יום חמישי, 29 במאי 2014

מסע מן הכורסא: בעקבות 'על הדרך עץ עומד' (ג)

צילום של מאשה מוכמל מתוך התערוכה 'על הדרך עץ עומד', תל אביב, 2007

הפרק הראשון של הסדרה פורסם כאן.
הפרק השני פורסם כאן.

י. השפעות ופולמוס

המוטיב הקדום של 'עץ על אם הדרך' השפיע על משוררים רבים, בעברית וביידיש, ועל כך עמד בהרחבה דב סדן במאמרו 'על אם הדרך: לדרכו של שיר עם ושלוחותיו', שנדפס לראשונה בהמשכים בגיליונות הפועל הצעיר, תשי"ט, ואחר כך נדפס בספרו בצאתך ובאהלך, מסדה, 1966, עמ' 97-74.

בין היתר הראה סדן כיצד נספג השיר בזיכרון חורבנה של מזרח אירופה בשואה. כך למשל שיר מזעזע ביידיש, שכתב זלמן שניאור כבר ב-1940 ונקרא 'לעבן קלויסטער...' (ליד המנזר). השיר, שנכתב בפריז, כונס בספרו של שניאור, פֿערציק יאָר: לידער און פּאָעמען, 1944-1903, ניו-יורק, 1945, עמ' 141, ומהדהד בו כמובן שיר העם 'אין מיטן וועג שטייט אַ בוים', ששניאור עצמו תרגם מיידיש בשנת 1915 ונוסחיו השונים הובאו בחלק הראשון של הסדרה:

דב סדן, בצאתך ובאהלך, עמ' 83
זלמן שניאור (1959-1887)

וביתר שאת, בשיר של אהרן צייטלין, 'ברוך שֶׁקִּדְּשָׁנוּ', שנכתב ב-1943:

אהרן צייטלין, שירים ופואימות, מוסד ביאליק, תש"י, עמ' 246
אהרן צייטלין (1973-1898)

אך אנו נתמקד בכמה דוגמאות הקשורות בשיר ובזמר העברי בארץ ישראל.

מטבע הדברים, בארץ ישראל הנבנית ומתחדשת קשה היה לקבל כפשוטו את השיר הגלותי על העץ השחוח  בין אם מדובר בעץ, שבצל ענפיו מתפלל היהודי הזקן תפילת 'מנחה', בין אם מדובר בנער המאנגרי, שאמו דואגת לבל יצטנן. ואכן, היו שהשתמשו באותם מוטיבים אבל בצורה מהופכת ומתפלמסת, שמקדמת את חזונם הציוני: נערים צעירים וחסונים העולים לארץ ישראל, מפריחים את שממות הנגב או נושאים בגאון את עמם עלי שכם. השיר הראשון נכתב ב-1925 ואילו שני האחרונים חוברו בימי מלחמת העצמאות.

1. אברהם שלונסקי, לֶךְ-לְךָ

מימין לשמאל: נתן אלתרמן, ישראל זמורה ואברהם שלונסקי, תל-אביב 1930
(מקור: חגית הלפרין, המאֶסטרו: חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, הקיבוץ המאוחד, תשע"א, עמ' 352)

בשנת 1925, בהיותו בפריס, חיבר אברהם שלונסקי הצעיר (הוא היה אז בן 25 בסך הכל) את שירו הארוך 'לֶךְ-לְךָ'. שנה לאחר מכן נדפס השיר בכתב העת 'הַשִּׁלֹּחַ', שבאותה עת כבר נדפס בירושלים (כרך מו, א, ניסן תרפ"ו, עמ' 76-75).

זהו שיר מרד חילוני של צעיר, שנטש את העולם המסורתי, המזוהה עם סבו, ועלה לארץ ישראל (שלונסקי עצמו עלה לארץ ב-1921). הוא יוצא לדרכו בלא טלית או תפילין ובלא תפילת הדרך (שאותה הוא מצפה כי יאמרו הוריו). גם באנייה העושה דרכה לארץ הוא שומע 'אל מזמור חלוצים בקודש', אך אז מגיחים גם ספקות, שמתגלמים ב'זֶמֶר ידוע', שאינו אלא אותו זמר ביידיש, שבו עסקנו בחלק הראשון של הרשימה. שלונסקי תרגם את שתי השורות הראשונות של אותו זמר.


