'בחורף' בסוף הקיץ: מסע אל עיירת הולדתו של יוסף חיים ברנר (ב)

מאת רוחמה אלבג

הדרך מקייב (למטה משמאל) אל נובי מליני (למעלה מימין) – הקשה על המפה תגדיל אותה.

החלק הראשון של הרשימה הובא כאן.

רק מעט מידע הצלחתי למצוא על נובי מליני לפני שהגעתי אליה. היישוב נוסד סביב שנת 1630, אך גדל משמעותית רק למן ראשית המאה ה-19, כאשר בתכנונו של מהנדס גרמני נבנו חמישה סכרים על יובליו של נהר סיים הסמוך. או אז נבנו על גדות הנהר טחנות קמח ומתקנים לייצור שמן וסוכר. בסוף אותה מאה התגוררו במקום כ-3,300 תושבים, מהם 350 יהודים. אחת המשפחות הגדולות הייתה משפחת שְׁרָייֶר, שאחד מבניה, אברשה וִילְשֶׁר (2009-1906), כתב ספר זיכרונות ובו תיאר את חיי היהודים בעיירה. הספר Mother and Son: Tales of a Shtetle, 1908-1923 (אמא ובן: סיפורים מהעיירה) פורסם בשנת 1992. 

וילשר סיפר מעט גם על הפרעות של שנת 1919, שבהן נספו בני משפחתו של ברנר: האב שלמה והאח שמואל ובני משפחתו. שמואל ברנר (יליד 1887) היה המלמד של בני משפחת וילשר, ובספרו נזכר אברשה כיצד נהג המורה לקחתם לנהר, שם טיפסו הילדים עירומים על כנפי טחנת הרוח וממנה קפצו אל המים. היהודים שבעיירה היו חייטים, פחחים, נגרים או חנוונים. למשפחת וילשר הייתה חנות מכולת ואפשר להניח שהיא לא הייתה שונה בהרבה מזו שראיתי בעצמי, מאה שנה אחר כך: עם מאזני ברזל וחשבונייה מחרוזי עץ.

חנות מכולת בנובי מליני

צאצאי משפחת שְׁרָייֶר, מקצתם מירושלים, סיירו בנובי מליני לפני כעשור. מפיהם נודע לי כי בני משפחת שפירא היו היהודים האחרונים בעיירה והם עזבו אותה בשנות החמישים של המאה הקודמת. לדבריהם, הסבא-רבא שלהם, שמעון, אפילו הוזכר בסיפור 'בחורף' – 'הנה ר' שמעון צעקן, זה המאחר תמיד לצאת מבית הכנסת, גם הוא עובר' (עמ' 12). 'שרײַער' ביידיש פירושו צעקן. 

יקותיאל לייטס, שלמד יחד עם ברנר ב'חדר' בנובי מליני, סיפר לאשר ביילין, ידידו של הסופר, ממה שזכר על העיירה באותם ימים:

אשר ביילין, 'י"ח ברנר בלונדון', התקופה, יד-טו (תרפ"ב), עמ' 662

בדרכנו לנובי מליני עצרנו בתחנת הרכבת של הכפר הקטן וֶלִיקָה דוֹץ' (Вели́ка Доч; דוץ' הגדולה). מכאן יצא הנער יוסף חיים ללימודיו בישיבות בהוֹמֶל, בהֶלוּסְק, בקוֹנוֹטוֹפּ ובפּוֹצֶ'פּ. במהלך אותה תקופה היה שב לבית הוריו לביקורים מעטים, ועם זאת קשר המכתבים עמם לא נותק אף פעם, גם לא כשגר בארץ ישראל. אל תחנת הרכבת הנטושה מגיעים דרך שביל עפר. בתחנה עצמה עולים ניחוחות מעולם אחר – אולם מבואה קטן, מגדל פחמים עתיק, ארובה מפויחת. בפינה נסתרת מול מגדל הפחמים מונחת ערימת גזרי עץ מעופשת, מראה שכמו נלקח מסיום 'בחורף', שעה שהמספר נותר, בליל סגריר, בתחנת הרכבת הקטנה. ללא כסף ובלי חפצים הוא שוכב על צרור גזרי עצים. אדם בודד הנכשל בניסיונותיו למצוא לעצמו מקום.

