'רוח רפאים טובה': מי אתה תמבור צוקי?

כתב וצילם טל סגל

'תמבור צוקי' הוא שם עט, יותר נכון שם מכחול, של אומן גרפיטי שמתמחה בכתיבת אמרות כנף שנונות – מי פחות, מי יותר – ומנוקדות (הוא מקפיד על ניקוד תקני), שאותן הוא מקבע בסתר ברחבי תל אביב. כמאתיים מיצירות הקיר שלו מפוזרות ברחבי העיר, בין הירקון ודרך שלמה, וזהו מספר עצום בכל קנה מידה. צוקי הוא יותר צייר שלטים מאשר צייר קירות. את השלטים הוא מכין מראש בביתו, ואחר כך מקבע אותם על קירות בדבק חזק במיוחד.  

צוקי (בהנחה המוטעית שזה שם משפחתו, אבל באמת זהו, כביכול, שם פרטי) הוא אחד מן האומנים שמקפידים לשמור על אנונימיות מוחלטת, מעין בנקסי ישראלי שכותב בעברית. גם חיפוש מעמיק במרשתת לא חושף ולוּ טפח מזהותו האמיתית, שכל מה שאפשר לומר עליה: היא מפתיעה מאוד. עיסוקו בחייו ה'אמיתיים' שונה לחלוטין מכל דימוי שיש לכם על אומן גרפיטי – הוא רופא (הנה גם רמזתי שהוא גבר). 

הכרתי אותו דרך ידידה משותפת, ומאז נפגשנו כמה פעמים. המפגשים שלנו כללו סיורי שטח ליליים בחוצות העיר וגם פגישות נינוחות של קפה ומאפה. לבקשת עורך הבלוג, קיבלתי על עצמי לנסות ולשכנע את צוקי להתראיין ולהציג לו שאלות קצרות על מטרותיו ועל דרכו האומנותיות, כדי לפרסמן כאן. להפתעתי הוא נענה בשמחה, וזהו אפוא הריאיון הראשון שלו כאומן רחוב (ההערות בסוגריים הן שלי). ספוילר: גם בסוף הריאיון לא תדעו את שמו האמיתי... יש גבול!

*

טל: נתחיל מההתחלה, איך היית מתאר את הרקע האישי ואת המסלול שהוביל אותך לעשייה הזו?

צוקי: כמי שעבודתו בשעות היום של החיים האמיתיים מחייבת אותו להיות מדויק, זהיר, ובשום אופן לא לטעות. כל פרוצדורה חייבת להיעשות בכובד ראש. זו אחריות גדולה ואין קיצורי דרך. בלילה, כאומן רחוב, אני חופשי לעשות משהו גם ללא סיבה, ללא לוחות זמנים וללא ציפיות.

טל: האם אתה רואה בעצמך אומן, כותב, או משהו שביניהם?

צוקי: אני רואה את עצמי אומן רחוב קטן.

טל: מתי התחלת עם השלטים ומה הצית בך את הרעיון? מה בעצם רצית להשיג מבחינה אומנותית?

צוקי: התחלתי  באוגוסט 2018. ראיתי את הגבעולים של דינה שגב (אומנית רחוב ותיקה שמציירת את שיריה בתוך גבעולים אופייניים) והחלטתי שגם אני יכול ורוצה להשאיר חותם. השלט הראשון היה 'החיים זולים, הפוזה יקרה'. כל ההוויה של 'תמבור צוקי' היא לעשות טוב, להעלות חיוך, לגלות אמפתיה, בלי צורך להזדהות. זה כמו להיות רוח רפאים טובה. השלט היה מתחת לציור של רצח רבין בשדרות וושינגטון.

'החיים זולים, הפוזה יקרה' (מימין למטה, מוקף בעיגול)

טל: אתה מקפיד על אנונימיות מוחלטת – מה עומד מאחורי הבחירה לפעול תחת שם עט? איך נולד השם 'תמבור צוקי'?

צוקי: כרופא אני מקפיד על אנונימיות מוחלטת ועל הפרדה מלאה בין שני התחומים. אני ממש לא מעוניין שמישהו יראה את העבודות שלי ויגיד: אהה, זה הרופא שטיפל בי הבוקר. לפעמים אני מרגיש שהמיזמים שאני מציג ברחוב והאריחים שאני כותב, יכולים לעשות דברים שטיפול רפואי קונוונציונלי לא יכול לעשות, כמו להעלות חיוך או לעודד מחשבה מחוכמת. בחרתי בשם 'תמבור צוקי' כקריצה לימי לימודיי בתיכון אליאנס בתל אביב. התלמידים הוסיפו לרשימת התלמידים ביומן המורה את השם תמבור צוקי (תמבור, לא טמבור, בשביל שהשם ייכתב ביומן בסוף הרצף האלף-ביתי של שמות המשפחה של התלמידים), וכך הצליחו להתל במורים ולהפיל על התלמיד הווירטואלי את כל הבעיות שנוצרו. מי שבר את החלון? תמבור צוקי...

