'למנצח על שושנים': ספר השירים הראשון מימי העלייה הראשונה

מאת אליהו הכהן

תוכן
א. 'למנצח על שושנים' ומחברו
ב. משהו על 'יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל'

ג. 'אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה'

ד. משהו על שירי השושנים

ה. יואל משה סלומון ו'שיר אדמת ישראל'

א. 'למנצח על שושנים' ומחברו

הספר למנצח על שושנים, שראה אור בירושלים בשנת תרמ"ג (1883), הוא נדיר ביותר וחשוב ביותר, שכן זהו ספר השירים העברי הראשון שנדפס בארץ ישראל בתקופת העלייה הראשונה.

טוביה סלומון (1951-1862)

מי שכתב וליקט את השירים שבספר היה המדפיס והמשורר טוביה סלומון (על שער הספר נדפס 'שאלאמאן'), בנו של יואל משה סלומון, שהיה אז בן 21 בלבד. שישה-עשר שירים בלבד יש בספר, רובם נטולי לחן, ועל כן אי אפשר להגדירו כזמרון. ובכל זאת, בתולדות שירי הזמר העבריים הראשונים והקדם-ציוניים שנדפסו בארץ זהו ציון דרך שלא ניתן לפסוח עליו. 

העיון בתוכן העניינים של הספר מראה כי נדפסו בו בסך הכל ארבעה שירי זמר עם לחן; ארבעתם נמנים עם שירי החול המעטים עד מאד שהושרו בארץ עוד לפני העלייה הראשונה: הראשון, והמפורסם שבהם, הוא 'שושנה', שחיבר אליקים צוּנְזֶר, ולגלגוליו נקדיש בקרוב רשימה מיוחדת; השני הוא 'ציון, ציון, עיר אלהינו', הנקרא כאן בשם 'הר ציון' – גם לשיר נשכח וחשוב זה נקדיש רשימה נפרדת.

תוכן העניינים של 'למנצח על שושנים'

שני שירי זמר נוספים שנכללו בספרנו הם 'יפה נוף משוש תבל' ו'אוחיל יום יום אשתאה'. שני השירים הללו הושרו בארץ ישראל עוד לפני הקמת המושבות הראשונות, בעיקר בקרב בני העדה הספרדית ויוצאי ארצות המגרב.

ב. משהו על 'יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל'

השיר המפורסם 'יפה נוף משוש תבל', שיר ערגה לירושלים שחיבר רבי יהודה הלוי (ריה"ל) במאה ה-11, נקרא בספרנו, משום מה, בשם 'אֶל נֹכַח ירושלים'; 

למנצח על שושנים, עמ' VIII. השם 'יהודה' נמצא באקרוסטיכון

הלחן העתיק של שירו של ריה"ל לא השתמר, אך אין ספק ששרו אותו ועל כך יש עדויות רבות. כך למשל, בספר שירה לאל, שראה אור בדפוס אלישע שוחט שבבגדד בשנת תרפ"ח (1928), ובו לוקטו 'שירות ותשבחות ... ועוד נכלל עמו איזה פזמונים מן הקדמונים אשר המה שגורים בפי הכל', נכללו גם מילותיו של פיוט זה.

אני עצמי זוכר מימי ילדותי המוקדמת כיצד שרו אותו מתפללי בית הכנסת של שְׁלוּש בנווה צדק כחלק ממסורת הזמירות, אך אינני זוכר את הלחן, אין לי תווים וגם לא הקלטה... זו דוגמה לשיר זמר ששרו אותו בארץ ובתפוצות, אך לחנו נעלם ואיננו.

הלחן הרווח של 'יפה נוף', המוכר בקולה החם של נחמה הנדל, אינו עתיק. הוא חובר על ידי ינון נאמן לפסטיבל הזמר והפזמון בשנת 1965.

