אַלטע זאַכן (ו): על כְּלֵי לָבָן וקַפְטָנִים מפוספסים

בנות בית ספר בכלי לבן. חגיגת ט"ו באב בחדרה עם המורה למחול פנינה סמסונוב (ארכיון ומוזיאון החאן, ויקימדיה)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

בשבוע הבא יחול ט"ו באב, שהפך בשנים האחרונות למקבילה הישראלית של 'יום ולנטיין' (14 בפברואר), יום האוהבים והאהבה. אבל לט"ו באב שורשים קדומים. הוא לא היה יום אהבה, אלא יום חתונה. וכל כך למה? בשל המשנה במסכת תענית (פרק ד, משנה ח): 

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ [...] וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל'

עורך הבלוג הפנה את תשומת לבי לתמיהה: 'כיום הכיפורים'! בנות ירושלים הכשרות יוצאותם במחולות ומחפשות שידוך ביום הכי קדוש? צמות ורוקדות? הייתכן?!

אבל אני הוקסמתי ממשהו אחר לגמרי. למה בחרו בנות ירושלים להתלבש דווקא 'בִּכְלֵי לבן', כלומר בבגדים לבנים? 

ובכן, בימי קדם הייתה בעיה ליצרני הבדים. הבד (כותנה, צמר או פשתה) בצבעו הטבעי היה לבן-בֶּז'. על מנת לצבוע אותו היה צריך להשתמש בצִבְעָן (פיגמנט) שנספח אל סיבי הבד ולפיכך לא יישטף במי הכביסה. פיגמנטים כאלה, שהם גם יפים וגם מחזיקים מעמד זמן רב, היו יקרים, וצביעת הבד הייתה עשויה להיות יקרה לא פחות ממחיר הבד עצמו. הצִבְעָן היקר ביותר, שנועד לצביעת גלימות מלכים, הופק בחופי ארץ ישראל וצפונה מהם מחלזון הארגמן. כשבנות ישראל ירדו לרקוד בכרמים, בתקווה להיחטף בידיהם החסונות של רווקי ירושלים, הן לבשו שמלות לבנות שנשאלו ולא נקנו, אך לא כדי לציין טוהר או בתולים, אלא כדי שכולן תהיינה שוות בלבושן ולא תעלה בת העשירים על רעותה הענייה שאינה יכולה להרשות לעצמה בגד צבעוני מפואר. 

אני זוכר היטב את אמא שלי קונה בחנות הבדים 'בד ערבי' לבן (אגב, עדיין אפשר להשיג כמוהו באינטרנט), שהיה אז האריג הזול ביותר, וממנו תפרה את כלי המיטה של בני הבית. עד הקמת המדינה רוב ה'בד הערבי' נוצר באשקלון, שנודעה אז במטוויות שלה וכונתה בפי הסוחרים 'מנצ'סטר של פלשתינה'.

וכיוון שהגענו לכאן, הרי זו הזדמנות טובה לעסוק בלבוש הירושלמי של ימים עברו. 

כל תושבי הערים ברחבי האימפריה העות'מנית לבשו אותם בגדים. מה שמדהים הוא, שאת הבגדים העות'מניים, שנעלמו מהעולם בשנות העשרים של המאה הקודמת (חלק מהרפורמות שהנהיג אטאטורק), אפשר עדיין לראות – תאמינו או לא – בארון הבגדים של חרדים קנאים בירושלים. הנה הסיפור.

לבוש של תושב קהיר בשנות השלושים של המאה ה-19
 (E.W. Lane, An Account of the Manners
and Customs of the Modern Egyptian, 1836; ויקימדיה) 

העלייה הגדולה, שהחלה עם סיום מלחמת העולם השנייה, הביאה לירושלים קבוצות שונות ומגוונות, בהן 'חצרות' חסידים רבות שלכל אחת מהן מנהגי לבוש המיוחדים לה. מאז ועד היום, על פי הלבוש אפשר לדעת כמעט על כל חסיד לאיזו חצר הוא שייך (וכמובן להבחין בין חסידים לליטאים ובינם לבין קבוצות חרדיות אחרות). אבל בירושלים חיו עוד קודם לכן, ומדורי-דורות, יהודים אשכנזים רבים בני 'היישוב הישן'. מה הם לבשו? 

