מסיפורי פוצ'ו אפשר ללמוד: שאַבעס ברחוב נפחא

פוצ'ו בביתו, ינואר 2024 (כל הצילומים: דוד אסף)

אמר העורך:

ביום העצמאות הקרוב יקבל ישראל ויסלר, הלא הוא פוצ'ו, את אות יקיר העיר תל אביב-יפו, יחד עם שורה ארוכה של יקירים ויקירות. ואף אנו מצטרפים למכבדיו של הפלמ"חניק האחרון והסופר האהוב ומתכבדים בכבודו.

פוצ'ו, בן ה-95, הוא מן הקוראים הנאמנים של הבלוג (כאן סיפרתי על ראשית היכרותנו החד-צדדית), וכבר תרם לו כמה וכמה פעמים בעבר (למשל כאן, על זהותו האמיתית של המורה שמילקיהו). 

לפני שנה וחצי, בשלהי ינואר 2024, חברי פרופ' אבנר הולצמן ואני ביקרנו את פוצ'ו בביתו בשדרות סמאטס בתל אביב (רחוב ילדותי ונעוריי). באנו לברכו ליום הולדתו (1 בפברואר 1930) וזה היה ביקור מצחיק וכיפי לכולנו.

מימין לשמאל: אבנר הולצמן, פוצ'ו, דוד אסף

לכבוד יקיר תל אביב הטרי ויקיר הבלוג הוותיק הנה סיפור קצר מפי פוצ'ו עצמו, דווקא על התקופה הקצרה שהוא חי בירושלים, ברחוב רבי יצחק נפחא, הקרוי על שמו של אחד מחכמי התלמוד בארץ ישראל שבמקצועו היה נפח. הרחוב נמצא עד היום בשכונת יגיע כפיים (שהיא בעצם חלק משכונת אחווה), בחלקה הצפוני והחרדי של ירושלים. 

באוגוסט 2022 כתב לי פוצ'ו והציע לי אתגר בלשי: 

נדמה לי שאני יכול לתרום סיפור קטן לעונ"ש המשעשע והחשוב שלך. מדובר בדירת חדר ששכרתי ברחוב יצחק נפחא 15 בירושלים לפני כשבעים שנה. 

הדבר אירע בשנת 1954 כאשר עזבתי את הקיבוץ והלכתי ללמוד באוניברסיטה. הסיפור לא יהיה שווה הרבה אם לא תמצא את הבית ותצלם אותו מבפנים ומבחוץ כפי שהוא מתואר בסיפור. כל מה שנותר לי לקוות שמבצע 'פינוי-בינוי' לא הגיע לשכונת יגיע כפיים ושאותו בית מיוחד נשאר כפי שהיה אז.  

רחוב יצחק נפחא וסביבתו (גוגל)

הנה תחילה סיפורו של פוצ'ו ואחריו יתואר המסע ההירואי למציאת האתר ההיסטורי:

את חדר החלומות שלי בירושלים מצאתי שבוע לפני תחילת הלימודים. הגעתי אליו בזכות מודעה שהייתה תלויה ליד מזכירות האוניברסיטה בבניין ממילא. במודעה היה כתוב: 'להשכרה דירת חדר עם כניסה נפרדת במחיר 20 לירות לחודש'. לא האמנתי למראה עיניי. איך זה שאף אחד לא חטף את החדר הזה לפניי? מיהרתי לתלוש את הדף מהלוח ורצתי עם צביקה לראות את הנס שקרה לי. הכתובת הרשומה על הדף הובילה אותנו למרכז ירושלים, לא רחוק מכיכר ציון. היה זה בית ישן, אשר ליד פתחו התנוסס שלט הנושא את השם: 'פנסיון הר ציון'.

שאלתי את האישה כבדת הגוף שקיבלה את פנינו, אם החדר עוד פנוי. היא אמרה שכן וקראה לבתה. אל המבואה הגיעה נערה עגומת פנים שהתבקשה ללכת להראות לנו את החדר. יצאנו והלכנו אחריה. עברנו את קולנוע אדיסון וירדנו לתוך שכונת יגיע כפיים, הגובלת עם רחוב מאה שערים. הרחוב שלי שנשא את השם יצחק נפחא מצא חן בעיניי וגם החדר, למרות שצביקה פתח מולי עיניים גדולות ואמר: 'השתגעת! בחור הזה?'

היה זה חדר קטן, שלושה על שלושה מטרים, עם תקרה נמוכה שממנה השתלשל כבל קצר המסתיים בנורת חשמל מאובקת וחסרת כיסוי. כדי להיכנס לחדר היה צריך לפתוח דלת כפולת כנפיים ולרדת שלוש מדרגות. באמצע החדר הייתה מרצפת אחת עקורה שמתחתיה היה פעור חור מטויח בעומק של עשרים סנטימטרים. שאלתי את הנערה, שהתגלתה כשתקנית מקצועית, מה זה צריך להיות. היא לא ענתה רק משכה בכתפיה. צביקה בא לעזרתה ואמר: 'אולי זה היה סליק מתקופת המנדט הבריטי'.