ג. 'אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה'

השיר 'אוחיל יום יום אשתאה', הנקרא בספרנו בשם 'טבריה', חובר על ידי דוד בן חסין (1792-1727), מגדולי הפייטנים של יהדות מרוקו. הוא נכתב בשנות הארבעים של המאה ה-18 לכבוד חידוש היישוב בטבריה בהנהגתו של הרב והפרנס חיים אבולעפיה (1744-1660), אירוע שעשה רושם רב בתפוצות ישראל. מלבד סגולותיו הרבות של השיר, זהו כנראה גם שיר הכינרת הראשון בזמר העברי...

'תהלה לדוד', ספר הפיוטים של דוד בן חסין, נדפס לראשונה באמסטרדם תקס"ז (1807)
(מורשת מכירות פומביות)

על אף שלא ידוע מיהו המלחין, הנה במקרה זה הלחן השתמר בצורה חיה. הוא הוקלט לראשונה בפרק הראשון של סדרת הטלוויזיה שרתי לך ארצי ('לארץ אבותינו', 1973), מפיה של חוה אלברשטיין שלוותה על ידי חבורת 'רננים'. הנה היא כאן עם מעט דברי הקדמה מפי:

מילות השיר עם תוויו נדפסו לראשונה בספר ירושלימה! של המשורר והסופר היהודי-האוסטרי לודוויג אוגוסט פראנקל (Frankl), שראה אור בווינה בשנת 1860 (זהו תרגום עברי של ספר מסעו בארץ ישראל, שנדפס שנתיים קודם לכן בגרמנית: Nach Jerusalem!, Leipzig 1858). פראנקל ביקר בארץ ישראל בשנת 1856, בשליחותה של משפחת למל האוסטרית, ובין השאר ייסד בירושלים את בית הספר 'לֶמֶל' – מהלך שנתקל בהתנגדות עזה מצד אנשי היישוב הישן. 

לודוויג אוגוסט פראנקל (1894-1810)

וכך מספר פראנקל על ביקורו בטבריה, שעה שאחד מתושביה היהודיים הציע לו לרכוש גביע כסף שסבו קיבל מאחרון מלכי פולין סטניסלאב פוניאטובסקי, ואילו הוא העדיף לרכוש ספר בעברית המספר על אירועים שקרו ליהודי טבריה:

אולם נפשי בחרה לקנות חוברת דברי הימים מטבריה, אשר הביאו לפני בעצם העת הזאת, והיא כתובה בשפת עבר, ובה ספורי קורות ונפלאות, תפילות ושירים בשפת עבר ולאדינו. ורק את האחד מכמו אלה נציעה פה לפני הקורא, למען יראה ויבין וישפוט על טעמם, כחיך יטעם לאוכל.

פראנקל התכוון מן הסתם לספר זמרת הארץ, שנדפס לראשונה במנטובה שבאיטליה בשנת 1745, ובו הנציח יעקב בירב, חתנו של הרב חיים אבולעפיה, את סיפור חידוש היישוב היהודי בטבריה והנסים הרבים שקרו לתושביה. בירב שילב בספרו פיוטים בלאדינו פרי עטו ('קוֹפְּלָאס'), אך לא את השיר 'אוחיל יום יום אשתאה'. מסתבר שהשיר, שאותו ציטט פראנקל בשלמותו, הגיע אליו ממקור אחר.

ירושלימה!, עמ' 401-398 (לחיצה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה)

ואכן, בתחתית עמ' 398 הביא פראנקל הערה מעניינת (נדפסה באותיות רש"י), ממנה נוכל ללמוד על הדרך שבה הגיע השיר על תוויו לידיעתו.

