פרנסות של יהודים: נס, אַרְצָה, מבנה אישי, שליחות משמיים, צהרוניות

א. אֵין בַּעַל הַנֵּס מַכִּיר בְּנִסּוֹ

צילום: טובה הרצל

הבראנצ'ייה הקטנה הזו, ברחוב יפו בירושלים (ליד תחנת הרכבת הקלה מול בניין העמודים), מגישה קפה, כריכים ומאפים מסוּגַת הקרואסון (בעלי המקום הם בני יהדות צרפת). נדרש לי זמן-מה כדי להבין את החידוד הלשוני של השם 'בעל הנס'. לא רבי מאיר בעל הנס, אלא סתם נס קפה... 

לעולם לא אשכח את פיגוע ההתאבדות שהיה בספטמבר 2003 בבית הקפה הלל שברחוב עמק רפאים, סמוך למקום מגוריי. בפיגוע נורא זה נרצחו שבעה אנשים ויותר מחמישים נפצעו. אני זוכר היטב גם את המשפט האלמותי שאמר אחד הפצועים לכתב הטלוויזיה שריאיין אותו: 'רציתי שחור, קיבלתי נס'...

אגב הדרך, למדתי שמטבע הלשון הרווח במקומותינו, ועליו גדל מיטב הנוער, 'נס קפה עלית' (לא אעסוק בטעם, וטעמי עימי), אינו קיים במציאות. הצירוף 'נס קפה' (Nescafé) הוא מותג שווייצי השייך לחברת נסטלה (Nestle) ואין בו שום נס אלא רק הֶלְחֵם של נסטלה וקפה. הצירוף הזה הומצא כבר ב-1938! על מוצרי הקפה של עלית כתוב 'קפה נמס עלית', חסר להם שיכתבו 'נס קפה'... סתם שתדעו.

ב. ארצה עלינו

ברחוב מקווה ישראל בתל אביב נמצא סניף של רשת המזון הסיטונאית לחיות מחמד בעלת השם הנפלא 'אַרְצָה', שרומז כמובן לפקודה הנפוצה ביותר בפי בעלי כלבים.

צילום: איתמר וכסלר

ג. מבנה לשימור 

ברחוב מזא"ה 55 מנהל יואב ליברמן כבר כמעט עשרים שנה 'חדר כושר אישי'.

בהתחלה לא הבנתי את השורה 'מבנה לשימור המבנה'. הטעות נראתה לי מוגזמת וחשודה וגם כאן נדרש לי קצת זמן להבין שמדובר במבנה הגוף שלנו...

צילום: איתמר לויתן

ד. שליחות משמיים

כמו כל נביאי ישראל גם מחלקי העלונים לתיקון תריסים או תרומה לקבר רחל אינם אלא שליחים מהשמיים. לא פחות.

היומרנות – אין לה סוף...

צילום: יצחק לב

ה. דרושות צהרוניות

צילום: טובה הרצל

מקצוע חדש נולד.

אם אופנועני חברת השליחויות 'ווֹלְט' נקראים 'ווֹלְטֶרִים' (מין זכר רבים), למה שעובדות הצהרונים לא ייקראו 'צהרוניות' (אכן, במציאוּת מדובר בדרך כלל במין נקבה). אני תוהה מה הייתה יכולה להיות צורת ההטיה של המקצוע לו היה המעון פועל גם בשעות הבוקר או הערב: בּוֹקְרָנִיּוֹת? עַרְבָנִיּוֹת?

בין כך ובין כך, המודעה הזו צולמה ברובע היהודי של ירושלים, והעובדה שהצהרון נמצא בקרבת הכותל עשויה כנראה להשפיע לחיוב על גיוס העובדות. 

יומן קריאה: עשר השנים הטובות

מאת אבנר הולצמן

ישראל כהן (ויקיפדיה)

את דבריי על ספרה החדש של פרופסור חגית הלפרין אפתח בזיכרון אישי. ב-1982, חודשים אחדים אחרי שנעשיתי עוזר הוראה ומחקר של פרופסור נורית גוברין, אחותה הבכורה של חגית, היא הפגישה אותי עם אביהן, הסופר ישראל כהן (1986-1905). זכורה לי היטב הדירה הצנועה ברחוב ריינס 54 בתל אביב, ובלבה חדר העבודה עמוס הספרים, חלק מספרייתו האדירה של בעל הבית. לימים נודע לי שהחדר הכיל יותר מן הנראה לעין, משום שמאחורי כל שורת ספרים הסתתרה שורה נוספת, וישראל כהן ידע כמובן את מיקומו של כל ספר, גלוי או נסתר. ברשימת זיכרון יפה, שחיבר אורציון ברתנא על פגישותיו עם כהן, תואר חדר זה באופן קולע: 'דלת החדר סגורה וכהן יושב ככהן גדול ליד שולחן עבודה עמוס ספרים ומדבר עליהם בפנים חמורות ובאהבה' ('אין תמורה לחיים האלה: פגישות עם ישראל כהן האיש, המסאי, העורך', מעריב, 7 במארס 1986). כשפגשתי בו בפעם הראשונה היה בן שבעים ושבע, כמעט ארבע שנים לפני מותו, נתון כתמיד בתנופת יצירה ועשייה. באותן שנים פרסם בזה אחר זה ארבעה ספרים, שהאחרון בהם, עיונים ותגובות, הוכן לדפוס עד השבועות האחרונים לחייו. 

