיני השכמת הבוקר מסודרים עבורו לפרטי פרטים. הוא דואג להתעורר על צידו הימני. אומר תפילת 'מודה אני'. מתיישב. נועל נעל ימין ואחריה נעל שמאל. שורך נעל שמאל ואחריה נעל ימין (וכשיחלוץ אותן יעשה ההפך ויחלוץ שמאל תחילה). וכך כל סדר יומו מוכתב וברור, עם המון חובות, איסורים, הלכות ומנהגים – הכול בהקפדה יתרה. 

הנה לפניכם דוגמה למורכבותה של ההלכה: הכנת תפילין.

'וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ' (דברים, ו 8). הוראה זאת היא המקור למצוות הנחת תפילין, שמופיעה בניסוחים דומים בארבע פרשיות שונות בתורה (אגב, המילה 'תפילין' אינה מופיעה במקרא כלל, ומתועדת בפעם הראשונה רק במשנה). הפרשיות הללו נכתבות באותיות זעירות על קלף בידי סופר סת"ם ומוכנסות לשני בתי התפילין, של יד ושל ראש, שאותם מצמידים ('מניחים'), בעזרת רצועות עור, תחילה לקיבורת זרוע יד שמאל (תפילין של יד) ואחר כך למרכז הראש מעל המצח. זמן הנחת תפילין הוא בימות החול (ולא בשבתות או בחגים), בדרך כלל בזמן תפילת שחרית, אך בתקופת המשנה והתלמוד נהגו תלמידי חכמים להתהלך עם התפילין במשך כל היום, פרט למקומות שאינם נקיים (כמו בית הכיסא). ארכאולוגים מצאו בקומראן שרידי תפילין של ראש מימי הבית השני, ומתברר שהיו דומות מאוד לאלו של ימינו. 

קציצה של תפילין [החלק שבו מוכנסות הפרשיות] שנמצאה בחפירות בקומראן (ויקיפדיה)

אודה ואבוש, זה לא כבר חשבתי לתומי שבתי התפילין הם קופסאות עשויות מפלסטיק או חומר אחר. רק לאחרונה למדתי מקרוב כיצד עושים את הבתים הללו, וכאן אשתף אתכם במקצת שלבי ההכנה, שהם רבים ומסובכים.

ר' ישראל איצקוביץ, חסיד ויז'ניץ שגר בבני ברק, הוא איש רב פעלים שפתוח לעולם הגדול, ואני גם רואה בו חבר אישי. ר' ישראל עמד לא מכבר בפני שני מאורעות חשובים בחייו: בתו הגיעה לפרקה ונמצא לה שידוך מובחר, ובנו עומד להיות חתן בר מצווה. במקום שעון זהב החליט לקנות לחתנו תפילין מהודרות, שכן מקובל שעד החתונה מניחים רק 'תפילין של רש"י', שזו שיטת סידור הפרשיות הנפוצה ביותר, ולאחריה מוסיפים ומניחים גם 'תפילין של רבנו תם'. בהזדמנות זאת, החליט ישראל לקנות גם לבנו תפילין, שכידוע מתחילים להניחן אחרי כניסתו של הבן לעול תורה ומצוות. לשמחתי, ר' ישראל הזמין אותי להתלוות אליו ולראות כיצד מייצרים את התפילין.

מפעל התפילין 'אות לישראל' שוכן מעל למאפייה המפורסמת של חלות ויז'ניץ. קומה שלמה של חדרים מבולגנים, שבהם מייצרים מספר רב של 'תפילין מהודרות בכל ההידורים'. המשותף לכולן, שהן נעשות בעבודת יד וללא כל שימוש בכוח חשמל או מנוע. 

מבחר ההידורים שמציע המפעל

במפעל לא מייצרים את רצועות התפילין, לא את הקלף שבתפילין, וגם לא כותבים את הפרשיות. כאן מייצרים רק את הבתים. רשמתי רק חלק קטן משלבי הייצור ורק מעט מההלכות הרבות הקשורות בכך.

