אַלטע זאַכן (ו): על כְּלֵי לָבָן וקַפְטָנִים מפוספסים

בנות בית ספר בכלי לבן. חגיגת ט"ו באב בחדרה עם המורה למחול פנינה סמסונוב (ארכיון ומוזיאון החאן, ויקימדיה)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

בשבוע הבא יחול ט"ו באב, שהפך בשנים האחרונות למקבילה הישראלית של 'יום ולנטיין' (14 בפברואר), יום האוהבים והאהבה. אבל לט"ו באב שורשים קדומים. הוא לא היה יום אהבה, אלא יום חתונה. וכל כך למה? בשל המשנה במסכת תענית (פרק ד, משנה ח): 

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ [...] וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל'

עורך הבלוג הפנה את תשומת לבי לתמיהה: 'כיום הכיפורים'! בנות ירושלים הכשרות יוצאותם במחולות ומחפשות שידוך ביום הכי קדוש? צמות ורוקדות? הייתכן?!

אבל אני הוקסמתי ממשהו אחר לגמרי. למה בחרו בנות ירושלים להתלבש דווקא 'בִּכְלֵי לבן', כלומר בבגדים לבנים? 

ובכן, בימי קדם הייתה בעיה ליצרני הבדים. הבד (כותנה, צמר או פשתה) בצבעו הטבעי היה לבן-בֶּז'. על מנת לצבוע אותו היה צריך להשתמש בצִבְעָן (פיגמנט) שנספח אל סיבי הבד ולפיכך לא יישטף במי הכביסה. פיגמנטים כאלה, שהם גם יפים וגם מחזיקים מעמד זמן רב, היו יקרים, וצביעת הבד הייתה עשויה להיות יקרה לא פחות ממחיר הבד עצמו. הצִבְעָן היקר ביותר, שנועד לצביעת גלימות מלכים, הופק בחופי ארץ ישראל וצפונה מהם מחלזון הארגמן. כשבנות ישראל ירדו לרקוד בכרמים, בתקווה להיחטף בידיהם החסונות של רווקי ירושלים, הן לבשו שמלות לבנות שנשאלו ולא נקנו, אך לא כדי לציין טוהר או בתולים, אלא כדי שכולן תהיינה שוות בלבושן ולא תעלה בת העשירים על רעותה הענייה שאינה יכולה להרשות לעצמה בגד צבעוני מפואר. 

אני זוכר היטב את אמא שלי קונה בחנות הבדים 'בד ערבי' לבן (אגב, עדיין אפשר להשיג כמוהו באינטרנט), שהיה אז האריג הזול ביותר, וממנו תפרה את כלי המיטה של בני הבית. עד הקמת המדינה רוב ה'בד הערבי' נוצר באשקלון, שנודעה אז במטוויות שלה וכונתה בפי הסוחרים 'מנצ'סטר של פלשתינה'.

וכיוון שהגענו לכאן, הרי זו הזדמנות טובה לעסוק בלבוש הירושלמי של ימים עברו. 

כל תושבי הערים ברחבי האימפריה העות'מנית לבשו אותם בגדים. מה שמדהים הוא, שאת הבגדים העות'מניים, שנעלמו מהעולם בשנות העשרים של המאה הקודמת (חלק מהרפורמות שהנהיג אטאטורק), אפשר עדיין לראות – תאמינו או לא – בארון הבגדים של חרדים קנאים בירושלים. הנה הסיפור.

לבוש של תושב קהיר בשנות השלושים של המאה ה-19
 (E.W. Lane, An Account of the Manners
and Customs of the Modern Egyptian, 1836; ויקימדיה) 

העלייה הגדולה, שהחלה עם סיום מלחמת העולם השנייה, הביאה לירושלים קבוצות שונות ומגוונות, בהן 'חצרות' חסידים רבות שלכל אחת מהן מנהגי לבוש המיוחדים לה. מאז ועד היום, על פי הלבוש אפשר לדעת כמעט על כל חסיד לאיזו חצר הוא שייך (וכמובן להבחין בין חסידים לליטאים ובינם לבין קבוצות חרדיות אחרות). אבל בירושלים חיו עוד קודם לכן, ומדורי-דורות, יהודים אשכנזים רבים בני 'היישוב הישן'. מה הם לבשו? 

למן המאה ה-16 היו רוב היהודים בירושלים צאצאי המשפחות שגורשו מספרד ומפורטוגל וכונו 'ספרדים'. לצידם היו גם מעט 'מסתערבים', כלומר יהודים שנותרו בארץ ישראל ובסביבתה מאז החורבן. היו גם מעט אשכנזים, שבאו לארבע ערי הקודש (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) לא כדי לבנות ולהיבנות בהן, אלא כדי למות ולהיקבר, להיות קרובים לקברים הקדושים של התנאים והאמוראים, ועל הדרך, אם אפשר, גם לחסוך את צער גלגול המחילות הצפוי עם תחיית המתים. 

סמוך לשנת 1700 עלתה לירושלים חבורה גדולה של יהודים אשכנזים מממרכז אירופה וממזרחה, ובראשם רבי יהודה החסיד. המניע לעלייתם היה משיחי-שבתאי, ועליהם כתבו חוקרים רבים (בהם בן-ציון דינור, זלמן שזר, מאיר בניהו ואריה מורגנשטרן). לדרך יצאו כ-1,500 גברים, נשים וטף, אך כשליש מהם מתו בתלאות הדרך, שארכה כחצי שנה. כאשר הגיעו סוף סוף לירושלים, מצאו בה קהילה כבת אלף יהודים לא-אשכנזים ועוד כמאתיים אשכנזים עניים מרודים. בשארית כספם, ובהלוואות שלקחו מהמוסלמים, רכשו בני החבורה חצר והקימו דירות מגורים ובית כנסת. מתחם החצר נקרא בפי שכניהם הערבים 'דיר א-שיכּנז'.

מימין: בית הכנסת 'החורבה'; מאחור: בית הכנסת 'תפארת ישראל', צולם לפני 1899 (ויקימדיה)

ימים אחדים לאחר הגיעם לירושלים מת רבי יהודה החסיד ממחלה. לאחר מותו פרצו סכסוכים בין תלמידיו. רבים שבו לאירופה ומקצתם אפילו התנצרו, אחרים עברו לחברון או לצפת. האשכנזים שנותרו בירושלים לא הצליחו להחזיר את ההלוואות שלקחו משכניהם המוסלמים (הריבית שנהגה אז הייתה של ארבעים אחוזים), ובשנת 1720, משהבינו בעלי החוב המוסלמים שלא יזכו לראות את כספם, פרצו לחצר, שרפו את בית הכנסת, ובני העדה נפוצו לכל עבר. המוסלמים הבחינו יפה בין יהודים ספרדים ('יאהוד') לבין אשכנזים ('שיכּנז') או חובשי המגבעת ('אבו אל-בּוּרנטו'). צו רשמי אסר על אשכנזים להיכנס אל בין חומות העיר עד שישולם החוב במלואו לנושים או ליורשיהם, ואיסור זה נותר על כנו יותר ממאה שנה. 

