מילים משיר: 'פגישה, חצי פגישה', 'על כנפי הכסף'

מאת דוד אסף ורפי מוזס

מי לא אוהב לשיר? כולם אוהבים לשיר. אבל האם אנו גם מבינים את כל מילות השיר המתרונן בפינו? משוררים עושים לעיתים שימוש במילים נדירות, בצורות דקדוקיות מקוריות או בביטויים מושאלים ממקורות קדומים (תנ"ך, ספרות חז"ל, מדרשים, פיוטים וכיוצא באלה) שלא תמיד מוּכּרים ובטח לא לכולם.

במדור חדש זה לא נחדש הרבה. בכל פעם נפרסם שיר או שניים, ידועים ואהובים, ולצידם הערות והארות לשון קצרות וקלילות שכתב יועץ הלשון רפי מוזס בדף הפייסבוק שלו, ועליהן ומתחתיהן הוספתי אני משהו משלי. הקוראים והקוראות מוזמנים להעיר ככל העולה על ליבם.

מתחילים.

א. פגישה, חצי פגישה

רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין (1931-1890), המוכרת יותר כרחל המשוררת (בכמה מקומות הצמידו לה את השם העברי 'סלע', כשמו של אחיה יעקב [1935-1880], שאכן עִבְרֵת את שמו. ככל שידוע לי, רחל עצמה מעולם לא קראה לעצמה בשם זה).

את השיר, המוכר במילותיו הראשונות 'פגישה, חצי פגישה' (במקור אין לשיר כותרת), כתבה רחל בתל אביב, ב-13 באפריל 1925 – היא כבר הייתה אז חולת שחפת וטופלה במוסדות שונים – והוא נדפס בפעם הראשונה בקובץ שיריה הראשון סָפִיחַ (הוצאת דבר, תל אביב תרפ"ז, עמ' 20).

רחל, ספיח: שירים, עמ' 20

שיר זה הולחן פעמיים, וזו הזדמנות להיזכר בלחן הראשון, היפהפה והמוּכּר פחות. הוא נכתב כנראה ב-1967 בידי דינה עֲמֵלִי (אז גרינפלד), זמרת ומלחינה נהדרת שכמעט נשכחה (אבל מתחזקת דף פייסבוק). דינה, בת קיבוץ כפר סאלד, שירתה בצוות הווי פיקוד ההדרכה וב-1969 שרה את השיר בפעם הראשונה יחד עם צוות ההווי בתוכנית 'מותר לחלום' (העיבוד המוזיקלי הוא של אמיתי נאמן). 

אחרי שחרורה מצה"ל הקימה עם אחיה גבי את 'חמישיית כפר סאלד' והם הקליטו את השיר למופע 'ניחוחי חציר' (1971). העיבוד המוזיקלי הוא של אלברט פיאמנטה:

הלחן המוכר יותר נכתב בשנת 1974 בידי חנן יובל ל'ערב שירי המשוררת רחל' (תיאטרון יובל, במאי: צדי צרפתי). השיר הוקלט אז בפעם הראשונה בביצועם של דורית ראובני, דני כץ וחנן יובל, ששרו במסגרת אותו 'ערב' 14 שירים של רחל:

   

ומה בנוגע למילים הקשות?

מה הם 'ניבים סתומים'? 'ניב' הוא היגוי, דיבור פֶּה, או צורת ביטוי (לקוח מהצירוף 'נִיב שְׂפָתָיִם', ישעיהו, נז 19), 'סָתוּם' – בהקשר כאן אין פירושו סגור, אלא לא מובן כראוי, לא ברור. וזה כמובן מתחבר לאופי המהיר והמקוטע של המפגש המתואר בשיר (בין גבר לאשה מן הסתם), שאינו פגישה אמיתית אלא 'חצי פגישה'.

האגם הסואן הוא בוודאי אגם כנרת, שאליו התגעגעה רחל ממקום שבתה בתל אביב, והכוונה כנראה לרחש הגלים, על דרך הפסוק 'מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם' (תהלים, סה 8).

ומניין המילה 'לִרְוָיָה', שמשמעה שתייה עד כדי שובע, ונמצאת אצלנו בשימוש גם כברכה לפני שתייה? מקורה בפסוק 'דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה' (תהלים, כג 5).

בשורות האחרונות, 'ועל ברכי אכרע [...] לשתות ממנו לרויה', מהדהד לדעתי (במהופך) מבחן הקבלה לצבאו של השופט גדעון שנערך בעין חרוד. בסיפור התנ"כי (שופטים, ז 7-5) נכתב: 

וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם, וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל גִּדְעוֹן: כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד, וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת. וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ, וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל גִּדְעוֹן: בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ, וְכׇל הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ.  

הדוברת בשיר מציגה את עצמה כמי שאינה שייכת ל'שלוש מאות האיש המלקקים', גיבורי החיל, אלא ל'כל העם', אלה שכרעו על ברכיהם כדי לשתות ושוחררו לבתיהם.

ולסיום, שיר צנוע זה גם תרם לשפה העברית כמה צירופי לשון השגורים עד היום בפי כל: 'פגישה, חצי פגישה', ו'היה כלא היה'. הצירוף האחרון, אגב, מהדהד את הפסוק 'וְשָׁתוּ וְלָעוּ וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ' (עובדיה, א 16).

ב. על כנפי הכסף

נעמי שמר, כל השירים, לולב (מהדורת ידיעות אחרונות), 1967

את השיר 'על כנפי הכסף' כתבה והלחינה נעמי שמר לאחר הניצחון המזהיר של חיל האוויר הישראלי במלחמת ששת הימים, וביצעה אותו בפעם הראשונה ביולי 1967 להקת חיל האוויר. השיר המלהיב, שנכתב כמארש (מנגינתו היא עד היום חלק לא נפרד מהרפרטואר של תזמורת צה"ל), מלא וגדוש בצירופי מקרא ופיוט. האם כולנו יודעים מה פירוש 'אבירי הרוח בעבים', או מי הם 'בני רשף', ולמה דווקא 'שבעת הרקיעים' ומניין הגיע 'נָס הים וַיִּסֹּב אחור'? 

נשמע את השיר בפיה של נעמי שמר, העיבוד המוזיקלי הוא של דוד קְרִיבוֹשֵׁי:

מה הם 'שבעת הרקיעים'? מקורם בדברי האמורא ריש לקיש, שהובאו בתלמוד הבבלי (חגיגה, יב ע"ב). לדבריו, יש בשמיים שבעה מדורים או 'רקיעים', ומתברר שיש להם גם שמות (וילון, רקיע, שחקים, זְבוּל, מעוֹן, מכוֹן, ערבות). נושא זה פּוּתח כמובן גם בספרות הקבלה, שבה השוו את הרקיעים הללו לסְפִירוֹת.