טל: אולי תוכל לחדד את 'פיצול האישיות' בין שתי הפֶּרְסוֹנוֹת, הדוקטור לרפואה ואומן הרחוב?

צוקי: כרופא אני אוהב את הרגעים הקטנים של המקצוע. אדם נכנס עם בעיה ואני מציע פתרון. יש משהו מתגמל מאוד בהקלה על אדם אחר, בהרגשה שעזרתי לו לצאת עם חיוך מהמרפאה. אבל יש ברפואה כל כך הרבה פרוטוקולים, כל כך הרבה רגולציה, כל כך הרבה דברים שאני לא יכול לעשות, רק כי 'כך לא עושים זאת'. כאומן רחוב אני יכול להיות אנושי ללא מגבלות. אין עליי מגבלות של אתיקה רפואית שמונעת ממני לגעת באנשים בדרך רגשית. אני יכול להיות חם, ספונטני, משוגע. ברפואה אני מרפא גוף, ברחוב אני נוגע בנשמה, בלי שאיש יגיד לי איך 'צריך' או 'נכון' לעשות זאת.

טל: האם אתה מתכוון לחשוף את זהותך בעתיד, או שמסתורין הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה שלך?

צוקי: יש בזהות הבדויה משהו טהור. כשאיש אינו יודע מי אתה, אי אפשר לפסול את המֶסֶר בגלל השליח. אנשים פתוחים יותר לקבל משהו כזה בלי לשפוט אותו על פי השם מאחוריו. 'תמבור צוקי' לא ייחשף לעולם וייקח את סודו לקברו.

טל: מאיפה מגיעות האמרות שלך – השראה יום-יומית, רגעים אישיים, או משהו אחר לגמרי?

צוקי: ברוב המקרים, ההשראה מגיעה ממני וממוחי הקודח, אבל יש גם השראה מאנשים אחרים. הם אומרים משהו ואני מבקש להשתמש בזה. לדוגמה: אחרי שחזרתי לגור בפלורנטין, פגשתי חבר שגם הוא במקור מפלורנטין ועכשיו גר בשוהם. לשאלתי, למה הוא לא חוזר כמוני לפלורנטין, הוא ענה: 'עוד לא גמרתי לאהוב את הבית שלי'. ממשפט זה יצא לי שלט: 'העולם ימתין, עוד לא גמרתי לאהוב את פלורנטין'.

טל: האם יש אמירה כלשהי שפרסמת, והיום אתה מתחרט עליה?

צוקי: היו לי כמה שלטים שבהם תואר אלוהים כאישה, למשל 'אמרה אדושם'. השלטים הללו הושחתו, ואז הבנתי שלא כדאי להתעסק עם 'צוות הקרקע' שלו...

טל: עד כמה אתה מודע לתגובות של העוברים ושבים על השלטים שלך? מה בעצם היית רוצה שהם ירגישו כשהם נפגשים איתם? 

צוקי: לפעמים אני עומד ברחוב ומקשיב להסברי המדריכים על מיהו 'תמבור צוקי'. לכל מדריך יש את ה'תמבור צוקי' שלו ואני מחייך מתחת לשפם. אני גם מקבל המון תגובות לאינסטגרם וכולן מפרגנות, מודות ומעודדות להמשיך.

טל: האם יש לך גבולות בכל הקשור למה שאפשר או ראוי לכתוב במרחב הציבורי?

צוקי: לא אכתוב דברים פוגעניים. אני גם נמנע מפוליטיקה. יש לי רק שלט אחד שהוא פוליטי-לייט: כוח, כבוד, כסף, קפה, קעקוע, קרמבו. 

טל: איך נראית הדרך מרעיון לשלט תלוי ברחוב?

צוקי: אומני רחוב הם אנשי ביצוע. מנצנץ בי רעיון, ובדרך כלל כבר באותו הלילה זה יהיה על קיר. אחרי הבשלת הרעיון אני עורך סיור הכנה למצוא מקום הולם. לרוב, השלט מתכתב עם משהו בסביבה.

רחוב השוק פינת סמטות אלוף בצלות

טל: אתה עובד לבד או שיש עוד אנשים שמסייעים לך או מעורבים בתהליך?