פגישתי איתו, בתיווכה של בתו נורית, נועדה להטיל עליי משימה. באותם ימים טיפל ישראל כהן בעיזבונם של ידידו, השחקן דוד ורדי ממייסדי תיאטרון הבימה עוד במוסקווה, ורעייתו השחקנית חוה יואלית. השניים נפטרו חשׂוכי ילדים, ובין שלל מעשיו הטובים קיבל עליו כהן להוציא לפועל את צוואתם ולדאוג להנצחתם. שותפו למשימה היה האיש היקר שמעון לב-ארי – שחקן מחונן, חוקר ומנהל ארכיון התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שם הופקד ארכיונם של ורדי ויואלית. שום טרחה גדולה וקטנה לא כבדה על כתפי כהן. אני זוכר שהתלוויתי אליו פעם, כדי לסייע לו לבדוק את תכולת דירתם של בני הזוג ורדי לקראת פינויה. כהן ביקש ממני לעבור על ארכיונו האישי הגדול של דוד ורדי ולאתר בו חומרים עבור מהדורה מורחבת של ספרו האוטוביוגרפי בדרך הילוכי. כך הזדמנו לנו כמה וכמה פגישות, ויכולתי לעמוד מקרוב על המסירות והמיומנות שהשקיע בעריכת הספר, לרבות כתיבת מבוא מקיף על חייו ופועלו של ורדי. 

ואז, אחרי שהספר ראה אור כלול בהדרו (הוצאת עקד, 1982), אמר לי כהן: 'כעת הגיעה העת לארגן מסיבת הערכה' – זה היה הביטוי שהשתמש בו. והיכן היא תיערך? כמובן במִלוֹא, (ראשי תיבות של מועדון לסופרים ואמנים, אבל אולי גם חידוד על 'מי לא [בא]?'), שעד אז לא שמעתי את שמעו. צעדנו יחד לרחוב בילינסון 9, מרחק הליכה מדירתו, ושם פגשתי את טרי שנהוד, אם הבית ורעייתו של המשורר שלמה שנהוד, שתוארה בצבעים מלבבים בספרה של חגית הלפרין. ישראל כהן, שערך והנחה את הערב לפני קהל רב, גייס שלושה נפילי במה על מנת להעלות זיכרונות על ורדי ולדבר על ספרו: שמעון פינקל, רפאל קלצ'קין ושמוליק סגל. קולו הרועם של פינקל, שקרא מן הספר, עדיין מהדהד באוזניי. כהן גם ביקש ממני להכין כרזות לפרסום האירוע, ומאפס תקציב להדפסתן ציירתי אותן כמיטב יכולתי בכתב ידי ותליתי על לוחות המודעות הפנימיים של תיאטראות הבימה והקאמרי... רק כאשר קראתי עכשיו בספרה של הלפרין התברר לי, שזכיתי בלא יודעין להיות עֵד ושותף לאירוע היסטורי, משום שהערב ההוא, לכבוד ספרו של ורדי בפברואר 1983, היה האירוע האחרון שנערך במלוא, כשנה וחצי אחרי סגירתו הרשמית מקץ שלושים שנות פעילות. 

הבאתי אנקדוטה זו לא רק משום שהיא מחברת אותי באופן חי אל נושא הספר, אלא משום שיש בה כדי להמחיש כמה היבטים שהתגלו לי בדמותו ובפועלו של ישראל כהן. כהן היה מה שנהוג היום לקרוא 'סוכן תרבות', ובמילים אחרות צירוף בלתי שכיח של איש רוח מובהק שהוא גם איש ארגון ומעשה, של מסירות לחבריו אנשי הרוח והתגייסות לעשות עמם חסד של אמת, לשם שמיים ושלא על מנת לקבל פרס. נוסף על תכונות אלה הייתה בו היכולת למצוא שפה משותפת עם צעירים ממנו בעשרות שנים, מיומנות בעריכה ובהוצאה לאור, וגם הומור יהודי גליצאי ולשון דיבור עשירת ניבים. שאר הרוח וטוב הטעם שחוויתי בשיחותינו ליווּני במשך שנים רבות. 

