אם נופץ הנבל, צליליו עוד יהמיו (א): על חנינא קרצ'בסקי

צלילי חנינא, תרפ"ז, עמ' VI

אמר העורך: 

רשימה זו, על שני חלקיה, פרי עטו של אליהו הכהן ז"ל, לא נחתמה סופית בחותמו של הכהן הגדול. שורה של שאלות, השלמות ובקשות, שהפניתי אליו בשלבים השונים של העריכה, בעיקר באשר לטיבה של המחברת השנייה של צלילי חנינא ולמידת החידוש שיש בה, מלבד עצם גילויה, כבר לא נענו. ועדיין, מדובר ברשימה מרתקת ובעלת ערך רב לתולדות קרצ'בסקי ומורשתו המוזיקלית, וכמובן לתולדות אליהו הכהן עצמו ומורשתו המחקרית. 

את מכתבו האחרון של אליהו קיבלתי ב-11 באוקטובר 2023, וכך כתב שם מתוך משב של רוח אופטימית:

שלום דוד.

להלן חלק נוסף של תשובות. סריקות 'כמיתר ניתק', 7 סריקות [מדובר במאמרו על קרצ'בסקי שנדפס בעיתון עתמול]. 

כדי להעביר אליך את החלק השלישי של שאלותיך, אני צריך לרדת לקומת הקרקע ולחטט בעשרות כרכים, תיקים ותיבות.  

זאת אוכל  לעשות רק לאחר קבלת תעודת שיחרור מרופא בית החולים.  

אליהו

תעודת שחרור כבר לא קיבל, וחודש אחר כך יצאה נפשו.

חלקים מרשימה זו התפרסמו כבר במאמרו של אליהו, 'כמיתר ניתק', עתמול, כט, 4 (174), ניסן תשס"ד, עמ' 25-22.

הקונצרט המרשים שהכין אליהו לזכרו של קרצ'בסקי התקיים במכללת לוינסקי בשנת 2006. הוא זמין עתה באתר מיוחד, שעלה לאוויר לאחר פטירתו של אליהו, ובו מתועדים כל הקונצרטים שערך והנחה במסגרת הסדרה על חלוצי הזמר העברי. הקונצרט על קרצ'בסקי (בשני חלקים) היה הראשון בסדרה.

מאת אליהו הכהן

א. משהו על חנינא קרצ'בסקי

הידיעה המרה כי המלחין, המורה לזמרה ומנצח המקהלות והתזמורות האהוב והנערץ חנינא קרצ'בסקי (1925-1877) – חנינא בפי כל – נמצא תלוי בדירת הקרקע ברחוב הס 14, בה התגורר עם אימו, היכתה בהלם רבים מתושבי תל אביב ושכונותיה. משרדים ומפעלי תעשיה הגיפו את שעריהם, ובחזית חלונות ראווה הוצבו דגלי אבל שחורים. מוסדות ההשכלה של העיר, ובראשם הגימנסיה העברית הרצליה, בית הספר לבנות ובית המדרש למורים ולגננות על שם לוינסקי בנווה צדק, שבהם לימד המנוח, שָׁבְתוּ מלימודים. כשנודע הדבר, בשחר יום ראשון, ג' בטבת תרפ"ו (20 בדצמבר 1925), הסתגרו מורי הגימנסיה בחדריהם ומיררו בבכי תמרורים. 

התהייה שייסרה כל אחד ואחת הייתה מדוע? על מה ולמה שלח חנינא, מאבות הזמר העברי והארץ-ישראלי, יד בנפשו? 

בחייו היה חנינא הדמות הדומיננטית בחיי המוזיקה של תל אביב הקטנה. על חיים תוססים אלה העיד לימים המשורר והמבקר ישורון קשת, שגר בשכונת אחוזת בית בהיותו נער בן 16: 