בכל אותה עת, שבה נאסר על אשכנזים לגור בין חומותיה של ירושלים, הצליחו מתי מעט אמיצים להיכנס בכל זאת פנימה. כיצד? הם התחפשו ליהודים ספרדים, כלומר התלבשו כמוהם. ומה לבשו אותם יהודים לא-אשכנזים? אלה נהגו בכול, גם בלבוש, כשכניהם הערבים. הערבים העירוניים, ככל תושבי הערים באימפריה העות'מנית, לבשו קוּמְבַּאז, מין חלוק מפוספס. היהודים קראו לקומבאז שלהם קַפְטָן. מחוץ לבית לבשו על הקפטן מין מעיל עליון, לרוב בצבע חוּם, שנקרא ג'וּבָּה (או ז'וּפִּיצֶה).

חרדי ירושלמי עטוף בקפטן פסים ובג'ובה

בשנת 1812 פרצה בצפת מגפה, ותושביה היהודים נפוצו לכל עבר. קבוצה של 'פרושים' (כך כונו ה'מתנגדים', תלמידי הגר"א), העזה ועלתה לירושלים, ואנשיה התעטפו, כנדרש, בקפטן ובג'ובה, וכך התחדש היישוב האשכנזי בירושלים (החסידים הגיעו מאוחר יותר, בשנות השלושים). רק ב-1836 הצליח השד"ר הליטאי אברהם שלמה זלמן צורף להגיע להסדר החובות הישנים ולביטול האיסור על האשכנזים לגור בעיר. צו מלכותי (פירמאן), שפרסם השליט המצרי מוחמד עלי פאשא, נתן לכך תוקף חוקי. מאה שנה אינן דבר של מה בכך, וכך היה מקובל שיהודי אשכנזי המגיע לעיר פושט את בגדי הגלות ולובש 'בגד ירושלמי'. אם זה היה רב או ידוען אחר, היה טקס החלפת הבגדים נערך מחוץ לשערי העיר.

אגב, על חורבות בית הכנסת השרוף של תלמידי רבי יהודה חסיד, או לא הרחק משם, הוקם בית כנסת גדול שנקרא 'מנחם ציון', ובפי כול: 'החורבה' – קיצור של 'חורבת יהודה חסיד'. היום הוא משופץ לעילא ופעיל, ומשמש נקודת ציון תיירותית ברובע היהודי. 

חסידי 'תולדות אברהם יצחק' עטופים בקפטנים כסופים עם פסים שחורים, שהוא הלבוש הסטנדרטי של ימי החול
 (מכאן גם נובע הכינוי הנפוץ שלהם 'זברות')

תרבושים וקפטנים בחגיגות פורים של 'קהל עדת ירושלים' ('ישיבת המתמידים', ליטאים שנוהגים כחצר חסידית).
בשבתות ובימים טובים בני היישוב הישן מתעטפים בקפטנים זהובים.

שלא כמוני, אשתי נעמי היא דור 13 (מצד אימהּ) בארץ ישראל. בארון הבגדים של אמא שלה היה תלוי כל ימי חייה ג'ובה אדום (שכעת תלוי בארון הבגדים שלנו). אמא שלה אהבה להראות את הג'ובה ולספר את סיפורו של אביה, סבא של נעמי, שעלה לארץ ישראל מהונגריה, אדוק מאוד אך מודרני בלבושו. בירושלים פגש את מי שתהיה סבתא של נעמי וביקש את ידה מהוריה. הם הסכימו, בתנאי שיתלבש כראוי בבגדים ירושלמים. הייתה לו ברירה? אם היה מסרב כנראה הייתי נשאר רווק עד עצם היום הזה. הוא קנה בשוק בד אדום-בוהק, נתן לתופר שיכין ממנו ג'ובה, התחתן, הצטלם (בשחור-לבן כמובן), והחזיר לארון. שוב לא דרשו ממנו ללבוש אותו.

משמאל: תמונת הנישואים של סבתא הניה-דבורה וסבא מרדכי ברגר; מימין: הכותב מתעטף בג'ובה האדום

בשוק מוריסטן בעיר העתיקה של ירושלים נמצאת חנות הבדים המופלאה של בילאל, שתמיד שמח להראות לי את אוצרותיה. לצד אריגי חוּר, כרפס ותכלת, בוץ וארגמן היקרים, בילאל מייבא דרך ירדן גם את הבד המפוספס שממנו מכינות התופרות יראות השמיים של מאה שערים את הקפטנים לחסידויות הארץ-ישראליות הוותיקות: קארלין, שומרי אמונים, תולדות אהרון ופלגותיהם, שרואות את עצמן ירושלמיות מדורי דורות. התופרות מחזיקות כמה קפטנים במידות שונות למדידה עצמית כדי שלא תיאלצנה (רחמנא ליצלן) לקחת את מידותיו של גבר.

בילאל בחנותו, עטוף בכתונת פסים ירושלמית

_____________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

ירושלים שבשרון: 'המושבה הירושלמית' בבית ינאי

הבתים הראשונים של מושב בית ינאי, 1947 (ויקימדיה)

מאת אילן אזרחי 

מן המפורסמות הוא שבירושלים אין ים, ולכן ירושלמים נאלצים להרחיק נדוד על מנת לטבול במי הים התיכון וליהנות מחופיו. אחת הדרכים לעשות זאת היא לרכוש בית נופש סמוך לים, אבל זהו כמובן חלום שרק בעלי ממון יכולים להרשות לעצמם לממשו. והנה מתברר, כי כבר לפני למעלה משמונים שנה היו כמה ירושלמים בני מזל כאלה, לא בהכרח עשירים מופלגים, והמקום שבו הקימו את בתי הנופש השלהם היה מושב בית ינאי מצפון לנתניה. ייסודה ושגשוגה של 'המושבה הירושלמית' בבית ינאי החל במחצית השנייה של שנות השלושים של המאה הקודמת ונמשך עד סוף שנות השישים. 

תקופת המנדט הבריטי ידעה תנופה חלוצית פורצת דרך: הקמת יישובים חקלאיים רבים, בניית תשתית לביטחון הלאומי, קליטת עלייה בהיקפים גדולים, פיתוח עירוני בערים הגדולות כמו תל אביב, ירושלים, חיפה או נתניה, הקמת נמל בחיפה ובתל אביב, יזמוּת כלכלית ועוד ועוד. בלי כל סתירה למשימות הלאומיות הללו נפתחו אז גם אפשרויות לחיי רווחה בסטנדרט בורגני, שהיה מוכר לעולים רבים מבתיהם שבארצות מערב אירופה. אחד הביטויים לכך היה שכונת בתי הנופש שהוקמו על קו המצוק המשקיף אל הים התיכון בבית ינאי. איך נוצרה שכונה זו ומי היו האנשים שמאחוריה? נספר על כמה מהם.