מתברר כי כבר בשנות העשרים של המאה ה-19 הגיע לווינה שד"ר ספרדי ('ציר השלוח משם'). הלה התארח בביתו של הרב הספרדי המקומי ראובן בָּרוּךְ (1875-1811) ושר בפניו את הפיוט. הרב ברוך, יהודי טורקי במוצאו, נצר היטב בזיכרונו את המילים והמנגינה, ואף רשם אותן ואת תוויהן:

אחד מתלמידי הרב הגאון רבי חיים אבולאפייא נ"ע [נוחו עדן] ... שר את השירה הזאת לכבוד מורהו ולכבוד העיר טבריה. ציר השלוח משם הביאה זה לפני שלשים שנה [בערך 1825] לקרית וויען [וינה], וישר אותה בבית הרב הגדול ... ראובן בארוך נ"י, חכם לעדת הספרדים, במסיבת מרעים. והרב היקר הלזה צר אותה כחותם עלי לוח אזכרתו, עדי היותה שׁוּמה בפיהו עם מנגינותיה וטעמי זמרתה, ואליו יאתה כהיום הזה התודה על העתקתה בעדינו, אשר עליה חבר גם רשמי טעמי נגינותיה. ובראשי החרוזים: אני דוד בר אהרן בן חסיד [חסין], חזק.

זהו המקום הראשון שבו נדפסו תווי הלחן, ועל פי דרכנו אנו יכולים ללמוד כי שיר זה הושר כבר אז (ומן הסתם זמן רב קודם לכן) בטבריה ובמקומות אחרים. עצם הדפסת תווים בספרי מסעות לארץ ישראל הוא דבר נדיר ביותר, ומוכר לי רק מקרה אחד נוסף: ספרו של המומר משה מרגליות A Pilgrimage to the Land of my Fathers (מסע לארץ אבותיי), שנדפס בשנת 1850 (ראו במאמרי בספר מחקרי שומרון: קובץ מחקרים, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ו, עמ' 297-295).

ירושלימה!, עמ' 402

ספריו של פראנקל, שתורגמו מגרמנית לעברית, השפיעו בלי ספק על טוביה סלומון. בנוסף ל'אוחיל יום יום אשתאה', לפחות חמישה מן השירים הבלתי-מולחנים שכלל בספרו היו פרי עטו של פראנקל. וכך לקח מתוך ירושלימה! את 'רבי יוחנן בן זכאי', שתרגם המשכיל הגליצאי מאיר הלוי לֶטֶרִיס (עמ' 20-17), וכינה אותו בשם 'ירושלם'; לשיר 'כהן הגדול האחרון', גם הוא בתרגומו של לטריס (עמ' 321-319), נתן את הכותרת 'בית ה''; את השיר 'לירושלים', בתרגומו של לטריס (עמ' 359-355) הוא כינה בשם 'עלי שרידי החרבות'; ואת 'הר הכרמל', שיר קצר בן ארבע שורות שתרגם מנדל שטרן (עמ' 373), הוא השאיר באותה כותרת. שיר נוסף שכלל סלומון בספרו, 'שושנת יריחו', נלקח מתוך ספר מסעו של פראנקל למצרים (Aus Ägypten, Wien 1860; תרגום עברי: ממצרים, וינה 1862, עמ' 174-172).  

ד. משהו על שירי השושנים

לא סתם נקרא ספרו של סלומון למנצח על שושנים, ולא לחנם הוא כלל בו שני שירי שושנים ('שושנה' ו'שושנת יריחו').

למעשה, הספר כולו אינו אלא נספח למה שמכונה 'שושנתא', כלומר הדפסה של מגזרת נייר בצורת שושנה, ששובצו בה הדפסי אבן (ליטוגרפיות) של נופים או אתרים מקודשים בארץ: ירושלים, קבר רחל, יד אבשלום, מגדל דוד, הר הכרמל, טבריה ועוד. לכל תמונת אתר שהופיעה בתוך ה'שושנתא', ייחד טוביה סלומון שיר מתאים בספר. ה'שושנתות' הללו היו הדפסי האבן הראשונים שנדפסו בארץ, וחלוצי הדפסתם היו יואל משה סלומון ומיכל הכהן, שהשתלמו בקניגסברג שבגרמניה בטכניקה זו והדפיסוה לראשונה בירושלים בשנת 1862. שושנות אלה נקראו ביידיש 'רייזעלעך', ויהודים נהגו לקשט בהן את בתיהם בחג השבועות. במאה ה-19 הן הפכו להיות גם מזכרות מארץ הקודש שנטלו עמם תיירים יהודים ונוצרים בתום ביקורם.