מי שלא ידע את החיים בתל אביב בשלוש-ארבע השנים שלפני ימות מלחמת העולם הראשונה לא ידע נועם חיים בארץ ישראל מימיו! אווירה של נעורים נוהרים, של אביב תמיד, של עליצות שקטה, מילאה את הרחובות הקטנים לסירוגין, עם פרוץ תלמידי הגימנסיה החוצה בהפסקות, יומם, ועם צאת המבוגרים לטיול או לביקורים, לפנות ערב ... כל היום נשמעה מן החלונות הפתוחים נגינת כינור ופסנתרין, ובערב רינה וזמרה מגרון בחורים ובחורות בחוצות השכונה. הזמירות והמלודיות שהיו אז שגורות בפי כל עוד היו מורשת תחילת המאה, שרשן היה בחזנות או בחסידות ובשירי העם האוקראיניים והוואלאכיים, עם קורטוב של תבלין מן המזרח הערבי ... הייתה כאן הרגשה משפחתית, כמעט של אינטימיות – משל כאילו כל תל אביב, על אלף תושביה ומאה בתיה הראשונים, אינה אלא חצר אחת גדולה. מרכז החיים היה בניין הגימנסיה ... והאולם הגדול של הגימנסיה שימש לאסיפות, לנשפים, לחגיגות, לקונצרטים (ישורון קשת, קדמה וימה: פרקי  זכרונות, עם עובד, 1980, עמ' 14).

עדות נוספת מאותם ימים הביא לואי ע' מילר, עיתונאי יהודי-אמריקני שביקר בתל אביב בשנת 1911 ודיווח לקוראיו על רשמיו מארץ ישראל. דבריו התפרסמו בעיתון ביידיש  די וואַרהייט (האמת):

כשיורד הערב על תל אביב, היא נהפכת לגן מוזיקלי גדול: מכל החלונות והגזוזטראות, מכל הסמטאות והקרנות, בוקעים ומשתפכים צלילי שירה. קולות גברים, זימרת נשים, צלילי פסנתר, כינור וקתרוס וכל מה שרק תבקש. פעם בשירת סולו, פעם בדואט או טריו ופעם – מקהלה שלמה. אין הם חדלים לשיר עד לשעה אחת עשרה בלילה, ואז, לפתע, כאילו בצו שרביטו של מנצח בלתי נראה, נפסקת השירה בבת אחת – זוהי גזירת ועד העיר – ומשתררת דומייה. אה, השירים הללו, המנגינות הנפלאות של תל אביב! (די ווארהייט, 1 במאי 1911)

האיש האחד שנשא על שכמו את עול טיפוח הזמר העברי בתל אביב דאז היה חנינא. יחד עם המלחין אברהם צבי אידלסון, שעלה שנה אחת לפניו והתגורר בירושלים, הוא זכאי לתואר חלוץ החינוך המוזיקלי בארץ. 

מקור חשוב על חייו היא ה'ביוגרפיה' הקצרה שפרסם עמיתו המורה ישראל דושמן בפתח החוברת צלילי חנינא שראתה אור לזכרו בשנת תרפ"ז. חנינא נולד בעיירה פטרובקה שבבסרביה (היום באוקראינה, במחוז אודסה), אך בנערותו עברה משפחתו לגור בעיר בנדר (היום טִיגִינָה שבמולדובה). כבר בצעדיו הראשונים בחדר הבחין המלמד שלו, שבעצמו היה חזן, בכישרונו המוזיקלי ולימדוֹ זמרה על פי תווים ונגינה בפסנתר. החזן הנודע יעקב שמואל מרגובסקי (זיידל רוֹבְנֶר) שכנע את הוריו של חנינא לצרפו למקהלתו בבית הכנסת בקישינוב וחנינא, בעל קול הסופראן, אכן עבר לשם. לימים הפיץ חנינא בארץ את לחנו הנודע של רובנר ל'שיר המעלות'. 

'הקול הרך והגמיש, הצליל המצלצל כפעמוני כסף', כתב דושמן, הקסים את שומעיו. המונים באו לשמוע את קטעי הסולו ששר במקהלת בית הכנסת, ועם הצלחתו הוזמן לעבור ולשיר במקהלת בית הכנסת הכוראלי בחֶרסוֹן. בגיל 22 עבר לוורשה ושם למד בקונסרבטוריון והוסמך לנצח על מקהלה ותזמורת. דושמן, שהכירו היטב, ציין כי לזמן מה כיהן חנינא גם כמנצח של תזמורת צבאית. כל השנים האלה היה חנינא חבר באגודות ציוניות ונפשו כספה לעלות לארץ. הוא ידע עברית על בוריה ובכל הזדמנות לימד שירי זמר עבריים. בשנת תרס"ח (1907) – בעיצומה של העלייה השנייה – עלה ארצה, 'טעון אהבה ואש היצירה', ובתוך זמן קצר התקבל לעבודה כמורה למוזיקה.  