שנה לאחר מכן (1927) נדפס השיר שוב בספר שיריו 'בַּגַּלְגַּל', ושם הכניס שלונסקי שינוי נוסח קטן. במקום 'שם ברחוב' כתב 'על הדרך'. הנה חלקו הראשון של השיר:

אברהם שלונסקי, בַּגַּלְגַּל: שירים ופואימות, הוצאת 'דבר', תרפ"ז, עמ' קס-קסא

2. שמואל פישר, שיר על עץ

שמואל פישר (1971-1917)

שמואל פישר היה שחקן תיאטרון ופזמונאי (בין השאר חיבר את 'ארצנו הקטנטונת' ו'הכל עובר חביבי'), שביקש להגיב ישירות לשירו של מאנגר. שירו של פישר נקרא 'שיר על עץ' ולמעשה אין זה תרגום אלא גרסה ציונית פולמוסית, נעדרת ליריות ועמוסת פאתוס תעמולתי. פישר נשאר מחויב למנגינה המקורית של לסקובסקי, אך את המילים והתוכן שינה לחלוטין. האווירה המזרח-אירופית המושלגת שבשירו של מאנגר הוחלפה במרחבי הנגב הארץ ישראלי; עץ השִׁקְמָה הוא עץ בודד אך מוכר היטב לכל אדם בערבה והוא מעין תחליף אֵם. שלא כמו 'האמא המאנגרית', שמנסה לעצור את בנה ומונעת ממנו לפרוח, האמא של פישר שולחת את בנה מן העיר ('הקריה הרחוקה') אל ההתיישבות החקלאית בנגב, שם הוא ישקה בזיעת אפיו את השדות, ישמור ויילחם. לדברי מאיר נוי, השיר חובר בימי מלחמת השחרור והושר 'בחזית ובעורף ... בהתרגשות רבה' (מעיני הזמר, 1996, עמ' 132).

הנה מילות השיר, כפי שהן מופיעות באתר 'זמרשת':

שִׁיר עַל עֵץ, עֵץ בּוֹדֵד, עֵץ שִׁקְמָה בָּרוּחַ.
כָּל צִפּוֹר, כָּל אָדָם בְּצִלּוֹ יָנוּחַ.
כָּל אָדָם בָּעֲרָבָה אֶת הָעֵץ יוֹדֵעַ,
אֵין שֵׁנִי לוֹ בַּמִּדְבָּר, הוּא יָדִיד וָרֵעַ.

כִּי הָעֵץ כְּאֵם טוֹבָה עֵת יִפְרֹשׂ כְּנָפַיִם
הוּא מֵגֵן מִכָּל פִּגְעֵי אֶרֶץ וְשָׁמַיִם.
אִמָּא, עֵץ מַה טּוֹב לִבְנֵךְ עַל בִּרְכָּיו לִכְרֹעַ,
וְאֶמְצָא פֹּה בְּחֵיקוֹ אֹשֶׁר וּמַרְגּוֹעַ.

יָם טָרִי טָרִי טָרִי...

וְיָצוֹא יָצָא הַבֵּן אֶל מֶרְחֲבֵי הַנֶּגֶב,
בְּזֵעַת אַפָּיו הִשְׁקָה רֶגֶב אַחַר רֶגַב.
בַּקִּרְיָה הָרְחוֹקָה אֵם זְקֵנָה אוֹהֶבֶת
אֶל בְּנָהּ בָּעֲרָבָה מִכְתָּבָהּ כּוֹתֶבֶת.

'הִשָּׁמֵר בְּנִי הַיָּקָר מִמּוֹקֵשׁ וְתַיִל,
אֲלֹהִים יִשְׁמֹר אוֹתְךָ מִצִּנַּת הַלַּיִל.
עָטוּף סְוֶדֶר וְצָעִיף, גּוֹזָלִי בָּרוּחַ,
בִּרְכָתִי שְׁלוּחָה לְךָ, בְּצֵל הָעֵץ תָּנוּחַ'.

יָם טָרִי טָרִי טָרִי...