צוקי: עובד לבד.

טל: ומה אשתך אומרת?

צוקי: מאחר ובדרך כלל אני יוצא לעבודתי בשעה ארבע בבוקר, היא מסתפקת בהערה כמו 'כבה את האור. אתה מפריע לי לישון...'

טל:  האם יש מקומות בעיר שלא תיגע בהם, ולמה?

צוקי: לא אגע בבניין חדש, במקום קדוש או במקום 'נקי' מגרפיטי. לאומני רחוב יש 'קוד אתי' לא מחייב שכמדומני אתה ניסחת...

(גילוי נאות: אכן ניסחתי קוד כתוב ולא מחייב, שמסדיר את התנהלות האומנים. רוב האומנים המבוגרים והאחראים פועלים לפי קוד זה. את הצעירים, חלקם בני שתים-עשרה ופחות, שום קוד לא מעניין.)

טל: האם יש לך כוונה 'להתרחב' ולהפיץ שלטים גם בערים אחרות?

צוקי: לא. הפעילות שלי בעיקרה היא באזור מגוריי בדרום תל אביב. ניתן למצוא שלטים שלי בין הירקון בצפון לבין דרך סלמה בדרום.

טל: היו לך מפגשים עם המשטרה או עם הפיקוח העירוני בעקבות פעילותך?

צוקי: כן. בשביל לצמצם מפגשים כאלה, אני מכין את האריח עם הכתובת בבית. התלייה עצמה לוקחת מקסימום דקה. אם פקח שואל שאלות, אני עונה לו שאני מהעירייה וזה מספק אותו. לילה אחד, בשעה ארבע בבוקר, אני ניצב בראש סולם ועוצר לידי שוטר על אופנוע. לשאלתו מה אני עושה כאן, עניתי תשובה אמיתית: 'אומנות רחוב'. הוא קרא את השלט, הנהן בראשו, חייך והמשיך בדרכו. רוצה לנחש מה היה כתוב בשלט?

טל: 'כל השוטרים זונות'? (כיתוב מאוד נפוץ, אבל מקודד)

צוקי: אני לא כותב דברים פוגעניים. היה כתוב בשלט: 'דע מאין באת – משוק לוינסקי, ולאן אתה הולך לים'.

טל: עד כמה אתה מודע לצד החוקי של מה שאתה עושה, והאם זה בכלל חלק ממערכת השיקולים שלך? 

צוקי: לרוב אני פועל רק באזורים שבהם העירייה מעלימה עין. אני מודע לכך שמבחינה חוקית זה גבולי, אבל אני לא מרגיש את עצמי פושע גדול או משחית רכוש. אני לא שם את השלטים במקומות שהשילוט עשוי לגרום לנזק. 

טל: פחד הוא שיקול בעשייה שלך?

צוקי: בכלל לא.

טל:  האם קרה ששלטים שלך הושחתו, הוסרו או עוררו תגובות חריגות בגלל התוכן שלהם?

צוקי: יש כעשרה אחוזים השחתה. תגובות צוננות קיבלתי פעם על שלט 'חַפְּשִׂי איזה חושך וחכי לי שם'. הסרתי אותו בעצמי.

טל: מתוך מאות השלטים שפיזרת – מה הם החמישה האהובים עליך ביותר? 

צוקי: 

[1] החיים זולים, הפוזה יקרה 

[2] קבל החזר בביט, החיים שהזמנת כבר לא בתפריט

[3] רבות בנות עשו סצנה, ואת עלית על כֻּלָנָה!

[4] העולם ימתין, עוד לא גמרתי את פלורנטין (ראו למעלה)

[5] מה רוצים כולם? לשנות את העולם! מה אני רוצה? ציפרלקס וכוס קפה!

טל: איך אתה מתמודד עם העובדה שיצירות שלך הן, בהגדרה, זמניות, ולאחר פרק זמן כלשהו הן פשוט נעלמות?

צוקי: לא קל לי עם זה. כשאני רואה השחתה, אם אפשר, אני מתקן עוד באותו היום. 

טל: האם אתה רואה בפרויקט השילוט שלך רק שלב זמני, או אולי תמשיך בכך לעוד שנים רבות?

צוקי: אין לדעת. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה. זה כיף!

טל: למה בעצם אתה מנקד את השלטים?

צוקי: חשוב לי שהמסרים הכתובים שלי יעברו כמו שחשבתי עליהם. יש מילים שבניקוד שונה עשויות לקבל משמעות אחרת ולכן אני מנקד כדי למנוע אי-הבנות. אל תשכח ש'תמבור צוקי' התחיל כדמות בדיונית בימי בית הספר. הניקוד מחזיר אותי בחיוך גם לתקופה זאת. 