אז איך בונים 'בית'? 

תפילין מורכבות מ'בית', שהוא הקופסה שבתוכה נמצאות הפרשיות, ומ'תיתורה', שהיא הבסיס, כביכול, שעליו עומד הבית. בתפילין של ראש יש ארבעה חוצצים, בית נפרד לכל פרשייה – והכול נעשה מחתיכת עור אחת. תפילין פשוטות וזולות נעשות מעור כבש או עז, אך תפילין מהודרות נעשות מעור פרה. ב'אות לישראל' משתמשים בעור הפָּנִים של בקר מזן 'הרפורד', שאותו מייבאים מאמריקה. זהו עור משובח ועבה, וניתן בקלות להכין ממנו את הצורה המבוקשת.

עור הפרה ממנו מכינים את התפילין של ראש

את העור לוחצים בשבלונה בעזרת מכבש הידראולי, כדי להקנות לו את הצורה המבוקשת, אבל לחץ השמן במכבש מתקבל על ידי משאבה ידנית. בשלב השני הלחץ מופעל בסיבוב ידני של הידית. זאת ההקפדה על 'כוח גברא', כלומר שימוש בכוח האדם ולא בכוח מנוע.

במכבש זה הלחץ מופעל על ידי סיבוב ידני של הידית

כאמור, הבתים והתיתורה עשויים מחתיכת עור אחת. התיתורה עשויה משתי שכבות, כאשר התחתונה סוגרת את הפתחים שבהם מכניסים את הפרשיות. 

בתמונות הבאות אפשר לראות כמה משלבי הייצור, מחתיכת עור ועד למוצר הסופי.

החלק העליון של הבית נקרא 'קציצה', ועליו שתי אותיות ש מובלטות (האות היא קיצור של המילה שדי). לזאת שמימין יש שלושה ראשים, ולזאת שמשמאל – ארבעה. 

את האותיות 'ש' מסמנים בעזרת שבלונה, והבלטתן נעשית בעבודת יד עדינה.

על פי ההלכה, את הבתים יש לצבוע בשחור. את לחץ האוויר הדרוש למרסס הצבע משיגים בעזרת מדחס המופעל על ידי דוושות, כמו של אופניים. ושוב, ההידור הוא בעבודת יד וב'כוח גברא'.

התפילין יכולות להיות בגדלים שונים, אבל הן חייבות להיות ריבועיות ושוות 'על המילימטר'. את מידותיהן מודדים בעזרת מיקרומטר מדויק.

השלב האחרון הוא הכנסת הפרשיות לבתים וסגירתן. בתפילין יש ארבע פרשיות. כאמור, בתפילין של ראש הארבע נפרדות, ובתפילין של יד כולן כתובות על יריעה אחת.

כך נראית פרשייה אחת ('קדש לי כל בכור פטר') מתפילין של ראש

את הפרשיות מגלגלים וקושרים בשערה מזנב עֶגְלָה. לאחר מכן עוטפים אותן ביריעת קלף, קושרים שוב בשערה, משטיחים, וכך מכניסים אותן לבתים. בשני חלקי התיתורה יש נקבים שדרכם משחילים חוט העשוי מגיד של בקר, וכך תופרים את שני החלקים יחד. יש גם מגרעת לרוחב התיתורה שדרכה משחילים את הרצועה.

צרור שיער מזנב עֶגְלָה לקשירת הפרשיות

את הפרשיות מגלגלים וקושרים בשערה

עוטפים את הפרשייה ביריעת קלף וקושרים שוב בשערה

משטיחים את הפרשייה כדי שתיכנס לבית

תוחבים את הפרשייה לחוצץ המתאים

וכך נראות התפילין לפני הסגירה:

בשני חלקי התיתורה יש נקבים שבהם משחילים חוט שעשוי מגיד של בקר וכך תופרים את שני החלקים יחד.