וּבִפְרֹץ לֵיל קְרָבוֹת, לֵיל דָּמִים וָסַעַר,
מוּל הָאֹפֶל, מוּל הַלֵּיל, יַעֲמֹד הַנַּעַר.
אֶת הָעֵץ הַיָּקָר יַד אוֹיֵב עוֹקֶרֶת
וְהַבֵּן שׁוּב קוֹרֵא מֵאִמּוֹ אִגֶּרֶת:

'אַל יֵאוּשׁ גּוֹזָלִי, צַו זֶה מִגָּבוֹהַּ,
גַּם עֵצִים וְגַם תִּקְוָה עוֹד תּוֹסִיף לִנְטֹעַ.
עַל אַפָּהּ וַחֲמָתָהּ שֶׁל יָד זוֹ הַפּוֹשַׁעַת
עוֹד יִצְמַח בָּעֲרָבָה עֵץ חַיִּים וָדַעַת'.

יָם טָרִי טָרִי טָרִי...


השיר הוקלט על ידי יפה ירקוני בשנת 1955:



וכאן שר אותו איתן מסורי. השיר נכלל בתקליטו 'שירי כחול-לבן' (1986):



שמואל פישר בפרסומת לסיגריות מטוסיאן. איור של אדם שליין (על המשמר, 22 במאי 1946).

3. נתן אלתרמן, על אם הדרך עץ עומד

נתן אלתרמן בעבודתו כעורך לילה בעיתון 'הארץ' (צילום: אברהם סוסקין, מכון לבון לחקר תנועת העבודה)

שיר מפורסם הרבה יותר משני קודמיו הוא של נתן אלתרמן. השיר, שנקרא 'על אם הדרך', פורסם לראשונה בעיתון דבר, בערב פסח, י"ד בניסן תש"ז (4 באפריל 1947). זהו שיר מעפילים, וכמו שירו של שלונסקי גם הוא מתכתב עם שירי העם ביידיש שקדמו למאנגר.

אֶל זֶה הָעֵץ אֵי-פַּעַם, בֵּן, 
אֲבִי-אִמְּךָ הִגִּיעַ. 
[...] 

נָשָׂא בִּבְכִי תְּפִלַּת מִנְחָה, 
עִם אֱלֹהָיו בִּשְׁנַיִם. 


עַל כָּךְ סֻפַּר, עַל כָּךְ הֻגַּד,
בְּשִׁיר יָפֶה, שָׁכוּחַ.
[...]

עַל הַסִּיּפוּן נִצָּב הוּא רָם,
חָבוּק בְּחֶבֶל פֶּלֶד,
הָעֵץ הַשָּׂב מִשִּׁיר הָעָם,
מִזֶּמֶר הַקַּפֶּלוֹת.

אם בשירי היידיש סופר על יהודי המגיע לעץ ומתפלל בצלו את תפילת המנחה, אלתרמן ראה באירוע זה את חילופי הדורות. הילד הגלותי משירו של מאנגר הפך לרב חובל שמוביל מעפילים לארץ ישראל. ענפי העץ הזקן, שבצלו נקשר האב, נעקד והומת, הפכו להיות התורן, הקשור בכבלי פלדה אל הספינה העושה דרכה לארץ ישראל.





נעמי שמר הלחינה את שירו של אלתרמן ב-1971 (כלומר, שנתיים קודם שתרגמה בעצמה את שירו המקורי של מאנגר), תוך שקיצרה לא מעט את הנוסח המקורי של השיר.

השיר נמסר ללהקת חיל הים, והנה חיה ארד, סולנית הלהקה בתוכנית 'שירת הים':



וכאן ביצוע סולו יפה של דני מסנג:



על השיר הזה כתב ח-גי, הוא חיים גורי, במדורו בעיתון דבר, ב-13 בינואר 1972, כשנתיים לאחר מותו של המשורר הנערץ עליו (28 במרס 1970):


בעלי התוספות

לפרק א

ד"ר נתן שחר הפנה את תשומת לבי לגרסה שונה של תרגום השיר ביידיש, שקדמה ככל הנראה לגרסתו של אברהם לוינסון. השיר נקרא 'עץ בודד, עץ אָבֵל', והתרגום הוא מעשה ידיו של יוסף בן-סיון (רייכרודל). העיבוד למקהלה נעשה על ידי משה ביק, ולדברי שחר השיר אכן הושר בכמה מקהלות פועלים בשנות השלושים של המאה הקודמת.