צחקתי. באותו רגע זה נשמע כבדיחה, אבל אם הייתי יודע אז, מה שנודע לי היום כשהצצתי לוויקיפדיה, הייתי מאמין שהדבר ייתכן. מסתבר שהבן של בעל הבית היה באצ"ל בתקופת המנדט וכאיש מחתרת יש להניח שהחביא רימונים או אקדחים מתחת לרצפה. אחר כך, במלחמת השחרור – המשכתי לקרוא – נהרג הבן בקרבות שהיו בהר ציון, ואחותו עצובת הפנים, זאת שהראתה לנו את החדר, התאבדה בשנת 1955, כשנה אחרי שהשכירה לי את החדר. אבא שלה, שאותו לא זכיתי לראות, היה לא אחר מאשר מלכיאל גרינוולד, העיתונאי הידוע ממשפט קסטנר.

הריהוט של החדר כלל מיטת סוכנות ושולחן קטן עם כיסא יחיד מול חלון מרושת המלמד שיש יתושים באזור. שאלתי את הנערה אם יש לחדר גם שירותים. היא אמרה: 'בטח', יצאה מהחדר ואנו אחריה. הלכנו בחצר מרוצפת ועלינו על מדרגות חיצוניות שהובילו למרפסת ארוכה שבסופה היה החדרון המבוקש. שאלתי מדוע בית הכסא לא ליד הדירה שלי, והיא הסבירה שהוא משותף לכל הקומה שבה גרים בסך הכול שתי משפחות. אמרה שתי משפחות, אבל לא הוסיפה שלכל משפחה שמונה ילדים. גם המקלחת היתה משותפת, אבל לא לדיירים נוספים, אלא למטבח. היה זה צריפון של מטר על מטר מול דלת הכניסה לחדרי. בצריפון היה שולחן קטן שעליו פתילייה עם כמה כלי מטבח. על הקיר היה ברז שאליו היה מחובר צינור גומי דק. השולחן המטבחי עמד על ארבעה גלגלים כדי שאפשר יהיה להוציאו החוצה בזמן שמתקלחים. עכשיו הבנתי מדוע בעל הבית הסתפק בשכר דירה של 20 לירות לחודש וגם למה לא מצאו דייר עד היום. צביקה אמר לי שהוא מקווה שלא אשתגע לקחת את החדר, אבל אני דווקא אהבתי אותו. מה שראיתי בו זה את המיטה והשולחן שניצב מול החלון המרושת וזה הרי כל מה שרציתי. פינה לכתוב את הספרים שלי ומיטה שבה, קיוויתי, תחכה לי המורה שלי לתורת התודעה.

שבת אחת החלטתי להישאר בירושלים כדי לכתוב סיפור שרציתי לשלוח לעיתון 'במחנה'. השכמתי קום, פתחתי את מכונת הכתיבה שלי וכתבתי כשעתיים ללא הפרעה. יותר מאוחר כשכל דיירי הסביבה החלו יוצאים לבית הכנסת עם טליתות בתוך תיקי משי צבעוניים, החלו חמישה מילדי השכנים להתקבץ מול חלוני המרושת ולצעוק לי 'שאַבעס!'. לא נשארתי חייב וצעקתי אליהם : 'שאַבעס בתחת שלכם!'

הקריאות הנגדיות שלי כנראה מצאו חן בעיניהם, כי הם המשיכו לצעוק ולא פסקו עד שיצאתי אליהם עם מטאטא ביד. הם נמלטו תוך קריאות בהלה ואני חזרתי לכתוב. כמה דקות הצלחתי לכתוב עד שחזרו עם הקריאות 'שאַבעס!'. כשלוש פעמים חזר הסיפור עם הצעקות שלהם והמטאטא שלי, עד שהבנתי שלא יהיה לזה סוף והגיתי רעיון הצלה אחר. סגרתי את מכונת הכתיבה, נשכבתי על המיטה ולקחתי ספר לקרוא. הם ראו בזאת את מפלתי והסתלקו בשאגות נצחון.

ידעתי שהשובבים האלה לא יוותרו לי בקלות ובטח יישובו לבדוק אם לא חזרתי לחטוא לאלוהים. מה עשיתי? קמתי מהמיטה הוצאתי מחדרון המטבח את צינורית הגומי ששימשה לי כמקלחת והשחלתי אותה לתוך קרע קטן שהיה במעלה החלון המרושת. על השולחן לידי הצבתי כוס מים. לקחתי לגימה הגונה וכשהמים שמורים בפי, חזרתי לכתוב. למשמע הנקישות חזרו הילדים לחצר והחלו לזעוק שוב 'שאַבעס!'. זעקו שוב ושוב כשהם אוזרים עוז ומתקרבים אט אט אל החלון. נתתי להם להתקרב, וכשעמדו ממש מתחת לחלון, מיהרתי להכניס את קצה הצינורית לפי והתזתי על ראשם קילוח הגון. הם הופתעו וברחו. אחר נעמדו צוהלים בטווח ביטחון, כשהם צוחקים על ילדון צהוב שיער שספג הכי הרבה מים. מיהרתי למלא שוב את פי במים וחיכיתי שהם יתקרבו שוב. אבל הם לא, להפך הסתלקו ואני שמחתי לחזור לכתוב.