טל: שאלה לסיום: אם היית צריך להשאיר רק שלט אחד שיישאר לנצח – מה היה או יהיה כתוב עליו?

צוקי: 'החיים זולים, הפוזה יקרה'.

עד כאן הריאיון הקצר עם 'צוקי'. כשזהותו תיחשף תזכרו שהריאיון הראשון שלו היה כאן...

גלריית תמונות של עבודותיו של תמבור צוקי נמצאת באתר 'סקר אמנות הקיר בישראל' של יד יצחק בן-צבי וכאן ניתן לצפות ביצירותיו האחרות (כ-250 במספר).

________________________________________

טל סגל הוא מורה דרך ומומחה לגרפיטי  tal.segal2@gmail.com

סיבוב בתל אביב: מתחת לעץ, גשר העצבים הרופפים, בית הכנסת הגדול, אמא יקרה לי

א. מתחת לעץ

כתב לי עפר גביש:

חיפשתי לי חניה בתל אביב (ליד רחוב לאה גולדברג צומת בני אפרים). דווקא מצאתי מקום, אלא שאז הבחנתי בשלט: 'חניה פרטית מתחת לעץ' היה כתוב בו.

צילומים: עפר גביש

שאלתי את עצמי: האם כאן, מתחת לעץ, זו חניה פרטית ואסור לי לחנות בה? 

האם מציעים לי ללכת כמה מטרים ימינה, שם באמת צומח עץ, כדי שאחנה שם? לא הבנתי.

עוד אני מתחבט בסוגיה הגיעה למקום צעירה נחמדה שנראתה נטועה במקום. שאלתי אותה לפשר השלט המוזר, והיא הסבירה: 'פשוט מאוד. יש לנו כאן מסעדה ששמה "מתחת לעץ", וזאת החניה שלנו'. 

נו, על זה לא חשבתי...

ב. גשר העצבים הרופפים

כתב לי טל סגל:

רחוב אלנבי בתל אביב הוא אתר בנייה ארוך ומתמשך של הרכבת הקלה. כדי לאפשר חצייה של הרחוב הותקנו לרוחבו מספר גשרי עץ.  

לאחרונה, אזרח כועס קיבע את השלטים האלה על כל הגשרים. מיותר לציין שהשרידות של השלטים נמוכה ובקושי איתרתי שרידי שלט אחד שלם. 

צילומים: טל סגל

אולי, אבל רק אולי, הגשרים האלה הם הכנה לחידוש תעלת בלאומילך, שכידוע זרמה לא רחוק מכאן?

ג. בית הכנסת הגדול בשיפוצים

ואכן, כל רחוב אלנבי מחופף ומשופשף, משופץ ומנופץ, ואווירת אחרית הימים שורה בין מדרכותיו ובנייניו. אם תשוטטו בין ההריסות ופתאום תיזכרו שלא התפללתם שחרית או מנחה, אל תחשבו אפילו לסור לבית הכנסת הגדול והוותיק ברחוב אלנבי 110, מן היפים והמעניינים שבמבני הרחוב. 

כך הוא נראה עד לא מכבר (צולם ב-2014):

צילום: יאיר חקלאי (ויקימדיה)

אבל בימים אלה בית הכנסת הרוס ונמצא בשיפוץ, שמי יודע מתי יסתיים ומה תהיינה תוצאותיו. בינתיים הנה כמה תמונות מלב המאפליה:

צילומים: איתמר לויתן

ד. חוכמת רחוב: אמא

כנראה לכבוד הופעת ספרי אמא יקרה לי, הגיעו לידיי לאחרונה כמה שירי רחוב העוסקים באמא.

בפארק המסילה ליד נווה צדק נמצא שיר מוצלח וחמוד במיוחד שכתבה נטלי שיר. האם זה שמה האמיתי או שמה הספרותי? שאלתי את טל סגל, שמחזיק בתיק הגרפיטי של הבלוג, והוא אישר כי מדובר בשם אמיתי וזהו השיר היחיד שלה שפורסם עלי קיר.

אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת מָהִיר

יָכוֹל גַּם לִקְפֹּץ בָּאֲוִיר

אֲנִי יָכוֹל לְטַפֵּס

עַד צַמֶּרֶת הָעֵץ

וּלְהִתְנַדְנֵד בְּנַדְנֵדָה

עַד הָעֲנָנִים וּבַחֲזָרָה

אֲבָל כְּדֵי שֶׁזֶּה יַצְלִיחַ

כְּדֵי שֶׁזֶּה בֶּאֱמֶת יִקְרֶה

אֲנִי חַיָּב שֶׁאִמָּא

תָּבוֹא וְתִרְאֶה!

