הספרות והחיים: המעורר, הספסל של יורם טהרלב, המלך בשדה

א. כי לעוררך אני בא

שער החוברת הראשונה של המעורר, לונדון 1906 (ויקימדיה)

עבור כל איש תרבות וספר השם המעורר מזכיר את הירחון הספרותי העברי, שייסד וערך יוסף חיים ברנר בשבתו בלונדון (1906), ואת המשפט הידוע של מאמרו 'על הדרך' (דצמבר 1905): 

כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמור: שאל, בן-אדם, לנתיבות-עולם, שאל, אי-הדרך, אי?

לעוררך ולהעלות את מחשבתך אני בא; להעלותה ולהרחיבה ולחזקה למען לא תאבד בחיפושיה הקשים.

משפט זה, בשינוי נוסח קטן, הפך למוטו שהופיע בראש חוברות 'המעורר':

פרויקט המעורר

לפני כשנה וחצי (מאי 2024) עלה על האקרנים סרטו של היוצר והבמאי רֶנֶן שׁוֹר המנוח, שנקרא המעורר: רומן מכתבים בין סב לנכדו. הסרט עוסק ביחסים המיוחדים שבין הבמאי החילוני לבין סבו, הרב אברהם זיידה הלר מצפת. השם 'המעורר' של שור אינו אלא תרגום לעברית של דער וועקער. זה הכינוי שניתן לְשַׁמַּש בית הכנסת, שנהג בבוקרי חודש אלול להעיר בקולו, או בדפיקות קלות של פטיש עץ על חלונות הבתים, את הישֵׁנים כדי שיזדרזו להשכים לעבודת הבורא.

בדוכן רחוב בביתר עילית צולם 'המעורר' החדש, 'לחומרא'.

המעורר הזה מיועד לבחורי ישיבה ('ישיבע בוחער' ביידיש משובשת) שכנראה מתקשים להתעורר בשבת בבוקר:

צילום: פיני גורליק

ב. הספסל של יורם טהרלב

הספסל מול הכניסה לביתו של יורם טהרלב ברחוב ה' באייר והשלט שלצדו (צילום: איתמר לויתן)

הפזמונאי האהוב יורם טהרלב, שהלך לעולמו לפני כשלוש שנים, אומנם נולד ביגור והנוף של רבים משיריו הוא הר הכרמל, 'ההר הירוק כל ימות השנה', אבל את רוב שנותיו הוא עשה דווקא במרכז הארץ. בשנותיו האחרונות הוא גר בתל אביב, ברחוב ה' באייר מספר 42, מול כיכר המדינה – כיכר שכבר אינה קיימת למעשה אלא רק בשמה, שכן היא זרועה בבניינים רבי-קומות חדשים.

בימים שקדמו להרס הכיכר נהג יורם, כחלק משגרת יומו, לשבת על הספסל שמוצב מול הכניסה לביתו, להאזין לרעשי הכרך ולפטפט עם עוברים ושבים.

אחרי מותו, בינואר 2022, התכסה הספסל בפרחים ובכתובות פרידה. כתבנו על הספסל ברשימה מיוחדת כאן.

צילום: דרור ורמן

ביולי 2025 קבעה עיריית תל אביב לוח זיכרון ליד הספסל – מעשה ראוי ומכבד שנוהגת העיר ביוצרים שגרו בה. אלא שכצפוי מה שיכול להתקלקל – מתקלקל.

צילום: איתמר לויתן

שנת 1938, שנת הולדתו של יורם טהרלב, היא תרצ"ח ולא תרצ"ה (1935). פניתי כבר לפני יותר מחודש למחלקה הרלוונטית בעיריית תל אביב, שם הבטיחו לתקן אך עדיין לא קיימו. נעקוב...

ג. המלך בשדה

צילום: יוחנן פלוטקין

ברחוב ז'בוטינסקי שבבני ברק נמצאת חנות הירקות והפירות 'המלך בשדה', לכאורה שם מתבקש לחנות ממין זה. אבל השם מסתיר מאחוריו עולם ומלואו.

'המלך בשדה' הוא כינוי שהודבק לחודש אלול, ומקורו במשל של רבי שניאור זלמן מליאדי, מכוננה של חסידות חב"ד (המקור נמצא בספרו של רש"ז ליקוטי תורה, פרשת ראה. ראו כאן). 

הרעיון הכללי הוא שבחודש אלול, הקודם לימים הנוראים, 'המלך', כלומר הקב"ה, יוצא מארמונו ויורד לשדה, כלומר ל'עם הפשוט', ומקדם כל אחד ואחד מהם בברכה ושומע את בקשותיו. הרחבה והעמקה למעוניינים יש בערך 'המלך בשדה' בחב"דפדיה.

השנה (2025) ראה אור להיט חדש מסוגת שירי האמונה, שנקרא 'המלך בשדה'. שרים אותו בר צברי ושולי רנד.

      

'בחורף' בסוף הקיץ: מסע אל עיירת הולדתו של יוסף חיים ברנר (ב)

מאת רוחמה אלבג

הדרך מקייב (למטה משמאל) אל נובי מליני (למעלה מימין) – הקשה על המפה תגדיל אותה.

החלק הראשון של הרשימה הובא כאן.

רק מעט מידע הצלחתי למצוא על נובי מליני לפני שהגעתי אליה. היישוב נוסד סביב שנת 1630, אך גדל משמעותית רק למן ראשית המאה ה-19, כאשר בתכנונו של מהנדס גרמני נבנו חמישה סכרים על יובליו של נהר סיים הסמוך. או אז נבנו על גדות הנהר טחנות קמח ומתקנים לייצור שמן וסוכר. בסוף אותה מאה התגוררו במקום כ-3,300 תושבים, מהם 350 יהודים. אחת המשפחות הגדולות הייתה משפחת שְׁרָייֶר, שאחד מבניה, אברשה וִילְשֶׁר (2009-1906), כתב ספר זיכרונות ובו תיאר את חיי היהודים בעיירה. הספר Mother and Son: Tales of a Shtetle, 1908-1923 (אמא ובן: סיפורים מהעיירה) פורסם בשנת 1992. 

