אַלטע זאַכן (ו): על כְּלֵי לָבָן וקַפְטָנִים מפוספסים

בנות בית ספר בכלי לבן. חגיגת ט"ו באב בחדרה עם המורה למחול פנינה סמסונוב (ארכיון ומוזיאון החאן, ויקימדיה)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

בשבוע הבא יחול ט"ו באב, שהפך בשנים האחרונות למקבילה הישראלית של 'יום ולנטיין' (14 בפברואר), יום האוהבים והאהבה. אבל לט"ו באב שורשים קדומים. הוא לא היה יום אהבה, אלא יום חתונה. וכל כך למה? בשל המשנה במסכת תענית (פרק ד, משנה ח): 

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ [...] וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל'

עורך הבלוג הפנה את תשומת לבי לתמיהה: 'כיום הכיפורים'! בנות ירושלים הכשרות יוצאותם במחולות ומחפשות שידוך ביום הכי קדוש? צמות ורוקדות? הייתכן?!

אבל אני הוקסמתי ממשהו אחר לגמרי. למה בחרו בנות ירושלים להתלבש דווקא 'בִּכְלֵי לבן', כלומר בבגדים לבנים? 

ובכן, בימי קדם הייתה בעיה ליצרני הבדים. הבד (כותנה, צמר או פשתה) בצבעו הטבעי היה לבן-בֶּז'. על מנת לצבוע אותו היה צריך להשתמש בצִבְעָן (פיגמנט) שנספח אל סיבי הבד ולפיכך לא יישטף במי הכביסה. פיגמנטים כאלה, שהם גם יפים וגם מחזיקים מעמד זמן רב, היו יקרים, וצביעת הבד הייתה עשויה להיות יקרה לא פחות ממחיר הבד עצמו. הצִבְעָן היקר ביותר, שנועד לצביעת גלימות מלכים, הופק בחופי ארץ ישראל וצפונה מהם מחלזון הארגמן. כשבנות ישראל ירדו לרקוד בכרמים, בתקווה להיחטף בידיהם החסונות של רווקי ירושלים, הן לבשו שמלות לבנות שנשאלו ולא נקנו, אך לא כדי לציין טוהר או בתולים, אלא כדי שכולן תהיינה שוות בלבושן ולא תעלה בת העשירים על רעותה הענייה שאינה יכולה להרשות לעצמה בגד צבעוני מפואר. 

אני זוכר היטב את אמא שלי קונה בחנות הבדים 'בד ערבי' לבן (אגב, עדיין אפשר להשיג כמוהו באינטרנט), שהיה אז האריג הזול ביותר, וממנו תפרה את כלי המיטה של בני הבית. עד הקמת המדינה רוב ה'בד הערבי' נוצר באשקלון, שנודעה אז במטוויות שלה וכונתה בפי הסוחרים 'מנצ'סטר של פלשתינה'.

וכיוון שהגענו לכאן, הרי זו הזדמנות טובה לעסוק בלבוש הירושלמי של ימים עברו. 

כל תושבי הערים ברחבי האימפריה העות'מנית לבשו אותם בגדים. מה שמדהים הוא, שאת הבגדים העות'מניים, שנעלמו מהעולם בשנות העשרים של המאה הקודמת (חלק מהרפורמות שהנהיג אטאטורק), אפשר עדיין לראות – תאמינו או לא – בארון הבגדים של חרדים קנאים בירושלים. הנה הסיפור.

לבוש של תושב קהיר בשנות השלושים של המאה ה-19
 (E.W. Lane, An Account of the Manners
and Customs of the Modern Egyptian, 1836; ויקימדיה) 

העלייה הגדולה, שהחלה עם סיום מלחמת העולם השנייה, הביאה לירושלים קבוצות שונות ומגוונות, בהן 'חצרות' חסידים רבות שלכל אחת מהן מנהגי לבוש המיוחדים לה. מאז ועד היום, על פי הלבוש אפשר לדעת כמעט על כל חסיד לאיזו חצר הוא שייך (וכמובן להבחין בין חסידים לליטאים ובינם לבין קבוצות חרדיות אחרות). אבל בירושלים חיו עוד קודם לכן, ומדורי-דורות, יהודים אשכנזים רבים בני 'היישוב הישן'. מה הם לבשו? 