חנינא קרצ'בסקי, תאריך לא ידוע (ויקימדיה)

כבר בראשית צעדיו החליט חנינא להקים תזמורות ומקהלות במוסדות שבהם לימד. בבית הספר 'עזרה' ביפו הדריך את חבורת הנגנים היפואית 'כנור ציון' והופיע איתה בקונצרטים בקפה לורנץ, ובמקביל החל ללמד בבית הספר לבנות (שכּוּנה 'האוטונומיה הרוסית'), שקודם שעבר לנווה צדק שכן ברחוב עין יעקב פינת שְׁלוּש בשכונת נווה שלום. המורים גרו בבניין שבו לימדו – היה בזה מסר חינוכי – ולחנינא הוקצה אז ביתן לאחסון כלי עבודה שהיה בחצר 'האוטונומיה'.

את התזמורת הראשונה של גימנסיה הרצליה יסד כאשר זו שכנה עדיין בבניין ערבי ביפו. כשעברה הגימנסיה למשכנה החדש, על הגבעה הנשקפת אל רחוב הרצל ואל בתיו הנבנים והולכים, ניגנה התזמורת בניצוחו בטקס חנוכת הבניין.

אחוזת בית הייתה אז רק בת שנתיים – כל כולה רחוב הרצל מבניין הגימנסיה עד פסי הרכבת ועוד כמה רחובות מצטלבים – וכבר יש לה מקהלה גדולה בת 35 תלמידות ותלמידים, ובגימנסיה מנגנות שתי תזמורות: אחת לכלי נשיפה, שכונו אז 'כלי רוח', ואחת לכלי פריטה. את הראשונה ייעד לבנים ואת השנייה לבנות. הגימנסיה התגאתה במקהלה ובתזמורות, ותלמידים כמורים ידעו שידיו האמונות של חנינא הן ערובה להצלחתן בכל מופע.

חנינא היה הראשון שלימד תלמידים בארץ קריאת תווים (סולפג'), והראשון שהנהיג בארץ זימרה רב-קולית. הוא שיתף במקהלה גם תלמידים שלא ידעו צורת תו ולא הכירו שירים עבריים, והזמין אותם בשעות הערב אל ביתו לשיעורים פרטיים ללא תשלום, עד שסיגלו לעצמם זמרה שוטפת על פי תווים.

השפעתו חרגה מכותלי המוסדות שבהם לימד. הוא הקים חוגי העשרה מחוץ למסגרת הלימודים, ויזם מפגשי 'עונג שבת' בתל אביב עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. במשך שנים התכנסו בגימנסיה בכל שבת, בשעה 11 לפני הצהרים, בני נוער ושוחרי זמר, וחנינא לימד אותם לשיר יצירות ממיטב הרפרטואר היהודי והקלאסי. בהדרכתו ובניצוחו נשמעו אז בפעם הראשונה בארץ שירים עבריים חדשים וישנים מושרים בארבעה קולות, בצד יצירות של הנדל, מנדלסון ושוברט.

לקונצרטים ולחגיגות שערך בבניין הגימנסיה באו בני כל העדות ובני כל הגילים, מאחוזת בית ומחוצה לה: מבוגרים ובני נוער, עולים וותיקים, איכרים מהמושבות ובעלי מלאכה מן השכונות החדשות. הגימנסיה תפקדה אז כמרכז חינוכי, רוחני ומוזיקלי של כל התושבים היהודיים בסביבה. מפעם לפעם נקהלו גם תושבים ערביים מיפו לצפות במצעדי המקהלה והתזמורות ברחובות תל אביב.

חנינא דאג להמשכיות. בשיעורי קיץ למורים הפיץ את לימוד השירה והדריך מורות כיצד יש ללמד שיר עברי חדש בבתי הספר היסודיים. על פי הזמנתו של אהרן אהרונסון, ניהל חנינא בקיץ 1912, בהצלחה רבה, סמינריון השתלמות מרכזי לכל המורים לזמרה בארץ בזכרון יעקב. לימים היו מקצת מתלמידיו מלחינים (יהודה שרת, פואה גרינשפון, יריב אזרחי, משה כרמי) ומנצחי מקהלות (עמיאסף וילקומיץ, הדסה שרמן).