וילשר סיפר מעט גם על הפרעות של שנת 1919, שבהן נספו בני משפחתו של ברנר: האב שלמה והאח שמואל ובני משפחתו. שמואל ברנר (יליד 1887) היה המלמד של בני משפחת וילשר, ובספרו נזכר אברשה כיצד נהג המורה לקחתם לנהר, שם טיפסו הילדים עירומים על כנפי טחנת הרוח וממנה קפצו אל המים. היהודים שבעיירה היו חייטים, פחחים, נגרים או חנוונים. למשפחת וילשר הייתה חנות מכולת ואפשר להניח שהיא לא הייתה שונה בהרבה מזו שראיתי בעצמי, מאה שנה אחר כך: עם מאזני ברזל וחשבונייה מחרוזי עץ.

חנות מכולת בנובי מליני

צאצאי משפחת שְׁרָייֶר, מקצתם מירושלים, סיירו בנובי מליני לפני כעשור. מפיהם נודע לי כי בני משפחת שפירא היו היהודים האחרונים בעיירה והם עזבו אותה בשנות החמישים של המאה הקודמת. לדבריהם, הסבא-רבא שלהם, שמעון, אפילו הוזכר בסיפור 'בחורף' – 'הנה ר' שמעון צעקן, זה המאחר תמיד לצאת מבית הכנסת, גם הוא עובר' (עמ' 12). 'שרײַער' ביידיש פירושו צעקן. 

יקותיאל לייטס, שלמד יחד עם ברנר ב'חדר' בנובי מליני, סיפר לאשר ביילין, ידידו של הסופר, ממה שזכר על העיירה באותם ימים:

אשר ביילין, 'י"ח ברנר בלונדון', התקופה, יד-טו (תרפ"ב), עמ' 662

בדרכנו לנובי מליני עצרנו בתחנת הרכבת של הכפר הקטן וֶלִיקָה דוֹץ' (Вели́ка Доч; דוץ' הגדולה). מכאן יצא הנער יוסף חיים ללימודיו בישיבות בהוֹמֶל, בהֶלוּסְק, בקוֹנוֹטוֹפּ ובפּוֹצֶ'פּ. במהלך אותה תקופה היה שב לבית הוריו לביקורים מעטים, ועם זאת קשר המכתבים עמם לא נותק אף פעם, גם לא כשגר בארץ ישראל. אל תחנת הרכבת הנטושה מגיעים דרך שביל עפר. בתחנה עצמה עולים ניחוחות מעולם אחר – אולם מבואה קטן, מגדל פחמים עתיק, ארובה מפויחת. בפינה נסתרת מול מגדל הפחמים מונחת ערימת גזרי עץ מעופשת, מראה שכמו נלקח מסיום 'בחורף', שעה שהמספר נותר, בליל סגריר, בתחנת הרכבת הקטנה. ללא כסף ובלי חפצים הוא שוכב על צרור גזרי עצים. אדם בודד הנכשל בניסיונותיו למצוא לעצמו מקום.

תחנת הרכבת הישנה בכפר דוץ'

בתחנה החדשה, שנבנתה לצד זו הישנה, ניצבים עשרות עציצים, שאותם מטפחת במסירות מנהלת התחנה חסרת המעש. פעם ביום חולפת כאן רכבת, ורק לעתים היא עוצרת. לא הרחק מכאן חונות משאיות טעונות בתפוחי אדמה. עונת האסיף בעיצומה ואיכרים בעגלות או באופניים מצטיידים לקראת החורף. בנובי מליני יש בית אריזה קטן. 'כדאי למהר. עוד רגע יסתיים המסחר', עצו לנו הסוחרים שחשבו כי באנו לקנות מהם את סחורתם.

נערכים לחורף – מסחר שוקק בתפוחי אדמה

בדרכנו חצינו גשר מעל נהר הסיים. גשר זה, או שמא אחר, הופצץ בימי מלחמת העולם הראשונה וניתק את תושבי הכפר מסביבתם. מאז נסללה דרך עפר צדדית, מלאת מהמורות, ובשוליה הוצב עמוד אבן תכלכל שעליו מתנוסס השם נובי מליני באותיות קיריליות אדומות. טחנות הקמח, שנתנו למקום את שמו, נהרסו זה מכבר, אך הנהר, מיובלי נהר דֶסְנָה, עודנו זורם כאן עטור עצים וצמחים.

ובנובי מליני עצמה, כאז כן עתה – אסם גדול, סוסים אחדים עומדים בשדה ירוק אינסופי, ובתי עץ לאורך שני הרחובות היחידים. שורה של בתי עץ נטושים ומטים לנפול, אחדים מהם נבלעו בסבך צמחיה ורק ארובה או חלון מבצבצים מבעדה. 

עמדנו מול אחד מבתי העץ והתבוננו בבאר המים ובדלי הרטוב, שהיה מעין אות חיים. כמה גברים בעלי גוף ומסבירי פנים יצאו לקראתנו, ולאחר שהסברנו להם מי אנו ומה מעשינו הם הזמינו אותנו לבית פנימה. 'זה היה בית של משפחה יהודית', הסביר המארח, 'קנינו אותו לחופשות שלנו'. הם עצמם גרים בעיר הסמוכה קונוטופ וזו היא הדאצ'ה שלהם שבחיק הטבע. בחדר הכניסה הגדול ישבו בנות זוגם, השולחן היה ערוך ומלא כל טוּב והם הפצירו בנו להצטרף אליהם. החדרים נאים, בכל חדר תנור אבן, נוסח ה'פּריפּעטשיק', וילונות לבנים ומיטה מוצעת. נזכרתי בתיאורו המלבב של ברנר, נדיר מסוגו בכתביו, שבו הוא מתאר את הציפייה הדרוכה לשובו של האב מבית הכנסת בבוקר יום חג.