 

צילום: יוסי נובק

וברחוב אלנבי, באזור בית הכנסת הגדול, נמצא השיר הזה – פרי עטו של המתקרא 'דברים שלא אמרתי' – שמשלב את אמא עם תחילת עונת הרחצה והכרזותיהם של המצילים ברמקולים על ילדים שהלכו לאיבוד...

אלוהים, אלוהים

אמא מחכה לך

בסוכת ההצלה,

תודה.

צילום: איתמר לויתן

ולסיום, שיר של 'כתיבה תמרה', חברת 'אגודת משוררות הרחוב' (שעליה נרחיב בהזדמנות קרובה), שצויר על קיר בקריית המלאכה ליד סמטת המפעל:

מבועתת 

כמו אישה שנגעו בה יותר מדי

כמו אישה שלא נגעו בה מספיק

כמו ילדה שמחפשת אמא אבא

כמו כזו שנכוותה מאמא אבא

כמו משוררת אוחזת מילה

משוררת פוחדת בורחת ממילה

רוצה לעוף עד אליה

כמו כלום

כמו הכל

צילום: טל סגל

ארץ הקודש: כדור פורח בעזה, לוחמי הברית, טשולנט, מחאה ונאצה

א. חסמבה החרדית בקרבות רחוב בעזה

מחפשים מתנה מגניבה לחנוכה? הנה רעיון: ספר חינוכי ומרתק לילדים ולנכדים.

יוני גרוס שלח לי כמה תצלומים מספר הרפתקאות חרדי חדש, שרוכב גם הוא על גל ספרות מלחמת שבעה באוקטובר.

הכותב הוא אברהם אוחיון. אינני יודע אם זה שם אמיתי או שם עט. מה שבטוח, הוא כנראה בן דמותם החרדי של אבנר כרמלי ויגאל מוסינזון.

מעשה בכדור פורח, הנסחף אל עזה ונאלץ לנחות בסמטאותיה הבוערות. בכדור נמצאים ארבעה בחורי ישיבה ('יְשִׁיבְשֵׁרִים' בעגה החרדית החדשה; פעם היו קוראים להם סתם ישיבֶע-בּוּחֶערים). הכול קורה כמובן 'בין הזמנים', כדי שהתמימים לא יבטלו חלילה יום מלימוד התורה. 

ומי הם בני חבורת חסמבה החרדית? 

למרבית העניין הם באים 'מעולמות שונים', כלומר אחד תימני (יחיא חריפי), אחד ליטאי (שלומי שלגונוביץ'), אחד ספרדי (נסים בן בבא), ואחד חסיד (זלמן קפדניץ). ממש יחד שבטי ישראל. 

מלבד השמות האינפנטיליים, שספק אם יש כמותם בעולם, הרי – כפי שכתב לי יוני – 'זה שארבעתם יחד באותה קבוצה, זה הדבר הכי בדיוני בספר'...

ב. צדיק, ביצר הרע כבר נלחמת?

ואם מדברים בלוחמים גיבורים, שימו לב למודעה הבאה שהודבקה על קיר תחנת אוטובוס בבאר שבע.

צילום: שלמה בוסקילה

המודעה מבשרת על קבוצת תמיכה ('עזרה ראשונה'), המיועדת ל'גברים בלבד' שיש להם בעיה עם יצר הרע, לשון נקייה למחשבות (במקרה הטוב רק מחשבות) זרות בענייני מין. 'לוחמי הברית', משמע לוחמים על קדושת הברית – איבר המין הגברי – והדעת נותנת שמדובר במתמכרים לאוננות ('שפיכת זרע לבטלה').

אבל לא מדובר במתכונת המוכרת של אלכוהוליסטים אנונימיים (AA), שנפגשים יחד עם מנחה ומספרים לחבריהם בגילוי לב על התמכרויותיהם ועל ניסיונותיהם להיגמל. כאן, כמובן, הבושה גדולה יותר, ולכן מדובר בקבוצת ווטסאפ שבה אפשר להישאר אנונימי לגמרי.

ובקטנה, את סימן הנקודה רצוי לתת בצד שמאל, בסוף המשפט (לא שזה משנה משהו לעילגות)

ג. טשולנט לנשים בלי נשים

מודעת פרסום (תודה ליוחנן פלוטקין)

ומעניין לעניין באותו עניין.