למן המאה ה-16 היו רוב היהודים בירושלים צאצאי המשפחות שגורשו מספרד ומפורטוגל וכונו 'ספרדים'. לצידם היו גם מעט 'מסתערבים', כלומר יהודים שנותרו בארץ ישראל ובסביבתה מאז החורבן. היו גם מעט אשכנזים, שבאו לארבע ערי הקודש (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) לא כדי לבנות ולהיבנות בהן, אלא כדי למות ולהיקבר, להיות קרובים לקברים הקדושים של התנאים והאמוראים, ועל הדרך, אם אפשר, גם לחסוך את צער גלגול המחילות הצפוי עם תחיית המתים. 

סמוך לשנת 1700 עלתה לירושלים חבורה גדולה של יהודים אשכנזים מממרכז אירופה וממזרחה, ובראשם רבי יהודה החסיד. המניע לעלייתם היה משיחי-שבתאי, ועליהם כתבו חוקרים רבים (בהם בן-ציון דינור, זלמן שזר, מאיר בניהו ואריה מורגנשטרן). לדרך יצאו כ-1,500 גברים, נשים וטף, אך כשליש מהם מתו בתלאות הדרך, שארכה כחצי שנה. כאשר הגיעו סוף סוף לירושלים, מצאו בה קהילה כבת אלף יהודים לא-אשכנזים ועוד כמאתיים אשכנזים עניים מרודים. בשארית כספם, ובהלוואות שלקחו מהמוסלמים, רכשו בני החבורה חצר והקימו דירות מגורים ובית כנסת. מתחם החצר נקרא בפי שכניהם הערבים 'דיר א-שיכּנז'.

מימין: בית הכנסת 'החורבה'; מאחור: בית הכנסת 'תפארת ישראל', צולם לפני 1899 (ויקימדיה)

ימים אחדים לאחר הגיעם לירושלים מת רבי יהודה החסיד ממחלה. לאחר מותו פרצו סכסוכים בין תלמידיו. רבים שבו לאירופה ומקצתם אפילו התנצרו, אחרים עברו לחברון או לצפת. האשכנזים שנותרו בירושלים לא הצליחו להחזיר את ההלוואות שלקחו משכניהם המוסלמים (הריבית שנהגה אז הייתה של ארבעים אחוזים), ובשנת 1720, משהבינו בעלי החוב המוסלמים שלא יזכו לראות את כספם, פרצו לחצר, שרפו את בית הכנסת, ובני העדה נפוצו לכל עבר. המוסלמים הבחינו יפה בין יהודים ספרדים ('יאהוד') לבין אשכנזים ('שיכּנז') או חובשי המגבעת ('אבו אל-בּוּרנטו'). צו רשמי אסר על אשכנזים להיכנס אל בין חומות העיר עד שישולם החוב במלואו לנושים או ליורשיהם, ואיסור זה נותר על כנו יותר ממאה שנה. 

בכל אותה עת, שבה נאסר על אשכנזים לגור בין חומותיה של ירושלים, הצליחו מתי מעט אמיצים להיכנס בכל זאת פנימה. כיצד? הם התחפשו ליהודים ספרדים, כלומר התלבשו כמוהם. ומה לבשו אותם יהודים לא-אשכנזים? אלה נהגו בכול, גם בלבוש, כשכניהם הערבים. הערבים העירוניים, ככל תושבי הערים באימפריה העות'מנית, לבשו קוּמְבַּאז, מין חלוק מפוספס. היהודים קראו לקומבאז שלהם קַפְטָן. מחוץ לבית לבשו על הקפטן מין מעיל עליון, לרוב בצבע חוּם, שנקרא ג'וּבָּה (או ז'וּפִּיצֶה).