בחורף, תרס"ד, עמ' 10

חדר שינה בנובי מלין. על פי הדיירים זה היה פעם בית יהודי. בצד ימין – תנור החימום

הגענו אל לב הכפר והתחלנו לחפש. ידענו כי בבניין אבן, בית אצילים לשעבר, שכן בית המדרש וכמה 'חדרים'. רעש של מכונה חקלאית הוביל אותנו אל עבר חורשת עצי לִבְנֶה ולפנינו עמד בית האבן המבוקש. 'כל השנה אין פה כלום. רק עכשיו, בתקופת הקיץ, יש כאן פעילות', התנדב להסביר לנו מנהל העבודה. קבוצת גברים צררה תפוחי אדמה בשקי רשת סגולים, ומול מכונה שהחרישה את אזנינו עמדה קבוצת נשים מקומיות ומיינה אותם. 'מתכוננים לחורף', חייכה אחת מהן. גם אנחנו כאן בגלל 'בחורף', הרהרתי. 'האם ידוע לך על היהודים שחיו כאן?', שאלנו את מנהל העבודה. 'היו פעם, מזמן', הפטיר כלאחר יד והפנה אותנו למכולת שליד האנדרטה. 

חייל ברונזה נושא מבטו אל האופק ובידו דגל מקופל – אנדרטה אופיינית, שמנציחה את 108 החיילים שנהרגו בהגנת האזור בימי 'המלחמה הפטריוטית הגדולה'. חלקת הזיכרון מגודרת ופרחים מעטרים את שוליה. איכר מזדמן, שרכב על אופנוע מיושן, טען בפנינו שזהו קבר אחים. סמוך לאנדרטה עומד בית עץ דו-קומתי, גדול ומרהיב ביופיו. הבית צבוע בירוק עז ולו גג צהוב, פיתוחי עץ נאים וחלונות בתבנית מגן דוד, 'זהו בית הכנסת', אמרה לנו בעלת הצרכנייה. 

בית כנסת או מחלבה? בחלונות של הקומה השנייה (עזרת הנשים) נקבעו מגיני דוד

מבט מקרוב בכניסה לבית מעלה חשד שהעמודים והגמלון מעליהם נלקחו מארון הקודש

דלת העץ נפתחה לכבודנו ובאנו בשערי הבית שאולי היה בית כנסת. האולם הגדול סגור, מימין לכניסה מדרגות המובילות לקומה העליונה, אולי לעזרת הנשים. בני המשפחה שביקרו כאן לפני עשור סיפרו כי ראו את האולם ואת מקום ארון הקודש, אך אנו לא מבחינות בכך; גרוטאות וכיסאות חוסמים כל אפשרות לחדור פנימה. במבואה מוצב מכל גדול והגברת שמערה את החלב פנימה לשם פסטור אומרת שבעצם אין לה מושג. פעם הייתה פה מתפרה, עכשיו מחלבה. הבית ישן מאוד ואילו היא חדשה בכפר. עכשיו היא חלבנית, אמרה בשוויון נפש והמשיכה לבחוש בכף עץ גדולה.

שלוש נשים מבוגרות שישבו על ספסל סמוך תהו יחד עמנו אם אכן זהו בית הכנסת. אחת קבעה שכן, בהחלט, ואילו שתי חברותיה טענו שהיה במקום אחר. 'אין את מי לשאול', ספקו כפיים. 'כולם מתו'. אחת מהן הזמינה אותנו לביתה המטופח והראתה לנו את המזווה, שלדבריה הוא בן מאה וחמישים שנה. אל המזווה הזעיר שבבטן האדמה יורדים במדרגות תלולות. במדפים נאגר מלאי מזון לקראת החורף הקרב – עשרות צנצנות ריבה ומיני חמוצים. על הקרקע ערימות של תפוחי אדמה, גזר, בצל וסלק. בחצר הגדולה יש באר, מלונה וגינת ירק פורחת, עצי תפוחים ואגסים ומעליהם מתנשא עץ אלון עתיק. היא הזמינה אותנו לשבת עמה על הספסל בגינה והציעה שנחזור ונבקר גם באביב, ובעצם גם בחורף. המזווה עמוס כל טוב, לא חסר דבר. 

נערכים לחורף – מזווה בנובי מליני

בת הכפר בנובי מליני

מהבוסתן שבחצר ראינו את מרחבי הכפר ואת שפעת הצבעים המקיפה אותו, ממש כשם שתיאר אותו בנימין ברנר. למרות זאת, בתודעתו של יוסף-חיים, אחיו הגדול, נתפס המקום כשקוע בחורף נצחי. במכתב ששלח ברנר לבני משפחתו בשנת 1911 הוא הציע שאחותו לובה (אהובה) ואחיו מאיר יבואו לארץ ישראל: 'כי למה ישבו בגלות, בעיירה נידחת, מוקפים גויים רשעים ואין עתיד להם במקום הזה!' (גדולה היתה הבדידות, עמ' 9). לימים תספר אחותו, כי הם באו לארץ בבגדי קיץ. 'אחי כתב לנו שאין כאן חורף ואנחנו לא לקחנו אתנו מרוסיה את בגדי החורף' (שם, עמ' 87).

בהמשך עלו לארץ גם האחים בתיה ומאיר. בתיה ברנר (1976-1894) הייתה ממייסדי קיבוץ עין חרוד. בארכיון הקיבוץ השתמרה מחברת בכתב ידה, ובה תיארה את יציאתה מהעיירה ואת דברי אמה חיה-רייזל, שאמרה לה בשעת פרידה: 'סעי בשלום נשמתי היקרה. עבודה דבר נחוץ, אבל אל תרימי משאות מעל כוחותיך הצעירים'. 'עם דברי אמא אני תמיד התחשבתי', כתבה בתיה. האחים קיבלו את ברכת הדרך מהוריהם, שנותרו בכפר עם האח שמואל, רעייתו ושלושת ילדיהם. זמן לא רב אחר כך יקיץ הקץ על נובי מליני היהודית.

האחיות בתיה (מימין) ולובה ברנר. ארץ ישראל, 1918 (מקור: אוסף ביתמונה)

אברשה וילשר, היה בן שלוש-עשרה כשפרצו הפרעות. בזיכרונותיו שהוזכרו לעיל הוא מספר על ימי האימה שבין ראש השנה ליום כיפור של שנת 1919 (תר"ף). ימים ארוכים ניטשו על גדות הנהר הקרבות בין החיילים 'האדומים' לחיילים 'הלבנים'. בני המשפחה, כיתר אחיהם היהודים בעיירה, לא ידעו לאן להימלט וחיפשו מסתור אצל שכנים או ביער הסמוך עד יעבור זעם. הוא משחזר מראות של אונס ושחיטה, כולל רצח אחיו הבכור שהסתתר ביער. הוריו סיפרו לו על כך שוב ושוב, שנים לאחר שעזבו את רוסיה.