הרחבתי את הדיבור על ישראל כהן משום שלטעמי הוא הגיבור הראשי של הספר מצוותא עד מלוא. אומנם הספר מתעד את פעילותם של תשעה מועדוני תרבות שהתקיימו בין שנות הארבעים לשנות השמונים של המאה העשרים, ולא רק בתל אביב, אלא גם בירושלים, בחיפה ובצפת, בחסותן של מפלגות הפועלים. שישה מהם – 'מלוא', 'בארי', 'יחדיו', 'בוסתן', 'המרתף' ו'מלוא צפת' – היו קשורים למפא"י. 'מדורה' הוקם מטעם מפלגת אחדות העבודה, 'אחוה' פעל מטעם מק"י, ו'צוותא' מטעם מפ"ם. תקופת הפריחה של המועדונים הללו הייתה בשנות החמישים והשישים, ואחר כך רובם דעכו. הבולטים והמתמידים ביניהם היו 'צוותא' ו'מלוא', כמודגש בכותרת הספר. יוצא דופן הוא מועדון צוותא שבשנות השבעים, אחרי מות מייסדו אברהם שלונסקי, נהפך ממועדון תרבות לאולם מופעים איכותי, וכך הוא פועל עד היום. 

מפגש של סופרים ומשוררים ערבים במועדון מלוא, 1954. המנחה הוא אליהו אגסי (ויקיפדיה)

במה זכה אפוא ישראל כהן למקומו כגיבור הראשי של הספר? משום ש'מלוא', שאותו ייסד כהן, נותר נאמן כל שנותיו לייעודו כמועדון תרבות. לאורך כל שנות קיומו שקד כהן לקיימו ולטפחו במסירות וביצירתיות מתמדת, בחלק מן הזמן, ונוכח הקשיים הרבים שנערמו בדרך, הסתייע בשותפו, הסופר והעורך יעקב הורוביץ. הדיון המפורט ב'מלוא' תופס יותר ממחצית הספר, גם משום שזה היה המועדון היחיד שהותיר אחריו ארכיון מסודר, אף זאת בזכותו של כהן שטרח לאסוף ולשמור כל מסמך המתעד את מאות האירועים שנערכו במועדון בכל שנות קיומו.

העקבות שהותירו שאר המועדונים נותרו חלקיים, מפוזרים ועלומים, וחייבו את הלפרין למלאכת בילוש וליקוט מעוררת השתאות, שאפשרה לה ליצור תמונה מקיפה. אכן, אחד ההיבטים המרשימים בספר הוא עושר המקורות שבתשתיתו. כל אחת מ-561 הערות השוליים שולחת את הקורא למקור ראשוני כלשהו: ידיעות עיתונאיות, פרקי זיכרונות, פרוספקטים פרסומיים, פרוטוקולים של ישיבות, מכתבים השמורים בארכיונים הרבים שנבדקו, שפע תצלומים, וגם רַאיונות עם מי שיכלו למסור עדות אישית על מעורבותם בפעילות המועדונים (אציין במיוחד את רשימתה המאלפת של נורית גוברין, המאירה את 'מלוא' באופן מעמיק ואנקדוטלי כאחד, שחלקים ממנה שולבו בספר). מדובר בעבודת נמלים מחקרית, של צירוף פרט לפרט, של יצירת יש מאין. לפני מחקרה של הלפרין לא היה בידינו דבר, ואחריה נחשפת לפנינו תמונה עשירה של תופעה תרבותית בעלת משמעות ונוכחות. 

חגית הלפרין (ויקימדיה)

את ההישג של הלפרין יש להעריך גם לאור העובדה שלא עמד לנגד עיניה דגם קודם לתיאור היסטורי של מועדוני תרבות, לפחות לא בארץ. התקדים הרלוונטי היחיד הוא אולי מפעל 'עונג שבת' של ביאליק, אף הוא מעין מועדון תרבות תל-אביבי, שתועד בספרו של שמואל אבנרי כמה ביאליק יש? (2021). לכן היה עליה ליצור לבדה את המסגרת ואת הקונצפציה של הספר מתוך חומרי הגלם הראשוניים שאספה. בכל האמור ב'מלוא' אין צורך לומר שהמחברת 'נוגעת בדבר', כמי שהייתה עדה מילדותה ונעוריה למרכזיותו של המועדון בעולמו של אביה וגם כמי שנכחה בעצמה באירועים רבים שנערכו בו. עם זאת, אהבת הבת לאביה, שהיא אולי המניע העמוק לכתיבת הספר, בפירוש לא קלקלה את השורה. הממד האישי הבלתי מוסתר מוסיף נופך מיוחד לספר מבלי לפגום בענייניות ובקפדנות המחקרית המונחות ביסודו. 

מהי אפוא התמונה העולה מן הספר מעבר למצבור הפרטים ולכרונולוגיה של האירועים? 