אדמות בית ינאי נרכשו בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת כחלק מעסקה גדולה של רכישת אדמות עמק חפר. ארתור רופין ויהושע חנקין הם שהובילו את המהלך מטעם ההסתדרות הציונית, ואליהם הצטרף המיקרוביולוג פרופסור ישראל יעקב קליגלר (1944-1888) מהאוניברסיטה העברית בירושלים שאך זה הוקמה. קליגלר הוא זה שיזם את הקמת בתי הנופש.

ישראל יעקב קליגלר, צילום משנות השלושים (הארכיון הציוני המרכזי, phg/1111521)

אפשר להניח בוודאות שרוב הקוראים לא שמעו על קליגלר. אבל מדובר בדמות חשובה בתולדות המפעל הציוני שגם הרים תרומה מכרעת להדברת מחלת המלריה. הוא נולד בגליציה ובשנת 1901, בגיל 13, היגר לארצות הברית עם שאר בני משפחתו. הוא השתלב במהירות בחיים האמריקאיים: למד רפואה באוניברסיטאות בניו יורק, סיים את לימודיו בהצטיינות, ועד סוף שנות העשרים לחייו כבר מילא שורת תפקידים בתחום בריאות הציבור בניו יורק ובשיקגו. הוא גם היה עמית מחקר במרכז רוקפלר למחקר רפואי, ובנוסף שירת בצבא ארצות הברית. בשנים אלה, כאשר כבר נשא תואר דוקטור, פיתח המדען הצעיר את מה שהקנה לו שם עולמי: מצע קליגלר (Kligler’s Iron Agar Test), שיטה לבידוד ולזיהוי חיידקי מעיים שעד היום נמצאת בשימוש.

בד בבד עם הקריירה המדעית הבינלאומית, קליגלר נמשך לרעיון הציוני. הוא הגיע לארץ ישראל ב-1921 והצטרף ליוזמות של הנרייטה סאלד להקמת מערכת בריאות ציבורית. הוא עבד כמנהל המעבדה הבקטריולוגית של בית החולים הדסה בירושלים, ולאחר זמן קצר עבר לחיפה ושם החל להתמקד במחקר המלריה. בירושלים פגש את אהובה (הלן) פרידמן, ילידת הונגריה שלמדה בבית ספר לאחיות בניו יורק והגיעה לירושלים ב-1919. הם נישאו בניו יורק בשנת 1922 ושבו לחיפה. הלן הייתה מפקחת מטעם הדסה על בריאות נשים באזור חיפה. בשנת 1926 נולד בנם היחיד, דוד.

איור המראה את קליגלר מזריק לעצמו את החיסון למלריה, 1947 (ויקימדיה)

ב-1926 הסתיים הפרק החיפאי של המשפחה. קליגלר הוזמן להצטרף לסגל האוניברסיטה העברית שהוקמה שנה קודם לכן ובראשה עמד יהודה לייב מאגנס, רב רפורמי שהגיע גם הוא מארה"ב. קליגלר היה אפוא מראשוני בוניה של האוניברסיטה העברית. הוא ייסד בה את המחלקה להיגיינה ובקטריולוגיה ותרומתו לקידום בריאות הציבור בארץ לא תסולא בפז. קליגלר היה ללא ספק בין אותם גיבורים אלמונים שלא זכו להכרה הראויה להם בסיפור הציוני. בדעותיו הפוליטיות היה קליגלר קרוב לחברי 'ברית שלום', ובין ידידיו הקרובים היו י"ל מאגנס והנרייטה סאלד. ב-1944 נפטר קליגלר והוא בן 56 בלבד. אלמנתו, הלן, עזבה ב-1949 את הארץ יחד עם בנם והשתקעה בניו יורק. 

במקביל לפעילותו באוניברסיטה מונה קליגלר לתפקיד יועץ קרן קיימת לישראל במלחמה נגד המלריה בעמק חפר. בביקוריו התכופים באזור הוא התאהב ברצועת האדמה על מצוק הכורכר, סמוך למושב העובדים בית ינאי, שמתיישביו הראשונים הגיעו למקום בשנת 1934. שושנה ישראלי, בתו של האדריכל הירושלמי אליעזר יֶלין, סיפרה בזיכרונותיה כי קליגלר פנה אליו בשנת 1935 בהצעה לתכנן מספר בתים על המצוק, שאחד מהם יהיה עבורו (ילין). לדבריה, קליגלר סיפר לילין כי הודות לתרומתו להדברת המלריה הוא קיבל את האדמה לחכירה (שושנה ישראלי, סיפור ישראלי, תרפ"ב-תשס"ד, 2004-1922, דוקוסטורי, 2005, עמ' 58). קליגלר פנה לחבריו בירושלים והציע להם לחכור במשותף מגרשים ולבנות עליהם בתי נופש. מספר משפחות נענו להצעתו וכך הוקמה מעין שכונה קטנה ליד המושב החדש. לשכונה קראו 'נאות ים' או 'נווה ים' (דוד קרויאנקר, אדריכלות המדינה שבדרך בראי יצירתם של הקר-ילין, כתר, 2006, עמ' 203-202). בשלב הראשון הוקמו שישה בתים בלבד. 

לאחר גיוס המשפחות הראשונות הטיל קליגלר את התכנון על משרד האדריכלים הירושלמי של אליעזר ילין ווילהלם הֶקֶר, שהתפרסמו כבר בתכנון בתים בשכונת רחביה וברחבי הארץ. השניים תכננו חמישה בתי קיץ לגרעין הירושלמי הראשון, שייצג תמהיל מעניין של האליטה הירושלמית החדשה. חמשת הבתים נועדו למשפחת ילין, למשפחת קליגלר, למנתח אדוארד גורדון יוסף (ג'וזף) ורעייתו לאה, לגיאולוג יהודה ליאו פיקרד ורעייתו אהובה (אחותו של אליעזר ילין) ולעורך הדין שלום הורוביץ. כולם (למעט ילין) נולדו בחו"ל והגיעו מרקע בורגני מבוסס. היו ביניהם קשרי ידידות ולמקצתם גם קשרי משפחה. עצם הרעיון של 'בית נופש' לא היה זר להם. קרויאנקר ציין בספרו, כי בית נוסף תוכנן בידי האדריכל פריץ קורנברג עבור משפחתו של רופא הילדים, ד"ר בֶּנו גרינפלדר. 