(עוד ראו ברשימתו של ניר פלדמן, 'בעקבות ה"שושנתא" הירושלמית: חלוצת הליתוגרפיה העברית בארץ ישראל', עת-מול, 234, תשע"ד, עמ' 8-6)

השושנתא – הדפס האבן הראשון בארץ ישראל, דפוס יואל משה סלומון, 1862
(יונה פישר [עורך], אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה התשע-עשרה, מוזיאון ישראל, 1979, עמ' 202)

בהקדמה לספרו הצדיק טוביה סלומון את השילוב החדשני של שירים עם תמונות השושנתא, שכינה אותה 'שושנת ירושלם'. לדבריו, השושנתא ללא השירים הם 'ציורים החקוקים עליה באין אומר ודברים מעוררי לבב'. דברי ההקדמה מובאים בזה:

טוביה סלומון לא היה היחיד שהוציא בימי העלייה הראשונה מזכרת חזותית-שירית כזו, תוך שימוש בשם 'שושנים'. כעשר שנים לאחר שנדפס ספרו של טוביה סלומון, הוציא לאור הסופר וההיסטוריון זאב יעבץ (1924-1847), שהתגורר אז בירושלים, אלבום של פרחים מיובשים בשם על שושנים: שירי ידידות מירושלם לבניה, ובו לצד כל פרח מיובש שיבץ שיר מתאים. לתופעה ייחודית זו נקדיש כאן בעתיד רשימה מיוחדת.

זאב יעבץ, על שושנים, ירושלים 1892 (אוסף אליהו הכהן)

ה. יואל משה סלומון ו'שיר אדמת ישראל'

הפנינה המיוחדת בספר למנצח על שושנים, היא השיר שפותח אותו – 'שיר אדמת ישראל', שחיבר יואל משה סלומון, אביו של העורך. שיר זה מזכיר פרק נשכח בתולדות היישוב עוד קודם לעלייה הראשונה. 

ראשיתו של המעשה בשנת תרל"ב (1872), כאשר השלטונות העות'מאניים הציעו למכירה שני-שלישים מאדמות יריחו (כ-4,000 דונמים). חבורת נכבדה של יהודים תושבי ירושלים, בתמיכת רבנים ונדבנים בחו"ל, התארגנה בשנת תרל"ה תחת השם 'החברה לקניית אדמות יריחו', כדי לרכוש את האדמות הללו על מנת להקים עליהן מושבה עברית ראשונה בארץ.

לאחר משא ומתן נחתם הסכם, שולמה מקדמה בשיעור מחצית דמי הרכישה ואפילו נקבע שם ליישוב החדש שיקום עליו: 'פתח תקווה', כדי לקיים את הנאמר בפסוק 'וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה' (הושע, ב 17). הייתה סמליות בתקיעת יתד ראשונה להתיישבות בארץ דווקא ביריחו, שכן זו הייתה העיר הראשונה שאליה נכנסו בני ישראל לארץ בימי יהושע בן נון.

ידיעה על הקמת החברה לרכישת אדמות יריחו (הלבנון, 31 במאי 1876, עמ' 326)

אך בקרב חבורת הרוכשים פרצה מחלוקת: האם לרשום את האדמות על שם בעלי נתינות עות'מאנית או על שם רוכשים שנשאו נתינות אירופית. לבסוף הוחלט לרשום את הקנייה על שם יהודים בעלי נתינות זרה: יואל משה סלומון היה נתין גרמני, דוד גוטמן – אוסטרי, יהושע ילין – אנגלי, ונתן גרינגרט – רוסי.

ההסכם לא אושר על ידי השלטונות בקושטא, שכן לפי חוק הקרקעות אסור היה למכור אדמות למי שאין לו נתינות עות'מאנית. 'השולטן עבדול חמיד, בחוסו על אדמת ארצו, ציווה שלא למסרה לידי נתינים זרים' – כתב יהושע ילין, אחד היזמים (זכרונות לבן ירושלם: תקצ"ד-תרע"ח, ירושלים תרפ"ד, עמוד 69; בעמ' 70-64 על פרשת רכישת אדמות יריחו).

