מִשׁוּט בארץ: פינק, אשת חיִל, הסטודיו והמתפרה, מוזיקה גרועה

א. זוכרים את פינק

ענבר הימן (2023-1996)

השבוע ניזכר באומנית הגרפיטי ענבר הימן, שכינתה את עצמה PINK ונרצחה בפסטיבל נובה. גופתה של ענבר נחטפה לעזה ולבסוף הושבה לקבר ישראל. 

בדיוק לפני שנתיים, ב-9 באוקטובר 2024, הקדשנו לה כאן מאמר מיוחד שכתב טל סגל, 'מי זאת פינק? לזכרה של ענבר הימן'. 

ליד תחנת הרכבת פתח תקווה-סגולה, מתחת לכביש 40, יש מעבר להולכי רגל. על הבטון החשוף יש גרפיטי ולידו שלט של עיריית פתח תקווה, שמציין כי ציור זה זה נעשה על ידי ענבר הימן, שגופתה נחטפה לעזה והושבה. בין צמחיית מעזבה לשלטים עייפים של חברות גז ותקשורת, ספק אם רבים מהעוברים ושבים, שממהרים להימלט מחום היום, שמים לב לנקודת הזיכרון הזאת.

הנה נתקן זאת במשהו: 

צילום: יוחנן פלוטקין

על השלט נכתב:

ב. אשת חיִל מי ימצא? 

ואם באשת חיל פתח-תקוואית עסקינן...

לפני כמה שנים (24 בינואר 2023) שמחתי לפרסם בבלוג על דבר קיומה של כיכר 'אשת חיל' אשר באָזוֹר. וכך כתבתי שם:

משתלם להיות אישה באָזוֹר.

נשות המועצה המקומית אָזוֹר (ליד חולון) זוכות ליחס מיוחד, כולן ביחד וכל אחת לחוד. הכיכר שבכניסה למועצה המקומית נקראת 'כיכר אשת חיִל'. 

על לוח ההקדשה מצוטט הפסוק הידוע 'אשת חיל מי ימצא' (משלי, לא 10), ועל זה נוסף: 'תושבת אזור היקרה, כיכר זו מוקדשת לך'.

צילום: יוחנן פלוטקין

והנה, מאז נודע הדבר התברר לי שיש לפחות עוד שתי ערים בישראל עם כיכר בשם דומה.

כך, למשל, 'כיכר אשת חיל' בעיר הגדולה פתח תקווה (רחוב רוטשילד פינת גד מכנס), שמוקדשת 'לכבודן של נשות פתח תקווה לדורותיהן'.

צילום: יהושע לביא

'על פי מסורת מקומית שאני לא מתחייב לה', כתב לי יהושע לביא שצילם, 'כאן עמדה תחנת כיבוי האש שנשרפה...'

מתברר שכיכר 'אשת חיל' יש גם באשדוד, על כביש הטיילת במפגש עם רחוב מקס נורדאו. היא נחנכה בחודש יולי 2023, ובמרכזה ניצב פסל מעניין שפיסל אדם כץ.

לבקשתי יצא יצחק לב האשדודי וצילם את הכיכר במלוא הודה:

צילום: יצחק לב (הקלקה על התמונה תגדיל אותה)

על הדשא (המלאכותי?) מתנוסס שלט שעליו כתוב בפשטות 'כיכר אשת חיל'. בצד השני של הכיכר נמצא שלט נוסף, וממנו מתברר כי הכיכר נקראת על שם אשת חיל ספציפית: אווה-דניאל (אביבה) איטח, 'חולמת ומגשימה, טבעית ואמיתית'. משפחתה היא שתרמה לבניית הכיכר ולהקמת הפסל, וכך זכתה המנוחה לכיכר לזִכרה.

בהודעה הרשמית של העירייה, שהתפרסמה לאחר חנוכת הכיכר ב-2023, נכתב שאומנם הכיכר היא לזכרה של אווה-אביבה איטח, אבל בה בעת היא גם 'מעלה על נס את הכבוד וההערכה לנשות אשדוד [...] אות הוקרה והערכה לכל הנשים בעיר אשר שותפות בבניינה ושגשוגה של אשדוד, מיום הקמתה ובכל שטחי החיים'. 

שלט ההסבר המקורי כבר דהוי וקריא בקושי, אך במרשתת מצאנו את השילוט המקורי:

אשדודנט

ג. תופרת אני ותופרת

צילום: טובה הרצל

על הקיר שברחוב שלומציון המלכה 7 בירושלים, בגובה קומת אדם, אפשר לעבור על פני יוזמת זיכרון פרטית, נוגעת ללב בפשטותה, שמנציחה את פועלם של אורי ושרה מיכאלי. אורי היה מורה ירושלמי ידוע לחינוך גופני, ואימו שרה – 'תופרת אני ותופרת'...