חרדי ירושלמי עטוף בקפטן פסים ובג'ובה

בשנת 1812 פרצה בצפת מגפה, ותושביה היהודים נפוצו לכל עבר. קבוצה של 'פרושים' (כך כונו ה'מתנגדים', תלמידי הגר"א), העזה ועלתה לירושלים, ואנשיה התעטפו, כנדרש, בקפטן ובג'ובה, וכך התחדש היישוב האשכנזי בירושלים (החסידים הגיעו מאוחר יותר, בשנות השלושים). רק ב-1836 הצליח השד"ר הליטאי אברהם שלמה זלמן צורף להגיע להסדר החובות הישנים ולביטול האיסור על האשכנזים לגור בעיר. צו מלכותי (פירמאן), שפרסם השליט המצרי מוחמד עלי פאשא, נתן לכך תוקף חוקי. מאה שנה אינן דבר של מה בכך, וכך היה מקובל שיהודי אשכנזי המגיע לעיר פושט את בגדי הגלות ולובש 'בגד ירושלמי'. אם זה היה רב או ידוען אחר, היה טקס החלפת הבגדים נערך מחוץ לשערי העיר.

אגב, על חורבות בית הכנסת השרוף של תלמידי רבי יהודה חסיד, או לא הרחק משם, הוקם בית כנסת גדול שנקרא 'מנחם ציון', ובפי כול: 'החורבה' – קיצור של 'חורבת יהודה חסיד'. היום הוא משופץ לעילא ופעיל, ומשמש נקודת ציון תיירותית ברובע היהודי. 

חסידי 'תולדות אברהם יצחק' עטופים בקפטנים כסופים עם פסים שחורים, שהוא הלבוש הסטנדרטי של ימי החול
 (מכאן גם נובע הכינוי הנפוץ שלהם 'זברות')

תרבושים וקפטנים בחגיגות פורים של 'קהל עדת ירושלים' ('ישיבת המתמידים', ליטאים שנוהגים כחצר חסידית).
בשבתות ובימים טובים בני היישוב הישן מתעטפים בקפטנים זהובים.

שלא כמוני, אשתי נעמי היא דור 13 (מצד אימהּ) בארץ ישראל. בארון הבגדים של אמא שלה היה תלוי כל ימי חייה ג'ובה אדום (שכעת תלוי בארון הבגדים שלנו). אמא שלה אהבה להראות את הג'ובה ולספר את סיפורו של אביה, סבא של נעמי, שעלה לארץ ישראל מהונגריה, אדוק מאוד אך מודרני בלבושו. בירושלים פגש את מי שתהיה סבתא של נעמי וביקש את ידה מהוריה. הם הסכימו, בתנאי שיתלבש כראוי בבגדים ירושלמים. הייתה לו ברירה? אם היה מסרב כנראה הייתי נשאר רווק עד עצם היום הזה. הוא קנה בשוק בד אדום-בוהק, נתן לתופר שיכין ממנו ג'ובה, התחתן, הצטלם (בשחור-לבן כמובן), והחזיר לארון. שוב לא דרשו ממנו ללבוש אותו.

משמאל: תמונת הנישואים של סבתא הניה-דבורה וסבא מרדכי ברגר; מימין: הכותב מתעטף בג'ובה האדום

בשוק מוריסטן בעיר העתיקה של ירושלים נמצאת חנות הבדים המופלאה של בילאל, שתמיד שמח להראות לי את אוצרותיה. לצד אריגי חוּר, כרפס ותכלת, בוץ וארגמן היקרים, בילאל מייבא דרך ירדן גם את הבד המפוספס שממנו מכינות התופרות יראות השמיים של מאה שערים את הקפטנים לחסידויות הארץ-ישראליות הוותיקות: קארלין, שומרי אמונים, תולדות אהרון ופלגותיהם, שרואות את עצמן ירושלמיות מדורי דורות. התופרות מחזיקות כמה קפטנים במידות שונות למדידה עצמית כדי שלא תיאלצנה (רחמנא ליצלן) לקחת את מידותיו של גבר.