רמי נוידרפר מצא בעיתון דבר, 23 בדצמבר 1938, שיר שחיבר מרדכי סברדליק (לימים: סֶבֶר), כתגובה לאירועי 'ליל הבדולח'. אותו סברדליק תרגם מאוחר יותר גם את שירו המקורי של איציק מאנגר (ראו בחלק השני, מס' 5)!



בעיזבונו של המשורר והמחנך האמריקני ח"א פרידלנד (1939-1891) נמצא תרגום שלו לשיר זה:

ח"א פרידלנד, שירי עם, הוצאת 'עוגן' ומ' ניומן, [1963], עמ' 27

ועוד גרסה מצאתי במחזה 'ילדי הצל' של בן-ציון תומר, שהוצג לראשונה בתיאטרון 'הבימה' בשנים 1963-1962. המחזה עוסק בקליטתם של ילדים ניצולי השואה ('ילדי טהראן') במדינת ישראל של שנות החמישים. המערכה השנייה נפתחת בשיר זה:

בן-ציון תומר, ילדי הצל, עמיקם, 1963, עמ' 43

לפרק ב

נחומי הרציון הפנה את תשומת לבי למאמרה של הרצליה רז, 'על השביל עץ עומד', מעגלי קריאה, 6 (תשל"ט), עמ' 28-21. מאמר זה עיקרו הדרכה דידקטית להוראת השיר, אך בזכותו למדתי על תרגום נוסף לעברית (שישי במספר) פרי עטו של מרדכי אמיתי (1993-1914). תרגומו של אמיתי נדפס בספר: איציק מאנגר, לְבָנָה אֲדֻמָּה עַל גַּג מַכְסִיף, תרגם, כתב ואייר מרדכי אמיתי, הוצאת המנורה, תל-אביב תשל"ה, עמ' 16-15.


שונות ומשונות

בספטמבר 2015, בעיצומו של משבר הפליטים באירופה, זמר גרמני הבריח בטנדר שלו, מבודפטש לווינה, משפחת פליטים פלסטינית מסוריה. בדרך הוא שר להם את שירו של מאנגר. יש הרבה אירוניה היסטורית בסרטון הזה...




ויקיפדיה בעקבות עונ"ש

ב-31 בינואר 2016 העלה אביעד תאני (ברשותי כמובן) ערך לוויקיפדיה העברית, 'על הדרך עץ עומד', שמסכם את שלוש הרשימות על גלגולי השיר, ואף מוסיף עליהן כהנה וכהנה.

יום רביעי, 28 במאי 2014

ברוך הבא: טיול בירושלים של מטה

שובך היונים העתיק במרתף ביתו של הקונסול ג'יימס פין

כתב וצילם ברוך גיאן

אני גר בירושלים ומסייר בה כבר שלושים שנה ויותר ועדיין יש מקומות בעיר שהם נסתרים, ממני ומאחרים, ומצפים לגילויים. ההכרה בכך, שאף פעם לא אצליח להכיר את כל אתריה של העיר הזו משמחת אותי. מאז התיישבתי כאן לא עובר שבוע שאני לא לומד בו משהו חדש עליה.

ירושלים היא לא רק עיר של מעלה אלא גם עיר של מטה, לא רק במובן המטפורי אלא גם במובן המילולי. כולם מכירים את מנהרות הכותל, את נקבת השילוח ואת מערת צדקיהו, אבל 'העולם התחתון' של ירושלים כולל הרבה יותר מאלה. לכבוד יום ירושלים ניכנס לחמישה אתרים תת-קרקעיים לא כל כך מוכרים, וגם הם מספרים את סיפור ירושלים לדורותיה.