בירושלים נפתחה צ'ולנטייה (ואולי 'צ'ונטיה'?) חדשה, שמיועדת רק לנשים, ורק בימי חמישי בערב. העניין המסחרי משקף כנראה צורך חברתי אמיתי של נשים חרדיות להיפגש, מעין פאב של נשים.

לכאורה בשורה זו הייתה צריכה למצוא את מקומה בבלוג במדור 'בורא מיני מזונות', שבו אנו משיחין בענייני אוכל ומסעדות. אבל הביטו שוב במודעה ושימו לב מי חסר בה. 

נכון, אין שם נשים! המודעה נפתחת במילים 'אתן על המפה', אבל על המפה יש רק צלחות וסכו"ם וסביב השולחן כיסאות ריקים. את מקומן של הנשים – המתבקש במקרה זה – ממלאים ייצוגים שלהן: תיקי יד שנושאות נשים, ומעין מלבוש נשי לא מזוהה (כיסוי ראש? צעיף? שמלה?). 

גם כאן, יצר הרע עובד שעות נוספות...

ד. תנועת המחאה

צילום: יואב אבניאון

ועוד באותו עניין של זימה ויצר הרע שמודחק ומתפרץ במקומות לא צפויים.

כתובת זו, שצולמה השבוע בשכונת מאה שערים, מדברת בעד עצמה. 

היום כבר לא מסתפקים בפשקוויל. המסר על הקיר עובר בקלות ובבהירות. אין צורך לגייס חתימות של רבנים וגדולי תורה. קח מברשת וצבע, חפש קיר פנוי ומרח את מה שיש לך לומר.

ה. מעשה בכתובת

צילום: טל סגל

ועוד כתובת, שונה אבל דומה.

טל סגל, כתב עונ"ש לענייני גרפיטי (בארץ ובחו"ל), נתקל בכתובת המאוסה הזו, שצוירה לא מכבר על חזית בית הכנסת 'רון ישרים', בשדרות וושינגטון בתל אביב (שכונת פלורנטין). כאילו לא די לנו בשנאת ישראל מבחוץ, שאנו זקוקים לתזכורת כזו גם אצלנו בבית.

'האם יש קשר בין הכתובת לבין בית הכנסת?', שאל אותי טל. עניתי שלמיטב הבנתי אין קשר, והנחתי שהכותב האלמוני ראה פיסת קיר פנויה וצייר עליה את כתובת הנאצה. במחשבה שנייה, אינני בטוח.

בין כך ובין כך, הכתובת כבר לא קיימת. טל הביא מברשת וצבע ודאג אישית למחוק את התועבה. 

עונ"ש בדרכים: נקודות ישראליות על מפת הזיכרון בפולין

כתב וצילם טל סגל

לאחרונה, במסגרת נסיעת עבודה לפולין, שהיתי זמן מה בלודז' ובגדנסק. פיניתי מעט זמן לחיפוש נקודות ישראליות על מפת הזיכרון העשירה של ארץ זו, וכהרגלי, פניתי אל קירות הערים, מחפש בהם שאריות של סיפורים.

בלודז', ממערב לוורשה, העיר השלישית בגודלה בפולין, גיליתי את עבודותיהם של שני אומני רחוב תל-אביבים ידועים, ניצן מינץ ובן זוגה המכונה דדה. ניצן כתבה בלודז' את השיר 'אל הרכיכות' בשתי שפות: בעברית ובפולנית. הטקסט בפולנית נקבע על שרידי חומת הגטו, ובעברית – על קירות המחסנים שבהם הפקידו יהודי העיר את רכושם לפני הגירוש. מחסנים אלה נמצאים כיום בשטחים פרטיים, משמשים בעיקר חניונים וכמעט חבויים מן העין.  

השיר על קירות שרידי מחסן שבו אוחסן רכוש יהודי (ul. Pasterska 23)

זה דבר השיר: 

אנחנו הרכיכות
חוזרים על גּחון
למַים העכורים שׁל ילדותנו.
אנחנו בּעלי המפרקים השבורים
חוזרים הביתה.
אנחנו בעלי העצמות הרכות
והגפיים המגוידים
עוד כמה צעדים
ואנחנו כבר שם.
אנחנו נמסים על האספלט
אנחנו וכסאות המחשב והמחשבים על גבינו.
אנחנו חדורי מטרה.
מאמץ אחרון לפני שהשמש שוקעת.