התיחום הגאוגרפי 'מגולן ועד ים-סוף', תואם כמובן את המציאות החדשה שנתהוותה אחרי מלחמת ששת הימים, והוא מחליף את הביטוי הישן 'מדן ועד אילת', שהומצא אחרי הקמת המדינה וכיבוש אילת, שבתורו החליף את הביטוי המקראי המקורי 'מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע' (שמואל ב, יז 1), שרווח גם בזמר העברי עד 1948 (למשל ב'שיר אסירי עכו' שחיבר זאב ז'בוטינסקי ב-1920 ונפתח במילים 'מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע / מִגִּלְעָד לַיָּם').

ומה בנוגע לסולם, שרגליו באדמה אך ראשו בשמי המלחמה? שמר רמזה כמובן לחלום יעקב, שבו המילה 'סולם' מופיעה בפעם היחידה בתנ"ך:

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ (בראשית, כח 12).

והערה לשונית קטנונית, שלא מצאנו לה הסבר. משום מה שמר ניקדה כך את המילה המקראית 'חֳרָבָה' (פעמיים!), אבל במקרא הניקוד הוא 'חָרָבָה'. מדוע ניקדה שמר בחטף-קמץ? לא ברור.

לאחר שסיימנו לכתוב פינה זו נזכרנו שדבר דומה כבר עשה המוזיקאי, המשורר ואיש הרדיו המנוח אברהם זיגמן בספרו מדרש נעמי: נעמי שמר – המקורות היהודיים בשירתה (יד יצחק בן-צבי, 2009), שם הראה את המקורות המקראיים, התלמודיים והמדרשיים ששילבה נעמי שמר בשירי הזמר שלה. הנה העמוד המתייחס ל'על כנפי הכסף' ובו התייחס זיגמן לעוד כמה מקורות.

מדרש נעמי, עמ' 58 (באדיבות תמר זיגמן)

סיפורי רחובות: הזאת נעמי, היהודי בלפור, מבצע יכין והכנסת אורחים

א. הזאת נעמי?

צילום: לילי הבר

כמו בערים רבות בישראל, גם בהרצליה יש רחוב על שמה של נעמי שמר, המשוררת, הפזמונאית והמלחינה האהובה והדגולה. אבל איכשהו יצא שדווקא היא, בעלת השם הכי ישראלי, חווה התעללות לשונית (לא מכוונת כמובן) בשמה, כפי שראינו בעבר בבאר יעקב.

מה קשה כל כך לכתוב נכון את השם נָעֳמִי באנגלית? הרי מדובר בשם תנ"כי שיש לו מסורת כתיבה עתיקה Naomi, ולא נועומי (No'omi) כפי שכתוב על השלט בהרצליה, או 'נוֹמִי' כפי שיש הנוהגים לבטא בעל-פה.

אין צריך לומר שנעמי שמר עצמה כתבה את שמה Naomi.

כריכה אחורית של 'נעמי שמר, כל השירים', לולב, 1967

על הנחרצות שבה כתבתי שאין לכתוב No'omi, ספגתי קיתון של רותחין.

כך למשל, כתבה לי גילה וכמן (בעצמה אֵם לנעמי):

הכתיב NO'OMI אולי נראה מוזר, אבל...

א. זו ההגייה הנכונה של השם (לשיטת האשכנזים והתימנים לפחות).

ב. בתפוצות מסוימות (שוודיה, למשל) זהו גם הכתיב המקובל.

כך נכתב בספר מגילת רות: פירוש ישראלי חדש, מאת גילה וכמן ואביגדור שנאן (קרן אבי חי וידיעות ספרים, 2018):

מגיב אחר הפנה אותי לפוסט חביב של לא אחרת מאשר האקדמיה ללשון העברית מ-16 בפברואר 2018:

השם נָעֳמִי הוא צורת נטייה של שם העצם נֹעַם (בלי ניקוד נועם), כלומר, נעמי פירושו 'הנועם שלי'. השורש נע"ם מוכר בעברית גם מן המילים נָעִים ונְעִימוּת ומן הפועל נָעַם שפירושו 'היה נעים'. השורש מצוי גם בלשונות שמיות אחרות – התואר نَاعِم (נַאעִים) בערבית פירושו 'עדין', 'רך', ושם העצם نِعْمَة (נִעְמָה) פירושו 'שלווה'.  

משמעות נוספת של שם העצם נועם היא 'מתיקות', והשם נעמי היה עשוי להתפרש במשמעות קרובה לביטוי המודרני "מותק שלי". שימוש בשורש נע"ם בהוראת מתיקות אנו מוצאים בספר משלי: "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (ט, יז).  

מן השורש נע"ם נגזרו גם השמות המקראיים נַעֲמָה, נַעֲמָן, אֲחִינֹעַם ואֲבִינֹעַם והשמות החדשים נֹעַם, אֱלִינֹעַם ונְעִימָה.  

ולשאלת השאלות: איך הוגים את השמות? כי רבות הן נעמי ונעמה המתקנות השכם והערב את השוגים בהגיית שמן...  

את נעמה אנו פוגשים בספר בראשית. שם מנוקדת הנ' בפתח (a), וכך נהוג להגות את השם גם היום: נַעֲמָה (Na'ama). שימו לב כי ההגייה נְעמה (Ne'ama) נחשבת שיבוש.  

את נעמי אנו מכירים ממגילת רות, וניקוד שְמה פותח ברצף קמץ וחטף קמץ. את הניקוד הזה אפשר להגות No'omi ולפי מסורת הספרדים Na'omi, אך שימו לב כי ההגייה Ne'omi ("נְעוֹמי") נחשבת שיבוש.  

שתפו ותייגו כל נעמי, נעמה, נועם, נעמן אבינועם ואחינועם – כדי לספר להם על המתיקות והנעימות שיש בשמות שלהן ושלהם.

למדתי מכל זה לא מעט, ועדיין נעמי שמר כתבה את שמה Naomi, וכך לדעתי יש להנציחה.

ב. היהודי בלפור

צילום: איתמר לויתן

עוד שם שיש כמעט בכל עיר גדולה בישראל הוא 'בלפור' (בדרך כלל תמצאו אותו ליד רחוב אלנבי). 

ובצדק! בלפור היה דמות חשובה בתולדות המקום הזה. ה'הצהרה' שנושאת את שמו (הצהרת בלפור), שניתנה בחתימתו ב-2 בנובמבר 1917 כמכתב לברון ליונל רוטשילד, ובו מכירה ממשלת בריטניה בזכותו של העם היהודי לכונן בית לאומי בארץ ישראל, נחשבת עד היום למסמך מכונן חשוב ביותר, הן בתולדות 'המדינה שבדרך' הן בתולדות הסכסוך בין יהודים לערבים. על מקומו של המסמך אפשר להתווכח, אבל אין ויכוח על כך שלורד ארתור ג'יימס בלפור לא היה יהודי (אלא אם כן לעיריית ראשון לציון יש מידע שטרם נחשף).  