תחנת הרכבת הישנה בכפר דוץ'

בתחנה החדשה, שנבנתה לצד זו הישנה, ניצבים עשרות עציצים, שאותם מטפחת במסירות מנהלת התחנה חסרת המעש. פעם ביום חולפת כאן רכבת, ורק לעתים היא עוצרת. לא הרחק מכאן חונות משאיות טעונות בתפוחי אדמה. עונת האסיף בעיצומה ואיכרים בעגלות או באופניים מצטיידים לקראת החורף. בנובי מליני יש בית אריזה קטן. 'כדאי למהר. עוד רגע יסתיים המסחר', עצו לנו הסוחרים שחשבו כי באנו לקנות מהם את סחורתם.

נערכים לחורף – מסחר שוקק בתפוחי אדמה

בדרכנו חצינו גשר מעל נהר הסיים. גשר זה, או שמא אחר, הופצץ בימי מלחמת העולם הראשונה וניתק את תושבי הכפר מסביבתם. מאז נסללה דרך עפר צדדית, מלאת מהמורות, ובשוליה הוצב עמוד אבן תכלכל שעליו מתנוסס השם נובי מליני באותיות קיריליות אדומות. טחנות הקמח, שנתנו למקום את שמו, נהרסו זה מכבר, אך הנהר, מיובלי נהר דֶסְנָה, עודנו זורם כאן עטור עצים וצמחים.

ובנובי מליני עצמה, כאז כן עתה – אסם גדול, סוסים אחדים עומדים בשדה ירוק אינסופי, ובתי עץ לאורך שני הרחובות היחידים. שורה של בתי עץ נטושים ומטים לנפול, אחדים מהם נבלעו בסבך צמחיה ורק ארובה או חלון מבצבצים מבעדה. 

עמדנו מול אחד מבתי העץ והתבוננו בבאר המים ובדלי הרטוב, שהיה מעין אות חיים. כמה גברים בעלי גוף ומסבירי פנים יצאו לקראתנו, ולאחר שהסברנו להם מי אנו ומה מעשינו הם הזמינו אותנו לבית פנימה. 'זה היה בית של משפחה יהודית', הסביר המארח, 'קנינו אותו לחופשות שלנו'. הם עצמם גרים בעיר הסמוכה קונוטופ וזו היא הדאצ'ה שלהם שבחיק הטבע. בחדר הכניסה הגדול ישבו בנות זוגם, השולחן היה ערוך ומלא כל טוּב והם הפצירו בנו להצטרף אליהם. החדרים נאים, בכל חדר תנור אבן, נוסח ה'פּריפּעטשיק', וילונות לבנים ומיטה מוצעת. נזכרתי בתיאורו המלבב של ברנר, נדיר מסוגו בכתביו, שבו הוא מתאר את הציפייה הדרוכה לשובו של האב מבית הכנסת בבוקר יום חג.

בחורף, תרס"ד, עמ' 10

חדר שינה בנובי מלין. על פי הדיירים זה היה פעם בית יהודי. בצד ימין – תנור החימום

הגענו אל לב הכפר והתחלנו לחפש. ידענו כי בבניין אבן, בית אצילים לשעבר, שכן בית המדרש וכמה 'חדרים'. רעש של מכונה חקלאית הוביל אותנו אל עבר חורשת עצי לִבְנֶה ולפנינו עמד בית האבן המבוקש. 'כל השנה אין פה כלום. רק עכשיו, בתקופת הקיץ, יש כאן פעילות', התנדב להסביר לנו מנהל העבודה. קבוצת גברים צררה תפוחי אדמה בשקי רשת סגולים, ומול מכונה שהחרישה את אזנינו עמדה קבוצת נשים מקומיות ומיינה אותם. 'מתכוננים לחורף', חייכה אחת מהן. גם אנחנו כאן בגלל 'בחורף', הרהרתי. 'האם ידוע לך על היהודים שחיו כאן?', שאלנו את מנהל העבודה. 'היו פעם, מזמן', הפטיר כלאחר יד והפנה אותנו למכולת שליד האנדרטה. 

חייל ברונזה נושא מבטו אל האופק ובידו דגל מקופל – אנדרטה אופיינית, שמנציחה את 108 החיילים שנהרגו בהגנת האזור בימי 'המלחמה הפטריוטית הגדולה'. חלקת הזיכרון מגודרת ופרחים מעטרים את שוליה. איכר מזדמן, שרכב על אופנוע מיושן, טען בפנינו שזהו קבר אחים. סמוך לאנדרטה עומד בית עץ דו-קומתי, גדול ומרהיב ביופיו. הבית צבוע בירוק עז ולו גג צהוב, פיתוחי עץ נאים וחלונות בתבנית מגן דוד, 'זהו בית הכנסת', אמרה לנו בעלת הצרכנייה. 