בו אחר של שרה, אמנון, נפל במלחמת העצמאות. הוא היה בין לוחמי שיירת הל"ה, בן 17 בלבד במותו.

מעט מידע על אורי מצאתי כאן. 

ד. סכסוכי שכנים?

צילום: איתמר לויתן

נפלתם על שכנים שמשמיעים מוזיקה בקולי קולות, ועוד מוזיקה מהסוג שלא ממש אהוב עליכם? לא חייבים להסתכסך איתם, ואפשר לרמוז להם בעדינות מה דעתכם.

זה מה שראינו השבוע על קיר מקירות שכונת כרם התימנים בתל אביב.

קבורה ראויה: קריאה בשיר 'מַסָּע לֵילִי' של אריה סיון

'את כולם' – קריאה להשבת החטופים והנעדרים. חיפה, דצמבר 2024

מאת שלמה הרציג

טרם בשלה העת לסיכומי טבח שבעה באוקטובר 2023 והזוועות בגוף ובנפש שחוו קורבנותיה הרבים של אותה 'שמחת תורה'. אחת התופעות המרשימות והמרגשות שנכרכו באירועי השבת השחורה הייתה המאבק העיקש של החברה הישראלית (ברובה) למען השבתם של החטופים, ולא רק של החיים אלא גם של המתים. החטופים לשיקום, והמתים לקבורה ראויה במדינתם – זו הייתה הסיסמה שליוותה את הדרישה להשבת כל החללים ארצה עוד בטרם הסתיימה המערכה. הקבורה המכובדת לנופלים ולנרצחים נתפסת ביהדות כחובה הלכתית וכעיקרון מוסרי, אך יש לה שורשים עמוקים גם במורשת ההומניסטית של תרבות המערב.

כדי לעמוד על עומק המסירות כלפי החללים שהוחזקו בידי האויב, די להיזכר בנסיבות נפילתו בקרב של רס"ר (במיל') גל איזנקוט, שנפגע ממטען צד בעת שיחידתו עסקה בניסיונות חילוץ של גופות חטופים בעזה, או במאמצים האנושיים והלוגיסטיים האדירים שהושקעו בהחזרתו של החלל-החטוף האחרון סמ"ר רן גואילי. לכך יש להוסיף את היחס הייחודי כלפי החלל-החטוף ה'ותיק' סגן הדר גולדין, מגיבורי מבצע צוק איתן. אלפי אזרחים ליוו את מאבק משפחתו במשך למעלה מ-11 השנים שנדרשו למדינת ישראל כדי להחזירו לקבורה ראויה. רק בשבוע שעבר נודע לנו על הניסיון ההרואי של צה"ל להשיב ארצה מלבנון את שרידי גופתו של הנווט השבוי רון ארד, שנעלם לפני כ-38 שנה. לצערנו המאמצים כשלו, ולשמחתנו איש מחיילינו לא נפצע. מבחינה זו בלטה תגובתה המוסרית האצילה של אלמנתו תמי ארד, שהפצירה בראש הממשלה לא לסכן עוד חיי חיילים למען מטרה זו, חשובה ככל שתהיה.

והנה, לצד השמירה על כבוד המת אנו מוצאים, בכל הדתות והתרבויות, כולל אצלנו, גם גילויים קשים של ביזוי חללי מלחמה, בדרך כלל כאקט מובהק של נקמה. כזה הוא, למשל, הסיפור התנ"כי על התעללות הפלשתים בגופתו של המלך שאול (שמואל א, פרק לא). ומן הצד האחר, זכורה נבואת ירמיהו על קבורת החמור הבזויה הצפויה ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה, בשל חטאיו המוסריים הכבדים: 'קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם' (ירמיהו, כב 19). 

נוכחותם של שני צידי המטבע – כיבוד חללי המלחמה מהצד 'שלנו', וביזוים של חללי האויב – נחשפת גם ביצירות המופת הקלאסיות מן העת העתיקה. באפוס הידוע איליאדה להומרוס מסופר על התעללותו של אכילס, הגיבור היווני, בגופתו של הקטור הטרויאני שאותו הרג בדו-קרב. לאחר ניצחונו גרר אכילס את גופת המת במרכבתו סביב טרויה, נקמה על הרג חברו פאטרוקלוס. אך בהמשך, לנוכח סבלו הנורא של האב השכול פריאמוס, מלך טרויה, התרכך אכילס ושחרר את גופת בנו לקבורה. בטרגדיה אנטיגונה לסופוקלס הופכת סוגיית הקבורה של חללי המלחמה למכשיר פוליטי בידי השליט, כדי לבצר את שלטונו בעיר. על פי המחזה, נלחמו שני בניו של אדיפוס, אתאוקלס ופולינייקס זה בזה על השלטון בתֵבַּאי. בקרב ביניהם נפלו שניהם, איש בחרב אחיו. קריאון, אחי המלכה יוקסטה, שעלה למלוכה לאחר מותם, הכריז על הראשון נאמן העיר שייקבר בפאר ובהדר, ועל האחר בוגד שאסור לקוברו ויש להפקיר את גופתו מאכל לכלבים ולעופות השמים. אנטיגונה, אחותם האמיצה של שני החללים, סירבה להישמע לצו המלך, למרות גזר דין המוות שבצידו, ובשם 'צו הָאֵלים' סיכנה את חייה וקברה בחשאי את אחיה.  