דדה, בן זוגה לחיים של ניצן – המתאר את עצמו כהלום קרב ו'מפורק' – יצר שני ציורים אופייניים לו: פלסטרים (אספלניות, בעברית יפה שאיש לא משתמש בה) וציפור המורכבת מחלקי צריפים. הפלסטר הפך לשם הבמה הרשמי שלו: Dede Bandaid (Band-Aid, כמילה אחת).

ul. Organizacji WiN 10

ul. Młynarska 15

דרך אגב, בני הזוג דדה וניצן הם גם שיזמו את קמפיין הפוסטרים למען החטופים ברחובות מנהטן. מסעם של השניים לניו יורק, המאבק על הצבת הפוסטרים וניסיונות ההשחתה וההסרה מהרחובות תועדו בסרט תלושים של הבמאי נמרוד שפירא (2024).

בלודז' מצאתי גם את כתובות הגרפיטי האנטישמיות היחידות שראיתי לאורך כל הביקור. היו שלוש כתובות: שתיים מהן מחוקות חלקית, והשלישית – זו שזכתה לטיפולי – עוד הייתה שלמה. בהתחלה לא הבנתי את המסר, עד שנזכרתי במילה הגרמנית Raus (החוצה). כאן שולב מגן דוד בכיתוב – שילוב מתוחכם ומצמרר. 

כתובת נוספת, יחידה במינה, מצאתי הרחק מהעיר, בראש מגדל תצפית על ציפורים באזור האגמים. גם כאן שולב מגן דוד בכיתוב, וגם כאן גוגל טרנסלייט אישר את חשדותיי (jebać בפולנית: לעזאזל). הכתובת לא הותירה מקום לספק, וטופלה על ידי בהתאם. 

נקודה ישראלית נוספת שמצאתי בפולין הייתה פסלו של האומן הישראלי פרנק מייסלר (2018-1925). מייסלר, יליד גדנסק (אז דנציג) נמנה עם ילדי ה'קינדר-טרנספורט', שניצלו ב-1939 משטחי גרמניה הנאצית והובאו לבריטניה – הוא היה אז בן עשר בלבד. הוא גדל באנגליה ועלה לארץ בשנת 1960.

את פסלו, המכונה 'הגירוש', הציב מייסלר בשנת 2009 ליד תחנת הרכבת, בדיוק במקום שבו נפרד מהוריו בפעם האחרונה. פסל נוסף שיצר, 'ההגעה', ניצב ליד תחנת הרכבת ברחוב ליברפול בלונדון.

האם הילד המנפנף לשלום הוא פרנק עצמו?

וקוריוז לסיום, שאינו קשור לכתובות קיר או פסלים אבל איכשהו קשור גם אלינו: סיפורו של הדוב ווֹייטֶק.

כידוע, מנחם בגין הגיע לארץ ישראל כחייל בצבא הפולני של גנרל אנדרס. צבא זה התפרסם בעיקר בזכות השתתפותו בקרבות המרים על כיבוש מונטה קאסינו באיטליה (1944). את שהותם בארץ – שאותה ניצלו חיילים יהודיים רבים לעריקה – הקדישו חיילי אנדרס בעיקר לאימונים, אך הותירו גם חותם מקומי: הם חרטו את שם מולדתם באחת ממערות בית גוברין, שיפצו מספר כנסיות בגליל ובירושלים, והיום ניצבת אנדרטה לזכרם בהר ציון.

אנדרטת הוקרה שבנו חיילי צבא אנדרס בכנסיה הפרנציסקנית בטבריה (צילום: דנצ'ו ארנון)

לצד החיילים הגיע לארץ גם דוב סורי יתום, גור צעיר שאומץ כחיית מחמד וקיבל את השם ווייטק (Wojtek) – 'הלוחם החייכן'. עם הזמן הפך ווייטק לקמע הרשמי של היחידה. הוא חי עם החיילים באוהלים ובמשאיות, למד להצדיע ואף לשאת פגזי ארטילריה. בזכות כוחו הפיזי המרשים הצליח להעביר כמויות גדולות של פגזים במהירות, ובמהלך הקרב על מונטה קאסינו סייע באופן משמעותי להובלת תחמושת בקצב שלא נצפה קודם לכן.

ווייטק עם חייל פולני, 1942 (ויקימדיה)

כאות הוקרה על תרומתו, אישר המטה הצבאי לשנות את סמל היחידה לדוב הנושא פגז. ווייטק קיבל צל״ש על שירותו ועל אומץ הלב שהפגין, ואף הועלה לדרגת רב״ט. לאחר 'שחרורו' מהצבא הפולני נמסר ווייטק לגן החיות של אדינבורו, שם חי עד מותו בשנת 1963 והוא בן 21 (כנראה).

