א. ברחובנו הצר
 |
| צילום: איתמר לויתן |
פרנסה נשכחת ונעזבת. צולם ברמלה.
איך אפשר שלא להיזכר בשירו של יורם טהרלב 'על כפיו יביא'...
ברחובנו הצר
גר סנדלר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.
מדפיו הריקים
מכוסים באבק
כבר שנתיים מונח
המרצע בשק.
ב. גבר גבר וכהן שיש לו הכל
אם אתם במקרה במדרחוב של אשקלון, ברחוב הרצל, ובא לכם לשתות כוס קפה, למה שלא תלכו ל'קפה ארליך' – יש יותר אשכנזי מזה? – בניהולו של צחי מכלוף, שהוא לא סתם אחד אלא 'צחי מכלוף הגבר'.
יחד שבטי ישראל!
 |
| צילום: טובה הרצל |
ממש צמוד למשרדי ההנהלה של צחי הגבר יש טמבוריה עם שם מדליק לא פחות: 'לכהן כל יש הכל'...
 |
| צילום: טובה הרצל |
ג. שותה הכפר
 |
| צילום: גונן זיק |
רחוב יחזקאל חוצה את לבה של האוטונומיה החרדית בירושלים, זו הרואה עצמה כשטעטל מזרח-אירופי בלב העיר המודרנית. אם יש עיירה, אז צריך שיהיו בה גם בית מרזח וגם שיכורים.
השם השנון והמוצלח 'שותה הכפר', מלווה בלוגו של חסיד שמח הלוגם יין, מרמז כמובן לשוטה הכפר.
וכל זה הזכיר לי משום מה את הבדיחה העתיקה הזאת:
אמרי אינשי: אי אפשר לעיירה יהודית בלי משוגע. וההלצה מספרת אף היא: מעשה בעיירה אחת שעלה המשוגע שלה על הבימה בבית הכנסת, הכה על השולחן והכריז: 'רבותי, אני עוזב את עיירתכם – בחרו לכם משוגע אחר'... ('שוטים ומשוגעים ברחוב היהודים', רשומות, א, תרע"ח, עמ' 199)
ד. ביסראבאק או אכילה רגשית?
שני שלטי רחוב ירושלמים, שרחוקים 180 מעלות זה מזה.
ברחוב אגריפס, לא הרחק משוק מחנה יהודה, עומד להיפתח בקרוב עוד בית בליסת המבורגרים ושמו, הוולגרי לטעמי, הוא 'ביסראבק', שהוא כנראה הֶלְחֵם של 'ביס' ו'ראבאק'.
לא רק השם, גם הפוסטר, שנועד להודיע קבל עם ועולם על פתיחתה הקרובה של המסעדה, הוא גס ונטול עידון ומזכיר לנו באיזה עולם ים תיכוני אנחנו חיים. הנה שפטו בעצמכם.
 |
| צילום: דוד אסף |
מה זה בעצם 'רַאבַּאק'?
 |
| צילום: דוד אסף |