כאמור, התפילין הנפוצות הן בשיטת רש"י, והמהדרים מניחים גם תפילין בשיטת רבנו תם (יש עוד שתי שיטות בשימוש נדיר). ההבדל בין השיטות השונות הוא בסדר הפרשיות בתוך ה'קציצה'. כדי להבדיל ביניהן משאירים את קצוות החוטים בולטים החוצה – באלו של רש"י באמצע, ובאלו של רבנו תם בין השלישית לרביעית. 

אחרי הסיור במפעל התפנה ר' ישראל לבדוק בקפדנות את התפילין שהוצעו לו. מחיר תפילין פשוטות הוא כאלף ש"ח. תפילין מהודרות במיוחד נמכרות באלפי שקלים. אחרי שראיתי את תהליך הייצור המורכב, הבנתי למה המחיר גבוה כל כך.

הרב ישראל איצקוביץ בודק בקפדנות את הבתים של תפילין של ראש

לא רק ייצור התפילין נעשה על פי כללי הלכה רבים, גם 'הנחתן'. אך על כך בפעם אחרת...

___________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

חַג' שמח: על מצוות החַג' ועל אומנות ציורי קיר נכחדת

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

שבוע לפני פרוס חגי תשרי שלנו, היהודים, נפנה מבט מהיר לחגים של שכנינו. לפני כמה חודשים סיפרנו כאן על חג הקורבן המוסלמי (עיד אל-אדחה), שאחת ממצוותיו היא העלייה לרגל למכה, לפחות פעם אחת בחיים. לעלייה לרגל זו יש פן אומנותי-עממי ייחודי, ועליו נספר הפעם.

א. ציורי החַג'

אם שוטטתם בסמטאות הרובע המוסלמי בירושלים, ללא ספק שמתם לב לקישוטים המוזרים האלה: כניסה לבית, שסוידה לבן, ועל הרקע הצחור נקודות ירוקות ואדומות רבות, או לחלופין פרחים שצוירו ביד לא אמונה. לעיתים מצויר שם זוג ציפורים רומנטי, לעיתים עצי ברוש או דקל. מעל לכול מתנוסס לרוב שלט: בפינה אחת ציור של כיפת הסלע, ומולה מעין בלוק שחור המייצג את המבנה שבו משובצת אבן הכעבה השחורה במכה. במרכז כתובות בערבית, שהעיקרית בהן תרגומה הוא: אהלן וסהלן, יא חג'. 

מה זה?

כך מצאתי אצל אברהם משה לוּנְץ, חוקר ארץ ישראל המפורסם, שכתב בשנת 1876 בספרו נתיבות ציון וירושלים: 

על דלתות הישמעאלים אשר נסעו למכה (מקום קבר מחוקקם) חרותים או כתובים בצבעים שונים שירים, מכתמים, אמרים בכתב ובשפת ערבי, ופתחים כאלה נמצאים הרבה למאוד (מצוטט אצל פנחס גרייבסקי, מגנזי ירושלים, יא, כסלו תרצ"א; זמין בפרויקט בן-יהודה)

 

סאלם ידידי גר בבית אבן עתיק, לא רחוק מהר הבית. לאחרונה חזר מעלייה לרגל למכה, היא החג' (מילה הנובעת מאותו שורש של 'חגיגה' בעברית). מהיום שבו חזר הביתה לא קוראים אותו עוד סתם חווג'ה סאלם, אלא חג' סאלם. הלכתי לבקרו לרגל המאורע. בסמטה הצרה שבה הוא גר היו כמה פתחים מקושטים בצורה דומה, עם הנקודות והפרחים והשלט. סאלם קיבל אותי בפתח הבית ולאחר לחיצות הידיים והברכות הראה בידו על הדקורציה ואמר: 'ראה איזו קבלת פנים, איך קישטו את הכניסה לכבודי'.