כיום מונצח ווייטק בכמה פסלים בסקוטלנד ובפולין ובסרט תיעודי שהופק עליו. מומלץ לצפות בכתבה של ערוץ 12 על סיפורו המיוחד. שימו לב מי המגיש…

בעיירת הנופש סופוט (Sopot), בין הערים גדנסק וגדיניה, ניצב פסל ברונזה לזכרו של ווייטק. הפַּסָּל, פאוול ססין (Paweł Sasin), הלביש את הדוב, במדי הקיץ של חיילי אנדרס והושיב אותו על ארגז תחמושת. הפסל נחשף ב-1 בספטמבר 2019 – יום השנה השמונים לפרוץ המלחמה, לא רחוק מהמקום שבו נורו היריות הראשונות. מישהו עטף את זרועו של הדב בדגל פולין בצבעי לבן-אדום.

________________________________________

טל סגל הוא מורה דרך ומומחה לגרפיטי  tal.segal2@gmail.com

מִשׁוּט בארץ: אל הר ה', אל כנסיית המולד, חומת מגן, הטרדת דלת ואפליה מתקנת

א. אל הר בית ה'

צילום: יאיר פז

במדינה הלא-שפויה-לגמרי שלנו הכול יכול להיות. גם זה.

ברחבי השטחים צצו לאחרונה שלטים כאלה, המתחזים להיות רשמיים, שמפנים אל הר בית ה'. אם אינכם יודעים היכן נמצא ההר הזה, יש גם סימול מצוייר שלו – בית המקדש. לא ברור מי עומד מאחורי יוזמה זו, אך אפשר לנחש שמדובר בחוגים משיחיים, שרעיון העלייה לבית המקדש הוא בנפשם. משרד התחבורה אינו ממהר להסיר את השלטים הללו.

יאיר פז, שצילם את השילוט באזור גוש עציון, תהה בינו לבין עצמו אם גם הרכב הפלסטיני, שנקלע במקרה למסגרת הצילום, עושה את דרכו לבית ה'...

יאיר, שחיבר מחקר מעניין שכותרתו 'האוניברסיטה העברית כמקדש חדש', ציין כי מייסדי האוניברסיטה העברית בהר הצופים (1925) ראו במוסד החדש שהקימו תחליף ראוי לבית המקדש שחרב. את הפסוק 'וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם' (ישעיהו, ב 2), הם פירשו כלפי הר הצופים ולא כלפי הר הבית 'הנמוך'.

ב. כנסיית המולד פינת המגיד ממזריץ'

מפות גוגל (הקלקה על התמונה תגדיל אותה)

מי שחושב שאפשר לסמוך במאה אחוז על המפות של גוגל מוזמן לעשות את דרכו מירושלים לכנסיית המולד בבית לחם (לא שזה אפשרי ומומלץ, אבל נסיעה על המפה היא בטוחה לחלוטין).

זאב קינן עשה כך וגילה להפתעתו שהכביש הראשי המוליך לכנסייה נקרא 'המגיד ממזריץ'...

מפות גוגל

האם מישהו מקוראינו יכול להסביר את הנס הזה?

ג. לא ילמדו עוד מלחמה

צילומים: טובה הרצל

בגבול הצפון, ליד מושב שתולה שבגליל המערבי, בנו גדר חדשה, קצת יותר מסיבית ורצינית מקודמתה. את החומה הקודמת, על מגוון ציוריה וכתובות הגרפיטי שעיטרו אותה – פרי של פרויקט ציורים בינלאומי – השאירו כשהייתה. זה נחמד אבל לפעמים קצת ביזארי... 

וכך, בחוסר התחשבות משווע, עברו הפסוקים המופלאים של נבואת השלום של ישעיהו סוג של התעללות גרפית. ואולי זו דרך לבטא את חוסר האמון בהיתכנותה של נבואה זו בימינו, שעליה יעידו יותר מכול סימני היריות הרבים שעל קיר המגן. 

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

ד. דלת מוטרדת

מרכז רבין, תל אביב (צילום: עמי צורן)

מה בדיוק מטריד את מנוחת דלת המעלית? כבר עסקנו כאן פעם בצירוף המשונה הזה, שלא ברור כיצד נולד ומה משמעותו המדויקת. 

בירושלים, לא מסתפקים בהטרדת הדלת, אלא עושים זאת בהפוך...

הגן הטכנולוגי במלחה (צילום: זאב קינן)

ה. אפליה מתקנת

באצטדיון טדי בירושלים עושים כבוד לנשים.

צילום: יריב שיזף