'הבתים', בלשונו של קרויאנקר, היו 'מלבניים ופשוטים, נבנו מקירות בטון מצופים בטיח לבן והיו להם גגות רעפים. בכל בית היו 3 או 4 חדרים, מרפסת כניסה שקועה ומרפסת אחורית מערבית, הפונה לגינה ומשקיפה לעבר הים הפתוח'. ביתו של עורך הדין הורוביץ, שהיה אדם אמיד, היה גדול יותר משל האחרים. 

התנאים בשכונה הקטנה היו בסיסיים. תֶלמה ילין תיארה אותם במכתב לאחותה כרמל:

המרחק לכפר ויתקין הוא כעשרים דקות הליכה, וזה יתרון גדול, כיוון שהילדים יכולים לשחק בכל המרחב הזה. אנחנו קרובים כל כך לים עד שלפעמים נדמה שאנחנו חיים על ספינה. אנחנו מנהלים כאן חיים בריאים ופשוטים, מתרחצים בים, עובדים בגינה, מבשלים ושוטפים כלים באופן פרימיטיבי למדי, ונהנים במיוחד מהניתוק המוחלט מההמונים, מהחנויות ומהעיתונות' (מצוטט מספרו של קרויאנקר, שם). 

את קליגלר הצגנו קודם. כעת נכיר את ארבע המשפחות האחרות, אשר לכל אחת מהן רקע מרתק וביניהן היו, כאמור, קשרי חברוּת ומשפחה. 

בית משפחת ילין בבית ינאי, 1939 (באדיבות נכדם אליעזר קלאי; ישראל נגלית לעין)

אליעזר ותלמה ילין

אליעזר ילין )1945-1888) היה מהנדס ואדריכל, בנו של המחנך הידוע דוד ילין. הוא היחיד מבני הקבוצה שנולד בירושלים והתחנך בה. ב-1907 יצא ללימודי אדריכלות בדרמשטאדט בגרמניה, שם גם הכיר את וילהלם הֶקֶר שבהמשך יהפוך לשותפו. ב-1920 השניים ייסדו את משרד האדריכלות המשותף ותכננו בתים פרטיים, מוסדות ציבור ומרחבים אורבניים (בין היתר, ילין תכנן את הבית הראשון בשכונת רחביה, ביתו שלו; היום ברחוב רמב"ן). ב-1921 ילין התחתן עם הצ'לנית תֶלמה לבית בנטוויץ (1959-1895), בת למשפחה ציונית בריטית ידועה. תלמה פעלה רבות לקידום התרבות והאומנות ביישוב ואחר כך במדינת ישראל, ושמה מוכר לרבים בזכות בית הספר התיכון לאומנויות בגבעתיים הנושא את שמה.

אליעזר ותלמה ילין, 1920 (תמר הירדני, ויקיפדיה)

אדוארד גורדון יוסף (ג'וזף)

אדוארד יוסף (1983-1894) היה פרופסור לכירורגיה וממייסדי התחום בארץ. נולד בוולינגטון, ניו זילנד, התגייס לצבא ובמלחמת העולם הראשונה נפצע קשה בקרב גליפולי. למד רפואה באדינבורו בסקוטלנד והתמחה במאיו קליניק בארצות הברית. חזר לניו זילנד ועבד שם ככירורג עד עלייתו לארץ בשנת 1928. לאחר תקופה קצרה בתל אביב עבר לירושלים והחל לעבוד בבית החולים הדסה בירושלים.

אדוארד גורדון יוסף, לפני 1950 (ויקימדיה)

יהודה ליאו פיקרד

פיקרד (1997-1900) היה מבכירי הגאולוגים בישראל ובעל שם עולמי בחקר ההידרולוגיה (התמחותו הייתה במי תהום ובקידוחים). הוא נולד בגרמניה, למד בפרייבורג ובברלין, בלונדון ובפריז, ולימד באוניברסיטת פירנצה. בפעם הראשונה ביקר בארץ ב-1922 ושנתיים אחר כך, ב-1924, עלה ארצה. עם פתיחת האוניברסיטה העברית הקים פיקרד את המחלקה לגאולוגיה. רעייתו, אהובה, הייתה אחותו של אליעזר ילין. לימים זכה פיקרד בפרס ישראל במדעי החיים (1958) ונבחר לאקדמיה הישראלית הלאומית למדעים (1961).

יהודה ליאו פיקרד בוחן קידוח מים באזור עין חמד, 1964? (צילום: איתן טל, ויקימדיה)

שלום הורוביץ

הורוביץ (1956-1881) היה עורך דין ידוע בתקופת המנדט ובראשית שנות המדינה. הוא נולד במנצ'סטר, את השכלתו המשפטית רכש באוניברסיטת קיימברידג' ולאחר מכן עבד כעורך דין במנצ'סטר. הורוביץ עלה לארץ בשנת 1922, בהזמנת ההסתדרות הציונית, על מנת לבסס את מערכת הסיוע המשפטי מול הבריטים. בשנת 1931 בנה בית מידות מפואר ברחוב אחד העם בירושלים ('בית שלום') והפך אותו למעין 'סלון' תרבותי בעיר. הורוביץ היה רווק ולא היו לא יורשים, ובצוואתו הוריש לקרן היסוד את ביתו הירושלמי ואת ביתו שבבית ינאי. משרד ש' הורוביץ, מהגדולים בפירמות עורכי הדין בארץ, שוכן עד היום, באופן קצת אירוני, ברחוב אחד העם בתל אביב. 

שלום הורוביץ (ויקימדיה)

במפות הראשונות של בית ינאי מופיע לצד המגרשים שעל המצוק הביטוי 'שיכון עובדי ציבור'. מניין הגיעה הגדרה זו? האם מדובר בהגדרה טכנית בלבד, שתכליתה הפרדת בתי הנופש מן החלקות החקלאיות של המושב, או שמא היא מרמזת על כך שהזוכים במגרשים היו בעלי פריווילגיות של עובדי ציבור? כך או אחרת, ניכר שהם היו מקושרים היטב לממסד של אותם ימים.

מפת החלקות של 'שכון עובדי צבור' על המצוק בבית ינאי, סוף שנות החמישים
(הארכיון הציוני המרכזי, KL20M/430/28)

מעט מאוד ידוע על האופן שבו השתמשו בעלי הבתים בנכסיהם. מתי נהגו להגיע לשם? האם היו להם רכבים פרטיים או הגיעו בהסעות טֶקסי מיוחדות? מה היו תנאי המחיה באזור באותה עת, כשהיישובים החקלאיים היו רק בראשית דרכם? התמונה של בית ילין והתיאור של תלמה, שהובא לעיל, מעידים על פשטות ועל תנאים בסיסיים בלבד.