ניקוס ליטראס, 'אנטיגונה וגופת פולינייקס', 1865 (ויקימדיה)

ובספרות העברית? ב-20 בפברואר 1948 פרסם המשורר אריה סיון (2015-1929) – עדיין תחת שמו המקורי אריה בומשטיין – בעיתון דבר את שירו הראשון בכתובים. זה היה שיר ארוך, בשם 'מַסָּע לֵילִי', ולימים שיחזר סיון את נסיבות כתיבתו: 

הייתי אז ב'הכשרה מגויסת' בקיבוץ מעוז חיים. ממזרח התרוממו הרי הגלעד, וממערב – העיר (הערבית) בית שאן. המקום, על הקשריו המקראיים, והזמן – ראשית מלחמת העצמאות – חילצו ממני, בלי כוונה ותכנון, בלדה ארוכה בשם 'מסע לילי', שעניינה החזרת גופתו של המלך שאול בידי אנשי יבש גלעד מחומת בית שאן, עליה הוקיעו אותה הפלשתים. הבלדה נסתיימה בשאלה: 'הישובו יגיעו אותם הימים, ימי מלכותו של דויד?'  

כדי לשמח את הוריי בתל אביב שלחתי את השיר לעיתון דבר: באותם הימים היה בו מדור בשם 'על החומה' ובו נדפסו דברים מפרי עטם של מגויסי היישוב העברי. עורך המדור קיצץ את השיר כדי מחציתו, ואת הנותר הדפיס, להפתעתם של הורי ושל חברי להכשרה. אשר לי, עצם כתיבתו של השיר הפתיעה אותי יותר מפרסומו. 

('עִם הספר', ערבון: מבחר, 1997-1957, הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 267)

עורך המדור הספרותי בדבר באותן שנים היה דב סדן (שטוק), ויש להניח שידו הייתה בקיצוץ מחצית השיר. מה היה כתוב באותה מחצית? אין לדעת וזכרה לא נשמר בשום מקום.

אריה סיון (צילום: מוטי קיקיון; ויקיפדיה)

לפני שנדון בשיר עצמו, נחזור לסיפור המקראי שעליו הוא מתבסס. 

למרות נבואתו הקשה של שמואל, ששמע שאול בביקורו אצל בעלת האוב מעין דור, הוא יוצא עם בניו בראש מחנה ישראל למלחמה בפלשתים, וכצפוי צבאו ניגף בפניהם. שאול חשש מאוד מהיחס הצפוי לו אם ייפול בידי הפלשתים ולכן ביקש מנושא כליו שיהרגוֹ, ומשזה סירב נפל בעצמו על חרבו ומת: 

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדׇקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי. וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד. וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ (שמואל א, לא 4).

ואכן, גופתו של שאול עברה התעללות קשה: 

וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁטוּ אֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם. וַיָּשִׂימוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן (שם, 10-9).

אלא שדווקא התרחשות מחרידה זו היא שהולידה את מעשה הגבורה וההקרבה המרגש של אנשי יבש גלעד. וכך מסופר בהמשך:

וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל. וַיָּקוּמוּ כׇּל אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כׇל הַלַּיְלָה וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם. וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים (שם, 13-11).

על כך הודה להם דוד המלך, יורשו של שאול, במילים חמות (גם אם עמדו מאחורי דבריו מניעים פוליטיים מובהקים):

וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: בְּרֻכִים אַתֶּם לַיהֹוָה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ (שמואל ב, ב 5).

גוסטב דורה, אנשי יבש גלעד מורידים את גופות שאול ובניו מחומת בית שאן, 1866 (ויקימדיה)

כאמור, על בסיס הסיפור המקראי הזה כתב אריה סיון, שהיה אז בהכשרה המגויסת של הפלמ"ח בקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן, את 'מַסָּע לֵילִי', והריהו לפניכם בהדפסתו הראשונה בעיתון. השיר מעולם לא פורסם שוב ולא כונס באחד מספריו:

דבר, 20 בפברואר 1948, עמ' 4

לכאורה מדובר בשיר פשוט, בן שישה בתים סימטריים ומחורזים, המערֵב בין לשון המקרא לבין לשון השירה בת הזמן. בניגוד לציפיות שכותרתו מעוררת – מסע של יחידה צבאית פלמ"חאית – מוקדו התֵמָטִי של השיר, לפחות לכאורה, איננו בהווה, דהיינו ראשיתה של מלחמת העצמאות, אלא באירוע דרמטי מן העבר הקדום. בשיר, כבתנ"ך, פועלים הלוחמים לא למען מטרה צבאית מובהקת, אלא כדי להביא לקבורה את גופת המלך שעמד בראש צבאו ונפל בקרב. 