גלי הפרעות נצרבו בזיכרונו, ובפרט הפוגרום האכזרי מכולם שאירע אחרי ראש השנה. הפורעים נכנסו לבתים שדדו, אנסו ובזזו, וגופות הושלכו ברחוב ובבתים. בית הכנסת מעץ הפך לאורווה וספרי הקודש היו מצע לסוסים. הוא זכר את הרב אומר קדיש לזכר החללים שגופותיהם נערמו בכיכר, ובהם אחיו הבכור ועוד כמה קרובי משפחה. בשוך הסערה המשיכו שרידי הקהילה את חייהם. הם עזבו רק כשנתיים לאחר מכן.

ברנר, שכבר התגורר בארץ ישראל, לא ידע את שאירע למשפחתו. השמועות ריחפו בחלל, ועל מה שקרה בקהילות ישראל באוקראינה 'בימי הזעם' למד גם ממכתב ששיגר לו מיכה יוסף ברדיצ'בסקי מברלין, ובו סיפר על שחיטתם של יהודי עיירתו דובובה ועל רצח אביו ואחיו. בשנת 1920 נסע מאיר ברנר לווינה ושם נודע לו על מות בני המשפחה – האב שלמה, האח שמואל וילדיו – בפרעות שהתחוללו בספטמבר 1919. כשחזר ארצה כבר לא היה אחיו המפורסם בין החיים. יוסף חיים ברנר נרצח ב-2 במאי 1921, כשנה וחצי לאחר שנרצחו בני משפחתו שנותרו בנובי מליני.

סיימנו את הביקור בטיול נינוח על גדות נהר הסֵיים המקיף את הכפר. במימיו הכחולים השתקפו עצים ונוף פסטורלי. 'והדממה לא אמרה כלום', חתם ברנר את סיפורו 'מסביב לנקודה' (1904). ומבעד לשקט יכולנו להרהר במה שהיה כאן, ביום כיפור לפני כמעט מאה שנה. אברשה וילשר כתב על מניין אנשים דוויים, שהתקבצו בבית הכנסת המחולל לתפילת 'כל נדרי'. ספרי תורה קרועים היו מושלכים על הרצפה, כלי הכסף נבזזו, הפרוכת הוכתמה, ועל רקע מראות אלו נשא הרב את קולו הרועד. נשים אחדות הציצו מעזרת הנשים שבקומה העליונה ופניהן הסגירו את האסון שקרה. היו אלה ימות הסתיו. זמן לא רב לאחר מכן השתבשו הדרכים, שלג עמוק כיסה את כל הכפר והנהר קפא. 

נהר סיים זורם בלב הכפר

סיבוב אחרון בכיכר. עמדנו מול הריק הגדול שפעם הייתה בו כיכר שוק, חנויות זעירות, ה'חדר' שבו לימד שמואל ברנר, חנות המכולת של משפחת שרייר, נפחייה. קבוצת ילדים קולנית, רכובה על אופניים, נעצרה במכולת והפרה את השקט. וכשם שבאו, כך נעלמו. החלבנית נעלה את מה שהיה אולי בית כנסת ומכלית החלב שחנתה ממול טרטרה מעט ויצאה לדרכה. משאיות תפוחי האדמה נסעו בשבילי העפר ולא נראו עוד, גם מכונת המיון השתתקה. הפועלים שבו לבתיהם, הנשים על הספסל עברו לפינה מוצלת בחצר ושער העץ הירוק ננעל. 'והדממה לא אמרה כלום'...

ילדים בנובי מליני, 2016

יצאנו מנובי מליני שלא על מנת לשוב.

בדרכנו חזרה עברנו בקונוטופ (Konotop). זו העיר שאליה עבר הנער יוסף חיים בהוראת אביו, כדי ללמוד בישיבה שבראשה עמד דודו חיים לובנוב, וגם ממנה יצא בפחי נפש. הנהג שלנו נשם לרווחה כאשר יצאנו מנובי מליני ודהר בשעטה אל מה שכינה 'ציוויליזציה'... כשחצינו את הסיים הוא הוסיף שבקונוטופ, עיר נחמדה עם מרכז תוסס, נוכל סוף סוף לשתות קפה נורמלי. הוא נפרד בשמחה מנובי מליני והודה שאף פעם לא ראה מקום נידח כזה בכל אוקראינה...

תחנת הרכבת בקונטופ

'בחורף' בסוף הקיץ: מסע אל עיירת הולדתו של יוסף חיים ברנר (א)

מאת רוחמה אלבג

תשעים ושש שנים אחרי הרצחו, בירושלים עדיין מתגעגעים לברנר (צילום: ברוך גיאן)

אל הכפר נובי מליני (Но́ві Млини́; (Novi Mlieny שבאוקראינה, שפירוש שמו הוא טחנות רוח חדשות, הגעתי לא ביום חורף קודר אלא ביום קיץ שטוף שמש. אמנם הסיפור האוטוביוגרפי 'בחורף', שנדפס בתרס"ד (1904), הוא שהניע את נסיעתי, אך גם בסיפור זה, ככלות הכל, זורחת השמש. 'השמש צוהל ושופך את קרניו על הכל', כתב יוסף חיים ברנר (1921-1881) על עיירה נידחת זו, שבה נולד ובה גדל. במשפט זה קראתי סוג של הבטחה שאני בדרכי אל כפר נאה ושטוף אור, אידיליה עטופה בזיכרונות מיטיבים.

טחנת קמח נטושה בנובי מליני (הצילומים כאן ולהלן הם של רוחמה אלבג)

יצאנו בנסיעה ארוכה בכביש המהיר מקייב, בכיוון צפון-מזרח, לעבר עיר המחוז צ'רניגוב (צ'רניהיב), בירת פלך צ'רניגוב לשעבר, אשר בקצה תחום המושב הרוסי. כשקרבנו ליעדנו ראינו למלוא רוחב העין שדות עֹלֶשׁ תכולים (ציקוריה), מקשאות דלועים בצבעי כתום, שדות חמניות שגרעיניהן יבשו ומרבדים צהובים של לֶתֶת וסויה, גידולים אופייניים לאזור. הנסיעה בדרך הססגונית – על שלל העצים ופרחי הקיץ, ולצד נהר הסֵיים הרחב, שעל גדותיו עמדו בעבר טחנות רוח – מחקה לרגע את האווירה העגומה של בחורף, ולא כל שכן את עמדתו של ברנר ביחס לסביבתו: 'החוץ – עולם של חורף, הבית – קבר אפל...'.