בילאל בחנותו, עטוף בכתונת פסים ירושלמית

_____________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

תפילה במורד הפארק: חג הקורבן ביפו

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

ביום רביעי שעבר, 27 במאי, חגגו המוסלמים בכל העולם את חג הקורבן (עיד אל-אדחא) שנמשך ארבעה ימים, עד שבת. שלא כמו היהודים, המוסלמים מסתפקים רק בשני חגים חשובים: עיד אל-פיטר, 'החג הקטן', שחל מייד עם סיום צום רמדאן, ועיד אל-אדחא, 'החג הגדול', חג הקורבן, שנחגג לזכר אברהם (עבור היהודים 'אבינו'), שהקריב את בנו ישמעאל (כך לפי מסורת מוסלמית מאוחרת; בקוראן עצמו לא פורש שם הבן) על הר ערפאת הסמוך למכה, ובכך הוכיח לכל מי שפקפק (אם היו כאלה) שהוא מקבל את צו אלוהים ללא היסוס. אסלאם פירושו השלמה, כלומר קבלה ללא פקפוק של דבר האל. מעשה אברהם בבנו מסמל זאת. מיליוני מוסלמים בעולם כולו זובחים בימי החג בהמה, לרוב כבש, לזכר הניסיון שעבר אברהם. חג למוסלמים אך אסון לכבשים... 

כל מוסלמי חייב לעלות לרגל למכה בחג הקורבן (מצוות החג'), לפחות פעם בחייו, ולקיים בה שורה של טקסים. לנושא החג' נקדיש בעתיד רשימה מיוחדת.

את אירועי החג השנה תיעדתי ביפו. החוגגים המוסלמים התחילו את היום בתפילת בוקר ציבורית על המדרון הגולש לחוף הים. בשעות אחר הצוהריים והערב צילמתי את החלק 'החילוני' של החג: תזמורות נוער במצעד מוזיקלי מסורתי ברחובות העיר. 

גם בימים מתוחים אלה, כדאי ורצוי להכיר את שכנינו ולקוות לימים מפויסים יותר. 'אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום'...  

א. תפילה במדרון

מסוף שנות השישים, ובמשך כעשרים שנה, שימש השטח שבין שכונת עג'מי ביפו לבין הים אתר לשפיכת פסולת בניין. כך נכבש שטח גדול מהים אך נוצר אזור של מפגע אקולוגי. בשנת 2005 התחילה העירייה להפוך את הררי הפסולת לפארק. אחרי חמש שנים זכו תושבי יפו לפארק נהדר המשתרע על כמאתיים דונם בין נמל יפו לחוף ג'בלייה. שמו הרשמי של הפארק הוא מדרון יפו.

מעלות השחר מתחילים לנהור בשבילי הפארק כמעט כל תושביה המוסלמים של יפו ומצטופפים על פני משטח דשא גדול שבצפון הפארק. כמו שאצלנו, היהודים, באים לבית הכנסת בימים הנוראים גם אלה שבימים רגילים אינם שומרים מצוות, כך גם בין הבאים לתפילת הבוקר של חג הקורבן נמצאים חילונים. אכן, גם בקרב המוסלמים יש מנעד רחב של זיקה לדת, ורבים מהם מגדירים עצמם 'מסורתיים', לא מקפידים בחיי היום-יום על כל המצוות והתפילות, אבל בחגים משתתפים בשמחה. רבים מהנוכחים, בעיקר נשים וילדים, מתעטפים בלבוש חגיגי או מסורתי (בגדי לבן).

בערך בשעה שש ורבע, מתחילה התפילה. המתפללים עומדים בשורות, רבים מצוידים בשטיחי תפילה. הגברים מלפנים והנשים מאחור. התפילה נמשכת כחצי שעה.

אחרי התפילה עולה האימאם על המִנְבַּר (דוכן התפילה) ונושא את הדרשה לחג. 

האירוע הוא צבעוני ושמח. בימינו רבים מהמשתתפים מצוידים בטלפונים. מצלמים ומצטלמים.

לאחר הדרשה הקהל מתפזר. זה הזמן להתכבד בעוגות ובבקבוקי מים.

המקפידים על מסורת החג ילכו מכאן לבקר את קבריהם של בני המשפחה ובהמשך ישחטו את כבש הקורבן.

ב. תמונות בתהלוכה

בשעות אחר הצוהריים מתחילות להגיע למועדון המוסלמי ביפו תזמורות של צופים מוסלמים ממקומות שונים בארץ. במגרש מקורה שבחצר המועדון מתארגנים כולם ועורכים חזרות אחרונות.

לפנות ערב מתאספים תושבי יפו המוסלמים, וגם לא מעט מן השכנים היהודים, לאורך רחוב יפת לחזות בתהלוכה היוצאת מהמועדון בחמש. 