דוד ילין מבקר את נכדותיו, בנות תלמה ואליעזר, בבית ינאי, 1940-1939 (ישראל נגלית לעין)

שלום הורוביץ, אליעזר ילין ואדוארד יוסף בחוף בית ינאי, 1941-1939 (ישראל נגלית לעין)

חשוב לציין כי באותן שנים חוף בית ינאי (שנקרא גם חוף כפר ויתקין) היה זירה להתרחשויות נוספות, ובראשן הקמת המזח. כל מי שמגיע היום לחוף בית ינאי רואה שרידים של עמודי עץ היוצאים מן החוף אל תוך עומק המים.

שרידי המזח בחוף בית ינאי (צילום: אורי, ויקימדיה)

מזח כפר ויתקין (כך הוא נקרא בדרך כלל) נבנה כנראה סביב 1936, בעקבות המרד הערבי, וההסבר הרווח הוא שהדבר קשור בהגבלות שהוטלו על שימוש בנמל יפו ליצוא הדרים וליבוא חומרי גלם. נציגי הנהלת היישוב הציעו לבריטים להקים מזח חלופי והם נעתרו. בדיעבד התברר כי המזח יוכל לקלוט גם ספינות מעפילים. בניית המזח הושלמה ב-1939 וכמה ספינות אכן עגנו שם. עם זאת, תנועת ספינות המעפילים למזח בית ינאי נעצרה לאחר שהבריטים הקימו עמדות תצפית לאורך החוף. בסופו של דבר המזח לא היה סיפור הצלחה ולא התקיימה בו פעילות מסחרית, ולפיכך גם הוזנח ונשכח.

המזח בחוף בית ינאי בהיבנותו (חופית שלנו)

בראשית שנות הארבעים, ימי העלייה הבלתי לגאלית, החלו אנשי הפלמ"ח להשתמש בבתים שעל המצוק כדי לסייע בקליטת ספינת מעפילים. כך סיפרה שושנה ישראלי (לבית ילין) בזיכרונותיה:

נהגנו לרדת לחוף כל פעם שהגיעה אוניית מעפילים, ולהחליף בגדים עם העולים [...] מאחר שלא היה לנו טלפון, לא יכלו להודיע לנו בטלפון לרדת אל החוף. גם מכונית לא הייתה. הם נהגו לעלות ברגל ולקרוא לנו, בדרך כלל בשעות הלילה המאוחרות ואף בשעות הבוקר המוקדמות, ואנחנו שיתפנו פעולה ברצון ואף בהתלהבות. רוב אוניות המעפילים היו ספינות קטנות ועמוסות אדם. המעפילים ירדו מהן בסיוע אנשי הפלמ"ח, ודשדשו במים לעבר החוף. אנחנו חיכינו להם על החוף, החלפנו איתם את בגדינו, והם נטמעו חיש קל בין אנשי כפר ויתקין. רק שלוש שנים אחר כך הקימה המשטרה הבריטית תחנה על המצוק, כדי להשקיף ולפקח על מה שקורה במזח (עמ' 60).

אירוע מסעיר נוסף היה ב-20 ביוני 1948. ליד המזח עגנה האונייה אלטלנה, טעונה בנשק ובציוד צבאי, שנועד ברובו לאנשי האצ"ל בירושלים שעדיין לא הסכימו להתפרק מנשקם. העולים שהיו על הספינה ירדו במזח וגם חלק מהציוד נפרק בניגוד לעמדת ממשלת ישראל. בהמשך התלהטו הרוחות והחלו חילופי יריות בין אנשי האונייה לכוחות צה"ל שעל החוף. בתקרית זו נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל (החיילים נקברו בבית העלמין של כפר ויתקין). בניסיון למנוע שפיכות דמים נוספת הפליגה 'אלטלנה' לתל אביב, שם הורה בן-גוריון להפגיזה, והדברים ידועים. 

כוחות צה"ל בכפר ויתקין לקראת העימות עם אנשי אלטלנה, יוני 1948 (ארכיון כפר ויתקין)

אחרי שנבנו הבתים הראשונים נעצרה תנופת הבנייה על המצוק מסיבות שאינן ברורות. ילין וקליגלר, שתי המשפחות המובילות, מכרו את בתיהן, ובתוך זמן קצר שני המייסדים, ישראל קליגלר ואליעזר ילין, הלכו לעולמם בטרם עת (1945-1944).

בניית בתי נופש לאורך המצוק התחדשה בשנים הראשונות של המדינה, כאשר מִנהל מקרקעי ישראל שחרר מגרשים נוספים לפיתוח בתים שאינם מוגדרים נחלות חקלאיות. כך התחיל הפרק השני בתולדות השכונה הירושלמית. 

האדריכלית נעמי אנג'ל הייתה ילדה ירושלמית בשנות החמישים, כאשר משפחתה הגיעה לבית ינאי בקיץ כדי להתארח אצל חברים. מאוחר יותר נהגו בני המשפחה לשכור שם חדרי נופש לתקופת הקיץ. כאשר נודע להוריה, עוֹבַדְיָה (מבעלי מאפיית אנג'ל) ועדה, שיש אפשרות לחכור מגרשים חדשים, הם רכשו מגרש יחד עם משפחה ירושלמית נוספת, משפחת בֶּהְם. שתי המשפחות בנו בית צנוע מבלוקים וחלקו אותו ביניהן בשיטת 'טיימשֶׁרינג'. בשיחה איתה נזכרה נעמי כיצד הגיעו לבית ינאי בטנדר של המאפייה ובילו בבית הנופש את חופשת הקיץ. 'בפעם הראשונה הגעתי לבית ינאי כתינוקת בת שנה, בשנת 1954, עם הורי ואחי, כאורחֵי משפחת בלכר במושב. בהמשך גרנו בשכירות, בין השאר בבית וייס, עד שהורי רכשו ובנו את ביתנו הקט'. 

התשתיות אז עדיין היו חלקיות: את האשפה קברו באדמה והביוב תועל לבורות ספיגה. משפחה ירושלמית נוספת, שהצטרפה ב-1955, הייתה זו של רענן וַיְץ (1998-1913), מנכ"ל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. לידם שכנו בני הזוג אברהם ושושנה הוכמן (פרופסור הוכמן היה מחלוצי תחום האונקולוגיה בישראל), הפרסומאי יובל טל (בנם של מרדכי ושרה טמקין) ורעייתו חלויה (בתו של הצייר הירושלמי פנחס ליטבינובסקי), והמשפחות הוותיקות – פיקרד ויוסף.     

בראשית שנות השישים נעשה מאמץ להסדיר את מעמדה של השכונה, שתושביה ביקשו לצרפה למושב בית ינאי. המהלך עורר התנגדות מצד אנשי האגודה החקלאית של המושב, אך בסופו של דבר אישרה המועצה האזורית את הבקשה ושכונת 'נאות ים' שעל הצוק צורפה לתחום השיפוט של המושב.