הניגודים בין הקיץ האוקראיני המרהיב לבין החורף המדכדך האופף את הסיפור, שאינו רק עונה בשנה כי אם ייצוג כללי של מקום, משכו אותי 'שמה'. מצוידת ב'הוא אמר לה', רשימתו הידועה של ברנר משנת 1905, שבה תואר הנוף האוקראיני ואף הוזכר שיר של פושקין, 'שקט הלילה באוקראינה', שהולם להפליא את המרחבים. וממשיך ברנר, 'וקלים ונמוגים הימים. ועסיס נוטפים התפוחים. ודשנות הפרות הברודות השבות מן המרעה הטוב לעת-ערב. ועליזים הנערים המלאים הרוכבים על סוסיהם אל השדה ללון שם כל הלילה'. ואכן, הנה לפנינו שדות ירוקים וסוסים, עצי תפוחים עמוסי פרי, ותקווה כמוסה בלבי למצוא משהו מאז.

משפע כתביו של ברנר, נראה לי כי מראות הבראשית שלו נותרו דחוקים במכוון, ולעתים נדמה כי תולדותיו התרחשו בחלל חד-גוני, 'חורפי', וכי שכיות החמדה שהאזור משופע בהן, הן בבחינת הנופים שנשארו בחוץ. כל זאת, בעיקר בהשוואה ליתר סופרי אותו דור, כמו ביאליק ב'ספיח', שתיאר את כפר מולדתו ככזה 'שלא ידע חֹרף וּסתיו מימיו. כל הכפר של אותם הימים ... – קַיִץ טהור כֻּלּו. השמים – שמי קיץ, והאָרץ – אֶרץ קיץ. הצמח והחי – כֻּלם קיץ', או ברדיצ'בסקי, שלא חדל לפאר את עיירתו האוקראינית דוּבּוֹבַה, את נופיה, בתיה והנהר, כמין גן עדן של מטה.

המהדורה הראשונה של 'בחורף', קרקוב תרס"ד 
(הספר נגיש במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית)

קיוויתי כי במסע לשם תתפענח עוד חידה הכרוכה בתולדות אישיותו המורכבת של ברנר. דן מירון תיאר את ברנר לא רק כמי שהקדיש את חייו לכתיבה אלא גם כהלך נצחי, ה'נתון כולו למאמץ מתמשך אחד: תיעודו של המסע, כלומר, עשיית ספרות' (בודדים במועדם, עם עובד, 1987, עמ' 412). הנה היא ההזדמנות, חשבתי ביני לביני, לערוך מסע שיהיה גם פרק ספרותי, כזה שיאפשר לי לפגוש מקרוב את נוף ילדוּתו של ברנר, שתואר באופן אקראי, אולי מפני שלא היה חשוב לו מספיק באותה עת. רציתי לנסות ולבחון מה בכל זאת ראה ברנר הילד, ומה הפריע לו במה שנגלה לעיניו והביא אותו לכתוב משהו אחר לגמרי.

על 'בחורף' כתב מנחם ברינקר, כי 'אולי יותר מאשר בכל יצירה אחרת של ברנר, מצויים [בה] הדים לתלאותיו של ברנר, להתרחשויות הגורליות ביותר בחייו ולחוויותיו העמוקות ביותר'. אמנם העובדות מוסטות מן הביוגרפיה והופכות חומר המשרת 'סיפור הבא לספר על התבוסה הגמורה שנוחלים התקוות והאידיאלים של  צעיר "כמו" פייארמן בסביבה המחניקה' (עד הסימטה הטבריינית, עם עובד, 1990, עמ' 48). תובנה זו חלה מן הסתם גם על ייצוגו של המרחב ביצירה, שלא עלה בקנה אחד עם המראות הגלויים והוכפף לצרכים שונים של המספר. ובכל זאת, פה ושם שיבץ ברנר משפטים מלבבים על נוף ילדותו, ומהם ניכר כי הוא לא נותר אדיש כלפי 'קרקע ארץ קטנה' זו שממנה קורץ.

הסיפור נפתח במין הצהרה: 'עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ"חיי" – "חיי" במרכאות כפולות: עתיד והווה הלא אין לי; נשאר רק העבר'. אינני גבור, ממשיך הדובר, 'אני הנני בחור מלמד בכפר הזה'. הכפר אמנם נקרא בסיפור 'צ. עיר מולדתי', אך מותר להניח שברנר מתכוון לעיר מולדתו שלו.

בחורף, קרקוב תרס"ד, עמ' 1

הדובר בסיפור הוא בחור צעיר שמתאר את סביבת מוצאו כמקום מדכא. אמו היא 'אשה עלובה', המובילה אותו ל'חדר' בעגלת חורף קטנה, 'ששימשה לה להובלת שמלות לכביסה אל הנהר'. אביו הוא איש תקיף ועריץ וקשריו עמו סבוכים ביותר, ואילו אנשי העיירה מתוארים באופן נלעג בצאתם מבית הכנסת: 'יהודים כפופים ומדושני עונג מזמירות החזן ... אברכים-תיישים ... [ה]סרוחים אחרי נשותיהם הצעירות העדויות בכל מיני קישוטים ... ילדים רזים וחולנים נושאים סידורים עבים בידיהם. תהלוכה נהדרה!'. הוא עצמו, הכותב, מתבודד וזר בקרב בני גילו, סובל מהתנכלויותיהם ומאכזריותם וחולם על יציאה משם. הם 'לעולם ועד יישארו פה', הוא מתנבא, 'יהיו חנוונים פשוטים כאבותיהם... ואני?... אני אסע לליטא, להישיבה... אני עולה על כולם!'.