אם חשבתי שניצחתי, הרי טעיתי טעות מרה. לא חלפו כמה דקות ,החמישיה שלי חזרה והפעם עם תגבורת של עוד חמישה ילדים. מיהרתי למלא את פי מים חדשים והמשכתי לכתוב. כל העשרה פצחו במקהלה של קריאות 'שאַבעס!' כשהוותיקים מעודדים את החדשים להתקרב לחלון. צהוב השיער אפילו רמז לי בקריצה להתיז עליהם. מובן שלא רציתי להכזיב את שכני השובבים ולא איחרתי להשפריץ על האורחים החדשים. הצהלה הייתה הדדית. הם צחקו ואני מחאתי להם כף. השבת הזאת התגלתה כאחת העליזות בחיי וכנראה גם בחיי ילדי השכונה. מאז, אני וילדי הבית נהפכנו לחברים, וכשהיינו נפגשים בהמתנה ליד בית השימוש , הם היו מתלוננים על כך שאני לא נשאר יותר בשבתות.

כשבועיים לאחר אותה שבת עליזה סיפר לי אחד השכנים שבשבת שאחרי זאת הראשונה, כשהייתי בתל אביב, הגיעו לחצר הבית כל ילדי שכונת יגיע כפיים, עם תגבורת של ילדי מאה שערים, גדשו את כל החצר וצעקו 'שאַבעס' קולני לעבר חלוני הסגור. הצעקות אולי היו נמשכות עד הלילה, אלמלא אחת השכנות מלמעלה, שלקחה יוזמה יצאה אל המרפסת ושפכה על הצועקים דלי מים קרים.

לחובבי ההשוואות: גרסה שונה מעט של הסיפור, תחת הכותרת 'שבת בשכונת יגיע כפיים בירושלים', נדפסה לראשונה בחדשות בן עזר, גיליון 1188, 27 באוקטובר 2016, ולימים לוקטה באוטוביוגרפיה המשעשעת של פוצ'ו: בחיי: קורות חייו של צבר מצוי, כרך 3, הוצאת לשון, תל אביב 2017, עמ' 18-15.

*

את 'פנסיון הר ציון' או 'מלון ציון', שהיה בבעלותו של מלכיאל גרינוולד, כבר אי אפשר לאתר. הוא מזמן לא קיים. נפל קרבן לדחפורים שהרסו את רחבת  כיכר ציון ההיסטורית. תמונות מן המלון לא מצאתי, אבל מצאתי את התקנות הקשוחות ששלטו בו, שכוללות איסור להחזיק כלבים בחדר, להשתמש במכשירי חשמל או לתקוע מסמרים בקירות... 

ובאשר לדירה ברחוב נפחא, הסיפור מצחיק גם בלי להגיע לאתר עצמו. אבל פוצ'ו ביקש...

אני אמנם ירושלמי כבר עשרות שנים, אבל גר בקצה השני של העיר. לאזור החרדי שבצפון העיר אני מגיע רק לצורך 'משימות מיוחדות'. שלחתי אפוא לפוצ'ו תמונה כללית של הרחוב, כפי שמצאתיה בגוגל סטריט, והוא השיב לי כך: 

אני  ממש לא מזהה את הרחוב. כביש אספלט בטח לא היה אז. ייתכן שלא דייקתי במספר הבית. הייתי נכנס לרחוב רק מצדו המזרחי, הוא הצד הפונה למאה שערים. הכניסה לבית שלי הייתה מצדו הימני של הרחוב. הצד הפונה דרומה. הכניסה הייתה לחצר הבית, כנראה מעורפו. את חזית הבית מעולם לא ראיתי. החדר שלי היה מיד לשמאל הכניסה לחצר. בקצה החצר היו מדרגות לקומה השניה ששם היו השירותים שלי. את מטרת החור המטוייח באמצע החדר גיליתי רק אחרי הגשם הראשון שירד בלילה על העיר. כשקמתי בבוקר ראיתי שהנעליים שלי שוחות על משטח מים בגובה של חמישה סנטימטרים. בינתיים הגשם פסק אבל המים לא ירדו. רק אז הבנתי מדוע יש חור בחדר, כי רק הודות לו יכולתי למלא מים בספל ומהספל לדלי ומהדלי הרחק לחצר. אני מקווה שתמצא את הבית.

הכניסה לרחוב נפחא

מבט כללי על הרחוב

במסכת מגילה של התלמוד הבבלי (דף ו, ע"ב) נמצאת אמרה בשמו של רבי יצחק, שאליבא דרש"י הוא יצחק נפחא: 'אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי – אל תַּאֲמֵן, לא יגעתי ומצאתי – אל תַּאֲמֵן, יגעתי ומצאתי – תַּאֲמֵן'. 

יצאתי אפוא למשימה ודיווחתי לפוצ'ו מהשטח:

היום חציתי את הגבול והגעתי לרחוב נפחא. רחוב קטן ויפה שלא השתנה הרבה מאז שגרת בו. למרבית ההפתעה אין בכלל מספר 15 – אחרי מספר 13 יש קפיצה ל-17...  

אני שולח מגוון תמונות – אולי תיזכר במשהו. כמובן שלהיכנס פנימה זה מסובך, אלא אם תהיה יותר מדויק. אם צריך אסע שוב ואם תרצה לעלות לרגל לירושלים – בשמחה אקח אותך לשם.