לורד בלפור (משמאל) לפני שעבר גיור כהלכה, 1922 (ויקימדיה)

ג. מבצע יכין

עולים ממרוקו מגיעים לנמל חיפה, דצמבר 1961

במושבה הוותיקה מזכרת בתיה (נוסדה בשלהי 1883) יש רחוב ושמו 'מבצע יכין', המציין את המבצע להעלאת יהודי מרוקו לישראל.

מתי היה מבצע יכין אתם שואלים? ובכן, אם להאמין לשלט אז הוא נמשך כמעט מאה שנה, משנת 1861 ועד 1964...

צילום: דוד שי

ברור שנפלה כאן טעות הקלדה וצריך להיות 1964-1961 (ופנייה לאנשי עיריית מזכרת בתיה: כשתתקנו, אם תתקנו, תזכרו גם שעל פי כללי התעתיק שקבעה האקדמיה ללשון העברית יש לכתוב טווח מספרים מימין לשמאל!).

כמה יהודים עלו אז ממרוקו? לפי השלט: כשמונים אלף; לפי ויקיפדיה: כתשעים אלף; לפי הסכת הספרנים של הספריייה הלאומית: כשלושים אלף...

על פי פרופ' חיים סעדון, באתר של יד יצחק בן-צבי, המספר המדויק הוא: 89,742.

שאלתי את ההיסטוריון ד"ר דוד גדג' מהאוניברסיטה העברית מה המוסכמה המקובלת היום במחקר, וזו תשובתו: 

הטעות בשלט נחמדה מאוד כי יש בה גם 'מן האמת'... יהודי מרוקו החלו באמצע המאה ה-19 לעלות במספרים גדולים לארץ והתיישבו בערי הקודש. לגבי המספרים במבצע יכין. אני מכיר את המספר של סעדון ממקורות נוספים ולכן כתשעים אלף יהודים נשמע משכנע. למעשה מדובר בגל העלייה הגדול ביותר. אחריו נותרו רק כמה אלפי יהודים במרוקו. 

בהזדמנות זו, נחמד לראות את שם הרחוב היוצא מ'מבצע יכין', ששמו 'הכנסת אורחים', לפי ש'בפינת הרחוב שכן הצריף ששימש בית מחסה לעוברי אורח במושבה' (הצריף עצמו כבר אינו עימנו).

צילום: דוד שי

חדש על המדף: יום ז', טבק ויז'ניץ, אייל אדום, מזוזות השוקולד

א. יום ז'

נעמי שמר כתבה והלחינה בשנת 1958 שיר מקסים, שכמעט ואינו מוכר, שנקרא 'יום ח' בשבוע'. השיר, שנכתב עבור להקת פיקוד המרכז, נפתח כך:

זֶה יְהֵא יוֹם חוֹל כְּמוֹ הַיּוֹם, כְּמוֹ אֶתְמוֹל זֶה יְהֵא יוֹם ח' בַּשָּׁבוּעַ עַיִן אָז נִפְקַח מוּל הַבֹּקֶר הַצַּח וּנְזַמְזֵם פִּתְאוֹם שִׁיר חָדָשׁ. 

בַּמִצְעַד נֵלֵךְ אָז הָלוֹךְ וְחַיֵּךְ וּבְכָל קְנֵה-רוֹבֶה פֶּרַח יָנוּעַ וּבַשְּׁעָרִים יְחַכּוּ הַשּׁוֹמְרִים וְלַצָּמֵא כַּד מַיִם יֻגַּשׁ.

 

זה יהיה כנראה רק באחרית הימים, ובינתיים, אין יום ח' בשבוע. יש רק שבעה ימים, והיום השביעי נקרא כידוע שבת. המתנה הגדולה שהנחיל העם היהודי לאנושות.

אבל על קופסת התרופות הזו, שמוכרת לרוב בני אנוש שעברו את גיל חמישים, יש קיצור אחר ליום השביעי – לא ש' כי אם ז'... 

אגף הדרשות, החידודים והוויצים פתוח לכל דכפין.

לא נכון (צילום: דוד באום)

נכון (צילום: דוד אסף)

ב. שמעק ויז'ניץ

האתר הרשמי של יעקב שמעק (המקורי)

'שמעק' ביידיש הוא כידוע הרחה, ומילה זו הולכת יחד עם 'שמעק-טאַבאַק', שפירושו טבק הרחה. מוצר אהוב במיוחד בימי צום. אם הרחת מהטבק, ואולי גם קצת הסנפת – מהרעב שכחת. מילדותי אני זוכר כמה מן המתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים, שבאו לתפילה מצוידים בקופסאות קטנות ומוכספות של טבק להרחה. מפעם לפעם הן הועברו בינם לבין שכניהם לספסל. המתפללים הריחו, הילדים התעטשו וכולם ראו ישועות.

פס הייצור הארוך של 'יעקב שמעק (המקורי)', שעליו כבר כתבנו בעבר (כאן, וגם כאן), אינו מפסיק להפתיע בטעמים חדשים, ובעיקר בלתי צפויים.

מי שמאס בטעמים הרגילים ('שנאפס אבטיח' או 'ליקר בננה') יוכל לפנות למטעמי עמים ועדות: 'מנטה מרוקו' ואפילו 'אקסטרא מרוקו', 'מנטה ג'ין אנגלי', 'ג'ינג'ר מרוקאי', 'קירש דובדבנים', 'אקליפטוס שחור' ועוד ועוד. והדובדבן שבקצפת – 'בננה ויז'ניץ' ׁׁ(אולי על משקל חלת ויז'ניץ?).

הסתקרנתי. מה כבר יכול להיות ויז'ניצאי בטבק להרחה? לצערי, ההסבר – 'טבק מחוזר [כנראה הכוונה למחוזק] בתמצית בננה אקסטרא מתובל במנטה חזקה במרקם לח' – קלוש ולא מספק.

תודה ליונתן קוסמן

ג.  קרני אייל אדום

צילום: איתמר לויתן

לחנות 'ג'ונגל' ברחוב דיזנגוף בתל אביב, שהיא רשת מזון וציוד לחיות מחמד, הגיע מוצר חדש לגמרי: קרני אייל אדום. מאה אחוז טבעי.

למה אדם ירצה קרני אייל בכלל, ואדום בפרט, אצלו בבית? 

ביררתי בוויקיפדיה, והתברר לי כי אייל אדום (או אדמוני) אינו אלא אייל אציל, שכמותו אינם בנמצא בארץ. על פי הקרניים המפוארות שלו, ברור שהן לא תצלחנה לתקיעה בשופר...

אייל אציל (ויקימדיה)

ד. מזוזות השוקולד

צילומים: איתמר לויתן

לא הרחק משם, בחנות מתנות יודאיקה ברחוב דיזנגוף, אפשר לרכוש גם מזוזות, כנאמר 'וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ' (דברים, יא 21-20).