למן המאה ה-16 היו רוב היהודים בירושלים צאצאי המשפחות שגורשו מספרד ומפורטוגל וכונו 'ספרדים'. לצידם היו גם מעט 'מסתערבים', כלומר יהודים שנותרו בארץ ישראל ובסביבתה מאז החורבן. היו גם מעט אשכנזים, שבאו לארבע ערי הקודש (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) לא כדי לבנות ולהיבנות בהן, אלא כדי למות ולהיקבר, להיות קרובים לקברים הקדושים של התנאים והאמוראים, ועל הדרך, אם אפשר, גם לחסוך את צער גלגול המחילות הצפוי עם תחיית המתים. 

סמוך לשנת 1700 עלתה לירושלים חבורה גדולה של יהודים אשכנזים מממרכז אירופה וממזרחה, ובראשם רבי יהודה החסיד. המניע לעלייתם היה משיחי-שבתאי, ועליהם כתבו חוקרים רבים (בהם בן-ציון דינור, זלמן שזר, מאיר בניהו ואריה מורגנשטרן). לדרך יצאו כ-1,500 גברים, נשים וטף, אך כשליש מהם מתו בתלאות הדרך, שארכה כחצי שנה. כאשר הגיעו סוף סוף לירושלים, מצאו בה קהילה כבת אלף יהודים לא-אשכנזים ועוד כמאתיים אשכנזים עניים מרודים. בשארית כספם, ובהלוואות שלקחו מהמוסלמים, רכשו בני החבורה חצר והקימו דירות מגורים ובית כנסת. מתחם החצר נקרא בפי שכניהם הערבים 'דיר א-שיכּנז'.

מימין: בית הכנסת 'החורבה'; מאחור: בית הכנסת 'תפארת ישראל', צולם לפני 1899 (ויקימדיה)

ימים אחדים לאחר הגיעם לירושלים מת רבי יהודה החסיד ממחלה. לאחר מותו פרצו סכסוכים בין תלמידיו. רבים שבו לאירופה ומקצתם אפילו התנצרו, אחרים עברו לחברון או לצפת. האשכנזים שנותרו בירושלים לא הצליחו להחזיר את ההלוואות שלקחו משכניהם המוסלמים (הריבית שנהגה אז הייתה של ארבעים אחוזים), ובשנת 1720, משהבינו בעלי החוב המוסלמים שלא יזכו לראות את כספם, פרצו לחצר, שרפו את בית הכנסת, ובני העדה נפוצו לכל עבר. המוסלמים הבחינו יפה בין יהודים ספרדים ('יאהוד') לבין אשכנזים ('שיכּנז') או חובשי המגבעת ('אבו אל-בּוּרנטו'). צו רשמי אסר על אשכנזים להיכנס אל בין חומות העיר עד שישולם החוב במלואו לנושים או ליורשיהם, ואיסור זה נותר על כנו יותר ממאה שנה. 

בכל אותה עת, שבה נאסר על אשכנזים לגור בין חומותיה של ירושלים, הצליחו מתי מעט אמיצים להיכנס בכל זאת פנימה. כיצד? הם התחפשו ליהודים ספרדים, כלומר התלבשו כמוהם. ומה לבשו אותם יהודים לא-אשכנזים? אלה נהגו בכול, גם בלבוש, כשכניהם הערבים. הערבים העירוניים, ככל תושבי הערים באימפריה העות'מנית, לבשו קוּמְבַּאז, מין חלוק מפוספס. היהודים קראו לקומבאז שלהם קַפְטָן. מחוץ לבית לבשו על הקפטן מין מעיל עליון, לרוב בצבע חוּם, שנקרא ג'וּבָּה (או ז'וּפִּיצֶה).

חרדי ירושלמי עטוף בקפטן פסים ובג'ובה

בשנת 1812 פרצה בצפת מגפה, ותושביה היהודים נפוצו לכל עבר. קבוצה של 'פרושים' (כך כונו ה'מתנגדים', תלמידי הגר"א), העזה ועלתה לירושלים, ואנשיה התעטפו, כנדרש, בקפטן ובג'ובה, וכך התחדש היישוב האשכנזי בירושלים (החסידים הגיעו מאוחר יותר, בשנות השלושים). רק ב-1836 הצליח השד"ר הליטאי אברהם שלמה זלמן צורף להגיע להסדר החובות הישנים ולביטול האיסור על האשכנזים לגור בעיר. צו מלכותי (פירמאן), שפרסם השליט המצרי מוחמד עלי פאשא, נתן לכך תוקף חוקי. מאה שנה אינן דבר של מה בכך, וכך היה מקובל שיהודי אשכנזי המגיע לעיר פושט את בגדי הגלות ולובש 'בגד ירושלמי'. אם זה היה רב או ידוען אחר, היה טקס החלפת הבגדים נערך מחוץ לשערי העיר.