נפחא 11

נפחא 13

נפחא 17

נפחא 21

ערימת טינופת בין בתי רחוב נפחא

הכניסה לבית הכנסת שברחוב

ויען פוצ'ו ויאמר:

דוד יקירי,

התצלום היחיד שבו רואים חלק מהחדרון שלי הוא זה שעליו מופיע השלט הנושא את השם שרה, שאז לפני שבעים שנה לא היה קיים כמובן. בצד שמאל של התמונה (למטה) רואים חלק מגגון רעפים שהגן על הכניסה לחדר מפני הגשם. חבל שלא צילמת את דלת הכניסה שהייתה כפולת כנפיים ואחרי שנפתחו פנימה היה צריך לרדת שתי מדרגות ואז לראות באמצע הרצפה את הבור המטוייח, 20 על 20, ששימש להוצאת מי הגשמים. מה שרואים ברור זה את החלון הקטן, שהייתי פותח את התריסים שלו כשהייתי יושב לכתוב לצדו. התצלום לא מאפשר לראות אם צריף הפח, מטר על מטר, ששימש מטבח ומקלחת, עדיין קיים. מה שרואים טוב זה את המדרגות, שהייתי צריך לעלות עליהם כדי להגיע לשירותים. אם הברושים שצמחו אז בחצר מול הפתח לבלבו יפה גם בקייץ, זה היה הודות לעצלנותי. הייתי משוכנע שבמקום להתאמץ ולעלות כל כך הרבה מדרגות בשביל דבר קטן, יותר טוב להרוות את אדמת המולדת הנמצאת בטווח פסיעותיים מהפתח, שם גם אין אף פעם תור.  

מוזר שמספר 15 נעלם. אם היו לי ספקות לגביו, עכשיו הן גזו, כי מצאתי מכתב שבו אני כותב למזכירה של אורי אבנרי, שהייתה חברה שלי ליום אחד, שהיא יכולה לכתוב לי לפי הכתובת יצחק נפחא 15 ירושלים. מעניין אם 'פנסיון הר ציון' עדיין קיים, הבעלים שלו היו בעלי החדרון ואולי היורשים שלהם עדיין יכולים לספר על החדר. מה אגיד לך דוד הצפת אותי בים של נוסטלגיה. תודה על המאמץ שלך, מקוה שהוא לא יהיה לשווא. 

כדי לדעת בדיוק מה נכון אני צריך להיות שם ולמצוא את החדר שיש לו בור באמצע הרצפה. אבל כנראה בגלגול הזה כבר לא אספיק להגיע לשם... 

רחוב נפחא 2. זו כנראה החצר שבה התגורר פוצ'ו

איך מיישבים בין נפחא 15 המתועד במכתבים של פוצ'ו מאותם ימים, לבין העדרו של מספר זה ברחוב עצמו וזיהויו של פוצ'ו את הבית עם מה שהוא היום נפחא 2? 

נכון שזה לא חשוב, ממש לא, ובכל זאת מה ההסבר? ההשערה שלי היא שבשלב מסוים השתנו מספרי הבתים ברחוב, ואולי בכלל לא היו הדברים מעולם...

ואת פוצ'ו נברך באיתנות ובבריאות, ושימשיך להצחיק אותנו כל עוד זה אפשרי.

הבית, המצבה והרחוב: בעקבות חנינא קרצ'בסקי בתל אביב

היה ואיננו... בניין הגימנסיה העברית 'הרצליה'בשדרות הרצל (צילום: ליאו קאהן, וינה 1912)

מאת דוד אסף

צילומים: איתמר לויתן

לשני חלקי מאמרו של אליהו הכהן על חנינא קרצ'בסקי, שפורסמו בבלוג לפני שבועיים ושלושה (חלק א, חלק ב), הכנתי נספח מיוחד עבור חובבי מורשתו של המלחין הדגול שיבקשו להלך בעקבותיו ולהיזכר בו. כמה חבל שאליהו, הגדול שבמעריציו, כבר אינו יכול עוד לפסוע במשעולים אלה.

שלושה אתרי הנצחה יש לקרצ'בסקי בארץ, וכולם בעירו תל אביב: ביתו ברחוב הס; מקום מנוחתו בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, ורחוב בדרום תל אביב ושמו 'צלילי חנינא'.

א. הבית

קרצ'בסקי גר עם אמו רחל בדירת הגן (דירת קרקע) ברחוב הס 14, ובה גם שלח יד בנפשו בתלייה. הדירה, בת ארבעה חדרים, הייתה ממושכנת, ועל מנת לפרוע את החוב הוציא אותה הבנק האפותיקאי הכללי לא"י (לימים בנק לאומי) למכירה פומבית בשנת 1931. 

מדוע חיכו עד אז? משום שאמו של חנינא מתה באותה שנה (ונקברה לצד בנה בבית הקברות הישן). הבנק, שלא רצה לסלק אלמנה ערירית מביתה, חיכה בסבלנות עד אחרי פטירתה...

הארץ, 12 במאי 1931, עמ' 4

הבית המקורי נהרס ברובו ועל חורבותיו נבנה ב-1934 בניין חדש שתוכנן על ידי האדריכל שלמה גפשטיין עבור שמחה וחנה קרליך.

בשנת 1935 שכרה לשכת הקרן הקיימת לישראל את הקומה השלישית ופעלה שם עד שנת 1938 (הארץ, 17 באפריל 1935, עמ' 8). שאר הדירות הושכרו לדיירים שונים, ובין היתר פעל במקום בשנים 1944-1943 'סטודיה מרגלית' לריקודי ילדים ולהתעמלות, ובשנות החמישים הצירות האיטלקית והמכון האיטלקי לתרבות, מועדון עולי הבלקן ('אוניון'), מועדון של ארגון נשים ציוניות כלליות, ולצדם קליניקות של רופאים פרטיים (למשל, ד"ר מלאכי שפירא, שגם היה יו"ר 'האגודה לחובבי דייג'), הסלון לבגדי גברות של אוה טרנר, משרדי ועדת הבחירות לכנסת השלישית, ועוד ועוד. בשנות השבעים והשמונים פעלה בקומה השלישית החנות והגלריה 'ספרות ואמנות'.