המזוזות עשויות מתכת וכשרות לכל דבר, אך בעיצוב קצת מוזר, יש יאמרו מוגזם, של חפיסות שוקולד...

אם גם לכם זה מזכיר את העטיפות של 'טוויסט', 'מקופלת', 'טעמי', 'פסק זמן' וכיוצא באלה, לא טעיתם. ועל זה נאמר 'על טעם וריח אין להתווכח'.

רגע מתוק של עלית

סיפורי רחובות: החזה של נעמי שמר

טקס הענקת פרסי ישראל, 1983. בשורה התחתונה (מימין לשמאל): חיים חפר, נעמי שמר, משה וילנסקי
(צילום: יעקב סער, ארכיון התצלומים הלאומי)

המדור 'סיפורי רחובות' מופיע בבלוג מראשיתו, וכבר פרסמתי 190(!) פוסטים תחת כותרת זו. בפוסטים הללו הצבענו על טעויות קלות וגסות, מתחנו ביקורת בונה ובאמצעותה למדנו והשכלנו, גיחכנו על דברים משעשעים ולגלגנו על בּוּרוּת מביכה, הענקנו ציונים לשבח וציונים לגנאי, מצאנו הסברים מופרכים, החלפת שמות והסברים, טעויות וחוסר עקביות בתאריכים, בתרגומים או בתעתיקים – מה לא? אבל דבר כזה, למיטב זיכרוני, עוד לא היה לנו... זה בלי ספק השיא של השיאים.

מאז הופיע 'גוגל טרנסלייט' בעולמנו, וכמובן עם הפצעתה של הבינה המלאכותית (AI; Artificial Intelligence) והפיכת ה-Chat GPT לכלי עזר אישי, שצמוד לכל מחשב, אפשר לצפות לטעויות בכל תחומי החיים, ומתברר שגם בתחום שילוט הרחובות וההנצחה. וכמו שכבר אמרו חז"ל, הבעיה אינה בשימוש בכלים הללו כשלעצמם, אלא בכך שאין עליהם בקרה של המשתמש, וכבולעו כן פולטו. כאשר מדובר ברשות הרבים, אין מקום לחסוך ונדרשים מומחים בני אנוש שיבדקו את 'המוצר'. הם אולי יקחו כמה שקלים בעבור הבדיקה, אבל תוצאותיה יצדיקו את ה'בזבוז' מהר מאוד.

אז הנה סיפורה של שדרת נעמי שמר בעיר באר יעקב שבמרכז הארץ. 

באר יעקב כבר מזמן אינה סתם מועצה מקומית נידחת ליד נס ציונה, רמלה ומחנה צריפין, אלא עיר ואם בישראל (מ-2021), שחיים בה כ-38,000 איש ואישה. יש לה עירייה תוססת ומתפקדת ולרחובותיה הרבים יש כמובן שמות.

סמליל המועצה המקומית באר יעקב אומץ ב-1958 (ויקיפדיה)

נעמי שמר זכתה, ובדין שייקרא על שמה רחוב ארוך בבאר יעקב. לא סתם רחוב אלא שדרה, ובקיצור הנהוג בארץ שד' נעמי שמר. השדרה היא חלק משכונה שבה יש 'טיילת חתני פרס ישראל' ורחובות הנושאים את שמותיהם של כמה מהבולטים בתחומי האומנויות, ובהם לאה גולדברג, אפרים קישון ואהוד מנור. נעמי שמר, המשוררת והמלחינה האהובה, זכתה לכבוד גדול ורחוב ארוך במיוחד קרוי על שמה.

מפות גוגל

ד"ר מאשה הלוי הזדמנה בשבוע שעבר למפגש הרחובות שד' נעמי שמר ודרך רון ארד (כביש 4313) בבאר יעקב. היא נשאה עיניה לשמים ולא האמינה למראה עיניה. מאשה ידעה שגם אנחנו לא נאמין לה ונחשוד שמדובר בתעלול פוטושופ (וכבר היו דברים מעולם; ראו בפוסט 'השלטים המזוייפים ואני', 26 ביולי 2021), ולפיכך צילמה את עצמה מתחת לשלט. היא פרסמה את התמונות בשבת שעברה בדף הפייסבוק שלה, והיה מי שהפנה את תשומת לבי לכך:

הצילום באדיבות מאשה הלוי

אני מודה שעברו כמה שניות עד שתפסתי את גודל הפדיחה. 

צילום: מאשה הלוי

אתם מבינים? מכונת התרגום חסרת הַבִּינָה הֵבִינָה שהקיצור שד'[רות] פירושו שָׁד, חזה (Breast), ואפילו לא שכחה את הגרש שמעל הקיצור שד', וכך יצא העגל הזה...

לא ברור כמה זמן נמצא השלט הזה על מכונו, ולמען האמת זה לא משנה. בתחושה שחייבים לתקן את הטיפשות המביכה הזו כמה שיותר מוקדם, כתבתי מייד אימייל לכמה גורמים בעיריית באר יעקב. האימייל נשלח ב-16 באוגוסט בשעה 10:26:

שלום לך מר אריה אפשטיין, דובר עיריית באר יעקב, ושלום גם לכן, גב' ג'ודי זיתון, יועצת ראש העיר למעמד האישה ועו"ד נטלי צ'רכי מסורי מנהלת לשכת ראש העיר. 

ברחוב שד' נעמי שמר, פינת רחוב רון ארד, צולם אתמול השלט הבא: Naomi Shemer Breast'

אין מדובר בבדיחה או ב'פייק'. הצלמת היא ד"ר מאשה הלוי, שתיעדה את עצמה עם השלט המביש. לא רק שמדובר כנראה בתרגום מביך מ'גוגל טרנסלייט', אלא שהתוצאה גובלת בביזוי מיני (התייחסות לחזה של נעמי שמר) ובהשפלה של אחת מגיבורות התרבות החשובות והאהובות שלנו. 

אני מבקש מכם פעולה מיידית להסרת הביזיון הזה. אודה לכם על התייחסותכם המיידית, ועל תיעוד מצולם של התיקון. 

דוד אסף

בעבור ארבע דקות בלבד(!), בשעה 10:30, הגיבה עו"ד נטלי צ'רכי מסורי, מנהלת לשכת ראש העיריה וכתבה לי כך:

שבת שלום מדובר בטעות אנוש מצערת.

המלל הוסתר כבר אתמול והשלט כמובן יוחלף.

כמובן שבאר יעקב מוקירה את זכרה ופועלה של נעמי שמר ועל כן קראה את הרחוב על שמה מלכתחילה.  

בברכה,

נטלי צ'רכי מסורי, עו"ד

מנהלת לשכת ראש העיר ומקדמת בריאות יישובית 

נטלי צירפה כהוכחה את הצילום הבא, וממנו אני למד שלא הייתי הראשון שהתריע אלא כבר קדמוּני אחרים (הראשון היה כנראה צחי הולצברג, ב-14 באוגוסט, בדף הפייסבוק 'תושבי באר יעקב שלנו'. כפיים!):

הצילום באדיבות עיריית באר יעקב

ולסיכום: טעויות קורות, וחכמים מתקנים אותן ולומדים מהן. 