מפת השכונה של על המצוק (משמאל לקו הכחול), בכתב יד רשומים שמות בעלי המגרשים,
סוף שנות החמישים (הארכיון הציוני המרכזי, KL20M/430/26)

מרבית רוכשי המגרשים הנוספים היו משפחות ירושלמיות ובהן משפחתו של אברהם הַרְמָן (לימים שגריר ישראל בארצות הברית ונשיא האוניברסיטה העברית), הפרופסור לחינוך אלכסנדר דושקין ועורך הדין פנחס רבינוביץ. בלטה במתיישבים החדשים קבוצה של רופאים ופרופסורים בכירים, שעבדו בבית החולים הדסה שבעין כרם, ובהם קלמן יעקב מַן (ממייסדי בית החולים), האורתופד מאיר מייקין, הגינקולוג אהרן בְּז'זינסקי, הנירולוג שאול פלדמן, הנירוכירורג אהרן בֶּלֶר והרוקח הראשי אדי סופרסטיין. גל הבנייה 'הירושלמי' הסתיים בשנת 1967, ולשם הגילוי הנאות מתבקש להוסיף כי הוריי, עידית ואיתן אזרחי, בנו את אחד הבתים האחרונים במקום יחד עם עוד משפחה ירושלמית, שלמה ועדינה מאי.

לצד ובתוככי 'השכונה הירושלמית' גרו עוד כמה דמויות מעניינות, רובן מרקע אנגלו-סקסי, כמו איש העסקים והפילנטרופ מוריס קאהן, הזואולוג והצייר וולטר פרגסון (שאף נקבר בבית הקברות של המושב), והסופר היהודי האמריקאי מאיר לוין. 

ביתו של עורך הדין פנחס רבינוביץ (הארכיון הציוני המרכזי, NKH\477935)

ביתו של פרופ' שאול פלדמן, מאחוריו בית הרוקח סופרסטיין (הארכיון הציוני המרכזי, NKH\477937)

ב-14 במאי 2020 התפרסמה כתבה בעיתון כלכליסט, מאת שלומית צור:

וילה במיקום נדיר מוצעת כבר יותר מחצי שנה למכירה ביישוב היוקרתי בית ינאי, בקו ראשון לים הפתוח. הווילה, ברחוב הצוק 16 ובבעלות איש העסקים רוני רוזנבלט, ממוקמת על המצוק ובנויה על מגרש חריג בגודלו, 2 דונם [...] לאורך שפת המצוק של בית ינאי ישנם 28 מגרשים, שבהם מחזיקים אנשי עסקים בולטים כמו מוריס קאהן, אודי אנג'ל וארנון מילצ'ן [...] לבית גם יש היסטוריה מעניינת. הוא נבנה ב-1938 על ידי עו"ד שלום הורוביץ [...] עם פטירתו הוא תרם את הבית (וכן את ביתו בשכונת טלביה בירושלים) לקרן היסוד המגבית המאוחדת לישראל. במשך עשרות שנים שימש הבית את עובדי קרן היסוד כבית נופש, עד שב-1996 מכרה קרן היסוד את זכויותיה בנכס לבעליו הנוכחי.

ואכן, מי שיגיע בימים אלה לבית ינאי ויסייר לאורך המצוק המרהיב יגלה כי רוב הבתים המקוריים אינם קיימים עוד. הם נמכרו, עברו מספר ידיים, נהרסו עד היסוד ובמקומם ניצבים עתה בתי מידות מרשימים. הפרק הירושלמי של בית ינאי הסתיים. 

הבתים על מצוק בית ינאי כיום (צילום: אילן אזרחי)

מבט על המצוק מצפון לדרום (צילום: אילן אזרחי)

 _______________________________________

ד"ר אילן אזרחי הוא איש חינוך ירושלמי, חוקר העולם היהודי בימינו וסופר, אשר הוריו בנו בית נופש בבית ינאי. תודה לאדריכלית נעמי אנג'ל, לפרופ' יחיעם וייץ, לאליעזר קלאי ולדניאל קליגלר על סיועם, וכן לארכיון הציוני המרכזי וליד יצחק בן-צבי (מיזם 'ישראל נגלית לעין') על אישור השימוש באוצרותיהם.    

ezrachi.elan@gmail.com

סיפורי רחובות: מי אתה יצחק אלחנן?

א. על השילוט החדש של רחובות ירושלים

בירושלים, כמו בתל אביב, נערך לאחרונה מבצע מקיף של שדרוג שילוט שמות הרחובות. עוברים שכונה אחר שכונה ומחליפים בשיטתיות את השלטים הישנים בשלטים חדשים, אסתטיים יותר ואחידים בצורתם ובסגנונם. בהזדמנות זו גם מתקנים מאות טעויות ושיבושים שהונצחו במשך דורות, ורק מקצתם פרנסו מדור זה לאורך השנים. שלא כמו בתל אביב, שם הוגבלו דברי ההסבר לשמות הרחובות למינימום ההכרחי, בירושלים ההסבר מרווח יותר ומאפשר יותר. יש לי רק מילות שבח למיזם מבורך זה, אך שבחים לחוד וביקורת לחוד.

הביקורת העקרונית היא שבאופן כמעט גורף החליט מי שהחליט (ואם אחשוד בנציגי המפלגות החרדיות או הדתיות-לאומיות בוועדת השמות של העירייה כנראה לא אחשוד בכשרים), כי התאריכים של האלף הנוכחי (קרי משנת 1240 ואילך), וככל שמדובר ביהודים (לא-יהודים כנראה הוחרגו), יהיו רק על פי הלוח העברי (יש חריגות, אבל הן מיעוט). 

זו איוולת מגוחכת ונלעגת. רוב רובם של העוברים ושבים, שכמו כולם חיים את היום-יום על פי הלוח הגרגוריאני, אינם בקיאים ברזי הלוח העברי, המורכב מאותיות וחישובי גימטריות, בוודאי לא בכל הנוגע לשנים שקדמו לתש"ח. אני בספק אם אנשים שירצו לדעת מתי חי או מת פלוני, יטרחו לערוך את החשבון ולגלות ששנת תרכ"ג (למשל) היא 1863 או תש"ב היא 1942 (וגם זה, כפי שנראה מייד, כלל לא בטוח).

הנה לדוגמה השלט ברחוב אוסישקין ברחביה:

צילום: דוד אסף

מנחם אוסישקין אכן מת בשנת תש"ב, אבל זה היה בי"א בתשרי (2 באוקטובר 1941), כלומר תאריך מותו עדיין 'שייך' לשנת 1941. כך, בשם איזו נאמנות לא מובנת למסורת הלוח העברי, נוצרות טעויות מיותרות, משום שהבקיאים בלוח העברי יסיקו שמדובר ב-1942.