נראה לי שההיבט העקרוני החשוב ביותר המצטייר מתוכו נוגע למתח בין קיומם של המועדונים כמקומות מלאי תוכן תרבותי ושאר רוח לבין אופיים כמוסדות הפועלים בחסות מפלגה, וכשמדובר ב'מלוא' זו מפלגת השלטון. כל זאת קרה בתקופה שאידאולוגיות ונאמנויות מפלגתיות עדיין מילאו תפקיד ממשי במרחב הציבורי. בשנות השיא של 'מלוא' – מה שהלפרין הכתירה בשם 'עשר השנים הטובות' (1957 עד 1967) – עדיין שרר שלטון מפא"י במלוא כוחו, גם אם הסתמנה כבר שקיעתו של האב המייסד, דוד בן-גוריון, שסימנהּ הרשמי היה סילוקו מן המפלגה ב-1965 על רקע ספיחי פרשת 'העסק הביש'. 

מפא"י ידעה להיות מפלגה ברוטלית, וישראל כהן מצא עצמו בשנים ההן ניצב בצומת של מתחים. מצד אחד היה איש מפלגה נאמן ומחויב, וממשרדו בבית מרכז מפא"י ערך את שבועון המפלגה הפועל הצעיר, אם כי גם בו הקפיד על פלורליזם רעיוני וטיפח מדור ספרותי עשיר. מצד שני, בכל הקשור ל'מלוא', היה על ראשי המועדון להדוף את התביעה המתמדת להידוק הקשר בינו לבין המפלגה, להפיכתו למועדון מפלגתי מגויס 'על מלא', ולהפקת רווחים ממשיים ומיידיים למפלגה (אולי ברוח דבריה של השרה מירי רגב, 'מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?'). מול הלחצים הפוליטיים ניסו ראשי המועדון לקיים שגרה של מוסד תרבות פתוח וחם ברוח ערכי תנועת העבודה, שבו יוכלו לטפח תרבות פועלים אך בלא כפייה ובלא תכתיבים מגבוה. ביטוי בולט למתח זה היה בשתי הרצאותיו המתועדות של בן-גוריון ב'מלוא', ב-1953 וב-1961. הוא לא הסתיר את הזלזול הקבוע שלו כלפי אנשי הרוח, ואת תפיסתו שתפקידיה של הספרות הם לעמוד לרשות המדינה, להתגייס למשימות לאומיות ולעזור בחינוך העם. אנשי 'מלוא' לא נשארו חייבים. בצד הכבוד העמוק שרחשו לראש הממשלה השיבו לו בדברים נמרצים, אף כי היה ברור לכולם כי לא היה בדברים כדי להזיזו מעמדתו כמלוא הנימה. 

סוג אחר של מתח נבע ממעמדו של 'מלוא' כמוסד התלוי במפא"י גם מבחינה תקציבית. הלפרין מתעדת בפירוט את מאמציהם של אנשי המועדון להבטיח את קיומו החומרי ולגייס את הסכומים הפעוטים שנדרשו לכך – פעוטים ביחס למשאבים האדירים שעמדו אז לרשות מפלגת השלטון. אין לשער את היקף מאמציו של כהן, שמתוך אמונתו בחשיבות המפעל היה נכון לקבל עליו כל טרחה וכל התבזות, לעמוד כעני בפתחם של ראשי המפלגה ואמרכליה בנסותו להבקיע את אטימות לבם. כך הסתיימו בלא כלום רוב התוכניות המפליגות שהגו ראשי המועדון - מפגשים, נסיעות, הוצאת ספרים, הענקת פרסים, קירוב צעירים ועוד כהנה וכהנה. כל היוזמות הללו נתקלו במציאות מפלגתית אדישה ואף עוינת. 

בקומה התחתונה של בית מפא"י ברחוב בילינסון 9 שכן מועדון 'מילא'

צילומים: איתמר לויתן

שאלה אחרת העולה מן הספר היא, כיצד התקיימו המועדונים הללו בתוך המרקם התרבותי התל-אביבי הרחב יותר. יש מקום להשוואה בין מועדוני התרבות לבין מוסדות משיקים להם, כגון בתי הקפה הספרותיים שהיו לשם דבר (לכך הוקדש ספרו של שחר פינסקר, עם הספל: בתי קפה ותרבות יהודית מודרנית, מאגנס, 2024). הלא באותן עשר שנים טובות, פעל במרחק 300 מטרים או חמש דקות הליכה מ'מלוא' גם 'קפה כסית' (ברחוב דיזנגוף 117), המרכז המהולל של הבוהמה האומנותית התל-אביבית. הייתה אפילו חפיפה חלקית בין יושביהם של שני המוסדות האלה, אם כי אינני יודע אם ישראל כהן הֵסֵב אי פעם ב'כסית'. אבל ככל שהיה המרחק הפיזי זעיר, נפערה תהום בין האווירה וההווי ששררו בכל אחד מהם. בשעה שב'כסית' נשפך האלכוהול כמים, ב'מלוא' שתו בנחת תה. בשעה שב'מלוא' ניתן היה לשמוע הרצאות מרחיבות דעת וליהנות מדיונים מתוכננים בקפידה, ב'כסית' התנהל שיח ספונטני בחברותא סוערת. בשעה שב'מלוא' נשמרה בדרך כלל אווירה מהוגנת ומאופקת, אפילו במסיבות פורים הססגוניות ומלאות העליצות, ראו כתליו של 'כסית' לא פעם מחזות לא נעימים של רשעות ושל שכרות (ולמי שלא נרמז, ראו בספרו של יעקב אורלנד, נתן היה אומר, הקיבוץ המאוחד, 1985).