אך מה החידוש בשיר המשחזר לכאורה את מה שכבר סיפר לנו המחבר המקראי בדרכו המופלאה? קריאה מעמיקה בשיר מראה כי יש בו יותר מרובד משמעות אחד, המוסיף על המסופר בתנ"ך ומרחיב את יריעתו.

הלוחמים, 'אַנְשֵׁי חַיִל, בְּנֵי הַגִּלְעָד' (בית ד), שיצאו למסע נועז, מתוארים כמי שפעלו כל הלילה בעורף האויב כיחידת סיור ערמומית ('בֵּינוֹת מַחֲנוֹתָיו שֶׁל אוֹיֵב הִתְחַמְּקוּ'). הם פעלו כך כדי להציל את גופתו של מלכם, ש'בִּידֵי צוֹרְרִים נִטְּמְאָה' (בית ב). השיר יוצר אנלוגיה ובלבול זמנים מודע בין אכזריות הפלשתים שהתעללו בגופות שאול ובניו, לבין אירועי מלחמת השחרור, ובראשם סיפורה של שיירת הל"ה. 35 אנשי הפלמ"ח בפיקודו של דני מס, שהיו בדרכם ליישובי גוש עציון, נהרגו בידי תושבי הכפרים הערביים הסמוכים, שנוסף על כך התעללו בגופות. הקרב הזה, שהתפרסם מאוד באותם ימים, נערך ביום שישי, 16 בינואר 1948, ותוצאותיו הקשות התפרסמו ביום ראשון שלאחריו (18 בינואר). החללים הובאו לקבורה זמנית בכפר עציון ביום שני, ח' בשבט תש"ח (19 בינואר). בדיוק חודש אחר כך נדפס שירו של סיון.

טקס קבורתם של חללי שיירת הל"ה בכפר עציון (הספרנים)

החיבור שעשה סיון בשירו, בין סיום ימי מלכות שאול לבין ראשית ימי מלכות דוד, איננו מקרי. כך הוא מבקש לכונן בעקיפין את זהותו של היהודי החדש בהווה כמי שלוחם על ארצו וכובש אותה. מנקודת מבט זו נושא השיר פאתוס לאומי אופייני לתקופה. זאת ועוד, השאלות המוצעות בשיר – שאלת הנחלים הצופים במסע הלילי: 'הֵן רָאִינוּ כָּזֹאת – אֵימָתַי?', והשאלה שבה מסתיים השיר: 'אָמְנָם יָשׁוּבוּ כְּקֶדֶם הַיָּמִים / יְמֵי מַלְכוּתוֹ שֶׁל דָּוִד?' – שולחות את הקוראים לתפיסות זמן הנהוגות בחברות שבטיות קדומות, ולפיהן משמעות הקיום האנושי וטיב המציאוּת, נקבעות על פי יחסן למרחב מיתי-ארכיטיפי, שהזמן בו הוא לעולם מחזורי-מעגלי, והמעגליות היא שמעניקה לו את משמעותו. במובן זה, הזמן ב'מַסָּע לֵילִי' הוא זמן מחזורי מובהק, שמטעין את השיר בממד כמו-נבואי הצופה פני עתיד. טבח שבעה באוקטובר והמאבק הארוך להשבת גופות החללים היו אירועים כאלה. 

גם האתרים הנזכרים בשיר – יבש גלעד שממזרח לנהר הירדן ונהר הירדן עצמו, עמק בית שאן נוכח הרי גלעד – כמקומות מיתיים של התיישבות וביטחון המקושרים לנרטיב הציוני, הם טיפוסיים לשירת מלחמת העצמאות, זו המחברת בין תנ"ך, היסטוריה ולאומיות עברית חדשה. לא בכדי כינה המשורר את אנשי יבש גלעד: 'כִּתַּת חַיָּלִים עִבְרִיִּים' (בית ה), גם אם במקביל הוא מעניק לנחל ולמעיין שבעמק בית שאן את שמם הערבי 'מַנְשִׁיָּה וּבַלְעָא' (בית ו).

נוף בהרי גלעד (צילום: David Bjorgen, ויקימדיה)

באחת, השיר 'מַסָּע לֵילִי' יוצר חיבור בין שני אתוסים רבי עוצמה המונחים בבסיס הזהות המקומית המתחדשת בארץ ישראל: אתוס הגבורה והמאבק לעצמאות מכאן, ואתוס הרֵעות, שהשבת החללים לקבורה היא חלק חשוב בו, מכאן.