הנה עוד דוגמה שלקוחה משלט ההסבר לרחוב במושבה הגרמנית שנקרא על שמו של יצחק א' כְּרֶמְיֶה, שר משפטים בצרפת, שהיה בין מייסדי חברת כי"ח. אני בספק אם כרמיה עצמו ידע לנקוב בשנת לידתו על פי התאריך העברי (תקנ"ו/1796):

צילום: דוד אסף

על הדרך, תרתי משמע, כדאי לשים לב לשמו הפרטי של אדון כְּרֶמְיֶה. 

מהי הא' המסתורית? ובכן, שמו בפי כל היה אדולף כרמיה (Adolphe Crémieux). כך קראו לו הוריו וחבריו, כך הוא קרא לעצמו וכך הוא גם נקרא בספרות המחקר. יהודים רבים נקראו בשם אדולף, אבל מאז השואה השם הזה לא בא לנו טוב בעיניים (ואפשר להבין למה). מה עושים? מוחקים או מקצרים...

כל זה שייך לביקורת העקרונית, אבל יש גם ביקורת פרטית, ולה מוקדש הפרק הבא.

ב. מי אתה יצחק אלחנן?

שכונת טלביה ממעוף הציפור. בתחתית התצלום: רחוב יצחק אלחנן (צילום: חגי אגמון-שניר, ויקימדיה)

רחובותיה היפים של שכונת טלביה שולטו כבר מחדש. אומנם המְשַׁלְּטִים התעקשו לכנותה בשמה העברי הרשמי 'קוממיות' (ששום ירושלמי לא משתמש בו), וגם לכתוב את השם בכתיב התִּקְנִי 'טלבייה', בשתי יודים (כפי ששום ירושלמי לא כותב) – אבל יש לשמוח בעצם ההכרה הרשמית בשם הערבי השימושי, וכך גם נהגו, בצדק, בשכונת בַּקְעָה (גאולים) וקטמון (גונן), שגם הן שולטו מחדש.

ובכן, בטלביה יש רחוב לא ארוך ושמו יצחק אלחנן, וממנו יוצאים רחובות כמו חובבי ציון ופינסקר. ברחוב נמצא גם התיכון לאומנויות, ובקצהו, במפגש עם רחוב ז'בוטינסקי, שוכן מלון ענבל.  

שילוט ברחוב יצחק אלחנן בירושלים (צילום: דוד אסף)

אני נוסע ברחוב הזה כבר עשרות שנים ויכול להעיד כי עד לא מכבר היו בו שלטי רחוב סתמיים ללא הסבר כלל, כמו בתמונה למעלה שצילמתי השבוע. מי שהתעניין ידע שמדובר ברב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה (1896-1817), רב נכבד ופוסק הלכה חשוב, שגם תמך בתנועת חובבי ציון (ומכאן הסמיכות לרחובות חובבי ציון ופינסקר).

הרב יצחק אלחנן ספקטור (ויקימדיה)

הרב ספקטור אינו דמות זרה לרחובות ארצנו. על שמו קרויה שכונת נחלת יצחק במזרחה של תל אביב, וערים כמו תל אביב, חיפה, רמת השרון וראשון לציון התכבדו בקריאת רחוב על שמו. למה בכל המקומות הללו ויתרו על השם 'ספקטור' והסתפקו ב'יצחק אלחנן'? אין לי תשובה.

רמת השרון (איגוד יוצאי ליטא בישראל)

תל אביב (צילום: איתמר לויתן)

גם בחיפה יש רחוב על שמו של הרב ספקטור. לעתים נקרא הרחוב 'יצחק אלחנן' ולעתים סתם 'אלחנן':

חיפה (צילומים: איתמר לויתן)

בשם 'ישיבת רבינו יצחק אלחנן' נקראת גם הסמינר לרבנים של 'ישיבה יוניברסיטי' שבניו יורק.

נראה אפוא שאין חולק על כך שהקיצור 'יצחק אלחנן' שייך לרב ספקטור.

מה נדהמתי אפוא לגלות שהשילוט החדש שהוצב ברחוב מזהה את יצחק אלחנן עם דמות אחרת לחלוטין!

אלחנן בנו של ר' יצחק (ר"י) הזקן, שהיה פייטן מבעלי התוספות שחיו בצרפת במאה ה-12! (בכל זאת, נציין לשבח את התאריך 'הלועזי' 1184, שנרשם בשילוט כשנת מותו; פרט ליודעי סוד העיבור, מי באמת יוכל לחשב איזו שנה הייתה ד'תתקמ"ד😉).

צילום: טובה הרצל

מה הקשר בין 'יצחק אלחנן' לבין 'אלחנן בן יצחק'? אין שום קשר. פשוט בלבול מביך!

זאת ועוד, רבי יצחק הזקן, אביו של רבי אלחנן, נקרא בספרות הרבנית וגם בספרות המחקר ר"י הזקן, ולא 'הזקן מדנפייר' (על משקל 'הזקן מנהריים'?), ואם כבר כותבים את שם המקום שבו גר, היה רצוי לכתוב 'דמפייר' (Dampierre). אין זו שגיאה – בספרות הרבנית אכן נזכר גם הכיתוב 'דנפייר' או 'דנפיירא' – אך כיוון שהשם אינו מוכר עשויים לבלבלו עם נהר הדנייפר שבאוקראינה.

חשבתם שהסיפור נגמר? התאזרו מעט בסבלנות. מתברר שיש טוען שלישי לכתר... 

זהו הרב התימני יחיא יצחק הלוי (נפטר ב-1932).

Zips

ושוב, מה הקשר בין יצחק אלחנן לבין יחיא יצחק? אין שום קשר, אבל זה לא הפריע לאתר האינטרנט Zips לטעון טענה הזויה ומשונה זו (ובהזדמנות זו גם לכתוב שיש בסביבת הרחוב 4,800 עסקים. לא פחות 😄).

אז 'יהודי רוסי, יהודי צרפתי ויהודי תימני נפגשו ברחוב אחד' – זו לא תחילתה של בדיחה, זו הבדיחה עצמה.

ברוך הבא: ממלכת הצבאים בימי מלחמה

צילם וכתב ברוך גיאן

בימי שגרה, בסתם ימים של חול, אני אוהב לטייל בעמק הצבאים בירושלים, לשוטט במרחביו ולצלם את אוכלוסייתו. זו לא רק פנינה נדירה של מה שמכוּנה 'טבע עירוני', אלא גם מקום שפִּתְחוֹ סמוך באופן כמעט לא סביר למקום מגוריי. 

מרחק של כעשר דקות הליכה מביתי בשכונת רמת שרת, ואני נמצא בעולם אחר שכמעט קשה לדמיינו. עולם רחב ידיים ויפהפה, שאין בו היסטוריה או דת, אין בו לחץ או עצבנות, רק טבע, צמחייה ובעלי חיים. האנשים שתפגוש בדרך הם תמיד מאירי פנים וטובי לב. אין פרץ ואין צווחה, יש נינוחות של פארק שמחוץ לזמן ולמקום הישראלי והירושלמי.