'כסית', 1976 (צילום: שלמה מנשה; דף פייסבוק של White City Tel Aviv)

ועוד מבט אחד אל אותן עשר שנים טובות. ממרחק הזמן מצטייר עשור זה כתקופה השקטה ביותר בתולדות מדינת ישראל, אחרי ששככה סערת העשור הראשון למדינה ולפני שמלחמת ששת הימים שינתה את המציאות מן היסוד. יש הרבה ביטויים של געגועים נוסטלגיים לשנים ההן, שנות 'הקו הירוק', שהצטיינו בפריחה תרבותית ובאקלים רגוע ומפויס עם המעבר מעידן בן-גוריון לתקופת אשכול.

אבל האומנם באמת כך היו פני הדברים?

והרי ניתן לתאר את העשור ההוא גם כתקופה של חיים לרגלי הר געש, שבה הדומיננטיות של שלטון מפא"י הסתירה תהליכים ומתחים שעתידים היו להתפרץ אחרי 1967. אלה היו שנות המעבר מתקופת הצנע והמעברות לעידן עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה, שבהן נצברו תחושות קיפוח של קבוצות שונות בחברה הישראלית כלפי הממסד ההגמוני הוותיק, שהותיר אותם הרחק מן העין ומן הלב. המרירות החברתית התפרצה לא רק בקרב מי שכונו 'בני עדות המזרח', אלא גם בחוגי הציונות הדתית. שם צמח דור שטיפח חלומות גאולה שעתידים היו להתפרץ אחרי מלחמת ששת הימים, כמתואר בעוצמה רבה ברומן עת הזמיר של חיים באר. 

בד בבד עם 'הסכם השילומים', שסדק בפעם הראשונה את המעטה הסוציאליסטי שביקשו ראשי המדינה להלביש בו את החברה הישראלית, גם מאות אלפי ניצולי השואה חרגו אט-אט משתיקתם והצטרפו למקהלת קולות מגוונת הרבה יותר. האוכלוסייה הערבית הייתה עדיין סגורה בעריה ובכפריה, נתונה תחת המכבש האכזרי של הממשל הצבאי, שהוסר רק ב-1966. שוביניזם גברי בוטה שרר בכול, ורק ניצנים מעטים של פמיניזם נראו אז בארץ בטרם יגיחו אל פני השטח בעשור הבא. כל הכוחות העתידים להפוך את החברה הישראלית לפסיפס של זהויות מתנגשות היו עדיין חבויים תחת אתוס שוויוני כביכול ששלט או הושלט בהשראת מפא"י. היא עצמה נבלעה ב-1968 במערך רחב יותר של מפלגות הפועלים, בבחינת אות מבשר להדחתה מן השלטון כעבור עשור. 

מה מכל אלה השתקף בפעילותם של מועדוני התרבות, ו'מלוא' במיוחד? לא הרבה. כמו מוסדות תרבות אחרים בני זמנו היה 'מלוא' תופעה תל-אביבית בעיקרה, ביטוי נאמן לעולמו של היישוב הוותיק שהלך ואיבד עם השנים את אחיזתו במארג המגוון ורב המתחים של החברה הישראלית החדשה. 'מלוא' הזדקן עם חבריו, ועד שגווע, עם פרוץ עידן הטלוויזיה והבידור הקל, נותר מעין שמורת טבע נקיית דעת ואכסניה איכותית לחבורת סופרים ואמנים שתמכו אלה באלה. הוא היה חלק אורגני מרשת ענפה של מוסדות תרבות שנדחסה בקילומטר רבוע אחד במרכז תל אביב, ובהם שישה מתשעת המועדונים שתוארו בספר שלפנינו. הם כבר אינם עימנו, אך הספר מצוותא עד מלוא יהיה מכאן ואילך אבן יקרה בפסיפס תולדותיה של התרבות הישראלית.

 _________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בערב ההשקה של הספר מצוותא עד מלוא, שנערך בבית הסופר בתל אביב ב-29 באוקטובר 2025. 

פרופסור (אמריטוס) אבנר הולצמן לימד ספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ולאחרונה נבחר לשמש יו"ר החטיבה למדעי הרוח באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. avnerhol@gmail.com

פרנסות של יהודים: סנדלר, צחי הגבר, שותה הכפר, ראבאק

א. ברחובנו הצר 

צילום: איתמר לויתן

פרנסה נשכחת ונעזבת. צולם ברמלה.

איך אפשר שלא להיזכר בשירו של יורם טהרלב 'על כפיו יביא'...

ברחובנו הצר
גר סנדלר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.

מדפיו הריקים
מכוסים באבק
כבר שנתיים מונח
המרצע בשק.