______________________________________

ד"ר שלמה הרציג הוא מרצה לספרות ולתרבות shlomozo@bezeqint.net

ארץ הקודש: כדור פורח בעזה, לוחמי הברית, טשולנט, מחאה ונאצה

א. חסמבה החרדית בקרבות רחוב בעזה

מחפשים מתנה מגניבה לחנוכה? הנה רעיון: ספר חינוכי ומרתק לילדים ולנכדים.

יוני גרוס שלח לי כמה תצלומים מספר הרפתקאות חרדי חדש, שרוכב גם הוא על גל ספרות מלחמת שבעה באוקטובר.

הכותב הוא אברהם אוחיון. אינני יודע אם זה שם אמיתי או שם עט. מה שבטוח, הוא כנראה בן דמותם החרדי של אבנר כרמלי ויגאל מוסינזון.

מעשה בכדור פורח, הנסחף אל עזה ונאלץ לנחות בסמטאותיה הבוערות. בכדור נמצאים ארבעה בחורי ישיבה ('יְשִׁיבְשֵׁרִים' בעגה החרדית החדשה; פעם היו קוראים להם סתם ישיבֶע-בּוּחֶערים). הכול קורה כמובן 'בין הזמנים', כדי שהתמימים לא יבטלו חלילה יום מלימוד התורה. 

ומי הם בני חבורת חסמבה החרדית? 

למרבית העניין הם באים 'מעולמות שונים', כלומר אחד תימני (יחיא חריפי), אחד ליטאי (שלומי שלגונוביץ'), אחד ספרדי (נסים בן בבא), ואחד חסיד (זלמן קפדניץ). ממש יחד שבטי ישראל. 

מלבד השמות האינפנטיליים, שספק אם יש כמותם בעולם, הרי – כפי שכתב לי יוני – 'זה שארבעתם יחד באותה קבוצה, זה הדבר הכי בדיוני בספר'...

ב. צדיק, ביצר הרע כבר נלחמת?

ואם מדברים בלוחמים גיבורים, שימו לב למודעה הבאה שהודבקה על קיר תחנת אוטובוס בבאר שבע.

צילום: שלמה בוסקילה

המודעה מבשרת על קבוצת תמיכה ('עזרה ראשונה'), המיועדת ל'גברים בלבד' שיש להם בעיה עם יצר הרע, לשון נקייה למחשבות (במקרה הטוב רק מחשבות) זרות בענייני מין. 'לוחמי הברית', משמע לוחמים על קדושת הברית – איבר המין הגברי – והדעת נותנת שמדובר במתמכרים לאוננות ('שפיכת זרע לבטלה').

אבל לא מדובר במתכונת המוכרת של אלכוהוליסטים אנונימיים (AA), שנפגשים יחד עם מנחה ומספרים לחבריהם בגילוי לב על התמכרויותיהם ועל ניסיונותיהם להיגמל. כאן, כמובן, הבושה גדולה יותר, ולכן מדובר בקבוצת ווטסאפ שבה אפשר להישאר אנונימי לגמרי.

ובקטנה, את סימן הנקודה רצוי לתת בצד שמאל, בסוף המשפט (לא שזה משנה משהו לעילגות)

ג. טשולנט לנשים בלי נשים

מודעת פרסום (תודה ליוחנן פלוטקין)

ומעניין לעניין באותו עניין.

בירושלים נפתחה צ'ולנטייה (ואולי 'צ'ונטיה'?) חדשה, שמיועדת רק לנשים, ורק בימי חמישי בערב. העניין המסחרי משקף כנראה צורך חברתי אמיתי של נשים חרדיות להיפגש, מעין פאב של נשים.

לכאורה בשורה זו הייתה צריכה למצוא את מקומה בבלוג במדור 'בורא מיני מזונות', שבו אנו משיחין בענייני אוכל ומסעדות. אבל הביטו שוב במודעה ושימו לב מי חסר בה. 

נכון, אין שם נשים! המודעה נפתחת במילים 'אתן על המפה', אבל על המפה יש רק צלחות וסכו"ם וסביב השולחן כיסאות ריקים. את מקומן של הנשים – המתבקש במקרה זה – ממלאים ייצוגים שלהן: תיקי יד שנושאות נשים, ומעין מלבוש נשי לא מזוהה (כיסוי ראש? צעיף? שמלה?). 

גם כאן, יצר הרע עובד שעות נוספות...

ד. תנועת המחאה

צילום: יואב אבניאון

ועוד באותו עניין של זימה ויצר הרע שמודחק ומתפרץ במקומות לא צפויים.

כתובת זו, שצולמה השבוע בשכונת מאה שערים, מדברת בעד עצמה. 