אני בטוח שבעיריית באר יעקב למדו את הלקח, ובוודאי ייתנו את ההנחיות המתאימות ולא ישתמשו עוד בגוגל טרנסלייט ללא ביקורת מומחים. ובייחוד אני משבח את העירייה, שלא רק שקיבלה על עצמה את האחריות והודתה בטעות (דבר לא מובן מאליו בימינו!), אלא מיהרה להגיב ולתקן, ולא דחתה את הטיפול ולו לשעה קלה. הם כיסו (תרתי משמע) את הביזיון והתחייבו להחליף את השלט.

שיתפתי כמה מחבריי בסיפור ואחד מהם כתב לי: 'יצא לי לפגוש את נעמי שמר, ואני חושב שהיא הייתה מתפוצצת מצחוק'...

נִשְׁמַע קוֹל הַדְּרוֹר: מבנה וריתמוס בשירו של ח"נ ביאליק 'קוּמִי צְאִי'

בית מתוך 'קומי צאי' בגן ביאליק בבית הכרם בירושלים (צילום: גדי שגיב)

מאת רון זרחי

השיר 'קוּמִי צְאִי' נכתב על ידי חיים נחמן ביאליק בשנת 1905, לפני 120 שנה, אולי בעקבות פרשת אהבה קצרה שהייתה לו במהלך חופשה בעיירה מְרוֹזי, בקיץ תרס"ד (1904). בשונה מאוד משירי אהבה אחרים שלו חף שיר זה לחלוטין מגילויים של עצב והתייסרות. אדרבה, יש בו ביטוי לשמחה מתפרצת, להתפעלות מיפי הטבע באביב ולעונג שבהתאהבות (לסיכום הרקע לכתיבת השיר ותולדות פירסומו והלחנתו, ראו ברשימתו של עפר גביש 'הפגישה המקרית של ביאליק שהולידה שיר אביב אירוטי', הספרנים: מגזין הספריה הלאומית, 7 באפריל 2022). 

הבה ניזכר בשיר דרך ביצוע לא כל כך מוכר של דני גולן וחבורת רננים. הלחן הוא של נעמי שמר, שאליה נחזור בהמשך:

  

הנה השיר המלא (בשיר הזמר שהלחינה שמר הנוסח קוצר בצורה משמעותית):

אבנר הולצמן (מהדיר), חיים נחמן ביאליק, השירים, דביר, תשס"ה, עמ' 305-304

על מצב הרוח המשוחרר שבו היה נתון המשורר-הדובר, יעיד המשפט המופיע כבר בסוף הבית הראשון: 'נִשְׁמַע קוֹל הַדְּרוֹר עַל־בֵּיתִי'. הקורא אמור לשׂים לב להחלפת ציפור התור משיר השירים ('וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ') בציפור הדרור, שמדגישה ומבליטה את כפל המשמעות של המילה 'דְּרוֹר' – שם של ציפור ומילה נרדפת לחופש או חֵרוּת. 

מלבד האֶרמזים הרבים לפסוקים משיר השירים, המשורר מפליג בתיאור יופיה של הנערה ויפי לבוּשה במילים 'עוֹטָה אוֹר, שִׂמְלַת צְחוֹר', המזכירות את הפסוק 'עֹטֶה־אוֹר כַּשַּׂלְמָה, נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה' (תהלים, קד 2), שהוא חלק מתיאור נשגבותו של האֵל. אך ההקשר המקראי המפתיע ביותר מתגלה בבית האחרון: הצירוף הלשוני 'תַּחַת שְׁמֵי אֲדֹנָי' לקוח ממגילת איכה, ג 66: 'תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְהוָה'. זהו ביטוי יחידאי בתנ"ך שמוּכּר במיוחד מן ההגדה של פסח, שם הוא נקבע בהמשך לפסוקי תהלים המבקשים מהאל שיעניש את אומות העולם ('שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא־יְדָעוּךָ'). יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, שחיברו פירוש חדש למגילת איכה, כתבו על שורה זאת של ביאליק: 'גדול כוחו של משורר להוציא מעז מתוק ולהאיר באור יקרות ביטוי שהקשרו כה מר' (מגילת איכה: פירוש ישראלי חדש, בית אביחי, 2017, עמ' 165). לא מן הנמנע שהשימוש בביטוי זה בשיר נועד דווקא להדגיש, על דרך חילון הפסוקים שאפיינה את משוררי דור ההשכלה ובראשם יל"ג, את המסר ההומניסטי ההפוך מן המסר המקראי: בִּמְקום לרדוף, לאַבֵּד, להרוג ולהשמיד, ראוי למלא את העולם שתחת שמי אדוני במעשי חסד, באהבה ובשירה.    

האווירה המשוחררת המאפיינת את השיר באה לידי ביטוי לא רק בתוכנו אלא גם בהיבטים המבניים והמוזיקליים שלו. הוא כתוב במשקל של טֶטְרָמֶטֶר טרוכאי, כלומר, משורות בנות ארבע יחידות משקל של שתי הברות, שבכל אחת מהן ההברה הראשונה מוטעמת. זהו משקל אופייני לשירי עם קלילים, שביאליק בחר לכתוב בו את רוב השירים שקיבץ תחת הכותרת 'מזמורים ופזמונות: מעין שירי עם' ('מִי יוֹדֵעַ עִיר לִישְׁטִינָא', 'בֵּין נְהַר פְּרָת וּנְהַר חִדֶּקֶל', 'יֵשׁ לִי גָן', 'תִּרְזָה יָפָה', 'מִנְהָג חָדָשׁ', 'לֹא בַיּוֹם וְלֹא בַלָּיְלָה', 'פְּלוֹנִי יֶשׁ-לוֹ', 'אַחַת, שְׁתַּיִם' ו'טַוַּס זְהָבִי'). במשקל הזה כתובים גם רבים משירי הילדים המוכרים לנו, כמו 'יוֹנָתָן הַקָּטָן', 'רֵד אֵלֵינוּ אֲוִירוֹן', 'בָּאנוּ חֹשֶׁךְ לְגָרֵשׁ', 'יֵשׁ בַּדִּיר טָלֶה קָטָן', 'בּוֹא אֵלַי, פַּרְפָּר נֶחְמָד', ועוד רבים.