עיריית תל אביב הציבה שלט זיכרון על חזית הבית, אבל כאמור אין זה הבית המקורי אלא בית חדש. ועם זאת, חלקים מדירת הקרקע המקורית של חנינא ואימו נותרו בחלק האחורי של הבניין דהיום וגרים בו דיירים בשכירות.

וכך נראה היום מה שנותר מדירת הקרקע המקורית של קרצ'בסקי, שכאמור נמצאת בחלק האחורי של הבניין:

שוכרי הדירה סיפרו לצלמנו איתמר לויתן, כי דירתם הייתה חלק מהבניין המקורי שנהרס ב-1934, ועדוּת לכך, לדבריהם, יש באריחי הרצפה המקוריים שמתחברים לאריחים חדשים יותר.

ב. המצבה

מצבתו של קרצ'בסקי, שעוצבה כנבל, נמצאת בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, אזור ג, שורה ו, מצבה מס' 67. היא כבר אינה זוהרת כשהייתה ופגעי הזמן טשטשו את קוויה ואת הכתובת שנחקקה עליה. בצדה הימני של המצבה נחקקה כתבות המעידה כי כאן גם נטמנה רחל, אמו של חנינא, שנפטרה בתרצ"א, חמש שנים לאחר בנה.  

אם נפץ הנבל

צליליו עוד יהמיו...

חנינא בן יצחק קרצ'בסקי

נפטר ג' טבת תרפ"ו

תנצב"ה

אגב, המילה 'יֶהֱמָיוּ', שנגזרת מ'הֶמְיָה' ופירושה ישמיעו קול שאון, מקורה בדברי ישעיהו, יד 11: 'הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ'. 

מן הסתם מהדהד כאן גם הבית האחרון בשירו של ביאליק 'בְּשׂוֹרָה', שנכתב בשנת 1903: 

פְּרוּ וּרְבוּ, אוֹרִים, בִּלְבָבִי, 

זַעְזְעוּ אֶת-נִימָיו – וְחָיוּ,

וּבְבַת-אַחַת כָּל-קְרָבַי

שִׁירָה חֲדָשָׁה יֶהֱמָיוּ.

 

ג. הרחוב

בדרום תל אביב נקבע במאי 1977, במלאת מאה שנה להולדתו של קרצ'בסקי, רחוב לזיכרו. משום מה, הרחוב לא נקרא על שמו אלא על שם הספר שהוציאו תלמידיו לזכרו שנה לאחר מותו, צלילי חנינא.

ואנקדוטה לסיום:

בראשון לציון יש רחוב קריצ'בסקי, ובוויקיפדיה העברית אף הוטעו לחשוב שמדובר ברחוב על שמו של חנינא. זו טעות! הרחוב אינו קשור כלל לחנינא ונקרא על שם הנגר מאיר קריצ'בסקי (1929-1847), שנמנה עם מייסדי ראשון לציון.

ולסיום, משאלה והבעת תקווה כי לא ירחק היום ושמו של אליהו הכהן יונצח גם כן באחד מרחובותיה של עיר הולדתו תל אביב, שעליה ועל שיריה ומשורריה הִרבה כל כך לכתוב.

הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹֹלָדוֹת: בעקבות לאה גולדברג

אמר העורך: 

בשבוע שעבר, עם פרוץ 'מלחמת עזה', הודעתי כאן על השבתת הבלוג עד שתתבהר התמונה. 

קוראים רבים פנו אליי בבקשה שלא אפסיק. כמה אפשר להיות צמודים למסכי הטלוויזיה או לרדיו? שאלו. דרושה לנו הסחת דעת, מי יתננו במדבר מלון אורחים... 

'מרובים חללי המלחמה ושבוייה ונעלמיה, והיאך אתה מבקש למצוא את פלוני בן פלונית, קורט אבק בסערות המלחמה', כך כתב ש"י עגנון בפתח הנובלה עד הנה (1952), וכיוון למלחמת העולם הראשונה. והמשיך וכתב: 'כבר מתחילת המלחמה הנחתי כל עסקי, ואפילו חיבורי הגדול על המלבושים נשתייר בלא המשך, שמשנשמע קולה של המלחמה שבתו כל מעשי ולא היה בי אלא רצון אחד, לקמט את הימים עד שיבוא יום שאין בו מלחמה'. 

דומני שבכולנו בוער הרצון הזה, 'לקמט את הימים' עד שייגמר הסיוט שבתוכו אנו חיים ונחזור לחיי השיגרה המבורכת. אבל בינתיים המלחמה נמשכת, ואין לנו בררה אחרת אלא לחיות בצילה ולצידה ולהתפלל לסיומה הטוב, להחלמת הפצועים, לפדיון השבויים ולניצחון הטוב על הרע. 'כי מעולם לא נחרץ בבירור כזה דינם של הרעים ושל הטובים, שהביא לאלה כליה, ולאלה – ישועה' (פילון האלכסנדרוני, על חיי משה, ספר ראשון).