היום כבר לא מסתפקים בפשקוויל. המסר על הקיר עובר בקלות ובבהירות. אין צורך לגייס חתימות של רבנים וגדולי תורה. קח מברשת וצבע, חפש קיר פנוי ומרח את מה שיש לך לומר.

ה. מעשה בכתובת

צילום: טל סגל

ועוד כתובת, שונה אבל דומה.

טל סגל, כתב עונ"ש לענייני גרפיטי (בארץ ובחו"ל), נתקל בכתובת המאוסה הזו, שצוירה לא מכבר על חזית בית הכנסת 'רון ישרים', בשדרות וושינגטון בתל אביב (שכונת פלורנטין). כאילו לא די לנו בשנאת ישראל מבחוץ, שאנו זקוקים לתזכורת כזו גם אצלנו בבית.

'האם יש קשר בין הכתובת לבין בית הכנסת?', שאל אותי טל. עניתי שלמיטב הבנתי אין קשר, והנחתי שהכותב האלמוני ראה פיסת קיר פנויה וצייר עליה את כתובת הנאצה. במחשבה שנייה, אינני בטוח.

בין כך ובין כך, הכתובת כבר לא קיימת. טל הביא מברשת וצבע ודאג אישית למחוק את התועבה. 

סיפורי רחובות: נחל עוז, יובל הליבני, המעגל והמחשב

א. נחל עוז

בנתניה יש רחוב ושמו 'נחל עוז', על שם הקיבוץ ב'עוטף עזה' שהוקם ב-1951 ואכן היה היאחזות הנח"ל הראשונה. ב-2021 צולם השלט:

צילום: אדיר בנימיני (ויקימדיה)

אך להוותנו, לאחרונה הוחלף השלט ועודכן.

בטבח שבעה באוקטובר נרצחו בקיבוץ נחל עוז 16 אנשים (כולל שני עובדים זרים), ועוד שמונה נחטפו ועדיין נמצאים בשבי החמאס. חמישה מלוחמי צה"ל נהרגו בלחימה בשטח הקיבוץ.

צילום: דותן גורן

כל הכבוד למחלקת השילוט של העירייה על העדכון המתבקש, ובכל זאת כמה הערות קטנוניות:

1. אין כזה דבר 'הנגב המערבי' (זו טעות מאוד נפוצה!), כמו שאין נגב מזרחי או צפוני. יש מערב הנגב.

2. בעברית נהוג להשתמש בנקודות.

 

ב. שביל יובל הליבני

צילום: איתמר לויתן

טבח שבעה באוקטובר, שהתגלגל למלחמת 'חרבות ברזל' ולמבצע 'מרכבות גדעון', שבו אנו עדיין נמצאים, כבר מונצח גם ברחובות על שם חיילים שנפלו. אפשר להניח בצער שזו רק ההתחלה.

ברמת גן נקרא שביל על שמו של סרן יובל הליבני, שנפל ב-9 באוקטובר 2023. יובל, שגדל והתחנך במושב משגב דב ובתיכון האזורי בקיבוץ גבעת ברנר, נפל בקרב על שדרות. הוא, בת זוגו עמית ובנו יונתן בן השנתיים גרו ברמת גן.

יובל, עמית ויונתן (סטטוסים מצייצים)

יהי זכרו ברוך עם שאר גיבורי עמנו שמסרו נפשם על הגנת המולדת.

ג. לרבע את המעגל

ברמת גן יש רחוב ושמו 'המעגל'. עוברים ושבים שאינם טורחים לקרוא את ההסבר יחשבו לתומם שאולי נקרא השם לכבודו של חוני המעגל ושמא מדובר ברחוב מעגלי, ולא כך ולא כך. על פי ההסבר מדובר בכלל בראשי תיבות של אגודה שיתופית שהקימו עולים מביאליסטוק, ראשי תיבות של משקי עזר גנים למופת.

תמיד נחמד ללמוד משהו חדש!

צילום: איתמר לויתן

אף פעם לא שמעתי על האגודה הזו וניסיתי למצוא מידע עליה.

ובכן, ב-1917 ראה אור בוורשה קונטרס בן כארבעים עמודים ושמו: אגודה ליסוד מושב ועיר גנים למופת בארץ ישראל (מעג"ל): געזעלשאַפֿט צו גרינדען אַ מוסטער-האַפֿטען קאָלאָניע מיט אַ גאָרטען-שטאָדט אין ארץ-ישראל. 

בספר יש תיאור מפורט בעברית וביידיש של אגודת מעג"ל, מטרותיה ותקנותיה (שתורגמו גם לפולנית). הוא שמור בספרייה הלאומית, סרוק ונגיש לקריאה ולהורדה.