בעוד ברנר בחר לעוות את סביבתו, נקט אחיו בנימין גישה מפויסת. בספר זיכרונותיו, גדולה הייתה הבדידות (עם עובד, תשל"ח), העיד כי למרות העוני 'ושמחת ילדוּת לא ידעתי' (עמ' 12), ועל אף שהבית היה מוצף עם הפשרת השלגים, והילדים, שישנו על גבי התנור, רעדו מקור, הוא נפעם מן הנוף בחוץ, שחיפה ופיצה על הדלוּת שבפנים. 

לימים, כשהלכו שני האחים ברנר מנווה צדק לפתח תקוה, תוך שהם פוסעים 'בשבילי גמלים ... ומסביב חולות בלבד, ויובש וצחיחות', נזכר בנימין בעיירת הולדתם, שנופיה שופעי המים והצמחייה שונים בתכלית מנופיה המדבריים של ארץ התנ"ך: 

גדולה הייתה הבדידות, עמ' 24

שלא כאחיו, יוסף חיים העדיף לזכור דווקא את האקלים הרוחני הנוקשה ולשרטט תפאורה עגומה לחייה של הדמות המרכזית בסיפורו, זו המזוהה עם תולדות חייו שלו. כזה הוא, למשל, תיאור גינת הירק של אמו: 'והאויר – אויר של סוף הקיץ בעיר קטנה. לאמי היתה גינה קטנה, שעבדה בה, אך לי לא היה כל מגע ומשא עם גינה זו, אני ישבתי בקלויז'. 

הריחוק מן הטבע ויחסי הדחייה כלפיו, הצטרפו לגורמים נוספים שהדפו אותו החוצה והביאו אותו להדחיק ממנו והלאה את זכר מקום הולדתו; העיקר שלא להסתכן בשמץ של נוסטלגיה כלפיו. ברנר אמנם עזב את עיירתו בגיל צעיר ויצא ללמוד תורה בישיבות שונות, אך כל אותן שנים ריחף מעל ראשו החשש מחזרה אל הבית והשתקעות בו. בית שבמרכזו עמד שולחן עץ מוצק ועל הקיר הייתה תלויה תמונת הגאון מוילנה – כך תיאר אותו אחיו בנימין, בלא שמץ של תרעומת.

בתי עץ בנובי מליני, 2016

ובין השאר גם הסיפור 'שָמָּה', שהוא וידויו של מי שיצא מביתו בלי כל רצון לשוב: 'כי מה ענין ומה חפץ פה, באלו החיים, בעיירה זו. בית אבי השפל, גינת אמי הקטנה, בית המדרש האפל, הרחובות הצרים עם גידולי הפרע שבצדיהם, ה"חדר" בבית זבולון הקצב, מלמדִי ר' נחמן הצהוב ... ואני מתהלך לי בעיר-מולדתי הקטנה, יושב ב"קלויזנו" העלוב'. בתיאורים המעטים ונעדרי החן של סביבת מוצאם של גיבוריו, ביקש ברנר, גם להסביר את יציאתו-שלו, את הפניית העורף לבית הוריו ואת החוויה של חוסר מוצא בחיי הכפר הקטן. כל אלה לא היו רק נחלתו של ברנר אלא התגלמו בדיוקנו המוכר של 'התלוש'.

עז היה רצונו שלא להיות עוד אחד מני רבים שמכלים את ימיהם בכפר הקטן. בבוקר נאה אחד – הוא מספר – 'הדממה נפסקת על ידי געיית הפרות המובלות למרעה וקריאת התרנגולים, המתפללים שחרית. תריסי החלונות סגורים ... כבר הספקתי להתפלל הרבה וללמוד הרבה'. המוצא והייעוד היו הכתיבה, והוא יודע שרק בזכותה יוכל להיחלץ: 'החפץ בכתיבה התפתח בי בימי שחרותי הראשונים. תמיד הרביתי "למשוך בשבט סופר" על כל אשר מסביבי, על כל הנעשה בביתנו, בחדר ובקלויז – שלושת הבתים שידעתי'. הפיסקה נחתמת בוויכוח מר עם האב על אודות הכתיבה, שמסתיים 'במכת לחי הגונה' (בחורף, תרס"ד, עמ' 30-29). זה היה האות לצאת מהבית ולא להישאר עוד במקום שאחריתו תהיה רעה ומרה.

העולם שאותו נטש יוסף חיים הצעיר היה עולם של חורף, ואילו אני, כאמור, עשיתי את דרכי אל כפר הולדתו ביום קיץ נאה. המסע אל עולמו של ברנר היה עבורי אתגר של ממש. יצירתו הענפה, שקריאתה מעולם לא הייתה נינוחה ולא תמיד נהירה, איגרותיו, אישיותו המורכבת, שנחשפתי אליה לראשונה בעקבות הספדו המופלא של ש"י עגנון, 'יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו' (מעצמי אל עצמי, שוקן, תשל"ו, עמ' 141-111). גם הספרים והמאמרים הרבים מספור שנכתבו על אודותיו ועל יצירתו, ובמיוחד לאחרונה עם הביוגרפיה ברנר: סיפור חיים של אניטה שפירא (עם עובד, תשס"ח); ההדפסה המחודשת של מזיכרונותיה של תולעת ספרים, שבו תיאר חיים באר את מסעותיו הספרותיים בעקבות ברנר בלונדון (עם עובד, תשע"א, עמ' 359-267); והסרט 'המעורר', שהוקדש לברנר, בסדרת העברים שיצר הבמאי יאיר קדר (2015) – כל אלה לא הקלו עליי.



ובמיוחד נגעו ללבי דברי עגנון בפתח הספדו: 'טהורים וזכים היו חייו. לא נמצא בהם שמץ פסול. לא ביקש כבוד לעצמו ולא רדף אחר הממון ועל אחרים לא התנשא. חבר היה לכל נדכא, אח ורע לכל אדם'. יצאתי אפוא שמה.

החלק השני של תיאור המסע בעקבות ברנר פורסם כאן.
_____________________________________________

גרסה קצרה של רשימה זו נדפסה בהארץ, תרבות וספרות, 19 בדצמבר 2016. תודתי לנעמי שחר שותפתי למסע, למלווה האוקראינית לולה גילבו ולעורך הרשימה דוד אסף.