אשתדל אפוא להמשיך ולקיים את הבלוג גם בשגרת המלחמה, ולהתאימו, ככל שניתן, לרוח הימים האלה. 

חזקו ואמצו!

כיכר דיזנגוף בתל אביב, השבוע (צילום: איתמר לויתן)

*

נוכחותה בחיי היום-יום של לאה גולדברג (1970-1911) – שמתה לפני יותר מחמישים שנה – יוצאת דופן. אולי רק ביאליק, עגנון ואלתרמן דומים לה ב'כושר העמידות' של יצירתם ובנוכחותם המתמדת גם עשורים רבים לאחר מותם. חלק גדול בשימור זיכרה של גולדברג קשור לא רק לאיכותם יוצאת הדופן של כתביה אלא גם להלחנתם המוצלחת של מקצת שיריה והפיכתם לשירי זמר המוכרים לכולם. 

א. כל שירי הילדים

לפני זמן לא רב – היום זה נראה כמו נצח – ראה אור ספר נהדר, שמכנס משהו ממורשתה הבלתי נגמרת של לאה גולדברג: כל שירי הילדים (הוצאת ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד, תשפ"ג). אלו הם שני כרכים הדורים, בעריכתו של פרופ' גדעון טיקוצקי (האוניברסיטה העברית בירושלים), המתפקעים משירים ומאיורים מקסימים, מלווים בדברי הסבר קצרים ובלתי טרחניים בעליל. 

ספרו של טיקוצקי אינו סתם מפעל כינוס – חשוב כשלעצמו – אלא גם השתקפות של מחקר מעמיק ומלוטש של חוקר ספרות מיומן, שהוא גם בלש, גם היסטוריון וגם פילולוג (בסוף הכרך השני מובאת 'אחרית דבר' בעלת אופי מחקרי מסכם). טיקוצקי הצליח לאתר, לכנס ולפרש את העשרות הרבות של שירי הילדים שכתבה גולדברג לאורך שנות יצירתה ופיזרה אותם בכל אתר ואתר. לא רק בגיליונות דבר לילדים או משמר לילדים – זה החלק הקל והפשוט לכינוס – אלא גם בנקיקי סלעים ובנקרות צורים, בארכיונים ובאוספים פרטיים, בקבצים כמו גליונות לגן הילדים, דפי שירים של קרן קיימת לישראל, חוברות פורחות (גם כן של קק"ל) או אורות קטנים, בספרים נדירים כמו נשמור על ארצנו (תש"ד), תריסר צברים (1949), או כך ישיר עולם צעיר (1950), וכן במחזות שונים להם תרמה שירים. אתה מדפדף בספר ומלא התפעלות, ראשית כל וקודם כל, מההיקף המדהים של יצירתה של גולדברג שהופנה לילדים, ושנוצר בד בבד עם כתיבתה למבוגרים, תרגומיה ופעילותה האקדמית.

שני הכרכים, שניכר בהם שנערכו ביד בוטחת ואוהבת של מעריץ ותיק, גם מלאים וגדושים באיורים המקוריים שליוו את הדפסתם הראשונה של השירים. בראש התור עומד כמובן נחום גוטמן, שהיה המאייר הקבוע של דבר לילדים (בעיתון זה פרסמה גולדברג את רוב שיריה לילדים, שכן זה היה מקור פרנסתה). אך לא רק גוטמן, אלא גם ציורים של רות שלוס, אריה נבון, פרץ רושקביץ, שמואל כץ, דוד גלבוע, יוחנן סימון ועוד ועוד. כל אלה הופכים את שני הכרכים לא רק לאוצר של ממש עבור חובבי שירתה של לאה גולדברג, אלא גם לפריט נוסטלגי מחמם לב, ושבחים ייאמרו אפוא גם למיכל מגן, המעצבת הגרפית של הספר, שעבודתה המוקפדת והאנינה ניכרת בכל עמוד.

המעיינים בספר מוזהרים בזאת שלא לפספס את המדור 'מסע בצבע בשירת לאה גולדברג לילדים', שהובא בסוף הכרך השני (לפני המפתחות), בין העמודים 376-169. במאתיים עמודים ויותר, שהם כספר בפני עצמו, הובאו, כמעט בלי מילות ליווי (פרט למראי המקום), צילומים באיכות גבוהה ביותר של המקור הצבעוני בו הופיעו לראשונה שירי הילדים של גולדברג. חגיגה לעיניים וגעגועים לתקופה אחרת של תום ותמימות.

כרך ב, עמ' 287

כדי שלא להוציא את הנייר חלק, הנה דוגמה משיר שאהוב עליי: 'על שלושה דברים', שנכתב ונדפס ב-1948, ולימים גם הולחן.

כרך א, עמ' 358-357

את חסרונו של הספר המודפס, שאינו יכול להביא את לחניהם של השירים, נמלא אנו. 

הנה הדודאים בהקלטה משנת 1959 בלחנו היפהפה של אריה לבנון:

      

ב. לאה גולדברג בקובנה

גולדברג נוכחת בהתמדה גם במרחב הציבורי, לא רק בארץ אלא גם בחו"ל, ובראש ובראשונה בעיר ילדותה ונעוריה קובנה אשר בליטא. שלא כמו שטועים רבים, גולדברג נולדה בקניגסברג הפרוסית (היום מובלעת קלינינגרד) ולקובנה הגיעה עם הוריה רק זמן קצר אחר כך (התאריך עצמו אינו מבורר).