אגב, על חורבות בית הכנסת השרוף של תלמידי רבי יהודה חסיד, או לא הרחק משם, הוקם בית כנסת גדול שנקרא 'מנחם ציון', ובפי כול: 'החורבה' – קיצור של 'חורבת יהודה חסיד'. היום הוא משופץ לעילא ופעיל, ומשמש נקודת ציון תיירותית ברובע היהודי. 

חסידי 'תולדות אברהם יצחק' עטופים בקפטנים כסופים עם פסים שחורים, שהוא הלבוש הסטנדרטי של ימי החול
 (מכאן גם נובע הכינוי הנפוץ שלהם 'זברות')

תרבושים וקפטנים בחגיגות פורים של 'קהל עדת ירושלים' ('ישיבת המתמידים', ליטאים שנוהגים כחצר חסידית).
בשבתות ובימים טובים בני היישוב הישן מתעטפים בקפטנים זהובים.

שלא כמוני, אשתי נעמי היא דור 13 (מצד אימהּ) בארץ ישראל. בארון הבגדים של אמא שלה היה תלוי כל ימי חייה ג'ובה אדום (שכעת תלוי בארון הבגדים שלנו). אמא שלה אהבה להראות את הג'ובה ולספר את סיפורו של אביה, סבא של נעמי, שעלה לארץ ישראל מהונגריה, אדוק מאוד אך מודרני בלבושו. בירושלים פגש את מי שתהיה סבתא של נעמי וביקש את ידה מהוריה. הם הסכימו, בתנאי שיתלבש כראוי בבגדים ירושלמים. הייתה לו ברירה? אם היה מסרב כנראה הייתי נשאר רווק עד עצם היום הזה. הוא קנה בשוק בד אדום-בוהק, נתן לתופר שיכין ממנו ג'ובה, התחתן, הצטלם (בשחור-לבן כמובן), והחזיר לארון. שוב לא דרשו ממנו ללבוש אותו.

משמאל: תמונת הנישואים של סבתא הניה-דבורה וסבא מרדכי ברגר; מימין: הכותב מתעטף בג'ובה האדום

בשוק מוריסטן בעיר העתיקה של ירושלים נמצאת חנות הבדים המופלאה של בילאל, שתמיד שמח להראות לי את אוצרותיה. לצד אריגי חוּר, כרפס ותכלת, בוץ וארגמן היקרים, בילאל מייבא דרך ירדן גם את הבד המפוספס שממנו מכינות התופרות יראות השמיים של מאה שערים את הקפטנים לחסידויות הארץ-ישראליות הוותיקות: קארלין, שומרי אמונים, תולדות אהרון ופלגותיהם, שרואות את עצמן ירושלמיות מדורי דורות. התופרות מחזיקות כמה קפטנים במידות שונות למדידה עצמית כדי שלא תיאלצנה (רחמנא ליצלן) לקחת את מידותיו של גבר.

בילאל בחנותו, עטוף בכתונת פסים ירושלמית

_____________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

פרנסות של יהודים: הלבשה וביצים, יוגה, אורתופד בעצמות

א. פרנסות של פעם

צילום: איתמר לויתן

פעם לא היו חנויות ענק של בגדים, רשתות אופנה, ואפילו לא בוטיקים. היו סתם חנויות 'הלבשה'. היו ואינן עוד. נותרו רק מעט שלטים ודלתות ברזל סגורות, שמאחוריהם היו פעם חיי מסחר צנועים.

צולם ברחוב עבאס בחיפה.

ועוד פרנסה מפעם, ממש שריד עוטה הוד קדומים.

הכפר השיתופי רמות השבים נוסד ב-1933, ופרנסת מקצת תושביו עד היום הזה (לא כולל הרמטכ"ל אייל זמיר), היא על לולים ושיווק ביצי מאכל. בכפר נמצא המקום הבלתי נתפס הזה: בבנין המקורי של האגודה השיתופית של לולי התרנגולות: קופה למכירת ביצים...

צילום: איתמר לויתן

ב. יוגה עם כלבים

צילום: טל סגל

'פאפי יוגה' ברחוב אלנבי בתל אביב, הוא סטודיו ליוגה ובית קפה, שייחודו (כנראה) הוא בשילוב תרגילי יוגה עם גורי כלבים. 'חוויה ייחודית ומרגיעה, שבה רוגע ושמחה נפגשים'. מי לא ירצה חוויה כזו?

זה לא שאתם צריכים להביא אתכם את הכלבלב שלכם; הגורים החמודים הם גורי הבית...