א. בית המאסר במגדל דוד

לפני כמה חודשים סיפרה לי אילת ליבר, מנהלת מוזיאון מגדל דוד, על החלל התת-קרקעי הנמצא בתחום המוזיאון ובעתיד אם יגויס מספיק כסף  גם יהיה חלק ממנו (לפי שעה החלל סגור לביקורים). זהו חלל עצום  חמישים מטר אורכו ותשע מטר רוחבו  שנערכו בו חפירות על ידי עמית ראם מרשות העתיקות. החלל צמוד למבנה המשטרה העות'מני המכונה 'קישלה' והוא נבנה על ידי הטורקים בסוף המאה ה-19 כדי שישמש למגורי חיילים. הבריטים השתמשו גם הם במקום כבית מעצר ועל הקירות הנתגלו כתובות גרפיטי של עצורים. הארכאולוגים גילו שם גם בריכות עתיקות מימי הביניים, שכנראה שימשו לצביעת בדים. מי יודע, אולי הצַבָּעים שהוזכרו במכתביו של הרמב"ן עבדו כאן...

הממצא הקדום ביותר שהתגלה בחלל החדש-ישן, ולדעתי הוא מרעיש למדי, הם שרידי החומה הקדומה שנבנתה בימי המלך חזקיהו במאה ה-8 לפני הספירה. כמו כן ניתן לראות שם את שרידי החומה הראשונה (החשמונאית) ואף שרידי קירות שהיוו תשתית לארמונו של המלך הורדוס.











ב. בית החולים של ההוספיטלרים

אנו פונים לרובע הנוצרי של העיר העתיקה, דרך רחוב דוד, הלא הוא הרחוב הססגוני של השוק, שראשיתו בשער יפו וסופו בכניסה להר הבית. במרכז הרחוב נמצאים עד היום שרידיו של בית חולים בן כתשע מאות שנים, שראשיתו בתקופה הצלבנית. המבנה הנאה מסתתר מאין רואה, מאחורי שערי מתכת ירוקים. בית החולים היה לבו של מתחם  המוכר היום בשם 'מוריסטן' (מילה משובשת מפרסית, שמשמעותה בית חולים)  ובו הוקמו גם כנסיות וגם אכסניות לעולי רגל נוצרים. בית החולים הצלבני הוקם על ידי מסדר ה'הוספיטלרים', ששמו מלמד על מטרתו: נזירים שקיבלו על עצמם טיפול רפואי בעולי הרגל. עם תבוסת הצלבנים נדדו ההוספיטלרים לרודוס ולבסוף קבעו את מרכזם במלטה. דגל מלטה מונף עד היום ברחוב המוריסטן ולידו גם פינת הנצחה למסדר המפורסם. 

מתחם מוריסטן פעל עשרות שנים כשוק של ירקות ופירות, ובשוליו גם בתי קפה ומסעדות. בשנת 2000 נסגר המקום ורשות העתיקות ערכה חפירה קטנה ובדקה את החלל התת-קרקעי. שטחו הכולל של בית החולים הצלבני היה כ-15 דונם, ומה שניתן לראות היום הוא חלק זעיר בלבד מהמכלול הימי-ביניימי המקורי. איכות הבניה מעולה והקמרונות היפים ומזכירים את 'אולמות האבירים' בעכו. עתה יש תכניות להקים במקום מסעדה חדשה שתשתלב במבנה המרשים.

ליד אתר ההנצחה להוספיטלרים ודגל מלטה יש  שער שבעבר שימש כניסה לבית הספר לותר (הכתובת Luther schule חקוקה בכניסה). אם מבקשים רשות בנימוס, אפשר להיכנס לרחבה ובצדה הדרומי ניתן לראות, מבעד לחלונות, את החללים הצלבניים.








מקור: ויקיפדיה

ג. אבן הפינה של כנסיית הגואל

לא הרחק ממתחם מוריסטן נמצאת כנסיית הגואל הלותרנית. לאחרונה נחנך במקום מתחם תת-קרקעי נאה שנחשף מתחת לכנסייה. ראשיתה של הכנסייה בשנת 1869 כאשר יורש העצר הפרוסי, פרידריך השלישי, שהשתתף בחנוכת תעלת סואץ הגיע גם לירושלים והניח את אבן הפינה לכנסייה. הייתה זו אבן פינה של ממש  אבן מלבנית ושטוחה והיא הונחה לצד החומות הרומיות והביזנטיות העתיקות, שהקיפו את המתחם הקדום שהיה מקדש לאפרודיטה ואחר כך כנסיית הקבר. בכנסייה יש גם מוזיאון קטן ובו מוצגים הממצאים שהתגלו. הכנסייה עצמה נחנכה ב-1898 על ידי הקיסר הגרמני וילהלם השני, שבמסעו זה גם פגש את בנימין זאב הרצל.