אין סיור ישראלי בקובנה שלא יפקוד את חצר מגוריה של לאה גולדברג ברחוב קֶסְטוּצְ'יוֹ (Kęstučio gatvė) מספר 16A. אומנם משפחת גולדברג לא גרה ממש כאן אלא בחצר הצמודה של מס' 18B, אך הבניין המקורי לא שרד. ובכל זאת, צאו וראו מה גדול כוחה של מסורת, עד שכל המדריכים מובילים את המטיילים לכאן – כי זה מה שיש – ומנסים להשתמט (בחוסר הצלחה) מהשאלה הקבועה: באיזו כניסה ובאיזה קומה גרה לאה גולדברג...

גם השכנים כבר התרגלו לקבוצות של מטיילים ישראלים שמגיעים לחצר הישנה ושרים בהתרגשות את שירי 'בארץ אהבתי'. לא בדקתי, אבל אני בטוח שהם יודעים לזמזם, גם אם יעירו אותם משנתם, את 'בארץ אהבתי השקד פורח' ואת 'מכורה שלי ארץ נוי אביונה'...

שרים משירי לאה גולדברג בחצר הבית בקובנה, עם נגה אשד, 2019 (צילום: דוד אסף)

השכנים כבר התרגלו, ואפילו מצלמים אותנו בחזרה... (צילום: דוד אסף)

הנה לאה גולדברג קוראת את 'מכורה שלי':

 

ב-2020, שנת החמישים למותה של לאה גולדברג, כוסה קיר הבית הסמוך (16B) בציור מונומנטלי, מעשה ידיו של אמן ציורי הרחוב הליטאי Linas Kaziulionis, ובו הובאו – בעברית ובליטאית – מילות שירה המפעים 'אורֶן', בו דיברה המשוררת על נפשה החצויה ועל 'הכאב של שתי המולדות'.

קובנה, יולי 2023 (צילום: אמיר שומרוני)

אין זה האתר היחיד בקובנה שקשור ללאה גולדברג. מקום נוסף הוא בית הספר בו למדה ובו עוצבה דמותה הרוחנית ואהבתה לשפה העברית: הגימנסיה העברית על שם שוואבה.

הגימנסיה (או הגימנסיון כפי שקראו לו אז) הייתה מוסד עברי-ציוני חשוב שפעל בקובנה בין השנים 1940-1920. תחילה שכנה הגימנסיה בבית שכור בן שתי קומות, ברחוב מיירוניו (Maironio) 28.

הבניין הראשון של הגימנסיה ברחוב מיירוניו, 1926-1920 (צילום: דוד אסף)

בשנת 1925, כשצר היה המקום, רכש ועד ההורים מגרש על גדות הנהר ניימן ועליו נבנתה הגימנסיה בבניין משל עצמה. ב-1927 עברה הגימנסיה לבניין החדש, ואז גם נקראה על שמו של המנהל הראשון ד"ר משה שוואבֶּה שעלה לארץ ב-1925.

בניין הקבע של הגימנסיה העברית בקובנה, 1940-1927. היום נמצא בו בית ספר מקצועי (ויקימדיה)

באפריל 2010 נקבע על קיר הבניין שלט מיוחד לכבודה של התלמידה המובחרת לאה גולדברג, שסיימה כאן את לימודיה ב-1928. 

צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה

כאמור, הבניין המהודר נבנה סמוך לנהר ניימן שחוצה את העיר – ממש הושט היד וגע בו – וגם עובדה גיאוגרפית פשוטה זו, של הקירבה לנהר, יכולה להעניק מבט חדש על נעוריה של המשוררת ועל עולם הדימויים שלה.

ידידתי רוחמה אלבג תיעדה יפה את הסיור בקובנה בעקבותיה של לאה גולדברג בספרה אל הבית: בדרכים בעקבות ספרים, מופת, תשפ"ב, עמ' 217-181, ומי שיטרח ויגיע למקום כדאי שיצטייד בפרק זה.

על בול 'לאה גולדברג' משנת 1991 (עיצוב: רות בקמן מלכא) צוטטו מילות שירה 'בארץ אהבתי'

ג. לאה גולדברג בתל אביב

בתל אביב גרה לאה גולדברג עשרים שנה, מאז עלייתה לארץ בינואר 1935 ועד שעברה לירושלים באוקטובר 1955. היצירה התל-אביבית המוכרת ביותר שלה היא ספרה ידידַי מרחוב ארנון (1943). גולדברג ואמהּ צילה גרו שם, ברחוב ארנון הסמוך לשפת הים, בבית מספר 15, ולימים קבעה עיריית תל אביב לוח זיכרון בחזית הבית המקורי.

רחוב ארנון 15, תל אביב (צילום: הלל אסף)

ועוד בתל אביב. במרכז הנמל, לא הרחק מן הקרוסלה העברית הראשונה ומול ההאנגר של יריד האוכל, במקום נמוך ולרגלי הדייגים, נמצא לוח אבן יפה ורלוונטי, שמנציח את 'שיר הנמל' שחיברה לאה גולדברג לכבוד פתיחת הנמל בתל אביב בשנת 1936.