בחדר האורחים המרווח הסבו רבים מידידיו וקרוביו של החג', ספלוני קפה בידיהם. כולם באו לברכו ולהאזין לסיפורי המסע. לאחר שדאג לי לכורסה נוחה, לקפה ולכיבוד, המשיך בסיפורו שנפסק עקב בואי: 

אתם יודעים מה הכי הרשים אותי בסעודיה? רבים שם בשוק סוחרי הזהב והתכשיטים, המוכרים את סחורתם למיליוני עולי הרגל. בצוהריים הם הולכים להתפלל במסגד ומשאירים את חנויותיהם פתוחות. רק מקל, הניצב באלכסון בפתח, מסמל שהחנות סגורה, ואין איש שולח ידו ברכוש הרב שבה. 

'נו, טוב', אמר אחד האורחים, 'מי ששולח את ידו בגנבה בסעודיה, מפסיד את כולה'. כולם צחקו בטוב לב. 

ב. מה מקור המנהג?

מאוחר יותר, כשהלכו האורחים, התפנה סאלם להסביר לאורח היהודי את מנהגי החג'. סאלם, פקיד עירייה בדימוס, גבר מוצק עם שפם לבן מפואר ועיניים מחייכות, סיפר:

חמישה עמודים לאסלאם, כעמודים התומכים באוהל הנודדים: להעיד כי אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו; להתפלל חמש פעמים ביום לכיוון מכה; לתת צדקה; לצום בחודש רמדאן; ולעלות לפחות פעם בחיים למכה, כדי לחגוג בה את חג הקורבן (עלייה שלא בחג הקורבן נקראת עלייה קטנה, 'עומרה'). מצוות החג' היא האחרונה במצוות, ובדרך כלל המוסלמי מקיים אותה רק לאחר שסיים את חובותיו עלי אדמות: אחרי ששילם חובות לנושים ואחרי שהשיא את ילדיו. גם נשים חייבות במצווה, אך עליהן לנסוע בלוויית בעל או קרוב משפחה נאמן. עני שאיננו יכול לעמוד בהוצאות הדרך, חולה או נכה – פטורים מהמצווה.

כיום כל ערבי ישראלי יכול לעלות לרגל למכה, בתנאי שגילו יותר מ-35 שנה. מגישים בקשה למשרד הדתות, רשימת המבקשים עוברת לירדן, ושם מאשרים אותה. כל מי שאושרה נסיעתו, מקבל תעודת מסע ירדנית זמנית. הקבוצה נוסעת באוטובוס למעבר הגבול עם ירדן, ומשם באוטובוס ירדני. נוסעים קודם לקבר מוחמד במֶדִינַה ומשם למכה. התשלום בעד המסע כולל גם מיטה במלון, שבעה או שמונה אנשים בחדר נקי עם שירותים. בכל קומה במלון יש שני מטבחים, אחד לנשים ואחד לגברים. מטעמי חיסכון רוב עולי הרגל מעדיפים לבשל לעצמם.

במכה מחליפים את בגדי המסע בבגד לבן מיוחד העשוי שתי יריעות, אחת למותניים ואחת לכתפיים, ללא כל תפר. במכה מתקבצים מיליוני עולי רגל מכל ארצות האסלאם וכולם מקיימים את הטקסים הנדרשים. כולם בבגדים הלבנים – מחזה מרהיב עין.

'מה מקור המנהג של קישוט הכניסה לביתו של החג'? – שאלתי.

'זהו מנהג קדום מאוד', חייך חג' סאלם. 

כיום נוסעים באוטובוס ממוזג, יום-יומיים של נסיעה נוחה ומגיעים. פעם זה לא היה פשוט כל כך. רכבו על גמלים או הלכו ברגל במשך שבועות רבים. חצו את המדבר בדרכים קשות, ושודדים ומגפות ארבו בדרך. מאחר שעולי הרגל היו בדרך כלל זקֵנים – שהרי רק בגיל מבוגר מגיעים לקיום המצווה – היו רבים שלא חזרו. בגלל הקשיים והוצאות הדרך יצאו מירושלים לחג' בכל שנה רק  עשרה עד שלושים איש.