בראש מוליך את התהלוכה רכב נגרר עם תצוגה צבעונית של סהר ענק ובלונים לכבוד החג. אחריו צועדות כל התזמורות לקצב עשרות תופים, חצוצרות וחמתות חלילים. חמתות החלילים ובדי טראטן (משבצות סקוטיות), הנראים פה ושם, הם שרידים מימי שלטון המנדט הבריטי שהנחיל את ארגון הצופים לערביי ארץ ישראל.

בלט לעיניי במיוחד מספרן הרב של הנערות שהפליאו לנגן בכלי הנשיפה ולתופף בתופים. 

______________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

רמדאן כרים: ימים של צום בירושלים

מתפללים מוסלמים ברחבת כיפת הסלע, חודש רמדאן 1996 (צילום: גדעון מרקוביץ, אוסף דן הדני, ויקימדיה)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

בערב יום שלישי, 17 בפברואר 2026, יתחיל חודש רמדאן. העיר העתיקה של ירושלים תשנה את פניה לשלושים יום, וכך גם יישובים וריכוזים ערביים אחרים בכל רחבי ישראל. 

האסלאם נשען על חמישה עמודים, כעמודים שעליהם נטוי אוהל הנוודים. שהאדה – היא העדות בדבר אללה היחיד ומוחמד נביאו ושליחו; צלאה – תפילה חמש פעמים ביום; זכאה – מתן צדקה; חַג' – עלייה לרגל למכה; צום – מוכר לנו יותר בכינויו רמדאן.  

רמדאן הוא שמו של החודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי, שבו חווה מוחמד את הההתגלות הראשונה. במשך שלושים ימי רמדאן, המאמין המוסלמי צם מהזריחה ועד לשקיעה, מתאפק שלא לעשן, נמנע מיחסי מין ומניבול פה, ובאופן כללי משתדל להתנהג כראוי. גם אלו שלא מקפידים כל השנה על קיום מצוות צמים (כמו יהודים חופשיים רבים שצמים ביום כיפור), וגם המזלזלים זוללים רק בסתר. בלילות רמדאן מרבים בביקורים אצל קרובי משפחה וחברים. כל ביקור כזה כולל כיבוד, בעיקר ממתקים, וכך חודש של צום מסתיים לרוב במשקל עודף.😊

חנות ממתקים ירושלמית בימי רמדאן

בימי הצום משכימים המוסלמים כשעה לפני עלות השחר, לארוחת הסְחוּר (השחר) שלפני הצום. קשה להתעורר מוקדם כל כך אחרי לילה של חגיגות. כיום הטלפון הנייד מעיר את הנמים, אבל בימים עברו, כאשר למאמינים לא היה אפילו שעון מעורר, עשה זאת המסחראתי. בדומה ל'מעורר' (וועקער) היהודי, שהיה משכים את הישֵׁנים לתפילת סליחות בימי חודש אלול, כך גם כאן: המסחראתי עבר בסמטאות ותופף בדרבוקה. ברובע המוסלמי של העיר העתיקה, וגם ביישובים ערביים אחדים, עדיין עובר המסחראתי גם בימינו ומתופף.

מסחראתים ברובע המוסלמי (צילום: איתן אלחרז ברק)

הלוח המוסלמי הוא לוח ירחי ולכן מועד רמדאן משתנה משנה לשנה. בחורף היום קצר וקריר והצום לא כל כך קשה, אבל בקיץ היום ארוך וחם והצמא מציק. בלילות מבלים אך כמעט לא מספיקים לישון. בשלוש לפנות בוקר כבר צריך לקום לארוחת הסחור.

משנכנס רמדאן מרבים בקניות. מאות אלפי מוסלמים עולים לתפילות בהר הבית, וכל הסמטאות המוליכות לשם הופכות לשווקים הומי אדם.