 

ב. גבר גבר וכהן שיש לו הכל

אם אתם במקרה במדרחוב של אשקלון, ברחוב הרצל, ובא לכם לשתות כוס קפה, למה שלא תלכו ל'קפה ארליך' – יש יותר אשכנזי מזה? – בניהולו של צחי מכלוף, שהוא לא סתם אחד אלא 'צחי מכלוף הגבר'.

יחד שבטי ישראל!

צילום: טובה הרצל

ממש צמוד למשרדי ההנהלה של צחי הגבר יש טמבוריה עם שם מדליק לא פחות: 'לכהן כל יש הכל'...

צילום: טובה הרצל

ג. שותה הכפר

צילום: גונן זיק

רחוב יחזקאל חוצה את לבה של האוטונומיה החרדית בירושלים, זו הרואה עצמה כשטעטל מזרח-אירופי בלב העיר המודרנית. אם יש עיירה, אז צריך שיהיו בה גם בית מרזח וגם שיכורים.

השם השנון והמוצלח 'שותה הכפר', מלווה בלוגו של חסיד שמח הלוגם יין, מרמז כמובן לשוטה הכפר.

וכל זה הזכיר לי משום מה את הבדיחה העתיקה הזאת: 

אמרי אינשי: אי אפשר לעיירה יהודית בלי משוגע. וההלצה מספרת אף היא: מעשה בעיירה אחת שעלה המשוגע שלה על הבימה בבית הכנסת, הכה על השולחן והכריז: 'רבותי, אני עוזב את עיירתכם – בחרו לכם משוגע אחר'... ('שוטים ומשוגעים ברחוב היהודים', רשומות, א, תרע"ח, עמ' 199)

 

ד. ביסראבאק או אכילה רגשית?

שני שלטי רחוב ירושלמים, שרחוקים 180 מעלות זה מזה.

ברחוב אגריפס, לא הרחק משוק מחנה יהודה, עומד להיפתח בקרוב עוד בית בליסת המבורגרים ושמו, הוולגרי לטעמי, הוא 'ביסראבק', שהוא כנראה הֶלְחֵם של 'ביס' ו'ראבאק'. 

לא רק השם, גם הפוסטר, שנועד להודיע קבל עם ועולם על פתיחתה הקרובה של המסעדה, הוא גס ונטול עידון ומזכיר לנו באיזה עולם ים תיכוני אנחנו חיים. הנה שפטו בעצמכם.

צילום: דוד אסף

מה זה בעצם 'רַאבַּאק'?

שאלתי את פי חכמת ההמונים של צ'אט GPT, וזו התשובה שקיבלתי:

ובקצה השני של העיר, ברחוב חזקיהו המלך בשכונת קטמון הישנה, צילמתי את השלט השקט והעדין הזה. 

צילום: דוד אסף

לא שאני מבין עד הסוף מה היא 'אכילה רגשית' (יש על כך ערך בוויקיפדיה, כאן), אבל ברור לי שזו לא אכילה גסה ומיוזעת, בטח לא 'בראבק' שלכם...

בורא מיני מזונות: תשעה באב, פרלמנט, פסק זמן, החביתה של אניטה והדגים של בלוי, קפה הארי

א. תפריט תשעה באב

פרס חוסר המוּדעוּת ניתן לדוכן השווארמה בדיזנגוף סנטר (ליד הכניסה מרחוב קינג ג'ורג', שער 7), שם תוכלו למצוא תפריט מיוחד לתשעה באב. בס"ד, כמובן.

ובניגוד לבס"ד, המילה באב איננה ראשי תיבות...

צילום: איתמר לויתן

ב. עוזר פרלמנטרי

מטבע הדברים, ברשת החומוסיות 'פרלמנט' יש עוזרים פרלמנטרים... 

'אם לשפוט לפי איכות התוצרת', כתב לי אבישי ליוביץ', 'יש טעם להחליף לפחות חלק מפרלמנטרינו המכהנים בירושלים בעוזרים הפרלמנטריים אשר על החומוס והפלאפל'.

צילום: אבישי ליוביץ'

ג. פסק זמן לחרדים

איך מוכרים חטיפים מתוקים של 'עלית' למגזר החרדי? חשבו הפרסומאים, ישבו שבעה נקיים ולבסוף המציאו את השירה הזאת: 'פסק זמן' זה לבנים, ללומדי הגמרא. 'עד חצות' זה לבנות, שמבקרות את סבתא וזוללות את החטיף יחד איתה.

יאיר פז צילם עבורנו פרסומות מתוך היומון יתד נאמן, מיום י"ז בתמוז תשפ"ד (23 ביולי 2024):

ד. החביתה של אניטה

צילום: אורי פינוס

מעיד אורי פינוס, שצילם:

שלט חמוד מדוכן בקרית היובל בירושלים, שהוא מוסד בפני עצמו. 'המנה' במקום (בה' הידיעה) היא ביצה בלחמניה.