את הקונצרטינה הביא לארץ המלחין יצחק פירוז'ניקוב, שהגיע לביקור קצר בשנת 1909, והפליא לנגן בה בקונצרט שערך ביפו. חנינא אימץ מיד את הכלי החדש ככלי הנגינה הנייד שלו ובאמצעותו לימד שירים עבריים חדשים בכיתות השונות. הוא הכשיר מורים ותלמידים לנגן בקונצרטינה ובהשפעתו נפוצה הנגינה בכלי זה בכל הארץ, בעיקר במושבות.

קונצרטינה (ויקימדיה)

את השירים שהלחין הועיד חנינא לשיעורי הזמרה בגימנסיה, אך עד מהרה הם נפוצו בארץ כולה. את המנגינה לשיר 'בשדמות בית לחם' של קונסטנטין אבא שפירא הלחין לחזיון שהוצג בגימנסיה, ואת השיר 'המעפילים' ('אל ראש ההר') של לוין קיפניס הלחין לאחד הטיולים של תלמידי הגימנסיה. אף כי המלחין הירושלמי אברהם צבי אידלסון הלחין עוד לפניו את שני השירים האלה, לחניו של חנינא הם שהתפשטו בארץ והם המושרים עד היום. שירו של יעקב פיכמן 'אגדה' ('על שפת ים כנרת') נודע בכל הארץ בזכות לחנו הקסום של חנינא. גם על ההמנון הטורקי ניצח חנינא פעמים רבות, לאחר שעיבד אותו לקולות אחדים, וכדי להקל על התלמידים אף כתב את מילותיו באותיות עבריות מנוקדות ('אוֹרְדוּמוּז אֵתִי יְמִין אַצֵלְדִי קַזַמִין').

לכל חג ולכל טקס הלחין חנינא מנגינות: לחנוכה הלחין שירים אחדים, וביניהם שירו של לוין קיפניס 'נרות דולקים, נרות דקים'; לט"ו בשבט את 'חג הנטיעות' של יש"י אדלר ואת 'ראש השנה לאילנות' של אברהם אברונין; לפסח את שירו של זלמן שניאור 'אליהו הנביא' ('יש לנו אב זקן'); לל"ג בעומר את 'הַיַּעְרָה בקשת וחץ' של ש"ל גורדון; לכ' בתמוז, יום פטירתו של הרצל, הלחין את קינתו של רבי יהודה הלוי 'הידעו הדמעות'. 

חנינא גם הלחין את שיר המשחק 'הילד החרוץ' ('ילד ילד בּוֹאָה'), שחיבר עמיתו ישראל דושמן לתלמידי המכינות והכיתות הנמוכות של הגימנסיה. עשרות מחזורים המשיכו לשיר ולשחק את השיר, בעידודה של הדסה שרמן, תלמידתו וממשיכת מורשתו של חנינא, ששירתה את הגימנסיה יותר מיובל שנים אחרי מותו. הבה ניזכר בשיר ישן-נושן זה, בשירתם של עודד בן חור, רוחמה רז וחבורת רננים:

קרצ'בסקי אף הלחין מוזיקה להצגות תיאטרון 'חובבי הבמה העברית' ושירים למחזות לילדים שהוצגו בבתי הספר, כמו 'החשמונאים הקטנים' מאת קדיש יהודה סילמן. בזכותו של חנינא נולד והתפשט בארץ השיר 'פה בארץ חמדת אבות' ('ניצנים'), וסיפורו של שיר זה כבר הובא כאן בפירוט ברשימה מיוחדת.

תזמורת גימנסיה 'הרצליה', 1911. במרכז השורה הראשונה יושב המורה והמלחין חנינא קרצ'בסקי; ראשון מימין בשורה הראשונה: משה שרתוק (שרת); בשורה העליונה עומד ראשון משמאל: המורה לציור אברהם אלדמע, ולידו המורה להתעמלות צבי נשרי; רביעי משמאל: זרובבל חביב (צילום אברהם סוסקין; אוסף אליהו הכהן)

חנינא היה הראשון בארץ שעיבד את ההמנון הלאומי 'התקווה' לארבעה קולות. הוא הושמע בניצוחו מפי מקהלת הגימנסיה ומקהלת בית הספר לבנות מאות פעמים: בחגיגות ובטקסי סיום שנת הלימודים, ובעיקר בקבלות פנים שנערכו בתל אביב לכבוד מנהיגים יהודים, שליטים טורקים, הנציב העליון, הברון רוטשילד, הלורד בלפור, סופרים אורחים ושורה ארוכה של נכבדי ציבור שהרבו לבקר בתל אביב ובגימנסיה.