הבחירה לכתוב באותו משקל גם את 'קוּמִי צְאִי', מעידה על הכוונה להעניק לו אופי קליל ולא רציני מדי, כאשר גם החזרות הרבות על מילים או חלקי משפט ('קוּמִי צְאִי, קוּמִי צְאִי', 'נִרְאָה צִיץ, נִרְאָה צִיץ', 'אָבִיב בָּא! אָבִיב בָּא!') מוסיפות לתחושה שאכן מדובר ב'מעין' שיר עם. אין להבין מכך שטטרמטר טרוכאי הִנו משקל שמתאים אך ורק לשירים קלילים או לשירי ילדים, שכן משוררים בחרו לכתוב בו גם שירים רציניים ואף נוּגים, כמו 'הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ' ו'יָם הַדְּמָמָה פּוֹלֵט סוֹדוֹת' של ביאליק, או 'אֶלֶּגִּיָּה' ו'אֲנִי מַאֲמִין' של טשרניחובסקי, אך לצד זאת הוא, כאמור, שכיח מאד בשירי ילדים ובשירי עם ומהווה את אחד המאפיינים הבולטים שלהם.  

האזינו ל'לא ביום ולא בלילה' בלחנו של יחזקאל בראון, ובביצוע מקהלת הנערות בּת-קול בניצוחה של ענת מורג ובליווי פסנתר של ינינה ציטרין (הלחן חובר ב-1984, ההקלטה מ-2022):

 

מאחר שבחירת משקל מתאים לא הספיקה ליצירת האפקט הרצוי של שחרור וחופש שהמשורר התכוון להם, הוא חיפש ומצא דרכים נוספות לגוון את מבנה השיר ולפרוץ את המסגרת הצורנית הקבועה והמסודרת יחסית, האופיינית לשיריו האחרים (לרבות אלה שהוזכרו לעיל). 

האמצעי הראשון הוא, שבשתיים מבין שש השורות שבכל בית (בבית האחרון אפילו בשלוש מתוך שש), חסרות ההברות הבלתי מוטעמות בצמדי ההברות השני והרביעי, כך שבמקום המקצב המקורי, מתקבל: טַ-טַ/ טַ— /, טַ-טַ/ טַ— (קוּ-מִי/ צְאי—/, קוּ-מִי/ צְאִי—, ובדומה: נִרְ-אָה/ צִיץ—/, נִרְ-אָה/ צִיץ—). באופן פורמלי זהו עדיין טטרמטר טרוכאי עם שתי הַחְסָרוֹת, אבל הניגוד במקצב בין השורות החסרות למלאות הוא קיצוני: השורה המלאה היא מלעילית באופיה, וניתן להגדירה כ'נָשׁית', בעוד שלשורה החסרה יש אופי מלרעי, כי כל אחד מחצאיה מסתיים בהברה מוטעמת, וניתן לכן להגדיר אותה כ'גברית' (סיום נשי או חרוז נשי מכונה כזה שמסתיים בהברה בלתי מוטעמת, והגברי הוא זה שמסתיים בהברה מוטעמת). הניגוד המקצבי האמור בין שני סוגי השורות, יוצא דופן בכתיבתו של ביאליק והוא המעניק לשיר את האופי הריתמי המיוחד שלו.

גלויה עם דיוקנו של ביאליק הצעיר, 1902 (הארכיון לתולדות פתח תקווה, הספרייה הלאומית)

אבל ביאליק חש כנראה שבכך לא די, ולכן, שלא כצפוי, הוא שילב את השורות החסרות (הגבריות) במיקום שאינו קבוע בכל הבתים: בבית הראשון והשני – בשורה השנייה והחמישית; בבית השלישי – בשורה השנייה והרביעית; ברביעי ובחמישי – בשורה הראשונה והרביעית, וכך הלאה. חוסר הסדר המכוון הזה יצר בעית הלחנה לנעמי שמר ואילץ אותה לשנות את סדר השורות בבית השלישי (להקדים את 'לִבְלְבוּ בַגָּן הָעֵצִים' ל'אָבִיב בָּא! אָבִיב בָּא!'), ובבית הרביעי (להחליף את הסדר בין השורה הראשונה והשנייה, ובין הרביעית והחמישית), וכל זה כדי להתאים את הלחן שחובר על פי הבית הראשון, לבתים שבהם מיקום השורות החסרות הוא שונה.

אין לדעת כיצד ביאליק היה מתייחס לשינויים האלה וייתכן שהיה מרים גבה, אבל אין ספק שמדובר בלחן מוצלח שמתאים מאוד לתוכן ולאווירה של השיר, למבנה המשפטים (למשל, הפיסוק הטבעי הקיים במנגינה של השורות עם ההברות החסרות) ולהטעמה האשכנזית של המילים.

בזמר העברי מוכר לנו מקרה נוסף שבו המלחין נאלץ – או שמא העז – לעשות שינוי בסדר המילים שחיבר משורר דגול, וזאת מסיבה דומה: כשבא יהודה שרת להלחין את 'רָחֵל' ('הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם') שירה של המשוררת רחל, הוא מצא כי המקצב של השורה הראשונה בבית השני ('וְעַל כֵּן הַבַּיִת לִי צַר'), אינו מתאים ללחן של השורה המקבילה בבית הראשון. הפיתרון של שרת היה החלפת סדר המילים 'הַבַּיִת' ו'לִי' ('וְעַל כֵּן לִי הַבַּיִת צַר'). אבל זהו באמת שינוי קטן מאוד, שספק אם רבים מבין אלה שמכירים את השיר ואת לחנו בכלל הבחינו בו, בעוד השינויים שעשתה נעמי שמר ב'קוּמִי צְאִי' הם מרחיקי לכת הרבה יותר.

הנה מלי ברונשטיין שרה את 'הן דמה בדמי זורם' בלחן יהודה שרת (הקלטה מ-1974):

עוד הפתעה צורנית מופיעה לקראת סוף השיר. בבית השישי, המילים בשורה הרביעית והחמישית הן:

אָסֹף אֶאֱסֹף פְּנִינֵי־טָל,  

פְּנִינֵי־טָל –, 

ובבית השביעי, בשורה הראשונה והשנייה: 

אָסֹף אֶאֱסֹף קַרְנֵי אוֹר, 

קַרְנֵי אוֹר, 

לכאורה נראה שמופיעות כאן לפתע שורות מקוצרות של שתי הטעמות בלבד, שכביכול אינן מתאימות למשקל של השיר בכללו, הבנוי מארבע הטעמות בשורה ולא שתיים. אך בעיון נוסף ובקריאה חוזרת של צמדי השורות הללו, מתגלה התחבולה החבויה בהם: לאחר שהתרגלנו בבתים הקודמים לשורות ה'גבריות', עם חזרות על מילים כמו 'קוּמִי צְאִי, קוּמִי צְאִי', 'זָהֳרֵי גִיל, זָהֳרֵי גִיל', 'אַף אֲנִי, אַף אֲנִי', אנו אמורים לקלוט גם את 'פְּנִינֵי־טָל, פְּנִינֵי־טָל' כשורה אחת כזאת, על אף שהיא מפוצלת לשתי שורות נפרדות, וכך גם את 'קַרְנֵי אוֹר, קַרְנֵי אוֹר'. משמעות הדבר היא, שהקורא אמור לתפוס כל צמד כזה של שורה וחצי, כשתי שורות מלאות: הראשונה, כפי שהיא כתובה, והשנייה כְּזו המורכבת מחציה השני של השורה המלאה ומהשורה הקצרה שאחריה, או במילים אחרות, כשתי שורות מלאות עם חפיפה של חצי שורה משותפת לשתיהן. יוצא אם כן שבמקרים האלה, ארבע (הטעמות) ועוד שתיים, שווה שמונה...