בימי מלחמה קשים אלה, הטיול בעמק והמעקב אחרי דייריו יש בהם סוג של אסקפיזם. 'בעלי הבית' האמיתיים של המקום הם כמובן הצבאים. גם כאן יש 'ימי קרב', לפעמים מעודנים ואסתטיים, לפעמים תוקפניים ועצימים. הקרבות כאן הם לא על דת או  על זהות לאומית, אפילו לא על מזון, אלא בדרך כלל על ליבה של נקבה, ובמילים אחרות: על אהבה, על זוגיות ועל יצר ההתרבּוּת. אולי גם אנו, בני המין האנושי, היינו כאלה לפני כמה עשרות אלפי שנים, ותראו מה קרה לנו מאז...

לפני 11 שנים, סמוך לפתיחתו של הפארק, ביקרתי בו ודיווחתי על רשמיי לקוראי בלוג עונג שבת ('צייד הצבאים', 1 באפריל 2015). בכל העמק היו אז שישה צבאים בסף הכול. המבקרים במקום בקושי ובמזל הצליחו לראותם, ובלב המתכננים והאחראים היו ספקות וחששות בנוגע לעתיד. היום יש בעמק כ-130 צבאים – משפחות ובודדים, זכרים ונקבות, בכל הגילים. הניסוי הצליח. עתה זהו אתר הטבע העירוני הגדול בארץ, וזה כמה שנים צוות העובדים אף 'מייצא' צבאים בחזרה לטבע, וכך נשלחו כמה מהם לשמורת גמלא בגולן ואף לרמת הנדיב שבכרמל.

עצי פרי ניטעו לאחרונה כדי להוריק את העמק, ובעונת הפריחה הממשמשת ובאה הם יחגגו בגלי פריחה בכל הצבעים.

מרכז מבקרים חדש – נאה מאוד, בעיניי, מן הבחינה האדריכלית – נחנך לאחרונה במקום שבו הייתה פעם סככת מיון פירות, כשהיו כאן מטעים של קיבוצי ההר. המרכז כולל תצוגות של פרטי טבע, פרפרים וחרקים ואף שלד של צבי. זכוכית עבה וחזקה היא הקיר המערבי של המרכז ודרכו ניתן לראות את הבריכה ובעלי חיים קטנים.

למרות הגשמים שעוד פוקדים אותנו, הטבע כבר מזהה את האביב. העשב הירוק דשן מתמיד ובשל הגשם נוצרות שלוליות מים חדשות. עצי כליל החורש זוהרים ביופיים.

בשל ימי המלחמה זה כבר שבועות שעמק הצבאים סגור. הלב נחמץ. זה לא כל כך נעים לראות גן סגור... בסתם ימים של חול, העמק הוא מעין בית ספר לטבע לתלמידים רבים מבתי הספר הסמוכים (בית ספר 'יער' למשל), אבל בימי מלחמה ואזעקה – דממה.

עליתי לצומת פת, שגם בימי מלחמה הוא עמוס. פועל סיני צעיר ישב על אופניים חשמליים והביט בפליאה בצבאים שבעמק. כשהגיעו חבריו הם מיהרו לאתר הבנייה.

עשרות הצבאים שבהם צפינו ליחֲכוּ בשלווה סטואית את העשב הטרי, ומקצתם ליקקו את פרוותיהם. בימי החורף הם מצמיחים מעין פרוות שיער המגינה עליהם מן הקור. המראה היה מנוגד בתכלית לצפירות האזעקה ויירוטי הטילים שהרעידו את העיר מדי פעם.

היו צבאים שהתגודדו סביב מערכת המים הסולארית שהותקנה בכניסה לעמק.

במרשתת מצאנו סרטון קצר שמסביר את הייחודיות של מערכות המים בפארק:

המשכתי כשלצידי צועדים צעירים ומבוגרים בודדים בהליכת בוקר או כאלה שדיוושו על אופניהם.

בפינת הרחובות גולומב ובגין רעש גדול של מים נשמע. מעבר לכביש ניתן היה לראות מפלים קטנים של מים שנוצרו מזרימת הלילה. הבריכות המלאכותיות, שהתפרשו עכשיו עד הגדר הדרומית, משכו עופות מים.

החוגלות השמנמנות הידסו בעשב הירוק.

לאורך דרך בגין פרחו עצי כליל החורש בוורוד עז. יפה היה לראות את הצבאים במרחב הפתוח דרך הפריחה העזה.

שניים מהזכרים נערכו לקרב של בוקר, ואני הצלחתי לעקוב במצלמתי אחרי שלבי הקרב השונים. תחילה זה נראה כמו משחק שעשועים בין חברים, ובלי סיבה נראית לעין התפתח למריבה.

ההתגוששות לא הייתה אלימה במיוחד. אף אחד לא נפצע ממש...

לבסוף, אולי בהתערבותם של 'מבוגרים', הושג הסכם שביתת נשק או הפרדת כוחות. חיי הצבאים חזרו לשגרה המבורכת, ושני היריבים חיככו את ראשיהם זה בזה. רמז לעתיד הגיאו-פוליטי שלנו? נקווה ונתפלל.

היו צבאים שהביטו בי כמו בפליאה, כביכול לא זכו זה זמן רב במבטי אדם...

בדרכי חזרה ראיתי קבוצת צבאים עומדת על השביל, כמו תוהה אם מותר לה להגיע למקום שהוקצה לבני אדם.

יום נוסף יצאתי אל העמק והפעם במזג אוויר אנגלי שפקד אותנו עם ראשית האביב. השמיים היו אפורים וערפיליים, והטפטוף לא פסק.

השיר 'מה עושות האיילות בלילות' התנגן לי בראש, אף שמדובר כאן בצבאים ולא באיילות... 

שאלתי את עצמי מה עושים הצבאים בגשם? הייתי בטוח שהוא לא יפריע להם, אך כיוון שיש להם אפשרויות רבות להסתתר, התברר לי שהם מעדיפים דווקא את העצים הסוככים על פני המרחב הפתוח. 

עשרות צבאים התגודדו בצד המערבי של העמק, ליחכו עשב, סרקו את פרוותם והתבוננו בי. הצבאים חיים בסביבת אנשים, ונראה כי הזמן הארוך שבו נעדרו בני האדם מהעמק מעורר בהם תהיות... אולי גם הם מבינים שיש מלחמה בעולם?

בדרך חזרה זכיתי להתרעה ולאזעקה שהביאה אותי בפעם המי יודע כמה למקלט.

מי ייתן ותסתיים המלחמה ונשוב – אנו ובעלי החיים שעימנו – לשגרה.

________________________________

ברוך גיאן הוא צלם ומדריך טיולים baruchgian@gmail.com