לא, זה העצם של הכלב... (צילום: טל סגל)

ואם בכל זאת הבאתם את הכלב הפרטי שלכם – לא לדאוג, בבית הקפה יש פינוקים מיוחדים 'לחברים הפרוותיים שלכם', כולל חטיפים איכותיים במיוחד...

אתר הבית

ג. אורתופדיה לבו

צילום: אבי בלדי

ברחוב ארלוזורוב 8 בחיפה פועלת 'אורתופדיה לבו', שם קצת יבש וגנרי לחנות מדרסים. עמוס לביא, בעל העסק ובן הדור הרביעי למשפחה, מכריז בגאווה כי 'האורתופדיה היא בעצמותיו'. 

על חלון הראווה מצוין כי העסק נוסד ב-1887, ובחיפה הוא פועל מאז שנת 1933, 92 שנה שהעסק עובר מדור לדור... לא דבר של מה בכך.

באתר הבית שלהם מסופרת בקצרה ההיסטוריה המשפחתית:

והעסק גם תומך בדמוקרטיה, אז בכלל כל הכבוד!

צילום: אבי בלדי

ארץ הקודש: השתטחות, מצב שבת ופיקוד שבת, מעשה במכנסיים

א. כאן לא הכותל!

על משטח הזכוכית בחנות האוכל המוכן 'גריל עוף' ברחוב הרצל ברמת גן יודעים המוכרים את נפש בהמתם.

קונים יקרים, 'כאן לא הכותל וגם לא קברי צדיקים', נא לא להשתטח...

צילום: מויש גרייזמן

ב. מקרר שומר שבת

משפחת וכסלר נאלצה לרכוש מקרר חדש, אבל המקרר מתעקש לשמור שבת בכל ימות השבוע. כדי לשחררו ולהוציאו מחירות לעבדות צריך לעשות בדיוק, אבל בדיוק, מה שכתבו היצרנים על התווית. למשל, ההוראה 'פומטיתטוא בטלשבת תתה עולת' נראית כמו סוג של הנחיה מצילת חיים.

עזרו נא ילדים לורדה ולאיתמר למצוא את דרכם בסבך... 

צילום: איתמר וכסלר

ג. פיקוד שבת

אי אפשר להגיד שצה"ל לא ערוך לקליטת מתגייסים חדשים מהמגזר החרדי. לא רק חטיבה מיוחדת הקימו לכבודם, אפילו פיקוד חדש ומיוחד... מאז צולמה התמונה התחתונה התקבלו דגמים משודרגים יותר וממוגנים יותר.

צילום: דוד אסף, 2025

צילום: ברוך גיאן, 2014

ד. צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת

על כותלי שכונת מאה שערים הודבקה ערב ראש השנה תשפ"ו 'קריאה קדושה'. זהו כרוז נמרץ במיוחד שעוסק בבעיה אקטואלית: 'לאחרונה נפרץ עניין הצניעות במלבושי הגברים' – לא טעיתם 'גברים'! מתברר כי יש גברים חרדים ההולכים 'עם מכנסיים צרות נמוכות וצמודות, ומטרתם להבליט האברים ולגרות יצר הרע'. מזעזע ומטריד.

צילום: טובה הרצל

אותי הטרידה יותר השגיאה הדקדוקית הגסה. קבוצה גדולה של רבנים נחשבים סבורים שמכנסיים הם מין נקבה (ולכן הן 'צרות נמוכות וצמודות'), בעוד שמכנסיים הם במין זכר לכל דבר ועניין (ולכן צריכים לכתוב 'צרים נמוכים וצמודים').

אבל מה שבאמת הפליא אותי בפשקוויל זה הוא השימוש הגמיש במילה 'לאחרונה'. מתי זה לאחרונה?

על הכרוז חתומים 15 רבנים נכבדים. חובבי הז'אנר מוזמנים לגלות כמה מהם כבר לא היו עמנו בארץ החיים בשעה שהכרוז יצא לאור בערב ראש השנה. לפי הספירה שלי, שליש מן החתומים כבר מתו באופן סופי ומוחלט. מקצתם מתו ממש מזמן...

מפה ומשם: לא תגנוב, הצג שלך, ביטקוין, כפתורים

א. הידעתם?

שלט בחנות ג'מבו באילת.

צילום: חיים כהן

יש מצוות מוזרות כאלה ('לא תגנוב' או 'לא תרצח' למשל), שלא מספיק שהן כתובות בעשרת הדיברות או יצוקות במוסר האנושי הבסיסי. צריך לחזור עליהן שוב ושוב...