אבן הפינה של הכנסייה היא חלק ממסלול מחודש שפתוח למטיילים בתמורה ל-15 ש"ח. הנכנסים יוכלו לטפס כ-180 מדרגות ולזכות בתצפית על העיר העתיקה, שלדעתי היא הטובה והיפה ביותר. כמו כן ניתן לבקר בקלויסטר (חצר המנזר) מהתקופה הצלבנית.






כשנצא משערי הכנסייה החוצה, היישר לתוך מתחם חנויות הבדים והמזכרות של המוריסטן, נחפש את חנותו הסמוכה של בילאל אבו-חלף. בתוך החנות הותקנה רצפת זכוכית ומתחתיה נמצאים שרידי הכנסייה הצלבנית סנטה מריה לטינה, שהוקמה במאה ה-12 מתרומות סוחרים איטלקים.


ד. הכנסייה היוונית של מאסר ישו

מקום זה נמצא בוִיָה דולורוזה, 'דרך הייסורים' המפורסמת של ישוע, שעמוסה בכל כך הרבה סמלים ומיתוסים, מקצתם מנוגדים וסותרים.

כך למשל בשאלת מקום הפְּרֵטוֹרְיוּם (כלומר מקום המשפט), שבו נאסר ישוע, נשפט והורשע. בעוד רוב הנוצרים סבורים שמקומו סמוך להר הבית, התחנה הראשונה במסלול, סבורים היוונים-האורתודוקסים כי הוא נמצא במקום אחר. בשנת 1906 הם הקימו כנסייה במקום זה שבו יש חדרים וגומחות שנחצבו בסלע. המקום מרשים אך רק מעטים מגיעים לבקר בו. לאחרונה הואר המקום בצורה נאה ועתה ניתן לראות בבירור את סימני החציבה בין חללי הסלע.




ה. שובך היונים הרומי של חסידי קארלין

לסיום נצא מן העיר העתיקה ונגיע ל'בית ברכה', מוסד חינוכי לבנות של חסידות קארלין-סטולין, השוכן ברחוב עובדיה 24 בשכונת 'כרם אברהם' שבצפון-מערב העיר. בעבר זה היה ביתו של הקונסול הבריטי ג'יימס פין שנבנה בשוליה של ירושלים החדשה, ואילו היום נמצא הבית בלב שכונה חרדית לכל דבר.

פין הקים כאן את ביתו בשנת 1855 ולידו חווה חקלאית, שבאמצעותה ביקשו בני הזוג פין לספק תעסוקה לבני היישוב הישן בירושלים. בשנות השמונים נמסר הבניין לחסידי קארלין, שהתחייבו לשמר את הבניין על פי הנחיות רשות העתיקות והעירייה. ואכן, השימור מפתיע לטובה. מנהלי המקום מסבירי פנים ומאפשרים לאורחים ולמטיילים לבקר בו.

מי שיגיע למקום יכול לבקש מהשומר בכניסה להיכנס לאולם של כרם אברהם, שם מוצגות תמונות שצילמה אן פין, רעייתו של הקונסול, ובחצר תמונות מודפסות על אבן מימי הקמתם של הבית ושל המפעל. לימים, בתקופת המנדט, הוקמה סביב הבית שכונת 'כרם אברהם' .



מתחת לבניין הכניסה הראשי התגלה חלל מקומר בעל קירות עבים ומחוררים. מתברר שהיה זה שובך יונים קדום מהתקופה הרומית, הקרוי בלטינית קולומבריוםכמה מדרגות מוליכות אל החלל העגול ובו עשרות כוכים קטנים שנחצבו בקירותיו. לימים הפך הקולומבריום לבור מים ועדיין ניתן לראות את שרידי הטיח.





יום שני, 26 במאי 2014

'כסף קטן', או איך השפעתי על יצירתה של יהודית הנדל

יהודית הנדל (2014-1921)

מאת איתמר וכסלר
הסופרת יהודית הנדל נפטרה ביום שישי שעבר (23 במאי) והיא בת 93.