האגודה הוקמה על ידי אגודה אחרת, ששמה 'בני ציון', שמרכזה היה בוורשה ובראשה עמד הרופא והפעיל הציוני ד"ר ט'[וביה] הינדס. ככל שקראתי אין בתקנות שום התייחסות מיוחדת לביאליסטוק, והקריאה הופנתה לכל מי שמעונין להצטרף לאגודה החדשה ומוכן לחתום על תקנותיה ולשלם את מה שנדרש.

בתחילת הספר יש מפה מעניינת ביידיש של ארץ ישראל והארצות שסביבה ב-1917. מעניין ששום מושבה לא צויינה על המפה, וגם לא תל אביב... אתם מוזמנים להשתעשע בפענוח המקומות.

ד. מהו מחשב?

צילום: מנחם רוזנברג

ככל הידוע לי, נתניה היא העיר היחידה בארץ שיש בה רחוב על שם המחשב או לכבוד הדבר ששינה את חיי האנושות, ומבחינה זו כל הכבוד על החדשנות והעדכניות. אבל איך בדיוק מתארים בתמציתיות את המחשב, זה שיש לכל אחד מאיתנו בבית ובמשרד, שולחני או נייד, ויש גם מחשבי-על למדינות, לצבאות, לחברות ענק?

אני לא בטוח שההגדרה הנתנייתית היא הנכונה, המדויקת והמקיפה. 

יש לכם רעיון טוב יותר? 

קיר החטופים

כותב המאמר מרסס

כתב וצילם טל סגל

במסגרת יזמוּת נדל"ן בתל אביב הוקם ברחוב גאולה 42 (ליד רחוב אלנבי) קיר בטיחות שעוטף את הבניין – קיר לבן, חלק ומזמין (ובהזדמנות זו, כבוד ויקר ליזם אבנר גלעד, שמתמחה בתחום השימור והשחזור ומשתף פעולה ברצון עם אומנויות הרחוב). היה ברור שהקיר הטרי ייפול כטרף קל לבני נוער שמקשקשים על הקירות בתל אביב, וזה אכן מה שקרה כבר בלילה הראשון.

במקום הקשקושים הרגילים, חסרי המובן והטעם, חשבתי שאפשר לנצל את ההזדמנות וליצור משהו אחר. החלטתי להקדיש את הקיר לחטופים במחילות עזה ולאצור תערוכה של כעשרה ציורים ושירים שיוקדשו להם. מניסיוני, לציירי הרחוב הצעירים יש בדרך כלל כבוד ליצירות מסוג זה והן נשמרות לאורך זמן ללא חבלה.

ניצלתי אפוא את קשריי בעולמות הגרפיטי הישראלי ושכנעתי עשרה אמנים מובילים שיקשטו את הקיר במחווה לחטופים. כבר בלילה הראשון להצבת המיצג עמדתי על טעותי כשילד בן 13 חיבל בציורים. הילד אותר בקלות והכללים הבלתי כתובים של עולם הגרפיטי הוסברו לו באדיבות. הנה הציור שנהרס, אך בהמשך תוקן. 

הקלקה על התמונות בפוסט תגדיל אותן לצפייה נוחה

ציור זה הוקדש בעיקרו לענבר הימן ('פינק'), שרשימה מיוחדת עליה פורסמה בבלוג עונג שבת לפני מספר חודשים ('מי זאת פינק? לזכרה של ענבר הימן', 9 באוקטובר 2024). את הציור ציירה אמנית, אשת הייטק תל-אביבית, המכנה עצמה בשם the MissK. בדרך כלל משלבת MissK בציוריה מילים של שיר לועזי רלוונטי שאת מילותיו היא כותבת באותיות עבריות. כאן היא בחרה בשורה מתוך השיר Home Is Whenever I'm With You. הצבע הדומיננטי של הציור הוא צהוב והמילה  HOME וציורים של בית משולבים בו מספר פעמים. לדעתי זהו מאסטרפיס ואני ממליץ בחום לראות אותו בשטח.

סשה קלו, החותם KLO, מצייר ארנבונים חמודים בכל רחבי העיר. הארנבון החביב הזה מתעטף בצעיף צהוב, הצבע שמזוהה עם הדאגה לשלומם של החטופים.

דינה שגב בחרה לצייר שיר שאותו הקדישה לחטופה רומי גונן. למה דווקא רומי? ראשית, גם דינה וגם הקבלן שבונה במקום מכירים אותה בעקיפין; ושנית, אביה של רומי מתגורר בסביבה וראה את השיר. 

עבודות הגרפיטי של דינה מתאפיינות בשירת רחוב שאותה היא מציירת על קירות ועל ספסלים. שיריה מלווים על פי רוב בציורי פרחים ארוכי גבעולים. מקצת השירים מוקדשים לקורבנות פסטיבל 'נובה' ולחטופים. דינה גם איגדה סביבה חבורת נשים כמותה, שמכנות את עצמן 'אגודת משוררות הרחוב'.