אבל למה לשבור? (רמברנדט, משה שובר את לוחות הברית, 1659; ויקימדיה)

ב. הצג שלך  

ידיה של שרת התחבורה האהובה שלנו מירי רגב מלאות עבודה, מה שלא מפריע לה לטוס לחו"ל בסבבה כל שני וחמישי. אז הנה עוד משימה לטיפול משרדך. למדו את קרונות הרכבת הקלה בירושלים לתקף את הכרטיסים בעברית תקנית.

צילום: טובה הרצל

ג. כלכליסט

צילום: איתמר לויתן

חנות חלפני הביטקוין בתל אביב עברה לרחוב המלך ג'ורג' 50, בסך הכל 250 מטר מהמקום הקודם.

מקווה שהיינו מספיק ברורים...

ד. כפתור ופרח

מאת דנצ'ו ארנון

האם שמתם לב לכך שאת חולצות הגברים מכפתרים בדרך כלל משמאל על ימין (הכפתורים מימין) ואת חולצות הנשים בדרך כלל מימין על שמאל?

ככה זה אצל רובנו, אבל לא אצל החרדים מהסגנון הישן.

הרמב"ם, מורה ההלכה הגדול לחיי יום-יום יהודיים, כתב בספרו משנה תורה: 'אין הולכין בחוקות הגוים ולא מדמין להם לא במלבוש ולא בשיער' (הלכות עבודת כוכבים, יא א). כלומר, יהודי חייב להיות שונה ומובחן מהגויים גם בלבושו ובתסרוקתו. אז אם אנחנו החילונים, סוג של גויים, מכפתרים את חולצתנו משמאל על ימין, היהודי החרדי (לא כולל 'ליטאים' או ש"סניקים שהולכים כבר בלבוש מודרני), ובייחוד החסידי (לא כולל חסידי חב"ד), יכפתר בדרך כלל מימין על שמאל. 

צילומים: דנצ'ו ארנון

והאישה החרדית? אצלה לעולם לא תמצאו חולצה עם כפתורים. זה לא צנוע.

ומדוע אצל החילוניים (ובעצם בכל העולם) נוצרה הבחנה זו? הסיבה פשוטה בפרקטיותה: לגבר הימני (לא ימני פוליטי אלא ההפך מאיטר) נוח יותר לכפתר כך. נסו ותיווכחו. 

והאישה? השימוש בכפתורים התחיל בימי הביניים. רוב הכפתורים נעשו בעבודת יד ממתכת, ולימים מצדפות שיובאו מהמזרח (בכך התחילה חברת שֶׁל; Shell; צדפה), ובשל כך היו יקרים. נשותיהם של פשוטי העם פשוט לבשו שמלות ללא כפתורים. רק נשות העשירים יכלו להרשות לעצמן שמלות או חולצות עם כפתורים, והמפונקות האלו הרי לא התלבשו בעצמן אלא הייתה להן משרתת-מלבישה. לכפתר אדם העומד מולך – נוח יותר משמאל על ימין. נסו ותיווכחו.

פרנסות של ירושלמים: נסיכים, טועמיה ומזויינס, דילוגים בקטנה, יידישקייט, חוט השערה, פוזמק וחצאית

כל ילדה – בת מלך, כל ילד – נסיך

אצל אחינו החרדים נע עולם השמות של הפרנסות, החנויות ובתי האוכל והמשקה בין געגועים לעולם הישן, בניחוחות השטעטל והיידיש, לבין שמות נפלאים בעברית מצוחצחת הקורצת אל המקורות מכאן ואל הסלנג הישראלי המעודכן מכאן. ההצטעצעות ביידיש אצל החרדים היא כמו היומרנות והקרתנות באנגלית אצל החילוניים – בדרך כלל מיותרת... 

הנה כמה דוגמאות. הצילומים של טובה הרצל (אלא אם צוין אחרת). מדור מורחב לרגל יום ירושלים תשפ"ד.

א. טועמיה 

בתל אביב קוראים לזה פיצוצייה, ברחוב צפניה בשכונת גאולה קוראים לזה בשם היפה 'טועמיה', שזה כמובן הדהוד הומוריסטי של 'טוֹעֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ', כלשון הפיוט 'תִּכַּנְתָּ שַׁבָּת', שנאמר בתפילת מוסף בשבת.

'טועמיה' לא מסתפקים בשם הנחמד שמצאו לעצמם, ומרגישים חובה להוסיף גם איזו ארומה יידישאית: 'היימיש און געשמאַק' (ביתי וטעים). מה רע בסתם 'אוכל ביתי וטעים'?