בית כנסת או מחלבה? בחלונות של הקומה השנייה (עזרת הנשים) נקבעו מגיני דוד

מבט מקרוב בכניסה לבית מעלה חשד שהעמודים והגמלון מעליהם נלקחו מארון הקודש

דלת העץ נפתחה לכבודנו ובאנו בשערי הבית שאולי היה בית כנסת. האולם הגדול סגור, מימין לכניסה מדרגות המובילות לקומה העליונה, אולי לעזרת הנשים. בני המשפחה שביקרו כאן לפני עשור סיפרו כי ראו את האולם ואת מקום ארון הקודש, אך אנו לא מבחינות בכך; גרוטאות וכיסאות חוסמים כל אפשרות לחדור פנימה. במבואה מוצב מכל גדול והגברת שמערה את החלב פנימה לשם פסטור אומרת שבעצם אין לה מושג. פעם הייתה פה מתפרה, עכשיו מחלבה. הבית ישן מאוד ואילו היא חדשה בכפר. עכשיו היא חלבנית, אמרה בשוויון נפש והמשיכה לבחוש בכף עץ גדולה.

שלוש נשים מבוגרות שישבו על ספסל סמוך תהו יחד עמנו אם אכן זהו בית הכנסת. אחת קבעה שכן, בהחלט, ואילו שתי חברותיה טענו שהיה במקום אחר. 'אין את מי לשאול', ספקו כפיים. 'כולם מתו'. אחת מהן הזמינה אותנו לביתה המטופח והראתה לנו את המזווה, שלדבריה הוא בן מאה וחמישים שנה. אל המזווה הזעיר שבבטן האדמה יורדים במדרגות תלולות. במדפים נאגר מלאי מזון לקראת החורף הקרב – עשרות צנצנות ריבה ומיני חמוצים. על הקרקע ערימות של תפוחי אדמה, גזר, בצל וסלק. בחצר הגדולה יש באר, מלונה וגינת ירק פורחת, עצי תפוחים ואגסים ומעליהם מתנשא עץ אלון עתיק. היא הזמינה אותנו לשבת עמה על הספסל בגינה והציעה שנחזור ונבקר גם באביב, ובעצם גם בחורף. המזווה עמוס כל טוב, לא חסר דבר. 

נערכים לחורף – מזווה בנובי מליני

בת הכפר בנובי מליני

מהבוסתן שבחצר ראינו את מרחבי הכפר ואת שפעת הצבעים המקיפה אותו, ממש כשם שתיאר אותו בנימין ברנר. למרות זאת, בתודעתו של יוסף-חיים, אחיו הגדול, נתפס המקום כשקוע בחורף נצחי. במכתב ששלח ברנר לבני משפחתו בשנת 1911 הוא הציע שאחותו לובה (אהובה) ואחיו מאיר יבואו לארץ ישראל: 'כי למה ישבו בגלות, בעיירה נידחת, מוקפים גויים רשעים ואין עתיד להם במקום הזה!' (גדולה היתה הבדידות, עמ' 9). לימים תספר אחותו, כי הם באו לארץ בבגדי קיץ. 'אחי כתב לנו שאין כאן חורף ואנחנו לא לקחנו אתנו מרוסיה את בגדי החורף' (שם, עמ' 87).

בהמשך עלו לארץ גם האחים בתיה ומאיר. בתיה ברנר (1976-1894) הייתה ממייסדי קיבוץ עין חרוד. בארכיון הקיבוץ השתמרה מחברת בכתב ידה, ובה תיארה את יציאתה מהעיירה ואת דברי אמה חיה-רייזל, שאמרה לה בשעת פרידה: 'סעי בשלום נשמתי היקרה. עבודה דבר נחוץ, אבל אל תרימי משאות מעל כוחותיך הצעירים'. 'עם דברי אמא אני תמיד התחשבתי', כתבה בתיה. האחים קיבלו את ברכת הדרך מהוריהם, שנותרו בכפר עם האח שמואל, רעייתו ושלושת ילדיהם. זמן לא רב אחר כך יקיץ הקץ על נובי מליני היהודית.

האחיות בתיה (מימין) ולובה ברנר. ארץ ישראל, 1918 (מקור: אוסף ביתמונה)

אברשה וילשר, היה בן שלוש-עשרה כשפרצו הפרעות. בזיכרונותיו שהוזכרו לעיל הוא מספר על ימי האימה שבין ראש השנה ליום כיפור של שנת 1919 (תר"ף). ימים ארוכים ניטשו על גדות הנהר הקרבות בין החיילים 'האדומים' לחיילים 'הלבנים'. בני המשפחה, כיתר אחיהם היהודים בעיירה, לא ידעו לאן להימלט וחיפשו מסתור אצל שכנים או ביער הסמוך עד יעבור זעם. הוא משחזר מראות של אונס ושחיטה, כולל רצח אחיו הבכור שהסתתר ביער. הוריו סיפרו לו על כך שוב ושוב, שנים לאחר שעזבו את רוסיה.