עם כיבוש הארץ בידי בריטניה, שב קרצ'בסקי לתל אביב, ממנה גורש יחד עם כל תושביה בידי הטורקים, והחל לארגן מחדש את חיי התרבות והמוזיקה. תחילה הקים עם ברוך אגדתי והזמר אריה פרידמן-לבוב את 'האגודה המוזיקלית העברית ביפו', וערך במסגרתה קונצרטים למבוגרים ולנוער. לאחר מכן איחד את מקהלת הגימנסיה ומקהלת בית הספר לבנות למקהלה אחת גדולה ושמה 'הזמיר', שמנתה למעלה ממאתיים זמרות וזמרים. הוא צירף אליה תזמורת בת ארבעים נגנים ועם הכבודה כולה, כ-240 איש, יצא לסדרת הופעות בארץ. מופעים מוזיקליים גדולים כאלה לא נראו עד אז על במות הארץ! אך לא רק הכמות הרשימה את הציבור. המלחין יעקב וינברג, שנכח בהופעה שנערכה באולם 'ציון' בירושלים בשנת 1923, היה מלא התפעלות מרמת הביצוע ומ'דיוק הריתמוס', והעריך כי 'כדי להכין קונצרט באיכות כזו דרושה עבודה של שנה תמימה ... רק מומחה העובד שנים רבות בספירה מוזיקלית יכול להעריך את העמל שהושקע'. 

ב. ימיו האחרונים של חנינא

גולת הכותרת של פעילות המקהלה הייתה הופעתה במסגרת חגיגות פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים. המקהלה והתזמורת בניצוחו של חנינא ניגנו את ההמנון האנגלי, ושרו את 'כי מציון תצא תורה', את 'השמים מספרים כבוד אל',  את 'הללויה' של לבנדובסקי ואת 'התקווה' בעיבודו של חנינא לארבעה קולות (תיאור מפורט של הטקס יש כאן וכאן). בין חברי המקהלה הייתה גם הנערה ימימה טשרנוביץ, שאת החוויה הזו זכרה כל ימי חייה. ביומנה האישי תיעדה ימימה את רשמיה מאותו מעמד: 'הו, מה נהדר היה כל זה. האם יש תמונה יותר יפה מאשר ים של כובעים מתנוסס באוויר לכבודו של הלורד בלפור, או נגינה נעימה מקריאת עשרת אלפים איש הידד? בכיתי מרוב שמחה... מה טוב לחיות בארצנו המתפתחת!' (יומנים גנוזים, כנרת-זמורה-דביר, 2003, עמ' 64-63). המשפט האחרון נכתב בדיוק חמש שנים לאחר מות טרומפלדור...

חנינא קרצ'בסקי מנצח על התזמורת בחנוכת האוניברסיטה העברית בהר הצופים

אין בידינו פרטים מלאים על הופעת המקהלה בהר הצופים. ממודעת ענק זו עולה כי המקהלות השונות והתזמורת הגדולה הופיעו גם לאחר הטקס בתיאטרון 'ציון' (לימים קולנוע ציון שבכיכר ציון). 

מקור: Dynasty

תשעה חודשים לאחר ההופעה הבלתי נשכחת בירושלים טרף חנינא את נפשו בכפו והוא בן 49. הוא הותיר מאות תלמידים ומורים תמהים ופעורי פה. ערירי וחשוך ילדים היה, וכשהובא למנוחת עולמים בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור, לא היה מי שיאמר אחריו קדיש. אלפי אנשים מכל קצות הארץ באו ללוותו למנוחת עולמים, ובטקס הפרידה, שנערך בגימנסיה, שרה מקהלתו ללא מנצח את 'הידעו הדמעות' ואת 'עתידות', שני שירי האבל שהלחין ועיבד. בחזית המקהלה הוצב דוכן ועליו הונח שרביט הניצוח המיותם של חנינא.