מתברר שגם בק"ק מונסי, אשר בניו יורק המדינה, יש שלוחה של 'טועמיה' (ואולי ההיפך, והשלוחה היא בירושלים, ואולי אין שום קשר):

תודה לזאב וגנר

ב. מזויינֵס

ברחוב מלכי ישראל נמצאת חנות המאפה (הצרפתי!) 'מזויינֵס Bakery'. באיזו שפה זה? ביידיש אכן אומרים מזויינס, אך כותבים מזונות. 

וגם, 'טעם של פעם'? מתי 'פעם' אכלו אבות אבותינו במזרח אירופה באגטים וקרואסונים?

כשאומרים לחרדי 'מזויינס', כלומר 'מזונות', הוא מבין שמה שמוכרים לו כאן אינם לחמים למיניהם (שמחייבים נטילת ידיים, ברכת 'המוציא' וברכת המזון), אלא עוגות ומאפים שעליהם מברכים 'בורא מיני מזונות'. 

ג. דילוגים

ואם אוכלים מזויינס צרפתיים כדאי להתחיל לחשוב על דיאטה. אז הנה מכון חרדי להתעמלות ושמו היפה הוא 'דילוגים'. אני מניח שההתעמלות היא אותה התעמלות, ואילו החרדיות קשורה מן הסתם בכך שקהל היעד הוא חרדי והפעילות נעשית בהפרדה.

ד. בַּקְטַנָה

'בקטנה' (רחוב מלאכי, גאולה) מצליחה לשלב בין סלנג מעודכן, ענווה ויומרנות.

ה. יידישקייט בניקוד

בקניון רמות יש חנות ושמה 'יידישקייט'. 

צילום: מנחם רוזנברג

יפה. אבל מה הקשר בין ייִדישקייט לבין בגדים? 

ואם כבר יש קשר כזה, למה באנגלית? 

ואם כבר באנגלית, בשביל מה צריך לנקד אותה?

ו. חוט השערה

סלון ירושלמי ותיק של פאות 'שמתאימות לראש שלך', ושמו המבריק הוא 'חוט השערה'...

ז. פוזמק

צילום: גדעון נח

ברחוב שמואל הנביא 99 שוכנת חנות גרביים ושמה 'פוזמק'. לא רק שהחנות נהנית משם ארכאי ויפה, אלא שהיא חלק מהרשת המובילה לגרביים (בארץ או גם בעולם?).

בני דורי התוודעו למילה 'פוזמק' בהקשר האינדיאני שלה, דרך ספריו הבלתי נשכחים של ג'יימס פנימור קופר, אחרון המוהיקנים וכמובן פוזמק העור (תרגום רפאל אלגד, כתר, 1979)...

ח. חצאית המנשה

ולסיום, 'חצאית המנשה', חנות הבגדים הוותיקה לנשים דתיות, שעדיין לא קיבלה כאן את הכבוד המגיע לה על השם המקורי. השם מרמז לפילוג שהתחולל בשבט מנשה לפני כיבושה של ארץ ישראל מידי הכנענים. חצי מבני השבט דרשו וקיבלו נחלות בעבר הירדן המזרחי, לצד שבטי ראובן וגד.

אם עד כה חשבתי שמשכנה אך ורק ברחוב אגריפס / אבן ישראל בירושלים, הנה התברר לי כי החצאית האריכה את שוליה והגיעה עד אזור התעשייה סגולה שבפתח תקווה, כולל פתח תקווה עצמה.

ירושלים (צילום: צבי אורבך)

סגולה (צילום: יונית חגואל)

רחוב חובבי ציון, פתח תקווה (צילום: גרי רשף)

ארץ הקודש: הודעה, עכברים, טישו, תבל, לימודי ליבה, יעקב שמעק, רוצו עכשיו

א. הודעה מטעם העם היהודי

כרזה שהודבקה על גב תחנת אוטובוס ברחוב ההגנה בירושלים מתיימרת לדבר בשם העם כולו. גם אם במקרה זה הם צודקים לגמרי אני תוהה מי נתן להם את הסמכות לדבר בשם כולם? אולי במספר הטלפון יוכלו להסביר זאת. 

ובכן, העם היהודי מוקיע את מעשיו של המתועב אליעזר ברלנד שר"י [שם רשעים ירקב]. 

צילום: מנחם רוזנברג

ב. הודעה מטעם עמוד ההוראה

אחינו החרדים אוהבים לכנות את גדוליהם בכינויי חיבה והערצה. הנה למשל הרב הליטאי יצחק זילברשטיין, שמתמחה בהלכות רפואה ורופאים, זכה לאחרונה לתואר 'עמוד ההוראה'. וכך בידיעה שלפנינו 'עמוד ההוראה מזהיר' ו'עמוד ההוראה מוסיף'...