ה. הרי אלו של בלוי

צילום: אחשתרן

כתב לי אחשתרן:

קצת רקע למקור ההשראה של אותו בעל עסק לשיווק עופות ודגים, שייטיב להסביר את התחכום והחינניות שלו. המשנה במסכת בבא מציעא (פרק ב, משנה א) מונה דברים שאין להם סימן מזהה, וההנחה היא שמי שאיבדם כבר התייאש מלקבלם שוב מיד המוצא. הרי הוא לא יוכל לתת סימנים המוכיחים שהוא זה שאיבד, ומשכך, המוצא אותם 'הרי אלו שלו'.  

זו לשון המשנה: 'מצא פירות מפוזרין ... מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר... הרי אלו שלו' (הרשימה ארוכה יותר וכאן ציטטתי רק את מה ששימש את המפרסם).  

אותו בעל עסק, ששם משפחתו הוא 'בלוי', ניצל את ההגיה האשכנזית המסורתית, בה 'שֶׁלּוֹ' [אִמְרוּ: שֶׁלוֹי] מתחרז עם 'בלוי', והרי הוא משבח את מקחו בלשון המשנה: 'מצא נתח בשר משובח, מצא עוף נקי כדבעי, מצא דג נאה לכבוד שבת – הרי אלו של בלוי'.  

מלבד התחכום הלשוני יש גם עומק בכוונה. בעוד שלפי המשנה, 'הרי אלו שלו' מתייחס למוצֵא, לא למי שהבשר בא ממנו, הרי שבפרסומת זה ממש להפך – 'הרי אלו של בלוי', מתייחס למקור הבשר המעיד על איכותו.

ו. בית הקפה על שם הארי

צילום: דותן גורן

בספרייה הלאומית יש בית קפה הקרוי על שם הארי.

נגלה לכם בסוד, כי לא מדובר באר"י מצפת, למרות שזה היה יכול להיות שם מגניב למדי. כמה חבל שלתורם לא היו מרכאות בשמו...

פרנסות של ירושלמים: נסיכים, טועמיה ומזויינס, דילוגים בקטנה, יידישקייט, חוט השערה, פוזמק וחצאית

כל ילדה – בת מלך, כל ילד – נסיך

אצל אחינו החרדים נע עולם השמות של הפרנסות, החנויות ובתי האוכל והמשקה בין געגועים לעולם הישן, בניחוחות השטעטל והיידיש, לבין שמות נפלאים בעברית מצוחצחת הקורצת אל המקורות מכאן ואל הסלנג הישראלי המעודכן מכאן. ההצטעצעות ביידיש אצל החרדים היא כמו היומרנות והקרתנות באנגלית אצל החילוניים – בדרך כלל מיותרת... 

הנה כמה דוגמאות. הצילומים של טובה הרצל (אלא אם צוין אחרת). מדור מורחב לרגל יום ירושלים תשפ"ד.

א. טועמיה 

בתל אביב קוראים לזה פיצוצייה, ברחוב צפניה בשכונת גאולה קוראים לזה בשם היפה 'טועמיה', שזה כמובן הדהוד הומוריסטי של 'טוֹעֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ', כלשון הפיוט 'תִּכַּנְתָּ שַׁבָּת', שנאמר בתפילת מוסף בשבת.

'טועמיה' לא מסתפקים בשם הנחמד שמצאו לעצמם, ומרגישים חובה להוסיף גם איזו ארומה יידישאית: 'היימיש און געשמאַק' (ביתי וטעים). מה רע בסתם 'אוכל ביתי וטעים'?

מתברר שגם בק"ק מונסי, אשר בניו יורק המדינה, יש שלוחה של 'טועמיה' (ואולי ההיפך, והשלוחה היא בירושלים, ואולי אין שום קשר):

תודה לזאב וגנר

ב. מזויינֵס

ברחוב מלכי ישראל נמצאת חנות המאפה (הצרפתי!) 'מזויינֵס Bakery'. באיזו שפה זה? ביידיש אכן אומרים מזויינס, אך כותבים מזונות. 

וגם, 'טעם של פעם'? מתי 'פעם' אכלו אבות אבותינו במזרח אירופה באגטים וקרואסונים?

כשאומרים לחרדי 'מזויינס', כלומר 'מזונות', הוא מבין שמה שמוכרים לו כאן אינם לחמים למיניהם (שמחייבים נטילת ידיים, ברכת 'המוציא' וברכת המזון), אלא עוגות ומאפים שעליהם מברכים 'בורא מיני מזונות'. 

ג. דילוגים

ואם אוכלים מזויינס צרפתיים כדאי להתחיל לחשוב על דיאטה. אז הנה מכון חרדי להתעמלות ושמו היפה הוא 'דילוגים'. אני מניח שההתעמלות היא אותה התעמלות, ואילו החרדיות קשורה מן הסתם בכך שקהל היעד הוא חרדי והפעילות נעשית בהפרדה.