יואל משה סלומון (1912-1838)

הניסיון להתיישב באדמות יריחו אמנם לא צלח, אך הוא הניב 
את שיר ההתיישבות הראשון, 'שיר אדמת ישראל', שאותו חיבר יואל משה סלומון בשנת 1875, בעת שביקר ביריחו כדי לבחון את השטח ליד נהר הירדן שבו אמורה הייתה לקום 'פתח תקווה'. זה היה שנים אחדות לפני שנוסדה על אדמות מלאבס, ליד נחל הירקון, אם המושבות פתח תקוה, ששמה נקבע שנים אחדות לפני כן ביריחו.

בהערה מתחת למילות השיר, ציין טוביה סלומון כי אביו יואל משה חיבר את השיר 'לקול זמרת הערבים השוכנים שם, אשר צללו באוזניו, ותצלח עליו רוח השיר הזה, שיר אדמת ישראל'. כידוע, מאז ראשית ההתיישבות היהודית החדשה בארץ,
מנגינות רבות הותאמו לשירים עבריים בהשראת זמרת ערביים בשדה, כגון 'יד ענוגה', 'בין נהר פרת', 'מולדתי ארץ כנען' ועוד. לא ברור אם גם יואל משה סלומון התאים את שירו לאותו לחן ערבי ששמע.

תחושה של ראיית הנולד פיעמה בו, ביואל משה סלומון, כשכתב בשירו, שלוש שנים לפני ייסוד פתח תקווה (1878): 'עורו ישנים עורו! הקיצו משנתכם / בטרם תצא השמש להאיר אפלתכם ... עבדו את האדמה, חרשו וזרעוה / ברינה וחדוה תשאו אלומותיה'. הייתה זו ככל הנראה הפעם הראשונה שבה שיר ארץ-ישראלי, שנכתב על סף תקופת העלייה הראשונה, קרא להתיישבות בארץ ולהתמסרות לעבודת האדמה.

ב-1937, כיובל שנים אחר כך, כינס חוקר תולדות ירושלים והיישוב הישן פנחס גרייבסקי את שיריו של יואל משה סלומון לחוברת מיוחדת ('שירי רבי משה יואל סלומון ז"ל', מגנזי ירושלים, חוברת קכג, ירושלים תרצ"ז). שיר זה נדפס שם תחת הכותרת 'שיר אדמת הקודש' ויש בו שינויים סגנוניים אחדים לעומת המקור שנדפס בלמנצח על שושנים. זאת ועוד, בגרסת גרייבסקי השיר כולל שישה בתים (במקום שבעה) והבית האחרון הובא בשינוי נוסח.

שירי יואל משה סלומון, עמ' 11-10

לבית האחרון בגרסת גרייבסקי, שכאמור לא הובא במקור, יש גלגול מעניין. האיכר והסופר משה סמילנסקי ציטט לימים שורות אלה בספרו משפחת האדמה: נרות נשמה, מבלי לציין את מקורן, שעה שסיפר על אברהם יהושע דוֹנְדיקוֹב, מראשוני רחובות (בתו אסתר הייתה לאשתו השנייה של הסופר).

דונדיקוב היה בן משפחת חסידים אמידים וכנר מופלא מנעוריו, שכמו רבים מבני גילו תהה על דרכו בחיים. והנה הזדמנה לו פגישה בתא רכבת עם 'איש פלאים' שכמותו עוד לא פגש מימיו: חסיד מבחוץ ומשכיל מבפנים, ואיש זה השפיע עליו לעלות ארצה ולהיות עובד אדמה.

משה סמילנסקי, משפחת האדמה, ב, תש"ד, עמ' 22-21

ציטוט זה, המוכיח שמילות השיר היו מוכרות לא רק לדונדיקוב אלא גם לסמילנסקי, מעלה את התהייה שמא היו גם צלילים לשירו של סלומון שאבדו ואינם עוד.