כתב לי דן לב ארי:

הצילום מתוך אתר החדשות החרדי 'בחדרי חרדים' מתחבר יפה לפרק 'השרצים והרמשים' שהוזכר ב'סיבוב בבני ברק', בעונ"ש האחרון. נדמה לי שעכברים וחולדות נטוּ תמיד חיבה לבני ברק, אבל בחודשים האחרונים סובלת עיר התורה ממכת מכרסמים חריגה. התושבים מאשימים את העירייה שאינה מדבירה, העירייה מאשימה בחזרה את התושבים שאינם שומרים על ניקיון חצרותיהם, והשמחה רבה. עד כדי כך הגיעו הדברים, שאפילו גדולי הדור ועמודי ההוראה נדרשו לעניין. אבל מה שבאמת הצחיק אותי הייתה התמונה שבחר האתר כדי לעטר בה את הכתבה. ליד תמונת העכברים החביבים הקפידו לכתוב (אולי כדי לא לפגוע בעכברים): 'למצולמים אין קשר לכתבה'. סתם עכברים תמימים שלא גרים בבני ברק...

ג. ללא חשש גניזה 

כתבה לי עפרה פרי:

'100 ממחטות אף דו-שכבתיות נשלפות אחת אחת' –  זאת ההגדרה של חברת סנו לממחטות נייר תוצרת מצרים (!), המיובאות בעבורה על ידי ווינפאק סחר בע"מ. נשלפות אחת אחת, אבל בחברה דאגו שמא יחשוב מישהו מהקונים הפוטנציאליים שהנייר ל'ממחטות האף' (ובאנגלית facial tissues) ממוחזר חלילה היישר מהגניזה הקהירית, אולי מכתב יד שטרם נחקר, ולכן פנו לבד"ץ ירושלים של העדה החרדית, וזה אישר על גבי האריזה שמדובר בנייר 'ללא חשש גניזה'. יתר על כן, העובדים המצרים של Solo Soft, המפעל שמייצר את הממחטות (השוכן במקרה ברחוב ה-6 באוקטובר בגיזה), כמובן לא חיללו שבת קודש בהכינם את ה-soft moments לאפיהם הענוגים של לקוחות סנו, והא ראיה: 'נייר ללא חילול שב"ק', ככתוב וכחתום.

תדע כל אם עברייה, בקנותה טישו של סנו, כי הפקידה את חוטמה בידי מקדמי מכירות ראויים. והתשלום לבד"ץ – עלינו הקונות והקונים.

ד. תבל ויושבי בה

'טֶבֶל' הוא מושג הלכתי שמשמעו יבול חקלאי שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות. אם יבול זה צמח בארץ ישראל הרי שאסור לאכול ממנו; 'תבל', לעומת זאת, הוא אגף במוסד הישראלי למודיעין ולתפקידים מיוחדים. 

במשק דהן, שמוכר פרי הדר 'ללא פערי תיווך' (התמונה למטה צולמה ביער שוקדה), קצת התבלבלו.

אגב, גם 'ערלה' רצוי לכתוב בכתיב חסר. ערלה פירושה האיסור לאכול פירות בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו של העץ; עורלה היא אותה פיסת עור שמכסה את הפין ומוּסרת בברית המילה.

צילום: הלל אהרן נחלון

ה. רחמנא ליבה בעי

'אסור לגעת במחשבים כלל ... מתרחקים מטכנולוגיה כמו מכלב נושך או מנחש ארסי'. כך מכינים את הילדים של חסידי גור, התינוקות של בית רבן שלא חטאו, לחיים טובים יותר, לעתיד בטוח ולפרנסה טובה. 

להזכירכם, שר השיכון של מדינת ישראל הוא חסיד גור.

ו. כבר לא צריך לעשן בשבת!

בטבריה, ליד קברו של רבי מאיר בעל הנס, מציעים אַ שמעק טבק, סגולה בדוקה למכורי עישון שלא מתאפקים ומעשנים גם בשבת.

גם הרמב"ם ותמונתו המסורתית (והמזויפת) גוייס לעניין. אבל מי זה 'יעקב שמעק'?

צילום: מיקי מלכה

ז. ארון הבגדים היהודי

כמה עולה כובע חסידי וירושלמי? אם הייתם רצים בזמן ליריד שערכה החנות של קרויס, הייתם יכולים להשיג אותו בפחות מ-500 ש"ח. 