את השיר 'עתידות' של יעקב כָּהָן, שפותח במילים 'ישטפו פַּלְגֵי הדמעות', מצא חנינא בקובץ כִּנוֹר ציון, ספר המאה של הביבליותיקה בהוצאת 'תושיה', שראה אור בוורשה בשנת תר"ס (1900) לכבוד הקונגרס הציוני הרביעי שנערך בלונדון (הקדשנו לשירון זה רשימה מיוחדת). המו"ל, הסופר בן אביגדור, חתם את הקדמתו לקובץ בתקווה כי 'מנגנינו הלאומיים' לא יאחרו למלא את המוטל עליהם: 'לחבר מנגינות לכל השירים הראויים לכך', חנינא, שהיה באותה עת בוורשה, קיבל על עצמו שליחות זו וכבר בסמוך לעלייתו ארצה הלחין את 'עתידות' ועיבד אותו לארבעה קולות. כהן עצמו התעלם משיר ביכורים זה שלו, כי ראה בו חטאת נעורים ואף לא כינסוֹ אל כתביו, אך חנינא שמר לו אמונים וזכר את מילותיו. האחים משה ויהודה שרת, שהיו חניכיו של חנינא בגימנסיה, העידו כי היה זה אחד השירים המרגשים והאהובים ביותר ברפרטואר המקהלות.

הנה חבורת 'רננים' בהקלטה מ-1964, העיבוד של גיל אלדמע:

קרצ'בסקי לא נישא לאשה ובין מורי בית הספר לבנות הילכה שמועה כי התאהב אהבה נואשת במורה לתפירה גב' גליקליך. אחר כך, כשלימד בסמינר לוינסקי, שוב נפוצו שמועות כי התאהב במורה צביה קלצ'קין, שלימדה אז במושב מרחביה שבעמק יזרעאל. כשחזרה מהעמק לתל אביב – כך סיפרה לי בשעתו – פגשה את חנינא ברחוב, וכשלחץ את ידה חש בטבעת הנישואין שענדה על אחת מאצבעותיה. למחרת יום פגישתם טרף חנינא את נפשו בכפו. ספק אם הדבר נכון, שכן צביה קלצ'קין, שנולדה בפתח תקוה בשנת 1900, לימדה במרחביה בסך הכל שנה אחת (1922-1921) ואז גם נישאה לאיש הגדוד העברי שניאור בן-ציון קלצ'קין.

ברוך בן יהודה – תלמיד, מורה ומנהל בגימנסיה – שהיה יד ימינו של קרצ'בסקי ומעריצו הנלהב, ביטל את כל השמועות הבלתי מבוססות האלה. הוא העיד בפניי כי קרצ'בסקי נפגע קשות אחר שמנשה רבינא (רבינוביץ) מונה מורה למוזיקה בגימנסיה ונועד לרשת אותו בחייו. מאז שנת 1907 ועד שנת 1925 שימש קרצ'בסקי מורה יחיד לזמרה. הוא ארגן מקהלות ותזמורות וניהל את כל החגיגות וטקסי החגים. והנה, לפתע, מצאה אותו ההנהלה מורה ותיק ומיושן והחליטה להחליפו ברבינא שנתפס ככוח רענן העתיד להכניס רוח חדשה במקצוע המוזיקה בגימנסיה. הבנה זו – כך שיער בן יהודה – שברה את לבו של חנינא והביאה להחלטתו לשים קץ לחייו. במאמר הספד, שנדפס יומיים לאחר קבורתו, שיער הכותב כי חוסר הפרגון של המבקרים, לאחר הקונצרט בהר הצופים הוא ששבר את לבו (פחז, 'הקונצרט נפסק לפתע', הארץ, 22 בדצמבר 1925).

מקצת מודעות האבל של תלמידי הגימנסיה שפורסמו בעיתוני הזמן (הארץ, 20 בדצמבר 1925)

לא הייתה עין שעצרה את דמעותיה במעמד הלוויה. עמיתו המוזיקולוג יעקב וינברג כתב למחרת: 'בפעם האחרונה הריעה לו מקהלה בת אלפיים קול'. 