ד. בַּקְטַנָה

'בקטנה' (רחוב מלאכי, גאולה) מצליחה לשלב בין סלנג מעודכן, ענווה ויומרנות.

ה. יידישקייט בניקוד

בקניון רמות יש חנות ושמה 'יידישקייט'. 

צילום: מנחם רוזנברג

יפה. אבל מה הקשר בין ייִדישקייט לבין בגדים? 

ואם כבר יש קשר כזה, למה באנגלית? 

ואם כבר באנגלית, בשביל מה צריך לנקד אותה?

ו. חוט השערה

סלון ירושלמי ותיק של פאות 'שמתאימות לראש שלך', ושמו המבריק הוא 'חוט השערה'...

ז. פוזמק

צילום: גדעון נח

ברחוב שמואל הנביא 99 שוכנת חנות גרביים ושמה 'פוזמק'. לא רק שהחנות נהנית משם ארכאי ויפה, אלא שהיא חלק מהרשת המובילה לגרביים (בארץ או גם בעולם?).

בני דורי התוודעו למילה 'פוזמק' בהקשר האינדיאני שלה, דרך ספריו הבלתי נשכחים של ג'יימס פנימור קופר, אחרון המוהיקנים וכמובן פוזמק העור (תרגום רפאל אלגד, כתר, 1979)...

ח. חצאית המנשה

ולסיום, 'חצאית המנשה', חנות הבגדים הוותיקה לנשים דתיות, שעדיין לא קיבלה כאן את הכבוד המגיע לה על השם המקורי. השם מרמז לפילוג שהתחולל בשבט מנשה לפני כיבושה של ארץ ישראל מידי הכנענים. חצי מבני השבט דרשו וקיבלו נחלות בעבר הירדן המזרחי, לצד שבטי ראובן וגד.

אם עד כה חשבתי שמשכנה אך ורק ברחוב אגריפס / אבן ישראל בירושלים, הנה התברר לי כי החצאית האריכה את שוליה והגיעה עד אזור התעשייה סגולה שבפתח תקווה, כולל פתח תקווה עצמה.

ירושלים (צילום: צבי אורבך)

סגולה (צילום: יונית חגואל)

רחוב חובבי ציון, פתח תקווה (צילום: גרי רשף)

סיבוב בתל אביב: שחור, אזהרה, מתכון, ג'וינט, איינשטיין, חכמת רחוב

א. שחור משחור

השחור שוב באופנה. אפילו הכביסה (סליחה הכבשה) כבר לא לבנה אלא שחורה...

צילום: יוחנן פלוטקין

ובשוק הכרמל מצאנו את השוק השחור החדש. למעשה מדובר בחנות נעלי ספורט.

צילום: יוחנן פלוטקין

ואיך הקפה השחור בקפה חירייה?

צילום: יוחנן פלוטקין

אולי הוא 'טוב' ואולי הוא אקולוגי, אבל עדיין יש כאן לפחות שני דורות, שאני חלק מהם, שהמילה 'חירייה' קשורה אצלם לחוש הריח...

ב. אזהרת חנק

אהבתי במיוחד את ה'בברכה'...

צילום: איתמר לויתן

ג. מתכון לעוגת שמרים

אגב אזהרת חנק, הנה מתכון פשוט וקל, שמבטיח חנק גם למבוגרים מעל גיל חמש. 

משולחנו של מומחה למחלות בדרכי האיכול...

אוסף איתמר לויתן

לא סתם מומחה. י' פרומצ'נקו הוא הרופא ד"ר יעקב פרומצ'נקו (2006-1914), בנו של תעשיין השוקולד אליהו פרומצ'נקו ואחיו של אבא פרומצ'נקו, מייסדי 'עלית'. יעקב לא עבד במפעל השוקולד המשגשג ובחר בקריירה רפואית. עם זאת, עד שנות השמונים החזיק בחלק ניכר ממניות 'עלית' ואז מכרן לקבוצת פדרמן שהשתלטה על החברה.

אגב, יעקב פרומצ'נקו נקלע גם לפרשיית שוחד. ביולי 1959 הוא נעצר על ידי שוטר תנועה באשמת נהיגה במהירות מופרזת. הוא ניסה לשחדו כדי שיוותר על הדו"ח, אך השוטר עמד בפיתוי. 

דבר, 28 בדצמבר 1960

לבסוף נגזרו עליו תשעה חודשי מאסר (לאחר ערעור הוקל עונשו לחודש מאסר) וקנס של 1500 לירות...

ד. פרנסות של יהודים

פעם ג'וינט היה משהו אחר לגמרי...

צילום: איתמר לויתן

ה. איינשטיין

בסניף של בנק לאומי ברחוב איינשטיין, ברמת אביב, לא בטוחים איך צריך לכתוב איינשטיין באנגלית. הלכו על כתיב חסר...

צילום: אבישי ליוביץ'

ו. חכמת רחוב

צילום: יוחנן פלוטקין

'אל תלכלכו!' ביקש המלכלך...