סוק אל-כתאנין (שוק הכותנה) המוליך להר הבית בחודש רמדאן

בין כל הצעצועים, התכשיטים ושאר מוצרי המזרח הרחוק בולטים הפנסים, הנקראים פאנוס אל-רמדאן. בעבר היה מקובל לתלות בפתח הבית בימי רמדאן פנס מפח ומזכוכיות צבעוניות ובתוכו נר. הדליקו את הנר עם שקיעה, וילדי הבית רקדו סביבו תוך שירת שירי רמדאן. גם היום עדיין אפשר לראות פנסים כאלה בבתים אחדים, אך רוב הפנסים, שמנצנצים בתאורת חשמל צבעונית, הם מתוצרת המזרח הרחוק. יש גם פנסים קטנים על בטריות, המשמיעים את מנגינות החג.

חנות המוכרת פנסי רמדאן

בערב מוארות סמטאות הרובע המוסלמי בהמון נורות צבעוניות. סמוך לשער האריות מצאתי פנסים מקוריים שנעשו מתבניות של ביצים. 

פנסי רמדאן מתבניות ביצים

בחודש רמדאן דוכני האוכל מציעים מאכלים מיוחדים לשבירת הצום. ביום צמים, אבל בלילה אוכלים, והרבה. 

הקטאיף הוא המאכל המסורתי של הרמדאן. אלו הן חמיטות (פנקייק) שקונים אותן בדוכנים מיוחדים, ובבית מניחים עליהן אגוזים טחונים, צימוקים ושאר מתוקים, מגלגלים ואופים בתנור. פעם היו המון דוכני קטאיף בעיר העתיקה, אך כיום נעלמו רובם ורק אחד מהם מצאתי בשוק הקצבים.

דוכן קטאיף של חודש רמדאן

את דוכני הקטאיף החליפו דוכני פלאפל, מאכל עממי שעלותו מתאימה גם לכיסם של עניים. ברמדאן יש חידוש במאכל ותיק זה: כדורי פלאפל גדולים מהרגיל. לפני הטיגון מכניסים בתוכם משולשי גבינה מותכת ומצפים בסומסום. טעים!

טיגון כדורי פלאפל מיוחדים לרמדאן

מיני מאפה מתוקים נמכרים בכמויות מסחריות, ובחנויות נמכרים ממתקים צבעוניים. אפשר להשמין רק מלהתבונן בהם. במאפייה ישנה, שהייתה פעם תנור שכונתי, אופים לכבוד החג בראזק, מין פיתות דקות ופריכות.

אפיית בראזק

לאחרונה נוספו למאפי הרמדאן המסורתיים גם חלות קלועות ולחמניות, בהשפעת מסורת האפייה היהודית.

יש גם משקאות מיוחדים לרמדאן: תמרהינדי (שאינו תמר ואינו הודי אלא משקה מתרמילי עץ טרופי; ראו ברשימה קודמת שלי בבלוג זה, 'אלטע זאכן: מה אכלו ומה שתו'), חרוּבּ – משקה מחרובים, סוּס – משקה מריר משורש צמח בשם סוס, לוז – משקה משקדים, וכמובן גם לימונדה.

דוכן משקאות לרמדאן

לקראת שקיעה מתרוקנים הרחובות ואצים הביתה. בבית ערוכים כבר השולחנות לאיפטאר, ארוחת שבירת הצום. כשמסתיים יום הצום לא מתנפלים על האוכל. קודם שותים משקה קר כדי להרוות את הצימאון, אחר כך אוכלים לאט לאט. המעשנים, הסובלים כל כך בחודש זה, מציתים סיגריה ראשונה. הנשים, קודם כל מתאפרות, כי בזמן הצום אסור להתאפר. המקפידים, שהולכים בדרכו של מוחמד, שוברים את הצום בכוס חלב ובתמר – כך נהג הנביא ישתבח שמו.

בעל דוכן בשוק ממתין לארוחת האיפטאר

את סיום הצום בירושלים מבשרת זה שנים רבות יריית תותח (מדפע אל-רמדאן). או אז נושאים תפילה קצרה בטרם יאכלו. רבים נושאים את ארוחת האיפטאר אל מתחם כיפת הסלע, שם הם סועדים ונשארים במקום עד תפילת הערב. כאן גם מגישים אנשי הוואקף אוכל לעניים או לבאים מרחוק.