כששבו העולים לרגל בשלום לעירם, הייתה השמחה גדולה. לשיירת החוזרים הכינו קבלת פנים מפוארת. כל אנשי העיר יצאו לקבל את פני הבאים וליוו אותם העירה בתהלוכה עליזה. שרו שירי חג מיוחדים לאירוע והניפו דגלים. קודם הלכו להתפלל על קבר דוד בהר ציון, אחר כך בהר הבית ולבסוף התפזרו השבים לבתיהם.      

עוד קודם הכינו את הבית לקראת שובו של החג'. ניקו וסידרו והזמינו צַבָּע שיסייד את הבית. הלה, שהיה לרוב גם קצת צייר, סייד את הכניסה וצייר עליה את הכעבה, כדי לסמל את המקום שממנו בא החג', ואת כיפת הסלע, כדי לסמל את המקום שאליו שב. ביניהן היה כותב את ברכת 'אהלן וסהלן' ופסוק או שניים מהקוראן. לעיתים היה משתמש בשבלונות מיוחדות לדבר. בני הבית הוסיפו קישוטים כדי שיהיה חגיגי יותר. למרות שהזמנים השתנו, מנהג זה נשמר עד היום.

ג'יימס פין, הקונסול הבריטי הנודע שפעל בירושלים באמצע המאה ה-19, תיאר כך את השבים ממכה בשנת 1855: 

הצליינים שהלכו למכּה השנה חזרו לירושלים בנובמבר. התהלוכה היתה מראה מעניין שכּן קרבו אל העיר מפאת דרום. ידידיהם יצאו לקדם את פניהם וללוותם הביתה בדגלי ארגמן השייכים למסגד ובנגינות. היו גם שורות ארוכות של נשים לבושות לבנים. התהלוכה עלתה במדרון הדרומי התלול של הר ציון לנבּי דאוּד, קבר דוד, מקום שם הלכו להתפלל, ומשם עשו דרכם לתפילות אל מקום המקדש בהר המוריה בטרם יילכו הביתה.  

הרבעים המוסלמיים שבעיר הוארו כמה לילות קודם לכן, לפי המנהג, משׂמחה על הידיעות שנתקבלו כי אכן הגיעו הצליינים בשלום לחברון. השנה היה מספר החאג'ים מירושלים והמחוז עשרים, ואחד מהם היה מכפר השילוח (ג'יימס פין, עתות סופה, תרגם: אהרן אמיר, יד יצחק בן צבי, 1980; זמין בפרויקט בן-יהודה).

משהו בכל זאת השתנה מאז אותם ימים. כיום נוסעים למכה, כאמור, באוטובוס ממוזג, וכיום גם מזמינים שלט פח מודפס ומוכן מראש בחנות של צייר שלטים. בכל זאת, רבים עדיין טורחים ומוסיפים את ציורי החג' המסורתיים. כך מופיע על קירות הרובע המוסלמי בירושלים, אחרי חג הקורבן, אוסף נאה של ציורים עממיים הנותרים ימים רבים ומוסיפים צבע ועניין לגוֹני האבן של בתי העיר. הנה כמה כניסות לבתי חג' ירושלמים שצילמתי במרוצת השנים:

ג. אומנות בנאות המדבר

במדבר המערבי (מדבר לוב), שנמצא בשטחה של מצרים, יש חמישה נאות מדבר עיקריים: סיווה, בחרייה, פראפרה, דאחל'ה וחארג'ה. ציורי חג' מופיעים בארבעת האחרונים. בדרך כלל נראים בציורים מבנה הכעבה ומטוס או אונייה, ובציורים הישנים מאוד לעיתים גם גמל. זאת מאחר שלתושבי נאות המדבר הנידחים הייתה הטיסה או השיִט למכה בגדר הרפתקה נדירה. לעיתים נוספו עוד פרטים הקשורים במסע. בכל נווה מדבר היה בעל כישרון ציור שצייר את בתיהם של החג'ים, ועל כן היה בדרך כלל סגנון ציור אופייני לכל נווה מדבר. פעמים רבות ניכר בציור המטוס כי הצייר לא ראה אווירון מימיו... 