גם הציירת, מיכל דוד הקדישה את עבודתה לרומי גונן. 

מיכל היא מורת דרך מרמת השרון שמציירת מאז החלה מגיפת קורונה. יש לה ציור מעניין אחר בקרית המלאכה שעוסק בנושא לקיחת האחריות על ידי גולדה מאיר (בעבר) ובנימין נתניהו (בהווה). 

גם הציירת המכנה עצמה 'כתיבה תמרה' (משחק עם כתיבה תמה) כתבה שיר שמילותיו מדברות בעד עצמן. 

תמרה מזומן היא ילידת טבריה שגרה היום ברמת גן וכותבת ברחובות מעל עשור. היא כבר הוציאה שני ספרי שירה ועוסקת בכתיבת סיפורי חיים ובביבליותרפיה, טיפול בכתיבה בליווי אישי. 

שלי פרי ציירה את הציור המרגש הזה: התינוק כפיר ביבס משחק במעין ארגז חול שבתוך מנהרה, את החול ממלא שעון שנשבר והחול אוזל ממנו. שני חיילי צה"ל מנסים לחלצו מבור שביו. 

שלי, בת ראש העין, היא סטודנטית לשימור. יצירותיה פזורות ברחבי הארץ, מראש הנקרה ודרומה, וכמובן גם בממלכת הגרפיטי של ישראל, קרית המלאכה בתל אביב. בקרית המלאכה יש לה שני ציורים ושלישי, שהיא שותפה בו עם ציירים נוספים, עובר שיקום בימים אלה.

בתחתית התמונה אפשר לראות את פחיות הצבע ששימשו את הציירת.

האותיות TS בצד ימין הן ראשי תיבות שמו של מחבר הרשימה

שי כחלון (חתימתו בראשי תיבות מצד שמאל למטה) הוא מנתניה. עבודותיו מתאפיינות בשימוש בצבעים רבים ועזים ובהקפדה על כל גוון ותת-גוון. לבעלי החיים שהוא מצייר יש בדרך כלל עיני ענק.

בציור שלו נראה אַיִל שנאחז בסבך, ממש כמו בעקידת יצחק. האַיִל מחייך. הוא מאמין שעדיין יש תקווה שיחלצו אותו.

הציירת ID (ראשי תיבות של Imaginary Duck) היא אשת הייטק. בציוריה היא נוהגת לשלב שועלים אדומים (שועל! לא חתול). לעיתים קרובות מופיעה בציוריה גם ילדה עצובה שעיניה גדולות ושמלתה שחורה. ציור זה, המושפע מחג חנוכה (אומנם יש רק שבעה נרות, כמו במנורת בית המקדש), מנסה לשתף את המתבוננים בתקוות האור והנס. 

עדן בן ארי היא אמנית רחוב מיהוד, שעוסקת בכתיבת תוכן והוציאה כבר ספר שירה אחד (בימים אלה היא עובדת על ספר נוסף). היא שייכת ל'אגודת משוררי הרחוב' שהקימה דינה שגב. 'ברחובות אני ממש בתחילת דרכי, ולא מזמן הצטרפתי לחבורה', היא מספרת. 'מי שמשכה אותי לעולם הכתיבה ברחוב זו תמרה, שהכרתי בערבי שירה ביפו שהפקתי בעבר'. עדן לקחה את המשפט הכל כך ישראלי (שהגה כמדומני יאיר לפיד), 'מה ישראלי בעינייך?', ונתנה לו תשובה מתבקשת: 'לצפות במהדורת החדשות ולבכות'.

אחד הציירים היותר ססגוניים, המכונהARC DLP. , הוא אדריכל במקצועו שמאוהב בהיסטוריה של ימי הביניים ובספרות מדע בדיוני. שני התחומים מוצאים ביטוי בעבודותיו ואף בחתימתו (למטה מימין). בציור – ששולב בעבודתה של עדן בן ארי – ניתן לראות את החטופים צועדים במנהרה מחורבות עזה (משמאל) אל ישראל הבנוייה (מימין). אחת הדמויות ניכרת בצבעה הוורוד – זוהי 'פינק', ענבל הימן שנזכרה לעיל.

Monkey RMG הוא אמן צעיר שמרבה לצייר דמויות עם מסכות אפריקאיות. למה 'מונקי' (קוף)? כנער הצטיין מונקי בבריחה משוטרים, והיטיב לטפס על קירות ולקפץ על גדרות. RMG היא עיר מגוריו רמת גן. בציור רואים שני חטופים יוצאים ממנהרות החמאס, כשאחד מהם נתמך בידי חברו. בצד נרשמה התפילה-התביעה: !!!Bring them home now

________________________________________

טל סגל הוא מורה דרך ומומחה לגרפיטי  tal.segal2@gmail.com