נשים נושאות את ארוחת האיפטאר בדרכן להר הבית

שלא כבימים עברו, בימינו קל לדעת מתי צריך להתחיל או לסיים את הצום. המועצה המוסלמית העליונה מוציאה בכל שנה לוח קטן ובו נקובים לוחות הזמנים. פעם, כשלרוב האנשים לא היה שעון, הייתה בעיה לדעת מתי הצום מסתיים. מה עשו? בערים גדולות היה תותח מבשר זאת בירייה. בירושלים, שבה שומרים על מסורות עתיקות, תותח זה עדיין פועל.

בית הקברות המוסלמי הישן א-סהארה נמצא על הגבעה ממול שער שכם. בקיץ 1987 פגשתי שם לעת ערב את עיסאם, רג'אי ולוּטְפי, בני משפחת סנדוקה. זה דורות שמור לבני משפחה זו הכבוד לירות בתותח רמדאן. הם באים למקום ובידיהם סלים עם שתייה ומעט מזון, כדי למלא את בטנם הריקה אחרי הירייה.

בני משפחת סנדוקה ירשו מאבותיהם את הזכות להפעיל את התותח. את אבקת השריפה (שמטעמי ביטחון קיבלוה בכל יום בנפרד משלטונות הצבא) הם יצקו לקנה התותח, דחסו במוט ארוך, מילאו בסמרטוטים ושוב דחסו. מעט אבקת שריפה יצקו בנקב שבאחורי התותח וזו שימשה להצתה.

בני משפחת סנדוקה טוענים את תותח רמדאן

בתקופת השלטון הטורקי היה תותח ישן, שמוקם במגדל דוד, יורה לשמיים כדי להודיע על כניסת הצום ועל צאתו. בתחילת המאה העשרים הועבר התותח אל בית הקברות א-סהארה. התותח הישן מוצג כיום במוזיאון המוסלמי שבמתחם כיפת הסלע (שבשנים האחרונות הוא סגור, מה חבל). בבית הקברות ניצב כיום תותח שדה אנגלי ישן, מתוצרת 'בית לחם', משנת 1918, שתרם ב-1945 בית המלוכה הירדני.

משנשמע האות בטרנזיסטור הפתוח, שכוון לתחנת רבת עמון, הוצתה אבקת השריפה שבחריר. במשך שניות אחדות ניתזו גיצים, ולפתע פרץ התותח הזקן בקול ירייה חזק, כשמטר ניצוצות ניתז סביב. הסתיים הצום! באותו רגע בדיוק, במאות בתי מוסלמים בעיר, החלו אלפי מאמינים להרוות את צימאונם ולשבור את רעבונם.

כעבור 22 שנה, ברמדאן של 2009, שבתי לגבעת בית הקברות לעת ערב. הפעם הגיע ריפעת, בן הדור הצעיר של משפחת סנדוקה, עם שקית ובה בקבוק מים, סיגריות ומעט אוכל כדי לשבור את הצום. כיום שוב לא מפעילים את התותח כמו פעם. לצידו של התותח מרותכים כמה צינורות ולתוכם הכניס ריפעת שני חזיזים, הצית את הפתיל והתרחק במהירות. החזיזים עפו והתפוצצו גבוה בשמיים וקולם נשמע למרחוק – הרבה יותר חזק מקולו של התותח הישן. 

ריפעת סנדוקה מפעיל חזיזים

הנה כאן, סרטון קצר מלפני כחמש שנים, שהכין איתי אשר, מתאגיד השידור כאן, על משפחת סנדוקה ועל 'התותח הקדוש'. 

סוף סוף אפשר לאכול ולשתות. למעשנים – אפשר כבר להדליק סיגריה...

סוחרים בשוק שוברים את הצום בארוחת האיפטאר

שלושים ימי הצום מסתיימים בעיד אל-פיטר, חג הנמשך שלושה ימים. לקראת החג מרבים לקנות או לתפור בגדים חדשים לבני המשפחה, ובימי הצום האחרונים חנויות הבדים וההלבשה מלאות בקונים.

קונים בדוכן בדים בשער שכם

*

כאמור, בבוקר יום רביעי השבוע יתחיל הצום. יהיה נחמד אם תזכרו לברך את ידידיכם ושכניכם המוסלמים בברכה המקובלת: רמדאן כרים (רמדאן נדיב).

דף פייסבוק של עיריית תל אביב-יפו

______________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il