ניתן עם זאת לשער כי לשתי השורות המקוצרות הללו, בַּמָקום המסוים שבו הן מופיעות, ישנה גם משמעות הקשורה לתוכן השיר. בשלושת הבתים האחרונים מזמין הדובר את אהובתו לבילוי בחיק הטבע שאותו הוא רואה בעיני רוחו באופן ריאליסטי (על אף שהדברים נאמרים בלשון עתיד, לא ברור אם מדוּבּר במשאלת לב או בתיאור חוויה שאכן התרחשה במציאות): יציאה לשדה, להר ולגיא, קטיף זכריות, קליעת זרי פרחים זהובים לראש הנערה, ירידה למעיין ופציחה בזמר. אך בין הדברים נראה שהמשורר- הדובר נסחף קלות גם לתחום הפנטזיה בהבטחה לאסוף טיפות טל למחרוזת פנינים, וללקט קרני אור בין שושנים. השורות המקוצרות, כמו גם שבירת התבנית הקבועה של המילים החוזרות על ידי פיצולן לשורות נפרדות, נועדו אולי להמחיש את השינוי המתבקש באופן הדיבור שלו, באותם רגעים של גלישה ממציאות לדמיון ומהָקִיץ לחלום.

זהו צמח הזִכְרִינִי, שביאליק כינה זִכְרִיּוֹת (ויקיפדיה)

כמה הערות על קריאת שירה אשכנזית

כדי לקרוא נכון את שירי תקופת התחייה שנכתבו בהטעמה אשכנזית יש צורך להכיר את מערכת הכללים הנוגעים לאופן קריאה זה. זו מערכת מורכבת יותר מהזזה שרירותית וקבועה של ההטעמה לאחור בכל מילה מלרעית בת שתי הברות ומעלה, ופירוט נרחב שלה, עשיר בדוגמאות, הביא בנימין הרשב באנתולוגיה החשובה שערך שירת התחייה העברית (האוניברסיטה הפתוחה ומוסד ביאליק, 2000), בפרק 'כיצד לקרוא את משקלי השירה העברית', ובספרו משקל וריתמוס בשירה העברית החדשה (כרמל, 2008), בפרק 'משקלי השירה בעברית אשכנזית'.

בקרב חובבי השירה רווחות כמה תפיסות שגויות שמתבקש לתקן: הראשונה היא המחשבה התמימה, שכבר נרמזה לעיל, שכדי לקרוא בהטעמה אשכנזית צריך פשוט להפוך כל מלרע למלעיל וכך הכל מסתדר. מי שילמד את הנושא יגלה שבעברית האשכנזית ישנן מילים רבות (למעשה קבוצות שלמות של מילים), שההטעמה שלהן אמורה להיות מלרעית וזהה בדיוק להטעמתן בעברית הארץ-ישראלית (הספרדית). ללא מוּדעוּת לתופעה הזו בכללה ולמילים המסויימות שעליהן מדובר, ייווצרו בקריאה בהכרח שיבושי משקל ולא תושג המטרה שלשמה מתבקשת ההטעמה האשכנזית מלכתחילה, שהיא מימוש היסוד המוזיקלי של השיר. השילוב של מלעיל ומלרע מעניק לשירה זאת גיווּן ריתמי ועושר מוזיקלי. דוגמה מובהקת ומופתית לכך ניתן לראות בשורות הבאות מתוך 'אֶל הַצִּפּוֹר' של ביאליק: 

נוּ-דִי, צִ-פּוֹ-רִי, אֶל הָ-רֵךְ, מִדְ-בָּ-רֵךְ! 

אֻ-שַּׁרְתְּּ, כִּי עָ-זַבְתְּ אֶת אָ-הֳ-לִי; 

לוּ עִ-מּי שָׁ-כַנְתְּ, אָז גַּם אַתְּ, כְּנַף רְ-נָ-נִים, 

בָּ-כִית, מַר בָּ-כִית לְ-גוֹ-רָ-לִי.

התפיסה השגויה השנייה, שאף היא רווחת, היא שהחלופה לקריאת שירי התחייה במבטא הארץ-ישראלי היא הגייתם באשכנזית מלאה, בדיאלקט זה או אחר שלה. אמנם ברור שקריאה כזו תצליח לממש את היסוד המוזיקלי של השיר, אך בצליל הזר לגמרי שלה (שׁוֹלוֹיְם רוֹב שׁוּבֵייךְ צִיפּוֹיירוֹ נֶחְמֶדֶס) היא מן הסתם תגרום להרחקה, ואפילו לדחייה של שירה זו מקהל דוברי העברית המודרנית, דבר הפוסל את אופן קריאה זה מכל וכל.  

הפיתרון המתבקש הוא אם כן, לקרוא את השירים בהגייה המשלבת את צלילי העיצורים והתנועות של העברית הספרדית, עם ההטעמות של המבטא האשכנזי (הרשב כינה צורת הגייה זו 'אשכספרדית'). באופן זה ניתן גם להבין היטב את המילים וגם לשַמֵר את ההתנגנות המקורית של השיר.

מובן שמדובר בפשרה, וככל פשרה יש לה מחיר שמתבטא במקרים נדירים יחסית של שיבוש קל בחריזה והחלשה של אפקטים צליליים מסויימים הקיימים במקור. למשל, חריזת המילים 'הֱיוֹת' – 'לִמְסוֹס' – 'אֶת-זֹאת' בסיומי השורות בבית האחרון של השיר 'ביום קיץ, יום חום' של ביאליק: במבטא אשכנזי מלא שלוש המילים הללו מסתיימות בעיצורS  (heyos, es-zos), וכך נוצרת חריזה מוצלחת יותר מאשר במבטא העברי המודרני. כך גם בחריזה של 'אֶת־אָהֳלִי' עם 'לְגוֹרָלִי' o-li ) עם (a-li ב'אל הציפור', כאשר במבטא האשכנזי שני אברי החרוז מתנגנים בתנועות זהות: o-li.