ד"ר רוחמה אלבג מלמדת במכללת לוינסקי ומדריכה סיורים לימודיים במזרח אירופה. 

מנחם ברינקר איננו

מנחם ברינקר (2016-1935)

ביום שישי האחרון (12 באוגוסט) נטמנה גופתו של פרופסור מנחם ברינקר באדמת בית הקברות של קיבוץ קריית ענבים. ברינקר ביקש שלא יספידוהו או ישרטטו 'קווים לדמותו', אלא יקראו שירים על קברו, וכך היה. מקצת חבריו הטובים ובני משפחתו קראו שירים וקטעי פרוזה אשר בחרו, ועימם נפרדו מאדם מיוחד במינו, אבן מאבני קיומנו כאן. עם לכתו שוב נתערערו ונסדקו קירות הבית הצנוע והרעוע שהקימו כאן בעמל וביזע אלה שמכונים היום בבוז 'האליטות הישנות', שוחרי הספרות העברית הקלאסית והציונות ההומניסטית. מיעוט היינו ומיעוט כנראה נישאר.

פרופסור אבנר הולצמן שחזר עבורי את רשימת הדוברים והשירים:

• א"ב יהושע: 'רגע אחד שקט בבקשה' של נתן זך
• חיים גורי: שירים מספרו האחרון 'אף שרציתי עוד קצת עוד' (מתוך מחזור שירים שהוקדש לברינקר)
• חיים באר: 'מחר אני אמות' ו'אין לָךְ זכות חנינה בעולם' של לאה גולדברג ('אֵין לָךְ זְכוּת חֲנִינָה בָּעוֹלָם. / הַכֹּל הָכְרַע. / חֲלוֹמוֹתַיִךְ טוֹבְעִים בַּיָּם / וְאַתְּ אוֹמֶרֶת שִׁירָה.)
• עמוס עוז: קטע מספרו 'אותו הים'
• נילי כהן: 'קֵץ הָאָב' של נתן אלתרמן
• משה הלברטל: צוואתו של 'אובד עצות', גיבור 'מכאן ומכאן' של י"ח ברנר
• חגית ברינקר: 'מות אבי' של יהודה עמיחי ו'תרי"ג מצוות ואחת' ('והאיש המת שב אל ביתו') של דליה רביקוביץ (לדבריה קיבלה את אישורו של אביה לבחירתה בהם)
• אליאב כהן: שיר שכתב מנחם ברינקר על אביו
• ירון לונדון: 'היום פָּנָה' של לאה גולדברג
• נסים קלדרון: 'הספרים' של נתן אלתרמן (מתוך 'עיר היונה')
• ניבה לניר: שיר של אבא קובנר מתוך הפואמה 'סְלוֹן קֶטֶרִינג'

מנחם ברינקר, איש ירושלים בלידתו ובמותו, חתן פרס ישראל לספרות עברית וכללית (2004) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, היה מגדולי אנשי הרוח שחיו עימנו. חוקר מחונן ואנין טעם של ספרות ופילוסופיה, מורה כריזמטי ונערץ שלא הסתגר במגדלי השן אלא גם היה מבקר ועורך, אידאולוג ואכפתניק. הוא היה ממתווי דרכו של השמאל הישראלי הסוציאליסטי והציוני, הפגין ונאם. ובעיקר היה ברינקר איש רב קסם, שופע הומור, חוכמה יהודית ואנושית ואהבת אדם. בן למשפחה ירושלמית 'של פעם' (אמא דתייה ואבא חצי מסורתי וחצי קומוניסט), שמוריו הרוחניים היו מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ויוסף חיים ברנר, ש'האפיקורסות היהודית' שלהם היא ששבתה את לבו והוליכה אותו בעקבותיהם, במחקר ובחיים.

מי שרוצה להיזכר בברינקר הצעיר והרענן ובימי התום של שנות השמונים, כשעוד חשבנו שאפשר לשנות כאן משהו, מוזמן להתבונן בסרט התיעודי 'ישעיהו ליבוביץ במעלות', שביים יגאל בורשטיין בשנת 1981. בסרט מתועד ביקורם של ישעיהו ליבוביץ, ישראל אלדד (שייב) וברינקר בעיירה הגלילית מעלות, בדצמבר 1980, והשתתפותם ברב-שיח 'משבר בציונות או משבר במדינה'. אין עוד אנשים כאלה, אין יותר רמה כזו...

ברינקר חלה לפני כשנה באותה מחלה ממארת שאין לה רפואה, אך עד ימיו האחרונים כמעט שלא נס לחו ולא כהתה עינו. ב-5 ביולי, חמישה שבועות לפני מותו, רואיין ברינקר על ידי פרופסור אבנר הולצמן כחלק ממיזם של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים לתיעוד חבריה הוותיקים (לצידו של הולצמן יושבים הפרופסורים אבישי מרגלית ומנחם יערי, חבריו של ברינקר). אותות המחלה ניכרים בו, אך הדבר לא הפריע לו להעלות בחיוניות ובהומור זיכרונות מרתקים, וגם הרבה 'רכילויות', על חייו האישיים, על מוריו ועמיתיו ועל הקריירה האקדמית העשירה שלו. אני מצאתי בדבריו עניין רב.

בראשית השיחה הזכיר הולצמן את 'ברנר', שיר ביכורים שפרסם ברינקר בשנת 1954 בכתב העת מבפנים של התנועה הקיבוצית. ברינקר, שהיה אז בן 19 בסך הכול, חתם על השיר בשם 'ב. מנחם'. זהו שיר לא מוכר לרבים, והנה הוא לזכרו של איש דגול זה (השיר פורסם מחדש בלוויית דברי הסבר בספרה של נורית גוברין, צריבה: שירת התמיד לברנר, משרד הביטחון, 1995, עמ' 243):

וכך פירשה נורית גוברין את השיר (עמ' 87-85):

ועוד לזכרו.

ב-6 באוקטובר 2012 פרסמתי בבלוג עונג שבת את הפוסט 'תשורה קטנה ליום הכיפורים: "ענף אבות" לכבוד מנחם ברינקר', ובו הבאתי את ההקדמה היפה שצירף הסופר חיים באר לספר היובל לכבודו של ברינקר, הספרות והחיים (הוצאת כרמל, תשע"א, עמ' 18-15). הנה הם שוב דבריו של באר:

יהי זכרו ברוך.