בימי קדם עברו עולי רגל מארצות צפון אפריקה דרך נאות המדבר הנידחים הללו. ממקומות אלה, שאנשי המערב לא הגיעו אליהם עד המאה ה-19, יצאו לחג' בשיירת גמלים (או ברגל) אל מפרץ סואץ ומשם באונייה לְעֲרַב. ממחצית המאה העשרים השתנו הזמנים: החלו לנסוע במכוניות לקהיר, וממנה טסו לַעֲרַב הסעודית. 

תשמעו סיפור: החוקר האירופי הראשון שחדר לים החולות שבמדבר המערבי היה גרמני בשם רילף, שבשנות השבעים של המאה ה-19 העז לחדור לאותו כתם לבן שצויר במפות. הוא סיפר שבדרכה של המשלחת שעמד בראשה, בדיונות החול שבין סיווה ובחרייה, הם פגשו שלושה שחורי עור שברחו מעבדוּת בבחרייה וניסו להגיע אל החופש בסיווה. ברשותם היה רק נאד מים ריק, והם היו על סף מוות בצמא. רילף ואנשיו ציידו אותם במים ובמזון ושלחו אותם לדרכם. למוחרת, עם שחר, התחיל כלבו של רילף לנבוח, ובאופק הופיעו שתי דמויות: זקן כבן שבעים, נשען על ילד כבן עשר, ושניהם גררו בקושי את רגליהם. אחרי שהאכילו והשקו אותם סיפרו השניים כי הם חוזרים מעלייה לרגל במכה בדרכם לבנגזי שבלוב. שנה תמימה ארכה להם הדרך למכה, ותשעה חודשים הם בדרך חזרה. יום קודם פגשו בשלושה שחורים ששדדו מהם את כל רכושם, מים, אוכל ומעט כסף, והותירו אותם למות בַּמִּדְבָּר. 'כך התחילו השחורים את חיי החופש שלהם', ציין רילף במרירות (הובא בספרו של Ahmed  Fakhry, The Oases of Egypt, שראה אור ב-1973 בהוצאת American University in Cairo Press).

הצילומים שאני מביא כאן נעשו בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת. סרקתי אותם משקופיות ושיפרתי ככל שניתן. בפעם האחרונה הייתי בנאות המדבר המערבי ב-2010 ועדיין היו בהם ציורי חג', אם כי מעטים. ציורי החג' הללו מייצגים אומנות עממית נהדרת של עולם שהולך ונעלם.

כאמור, ציורי חג' מצאתי רק בירושלים ובנאות המדבר המערבי במצרים. האם ציורים כאלה נמצאים גם במקומות יישוב אחרים של מוסלמים בארץ? אם מישהו מהקוראים יודע על כך, אנא שתפו. 

והערה ביבליוגרפית לסיום. בשנת 2005 הציג האומן יהושע (שוקי) בורקובסקי ב'משכן לאמנות עין חרוד' תערוכה שנקראה 'בין לבין', ואותה ליווה ספר-אומן. הספר, שנדפס בשני כרכים במהדורה מצומצמת, עוסק בציורי החג' שבפתחי הבתים של עולי הרגל. כמוני, גם בורקובסקי שוטט בשנות השבעים והשמונים במצרים, וכמובן בעיר העתיקה של ירושלים, וצילם ציורי חג'. לא ידענו איש על רעהו, ורק לימים נפגשנו והחלפנו חוויות. הספרים שהוציא לאור הם יפהפיים.

_____________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il