מתחום המצלול נביא דוגמה נוספת מביאליק, השורה מתוך 'אָבִי' (החלק הראשון של הפואמה 'יַתְמוּת'): 'הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס'. התפלשות 'הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל' מודגשת על ידי שתי מילים סמוכות הקרובות בצלילן והפוכות במשמעותן – 'נִשְׂגָּב' ו'נִתְעָב'. במבטא האשכנזי הדמיון הצלילי בין שתי המילים הללו רב יותר מאשר בעברית המודרנית, ובכך מוּעצם האפקט המיוחד שהמשורר התכוון ליצור: nis-av / nis-gav – הגה אחד בלבד מבדיל ביניהן לעומת שניים במבטא הספרדי (תודה למורי וידידי פרופ' הָרַי גולומב על אבחנה זאת). אך על אף מקרים מעטים כאלה ודומים להם, הקריאה בהגייה המשולבת ('אשכספרדית') היא עדיין הדרך המתאימה ביותר בימינו להביא לידי ביטוי את תוכן השיר בהתנגנותו הנכונה. 

תפיסה שגויה שלישית היא שלמעשה אין צורך להתאמץ לקרוא את שירי התחייה בהטעמה אשכנזית, כי גם במבטא הארץ-ישראלי תיווצר התנגנות כלשהי, שתהיה אמנם שונה מהמקורית, אבל טובה ויפה באותה מידה. אז מה בעצם רע בכך?

את הגישה הזו קל מאוד לשלול על ידי ניסוי פשוט של השוואה בין שני אופני הקריאה. נתבונן לדוגמה בפתיחת השיר 'לְבַדִּי' של ביאליק, המתנגן להפליא ביחידות משקל של שלוש הברות, שהשלישית מהן מוטעמת (טַ-טַ-טַ / טַ-טַ-טַ): 

כֻּ-לָּם נָ-/שָׂא הָ-רוּ-/חַ, כֻּ-לָּם סָ-/חַף הָ-אוֹר,

שִׁי-רָה (חֲ)דָ-/שָׁה אֶת בֹּ-/קֶר חַ-יֵּי-/הֶם הִרְ-נִי-/נָה;  

וַ-אֲ-נִי,/ גּוֹ-זָל רַךְ,/ נִשְׁ-תַּ-כַּחְ-/תִּי מִ-לֵּב

תַּ-חַת כַּנְ-/פֵי הַשְּׁ-כִי-/נָה.

אם נקרא את השיר במבטא הספרדי, יִוַוצֵר אמנם (במקרה) בשורה הראשונה משקל זוגי סדיר (כֻּ-לָּם / נָ-שָׂא / הָ-רוּ-/חַ, כֻּ-לָּם / סָ-חַף / הָ-אוֹר), אבל בשורות הבאות לא יתקיים כל סדר משקלי, והתוצאה תהיה דומה יותר למאמר או לנאום מאשר לשיר. משמעות הדבר היא שזו איננה החלפת מוזיקה אחת באחרת, אלא ויתור גמור על היסוד המוזיקלי של השיר. זאת ועוד, אופן הקריאה הזה לא רק משבש לחלוטין (שלא לומר מחריב) את המשקל, שהוא אולי המרכיב החשוב ביותר בהיבט המוזיקלי של השיר, אלא שבמקרה המסוים של 'לְבַדִּי' הוא גם מבטל כמעט לגמרי את האפקט הצלילי של החריזה. מלבד חרוז אחד בלבד שנותר תקין : 'בַּעֲדִי' – 'לְבַדִּי' (בית חמישי), כל השאר למעשה מתבטלים כתוצאה של חריזת מלעיל ומלרע:

הִרְ-נִי-נָה – הַשְּׁ-כִי-נָה, הִרְ-עִי-דָה – יְ-חִי-דָהּ, נִשְׁ-אָ-רָה – בַּ-צָּ-רָה,

לִכְ-נָ-פָהּ – נָ-טָ-פָה, כְּ-אַ-חַת – הָ-רוֹ-תַ-חַת.

מתבקש להזכיר שחרוזים מסוג זה, כמו  אָ-בִי-בָה – לְ-בִי-בָה, שָׁ-מַ-עְתִּי – אַדְ-מָ-תִי, מַ-דּוּ-עַ – יְ-דוּּ-עָה, הם סימן היכר מובהק לכתיבה של חרזנים חובבים שאינם מבינים כלל את משמעותו הצלילית של החרוז בשירה, או שהם חסרים אפילו את היכולת המוזיקלית המינימלית הנדרשת כדי להבדיל בין מלעיל למלרע. האם ראוי להציג באור כזה את ביאליק ואת כלל משוררי התחייה? אפשר כמובן לקרוא את השיר ברגש רב ובהזדהות מלאה עם תוכנו, אבל דבר לא ימנע את הנזק שייגרם לו עקב קריאה שמבטלת את רוב איכויותיו המוזיקליות.

מי שהבין היטב מה יקרה לשיריו כתוצאה מהמבטא הספרדי היה ביאליק עצמו, אשר התייחס לדבר בצער ובדאגה. כך למשל כתב לסופר ולמשורר זלמן שניאור ב-1914: 

ועוד אגלה לך, מה שאמרתי לך כבר פה אל פה – כי כל המשקל שלנו שווה קליפת השום. בעוד עשר שנים, בקום דור קורא עברית נכונה, מלעיל ומלרע, פּור יתפּוררו כל משקלי שירינו, השקולים לפי הקריאה המשובשת [האשכנזית], והרבה מהשירים, אֵלוּ שעיקר יָפְיָם בְּנוֹי המשקל, יהָפכו לפּרוזה גרועה. ברגע אחד יתרועעו ויתערערו הרבה שירים, וחרוזיהם יָפוּצוּ כְּפִסְחִים וקִטְעִים, איש לעברו בקַב שלו (זלמן שניאור, ח"נ ביאליק ובני דורו, תשי"ח, עמ' 218).

נראה שהדברים מדברים בעד עצמם. אם לשפוט על פי האופן שבו נוהגים כיום לקרוא את שיריו של ביאליק – הן אוהבי השירה בציבור הרחב, הן בהוראת הספרות העברית בבתי הספר – ביאליק צדק לגמרי בתחזיתו העגומה. מצד אחר, אפשר להניח שהוא היה שמח להתבדות ולגלות שגם בחלוף 120 שנה מאז כתיבתם עוד זוכים שיריו להתרונן בפי כל בניגון שהולם את הדרך שבה כתב.

נחזור לְסיום לשיר 'קומי צאי', ונשמע אותו בלחנה של נעמי שמר ובביצועה. בשורותיו האחרונות שב ומופיע הדרור, גם כן במשמעותו הכפולה, כדי להמחיש פעם נוספת ומסכמת את אווירת החופש והשחרור שפרושה על השיר, הן בתוכנו המילולי הן באופן שבו עוצב:

תַּחַת שְׁמֵי אֲדֹנָי 

עִם הַגָּל וְעִם הַדְּרוֹר

יַזְהִיר אַף יְצַלְצֵל שִׁירִי.     

 ________________________________

פרופ' רון זרחי הוא מוזיקאי ומנצח מקהלות. עד לאחרונה ניצח על מקהלת הגליל העליון ron.zarchi@gmail.com