בעלי התוספות

פרופ' אביעד הכהן פרסם הספד יפה על ברינקר בעיתון ישראל היום. הנה הוא (ותודה לאבי נבון שהעביר):

'אם בנעל היה סדק, בראש היה חלום': שיר נשכח של עגנון

נחום גוטמן, אז"ר (דבר, מוסף לילדים, כ"ד בשבט תרצ"ד)

אגב הרשימה על ההקדשה שרשם אז"ר לכבודו של זאב ז'בוטינסקי, הזדמן לידי עמוד שער של המוסף לילדים של עיתון 'דבר' (אביו של 'דבר לילדים'), שהוקדש ל'סבא אז"ר' במלאת לו שמונים. מעניין שבאותה עת לא ראו עורכיו של עיתון הילדים שום בעיה להקדיש גיליון שלם לכבוד יום הולדתו של סופר זקן.

ההערצה לאז"ר באותם ימים הייתה עצומה. שנתיים קודם לכן, ב-1932, הוקם מושב עובדים שנשא את שמו בעוד בחיים חיותו – כפר אז"ר. שלא בטובתו, זכה מושב זה לתהילת עולם דווקא בזכות ספרה של לאה גולדברג 'המפוזר מכפר אז"ר', שאינו אלא תרגום ועיבוד לספרו הרוסי של סמואיל מרשק, שגיבורו המקורי לא היה קשור כלל למושב...

מכל מקום, האהבה שרחשו אנשי ההתיישבות העובדת לאז"ר לא נעצרה במוסף לילדים, ובאה לידי ביטוי גם בכותרת הראשית של עיתון 'דבר' מיום 9 בפברואר 1934.

אני מתקשה לראות היום עיתון בישראל שייצא כך מגדרו ויברך בכותרתו הראשית איש רוח דגול, 'אוהב עמלים ואהובם', לרגל יום הולדתו. אבל מי יודע, אולי 'ישראל היום' יעשה כך ביום הולדתו השמונים של שלדון אדלסון שיחול ממש בקרוב, ב-1 באוגוסט 2013. נחיה ונראה.

נחזור למוסף לילדים של 'דבר', שעורכו אז היה יצחק יציב. בעמוד השער, מתחת לציורו של נחום גוטמן (שהובא בראש הרשימה), נדפס שיר מחורז שחיבר ש"י עגנון לכבודו של אז"ר, 'ידידי מאז'. השיר הוא מעין הקדשה, שאותה הצמיד עגנון לסיפור 'הפרוטה', שנדפס מנוקד בעמוד שלאחריו. זו הייתה הדפסתו הראשונה של סיפור מקסים זה.

ברל כצנלסון, עורך 'דבר', התפעל מן 'הפרוטה'. שבוע קודם לפרסום הסיפור הוא שלח את עלי ההגהה לעגנון וביקשו להשיבם למערכת בהקדם האפשרי:

הנה הגהות. אבקש להחזירן בהקדם. מחר יום ד' אנחנו קובעים את העמודים. לא עלה בידי נחום גוטמן לצייר ציור הגון. אבל הספור יבוא בראש הגליון ועליו ציור אז"ר – תמונה גדולה מצויירת בידי גוטמן במיוחד למוסף. 

הספור – נפלא. פשוט נפלא.

(ש"י עגנון, מסוד חכמים: מכתבים 1970-1909, שוקן, תשס"ב, עמ' 179; הדגשה שלי)

הסיפור 'הפרוטה' כונס כמובן במהדורות השונות של כל סיפורי עגנון. הוא נדפס לראשונה בכרך 'בשובה ונחת: סיפורי אגדות' (שוקן, ברלין 1935, עמ' קכב-קכה), ואחר כך בכרך 'אלו ואלו' (שוקן, 1953, עמ' שמד-שמז). בכל ההדפסות הללו ואילך הושמט השיר לכבוד אז"ר, ולמיטב ידיעתי לא נדפס עוד בשום מקום מאז פרסומו הראשון ב'דבר'.

מדוע החליט עגנון לוותר על השיר הנחמד? אולי חשב שהשיר אינו רלוונטי לסיפור עצמו והיה נכון רק לפרסום בשעתו. ואכן, שיר ההקדשה נעלם מעיניהם של חוקרי עגנון וכמעט שאינו נזכר בספרות המחקר. כך, למשל, הוא לא נזכר בסקירתו המקיפה של שמואל ורסס, 'שירה ומשוררים בסיפורי עגנון' (ש"י עגנון כפשוטו, מאגנס, 2000, עמ' 105-85); מי שכן הזכירו, אמנם ברישום אגבי, היה אוריאל אופק (ספרות הילדים העברית 1948-1900, דביר, 1988, ב, עמ' 605).

הנה השיר:

ידידותם של עגנון ואז"ר אכן חזרה לשנותיו הראשונות של עגנון בארץ ישראל (1911-1908), 'עת ישבנו בין נוה צדק ובין נוה שלום'. שניהם גרו אז ביפו, ואז"ר, המבוגר והוותיק יותר (עלה ב-1906), ניהל את ספריית 'שער ציון', שנוסדה ב-1891. לימים נזכר עגנון בחיבה בדמויותיהם המנוגדות כל כך של ידידיו מאותם ימים – אז"ר ויוסף חיים ברנר (מעצמי אל עצמי, שוקן, תשל"ו, עמ' 119-118):

מימין לשמאל: דוד שמעוני, יוסף חיים ברנר, אז"ר, ש"י עגנון – יפו, 1910. 

על תמונה זו כתב דן לאור: 'אותה שעת חסד, שבה חיו ופעלו סופרים אלה יחד עם אחרים ביפו ובסביבתה, היתה שעת לידתה של הרפובליקה הספרותית בארץ ישראל' (חיי עגנון, שוקן, תשנ"ח, עמ' 69)

אז"ר נפטר ב-1945 ונקבר בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור שבתל אביב.

מצבת אז"ר בבית העלמין ברחוב טרומפלדור (צילום: רמי נוידרפר)

תודה לפרופ' אבנר הולצמן