אבא שלי, הצייר יעקב וכסלרוהצייר צבי מאירוביץ, בעלה של יהודית הנדל, היו חברים. אבא שלי אמר לי פעם שהחבר היחיד שהיה לו מבין כל הציירים בחבורת 'אופקים חדשים' היה מאירוביץ. הוא אמר, שמאירוביץ היה היחיד שבאמת היה על מה לדבר אתו, היחיד שבאמת היה איש תרבות בין כל אותם ציירים. הקשר ביניהם נוצר עוד בשנות השלושים. שניהם היו בני אותו גיל, שניהם הגיעו מגרמניה באותו זמן, שניהם התגוררו בחיפה. שני גֶרְמַנוֹפִילִים בסביבה שהבון-טון שלה היה פריז, וכמו שאבא שלי אמר, 'חוץ מפריז לא היה קיים אצלם שום דבר'.

צבי מאירוביץ (1974-1911)

מעולם לא פגשתי את מאירוביץ. קודם כל, כי הייתי ילד; שנית, כי מאירוביץ היה חיפאי ואנחנו גרנו ברמת גן; ושלישית, כי כבר כילד לא חשתי נוח בכל מה שקשור לציירים האלה. לפעמים אבי היה לוקח אותי לפתיחות של תערוכות, ומה שאני זוכר מהן הוא איך הסתובבתי להם שם בין הרגליים והם היו מלטפים את שער ראשי ואומרים: 'אה, אז זה הבן של וכסלר...'. מאוד לא נוח לגדול ככה, ואולי זו הסיבה שעד היום אני נמנע ככל האפשר ללכת לפתיחות חגיגיות. 

אבי סיפר, שהחברות ביניהם התרופפה אחרי שמאירוביץ ויהודית הנדל היו לזוג, מה גם שהוא עבר לתל אביב (1949), אבל הוא תמיד דיבר עליו בהערכה רבה (ומי שהכיר את אבא שלי יודע שזה לא היה דבר של מה בכך). על יהודית הנדל ידעתי יותר כסופרת מאשר כאשתו של מאירוביץ. קראתי חלק מיצירתה אבל בלי שהיה לי איזה יחס מיוחד לגביה. עד שבאופן מפתיע התברר לי שאני אחראי בעקיפין לאחד מסיפוריה היותר ידועים  'כסף קטן'. 



ב-1975, אחרי שהשתחררתי מהצבא, נסעתי לטיול בשוויץ. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בכלל בחו"ל. בכיסי נשארו במקרה כמה מטבעות של לירה ישראלית ובמקרה התברר שהן זהות לגמרי למטבעות של שני פרנק שוויצרים. היו שם אז הרבה מאוד מכונות אוטומטיות, שגם ידעו להחזיר עודף (בארץ לא היו כאלה בכלל), והתברר שהלירה, שאצלנו בקושי הייתה שווה גרוש, יכולה להיות שווה הרבה מאוד אם אתה נמצא בשוויץ. ארבע שנים אחר כך נסעתי לשם שוב עם חברתי. לקחנו אתנו מהארץ כעשרים לירות במטבעות, מי יודע אולי נתעשר... 

בשוויץ היו אז מין חנויות הימורים, שנכנסים אליהן ישר מן הרחוב. היו שם מכונות אלקטרוניות, שבניגוד למכונות האמריקניות הן פלטו את רוב הכסף חזרה. בקיצור, אם הכנסת לירה היה לך סיכוי מצויין לקבל בחזרה שתיים-שלוש מטבעות של שני פרנק. זאת הייתה עסקה מצויינת, מעט מפחידה ולא לגמרי חוקית, אבל היא מימנה לנו יום שלם בציריך. 


לירה ישראלית אחת = שני פרנק שוויצרים

באותם ימים היה לנו חבר משונה ומצחיק ושמו יוסל'ה. הוא היה איש מבריק, ילדותי, פנטזיונר ודלפון, שאחת לכמה שבועות היה נוחת אצלנו ללא הודעה מראש, ואז נעלם ומופיע שוב. אהבנו לתכנן תוכניות פנטסטיות, אפילו שברור היה לשנינו שאף אחת מהן לא תצא לעולם לפועל. אחרי אותו טיול לשוויץ קפץ אלינו יוסל'ה לביקור ובהזדמנות זו סיפרתי לו על תעלול הלירות והפרנקים. הוא היה כל כך מוקסם ואפשר היה לראות איך המוח המבריק שלו מתחיל לעבוד במרץ. אחר כך יוסל'ה נעלם וראינו אותו שוב רק אחרי שנה. הוא הופיע אצלנו כאילו לא קרה כלום, ולשאלה הקבועה 'לאן נעלמת?' הוא ענה באדישות: 'הייתי בבית סוהר בשוויץ'. 