על מצבתו, שעוצבה כנבל, נכתב: 'אם נופץ הנבל, צליליו עוד יהמיו'.

'לא כמות כל אדם מת. כמיתר ניתק' – הספידו יצחק לוּפְבָּן מעל דפי השבועון הפועל הצעיר (כונס בספרו: אנשי סגולה, א, תש"ט, עמ' 213, ובפרויקט בן יהודה): 

הוא היה אחד מן המועילים בחברתנו. מנושאי זכויות בראשית של מפעל מצער, אשר באחריתו ישגא מאד. המנגינה העברית בא״י – הוא היה מראשוני מחולליה. כיום זה לא ניכר ביותר. בִּגְדוֹל העץ נעלמים עקבות השתיל. אבל היו ימים בארץ, שלא היתה אופרה ולא היו קונצרטים סימפוניים, לא היו בתי ספר מיוחדים לנגינה ולא חלמו עדיין על דבר אקדמיות. היה רק חנינא קרצ׳בסקי, בחור גבוה, רחב כתפים ובהיר שיער עם ד׳ אמות שירה, עם מקהלת הילדים הראשונה, עם המנגינה העממית לשיר העברי, עם הצריף של האופרה העתידה. אחד הבילו"יים – במקצוע שלו. סולל נתיבות ראשונים. תוקע יתד ליישוב בתוך השממה. מה שבא אחרי כן – זהו גידול, התפתחות, המשך. אבל קרצ׳בסקי היה הזורע במפל יד, אשר זכותו קיימת ובלתי נפגעת גם אצל מכונת הזריעה המשוכללת. משיעור לנגינה הראשון בגימנסיה הראשונה, בבית ערבי ביפו, עד האורטוריום בפתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים – זהו מהלך ענקי. מי שעבר את המהלך הזה בלי לפגר ובלי להיות מיותר – גם זכות היצירה שלו איננה פגה. ממסכת החיים החדשים של תל אביב הצעירה נעקר דבר מה נכבד. לא כמות כל אדם מת. כמיתר ניתק.

הצלם הנשכח שמעון קורבמן, תיעד במצלמתו את הלוויה ומסר לברוך בן יהודה אלבום מיוחד עם התצלומים. עם היוולד להם בת, כיבדו יפה וברוך בן יהודה את זכרו של חנינא וקראו לה צלילה. ובמלאת חמש שנים למותו הציבה הגימנסיה את דיוקנו המפוסל בידי נחום גוטמן על פי תמונות ורישומים [גורלם של אלבום התמונות ושל הפסל אינו ידוע – ד"א].

ג. 'צלילי חנינא' ו'חנינא'

המורה הנערץ והאהוב, שכל שנות חייו ראה עצמו כמחנך ולא כמלחין, הצניע את תרומתו, לא חתם על יצירותיו ולא פרסם אותן בדפוס. בני דורו הצרו על כך שהמעיט בערך עבודתו. בשנת תרפ"ז, במלאת שנה למותו, הוציאה הגימנסיה, ביוזמתו של ברוך בן יהודה, את החוברת צלילי חנינא שבה כונסו 46 שירים שחוברו, עובדו או הותאמו בידי חנינא, עם תווי נגינה, והם רק חלק מכלל יצירתו. הצייר ישראל פלדי (פלדמן) עיטר את הכריכה ואת דפי החוברת שאזלה תוך זמן קצר, וכך גם המהדורה השנייה שיצאה בתרצ"ב.

כעבור חודשים ספורים הוציא 'גדוד מגיני השפה', שחנינא היה חבר בו, שירון קטן בשם חנינא (קובץ שירים). בהכנת שירון זה, שכלל 36 שירים, נטלו חלק ברוך בן יהודה, אברהם אברונין, אשר ברש, ישראל דושמן ואריה סמיאטיצקי, איש הוצאת 'אמנות' שבה סודר השירון. למימון הוצאת השירון תרמו מהונם שושנה פרסיץ ויצחק ליב גולדברג. בשער השירון נכתב כי זהו החלק הראשון (א), ובעקבותיו יבוא מן הסתם חלק שני, אך חלק זה לא ראה מעולם את אור הדפוס ולא נודע מה עלה בגורלו. 

בחלק הבא של הרשימה יובאו לפרסום השירים שתוכננו לצאת בחלק השני של 'חנינא'