גלי הפרעות נצרבו בזיכרונו, ובפרט הפוגרום האכזרי מכולם שאירע אחרי ראש השנה. הפורעים נכנסו לבתים שדדו, אנסו ובזזו, וגופות הושלכו ברחוב ובבתים. בית הכנסת מעץ הפך לאורווה וספרי הקודש היו מצע לסוסים. הוא זכר את הרב אומר קדיש לזכר החללים שגופותיהם נערמו בכיכר, ובהם אחיו הבכור ועוד כמה קרובי משפחה. בשוך הסערה המשיכו שרידי הקהילה את חייהם. הם עזבו רק כשנתיים לאחר מכן.

ברנר, שכבר התגורר בארץ ישראל, לא ידע את שאירע למשפחתו. השמועות ריחפו בחלל, ועל מה שקרה בקהילות ישראל באוקראינה 'בימי הזעם' למד גם ממכתב ששיגר לו מיכה יוסף ברדיצ'בסקי מברלין, ובו סיפר על שחיטתם של יהודי עיירתו דובובה ועל רצח אביו ואחיו. בשנת 1920 נסע מאיר ברנר לווינה ושם נודע לו על מות בני המשפחה – האב שלמה, האח שמואל וילדיו – בפרעות שהתחוללו בספטמבר 1919. כשחזר ארצה כבר לא היה אחיו המפורסם בין החיים. יוסף חיים ברנר נרצח ב-2 במאי 1921, כשנה וחצי לאחר שנרצחו בני משפחתו שנותרו בנובי מליני.

סיימנו את הביקור בטיול נינוח על גדות נהר הסֵיים המקיף את הכפר. במימיו הכחולים השתקפו עצים ונוף פסטורלי. 'והדממה לא אמרה כלום', חתם ברנר את סיפורו 'מסביב לנקודה' (1904). ומבעד לשקט יכולנו להרהר במה שהיה כאן, ביום כיפור לפני כמעט מאה שנה. אברשה וילשר כתב על מניין אנשים דוויים, שהתקבצו בבית הכנסת המחולל לתפילת 'כל נדרי'. ספרי תורה קרועים היו מושלכים על הרצפה, כלי הכסף נבזזו, הפרוכת הוכתמה, ועל רקע מראות אלו נשא הרב את קולו הרועד. נשים אחדות הציצו מעזרת הנשים שבקומה העליונה ופניהן הסגירו את האסון שקרה. היו אלה ימות הסתיו. זמן לא רב לאחר מכן השתבשו הדרכים, שלג עמוק כיסה את כל הכפר והנהר קפא. 

נהר סיים זורם בלב הכפר

סיבוב אחרון בכיכר. עמדנו מול הריק הגדול שפעם הייתה בו כיכר שוק, חנויות זעירות, ה'חדר' שבו לימד שמואל ברנר, חנות המכולת של משפחת שרייר, נפחייה. קבוצת ילדים קולנית, רכובה על אופניים, נעצרה במכולת והפרה את השקט. וכשם שבאו, כך נעלמו. החלבנית נעלה את מה שהיה אולי בית כנסת ומכלית החלב שחנתה ממול טרטרה מעט ויצאה לדרכה. משאיות תפוחי האדמה נסעו בשבילי העפר ולא נראו עוד, גם מכונת המיון השתתקה. הפועלים שבו לבתיהם, הנשים על הספסל עברו לפינה מוצלת בחצר ושער העץ הירוק ננעל. 'והדממה לא אמרה כלום'...

ילדים בנובי מליני, 2016

יצאנו מנובי מליני שלא על מנת לשוב.

בדרכנו חזרה עברנו בקונוטופ (Konotop). זו העיר שאליה עבר הנער יוסף חיים בהוראת אביו, כדי ללמוד בישיבה שבראשה עמד דודו חיים לובנוב, וגם ממנה יצא בפחי נפש. הנהג שלנו נשם לרווחה כאשר יצאנו מנובי מליני ודהר בשעטה אל מה שכינה 'ציוויליזציה'... כשחצינו את הסיים הוא הוסיף שבקונוטופ, עיר נחמדה עם מרכז תוסס, נוכל סוף סוף לשתות קפה נורמלי. הוא נפרד בשמחה מנובי מליני והודה שאף פעם לא ראה מקום נידח כזה בכל אוקראינה...

תחנת הרכבת בקונטופ