חובבי השילוב החרדי המודרני בין עברית-ישראלית לבין יידיש ימצאו עניין במודעת קיר זו. 

צילום: טובה הרצל

ארץ הקודש: גאטקעס, אין כניסה, בדיחות, גיא צלמוות, קבלה לעם, קרן הסעות

א. הגאַטקעס של הבאבא סאלי

בית המכירות הפומביות הירושלמי ווינר'ס העמיד למכירה, זה לא מכבר (4 בספטמבר 2022), חפץ קדוש במיוחד, גם אם לא כל כך שימושי מפאת מצבו הבלוי: מכנסי הבד של הבאבא סאלי המנוח, 'גדול המקובלים בדורות האחרונים'.

אומנם המונח ביידיש גאַטקעס אינו הולם את סביבתו הרוחנית והגאוגרפית של הבאבא סאלי, ועדיף לקרוא לזה 'מכנסי הבד', אבל ביננו זה ממש אותו דבר.

ראו איך אפשר למכור תחתונים קדושים במצב טוב, עם אישור בחתימת הרבנית אלפסי, 'אשת המשב"ק [המשמש בקודש] המיתולוגי', ולבקש (ולקבל) תמורתם אלפי דולרים:

הקלקה על הצילום תגדיל אותו לקריאה נוחה

'מכנסי בד קודש' אלה נמכרו לבסוף ב-6,200 דולר, שזה אולי נשמע לכם הרבה, אבל זה הרבה פחות ממה שקיוו המוכרים לקבל (בין 10,000 ל-15,000 דולר).

תודה למישקה לוין

ב. אין כניסה לפריצות

'השכנים' ברחוב יזרעאל, מובלעת חרדית במרכז ירושלים (הרחוב יוצא מרחוב בצלאל), מקפידים מאוד על צניעות, אך כיוון שהטקסט אינו מנוקד לא ברור אם הכוונה היא לפְּרִיצוּת, לפָּרִיצוֹת (נשות הפריצים), או לסתם פְּרִיצוֹת שנעשות על ידי ליסטים מזויינים.

בין כך ובין כך, נשות ישראל הלא צנועות אינן מפסידות מאומה. ממילא אין שום דבר מעניין לראות מעבר לשלט, ובטח לא 'אתר תיירות'.

צילום: דוד אסף

ג. בשורת ספרים: בדיחות לחתן ולכלה

אם הגאטקעס של הבבא סאלי לא הצחיקו אתכם, תמיד תוכלו להיעזר בחוברת הבדיחות החדשה שנועדה לשמח חתנים וכלות.

'108 בדיחות מצחיקות' (יש בדיחות שאינן מצחיקות בהגדרה?), לא פחות. והכל תמורת 5 ש"ח בלבד (אולי גם זו בדיחה). 'הקדשה אישית' תעלה לכם מעט יותר ואולי דווקא יותר בזול ('מחיר מיוחד').

איפה קונים? ברחוב דוד 9 בשכונת הבוכרים בירושלים, הכניסה מצד ימין ליד הדואר. מפת ההגעה לאתר היא גן עדן לחובבי כרטוגרפיה עממית.

צילום: יוחנן פלוטקין

ד. גיא צלמוות

כמו בפרסומת הידועה על החומוס, גם אלי אדרי עושה את ההובלות שלו באהבה ובאדיבות. ליתר ביטחון הוא צירף לשילוט שעל רכבו גם פסוק מפורש מתהלים (כג 4). 

יכול להיות שבמקום 'כי אלך' צריך היה לתקן ל'כי אסע', שכן הרחוב הישראלי הוא לא פחות מגיא צלמוות...

צילום: איתמר לויתן

ה. קבלה לעם

נהג הטרנזיט הבני-ברקי  הזה – מן הסתם ש"סניק מהזן הליטאי – מפיץ ברבים את אמונתו בשבח לימוד הזוהר. האוטו מכוסה משני צדיו בהמלצות מגדולי רבני המזרח ומגדולי הרבנים הליטאים. צדיקים חסידיים לא נזכרים כאן.

צילום: יוחנן פלוטקין

ו. ילדי קרן ההסעות

'זעקת חרום'! נגמר הכסף להסעת תינוקות של בית רבן בפריפריה, שהוריהם אינם חפצים להעניק להם לימודי ליבה. 

ואתם חובקים ידיים בלי הושיט עזרה? אימוץ ילד אחד יעלה לכם 100 ש"ח בחודש.

צילום: אבי בלדי