צילום: איתמר לויתן

מילות השיר נדפסו לראשונה בשבועון דבר לילדים, 19 בנובמבר 1936:

זמן קצר אחר כך הלחינה אותו רבקה לוינסון.

הנה חבורת רננים בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של גיל אלדמע:

  

ג. לאה גולדברג בירושלים

לפני כשנתיים סיפרנו כאן על לוח הזיכרון שנקבע סוף סוף בחזית בית מגוריה (מאוקטובר 1961 ועד מותה בינואר 1970), ברחוב אלפסי 16 בירושלים ('כאן גרה לאה גולדברג', 17 במארס 2021).

רחוב אלפסי 16 בירושלים (צילום: הלל אסף)

לפני כמה שנים יצאתי עם ילדיי לחפש את מצבת קבורתה בחלקת האוניברסיטה העברית בהר המנוחות. יגענו ומצאנו:

על קברה של לאה גולדברג, 2016 (צילום: דוד אסף)

איני יודע מי היה זה שבחר את נוסח הכתובת שנחקקה על מצבתה, ואני מנחש שהיה זה טוביה רִיבְּנֶר, שערך את עיזבונה. מכל מקום, הציטוט לקוח משירהּ 'הַמִּלִּים הָיוּ נְעוּרַי' (לאה גולדברג, שירים, ג, ספרית פועלים, 1986, עמ' 91):  

בשורה האחרונה שנחקקה על המצבה ('הֵן הָאֶבֶן הַזֹּאת שֶׁעַל פִּי') מהדהד, לדעתי, הפסוק המקראי על יעקב 'וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר' (בראשית, כט 2). והאבן הגדולה הזו, שחסמה את פי הבאר ואת פיה של המשוררת הגוועת, היא עתה האבן שמכסה את קברה...

ומאבן זיכרון אחת לאבן זיכרון נוספת.

על המדשאה בפארק המסילה בירושלים (רחוב הרכבת מול רחוב גדעון) הוצבה אבן זיכרון לנערה סיון זרקה, תושבת השכונה, שנהרגה בפיגוע הנורא שהיה במדרחוב בן-יהודה בירושלים, ליד קפה 'עטרה' (לשעבר), בספטמבר 1997. יחד עמה נהרגו גם חברותיה סמדר אלחנן-פלד ויעל בטווין ועוד שני בני אדם, ונפצעו מעל מאה. הקדשתי בשעתו פוסט מיוחד לפיגוע הזה ('וכל אחת מהן ציפור גן עדן...', 30 באפריל 2017).

על האבן הלבנה נחקק בית מתוך 'ימים לבנים' (חבל ששמה של לאה גולדברג לא צוין על האבן וניתן להבין בטעות כאילו סיון היא שכתבה את המילים הללו):

צילום: דוד אסף

ימים לבנים נכתב ופורסם בשנת 1932, כשגולדברג הייתה בת 21 בלבד, והוא משיריה הידועים ביותר. מילות הפתיחה שלו נדפסו על שטר בן 100 ש"ח הנושא את דמותה של המשוררת.

ויקימדיה

הנה השיר בביצועה של רונית אופיר:

 

באותו פיגוע מזעזע ב'מדרחוב' נהרג גם אליהו מרקוביץ. על מצבתו צוטט שירה של לאה גולדברג, 'בַּמָּקוֹם שֶׁשָּׁם נָדַמּוּ':

הִבְהֲבָה גַּם דִּמְעָתֵנוּ, 

עַד שֶׁבָּאָה רוּחַ-עֶרֶב 

וַתִּמְחֶה אֶת עִקְּבוֹתֵינוּ 

וַתְּיַבֵּשׁ אַחְרִית הַטַּל.

ומתחת נוסף, 'שנרצח ואמונתו שלום'...

שיר מרגש זה – חלקו השני של השיר 'קינת אחיות' – נדפס לראשונה בעיתון על המשמר, 2 ביוני 1949, עמ' 8:

הנה אריק איינשטיין שר את 'בַּמָּקוֹם שֶׁשָּׁם נָדַמּוּ', בלחנו של שם טוב לוי:

ד. לאה גולדברג בכפר אז"ר

כפר אז"ר הוא כידוע מקומו של 'המפוזר'... 

הספר המפוזר מכפר אז"ר נדפס לראשונה ב-1943 ואחר כך, בגרסה ארוכה ומפורטת יותר, ב-1967, שהיא זו המוכרת.

המפוזר מכפר אז"ר, מהדורת 1943 (כל שירי הילדים, ב, עמ' 251)

מספרו של טיקוצקי שהוזכר לעיל (א, עמ' 123-121) למדתי כי הגרסה הראשונה כבר נדפסה ב-1939 בדבר לילדים ושמה היה 'הַמְפֻזָּר מֵהֹר הָהָר'...

והיו גם גרסאות נוספות (ראו שמעונה פוגל, 'למוסקבה? למצרים? או לירושלים? גלגוליו של המפוזר מכפר אז"ר', הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית, 2 בינואר 2018), כמו זו:

בכניסה לכפר אז"ר נמצאת האבן הזו, שאותה יצר בשנת 2010 עודד אל-יגון, שופט בדימוס ובן הכפר שגם מתגורר בו היום:

צילום: דוד אסף

*

מכירים עוד מקומות שמנציחים את שיריה של לאה גולדברג? שלחו לי צילומים ואוסיף אותם לרשימה זו.