הסתבר שיוסל'ה הצליח לשדל עוד שלושה חברים לשבור תוכניות חיסכון, ועם 30,000 לירות ישראליות במטבעות הם נסעו לכבוש את שוויץ. הם התפצלו לזוגות ורוקנו את מכונות המזל, אחד הפעיל את המכונות וחברו שמרכשהמכונות 'הבינו' את התרמית ופלטו בחזרה מטבעות של לירה, עברו החברים למקום אחר. בסופו של דבר הם נתפשו, ומכולם רק יוסל'ה נשפט וישב בכלא. 

הסיפור היה מדהים וכמובן שחזרתי וסיפרתי אותו באוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע. בשנת 1988 יצא לאור ספר חדש של יהודית הנדל  קובץ סיפורים ושמו 'כסף קטן' (הקיבוץ המאוחד, ספרי 'סימן קריאה'). מישהו אמר לי, שקרא שם סיפור דומה מאוד באותו שם. קראתי, ובאמת מצאתי שם אזכור לסיפורו של יוסל'ה. הרצון לדעת איך הגיעה הנדל לסיפורו של יוסל'ה ניקר בי, אבל המבוכה הכרוכה בהתקשרות אתה הייתה גדולה יותר והנחתי לדבר. 

לאחר מות אבי (1995) עשיתי סדר בעיזבונו. בין היתר מצאתי שם צילום פספורט של מאירוביץ ובגבו פורטרט שלו רשום בעט  רישום וירטואוזי, שתפש את האיש בכמה קווים. לא היה ברור מי משניהם צייר אותו, וגם לא היה את מי לשאול, כי מאירוביץ מת מזמן (1974). היחידה שהייתה יכולה לפתור את החידה הייתה יהודית הנדל, אבל לא חשבתי שראוי להטריד אותה בדבר שולי כזה. מצד שני, זו יכולה להיות הזדמנות מצוינת לברר גם את הסיפור על יוסל'ה. לבסוף התקשרתי אליה וביקשתי להיפגש.

היא קיבלה אותי בנימוס. נתתי לה את הצילום ואמרתי שנראה לי שהוא שייך לה יותר מאשר לי. היא לא ידעה עליו כלום והודתה לי באדיבות, אבל היה ברור שהיא לא לגמרי מאמינה שזו הסיבה האמיתית לביקורי. האמת, אם מישהו היה מופיע אצלי עם סיפור כזה, גם אני הייתי נעשה קצת חשדן. ואז שאלתי אותה על 'כסף קטן'.

היא הופתעה מאוד מסיפורי, ואמרה שבאותם ימים אכן הייתה בעצמה בציריך כדי לקבל טיפול רפואי כלשהו. בבית המלון הזהירו אותה שלא תגיד שהיא ישראלית, כי זה עתה נתפשה כנופיית נוכלים בינלאומית בהנהגת פושעים ישראלים, שעוברים ממקום למקום ומרוקנים את כל מכונות המזל, ומי יודע מה עוד הם מעוללים. היא אמרה שהסיפור היה טוב מדי מכדי שתעבור עליו בשתיקה, וכך נולד סיפורה 'כסף קטן'. 

שמחתי מאוד להוסיף את המידע החדש לסיפור המקורי. בינינו, לכמה אנשים הזדמן להשפיע ולו במשהו על המערכת המוניטרית הבינלאומית? מישהו אמר לי שבעקבות האירועים האלה שינו השוויצרים משהו במשקל, או בסגסוגת, או במה שזה לא יהיה, של מטבע שני הפרנקים. ובכל מקרה, זמן קצר אחר כך (1980) גם החליפו אצלנו את הלירה לשקל, וכל המטבעות הישנים יצאו מן המחזור. 

יהי זכרה ברוך.

והנה הקטע הרלוונטי בסיפור (עמ' 29-27):