פה ושם בארץ ישראל: שדה בולבולים; ספסל שיחה; התיבה שהוריקה

א. בדרך לגבעת הערלות

וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת (יהושע ה, 3)

מחתרת מרענני השמות הגיעה גם לפינות הנידחות של הנגב. אני חייב להודות שבמקרה שלפנינו אני באמת לא יודע אם לכעוס או לצחוק...

שדה הבולבוסים הוא אתר מיוחד במינו בנגב, סמוך להר צין, שבעבר אף נקרא (בטעות) בשם הֹר ההר. מדובר בשטח של כמה מאות דונמים ובו פזורים אלפי סלעי גיר עגולים, שרבים מהם מכילים בתוכם מאובנים של יצורים ימיים מתקופות שקדמו למתן תורה.

שדה הבולבוסים על רקע הר צין (צילומים: שלמה בוסקילה)

מדריך הטיולים שלמה בוסקילה הופתע למצוא בלב המדבר את השלט הזה, שמדבר בעד עצמו...

ב. ספסל השיחה

הנה יוזמה יוצאת דופן ומבורכת שהגתה עיריית כפר סבא והציבה בתוך גן המגינים.

צילומים: אלון ריבק

אמנם בתוך עמנו אנו יושבים (אם אפשר להשתמש בפועל זה בהקשר של ספסל), ולצערנו גם דבר תמים ושוחר טוב כזה עשוי להיות מנוצל לרעה (ילדים היזהרו ממי שמציע לכם סוכריות!), אבל למה להיות פסימיים וחשדנים – מבְּרוּק!

אגב, לנושא הספסלים הקדשתי בשעתו רשימה מיוחדת ולטעמי גם משעשעת, וזו הזדמנות לאוורר אותה: 'ספסל לשומרי נגיעה: תנו כותרת לספסל' (15 ביולי 2002).

ג. התיבה האדומה שהוריקה מבושה

ליד בנייני האומה בירושלים ומול תחנת האוטובוסים המרכזית החדשה ניצבות שתי תיבות דואר מנדטוריות. ספק עד כמה בכלל משתמשים בהן, אבל השלט שרשות הדואר הדביקה על התיבה הוא לא מתקופת המנדט. לפי השגיאה מן העברית התקנית, ולפי נדירוּת מועדי ריקון התיבה, הוא נקבע שם ממש לא מזמן.

צילומים: ברוך גיאן

הניסוח הנכון הוא 'זמני הרקת התיבה', או 'זמני ריקון התיבה', מוסר לי פרופ' חיים כהן, יועץ הלשון של הבלוג. 'הוריק' פירושו נעשה ירוק, כלומר התיבה (האדומה) נעשתה לירוקה...

מסביב לסיבוב (ד): מ'סיבוב כפר סבא' ל'סיבוב הרצליה'

מאת דן אלמגור

דרישת השלום המלבבת שקיבלתי מ'לילי מסיבוב כפר ביל"ו' העלתה חיוך רחב על שפתיי וחיממה את לבי. אבל לאחר שלושת הסיבובים ש'עשה עלינו' יהודה זיו, נותרו עוד שני סיבובים בערים נחמדות בשרון – כפר סבא והרצליה – שזכו שייכתבו שיר, פזמון וסיפור על הסיבוב הנושא את שמן.

א. 'בסיבוב כפר סבא'

הכיכר המרכזית של כפר סבא בימי תפארתה, 1941 (מקור: פיקיוויקי)

בתום מלחמת השחרור, ואני נער רחובותי אוהב שירה וזמר בן ארבע-עשרה, סוחררתי על ידי שני ספרי שירה דקים, שיצאו זה אחר זה באותה הוצאת ספרים עצמה (ספרית פועלים): 'פרחי אש' של חיים גורי (1949), ושנה אחר כך 'ארץ הצהרים' של ע. הלל (1950). קראתי וחזרתי וקראתי, ואף שילבתי כמה משיריהם ב'טקסי יום שישי' המסורתיים בבית הספר ובתנועה, כמנהג אותם ימים. 

ב'פרחי אש' מצאתי את 'הנה מוטלות גופותינו', וב'ארץ הצהריים' את 'לנשמת רֵעַ' ('חיים, הנה שַׁבְתָּ אל אִמְּךָ, אל האדמה הזאת אשר אהבת'), לזכרו של חיים בן דור, הפלמח"ניק הירושלמי – בנו של כתב 'דבר' בעיר, יצחק בן דור – שנפל בפעולת ה'הגנה' שבאה אחרי הטבח בבתי הזיקוק (יש שכונה על שמו בנשר, ורחוב על שם אביו בירושלים, וכן פרס עיתונות על שמו). גורי גם הוא הזכיר את חברו חיים לא פעם באהבה רבה בכינויו ('חמדור'), הן ברומן 'הספר המשוגע' הן בפרקי 'רשימות מבית היין', כדמות כמעט סמלית (בדומה לג'ימי או לאליק שנולד מן הים).

שנה אחר כך, בשנתנו הראשונה בגימנסיה של רחובות, למדה אתי בכיתה עודדה, בתה של צפורה הוכברג-הררית מכפר ביל"ו (שליד סיבוב ביל"ו), המחנכת שלי בכתות ד'-ה'. עודדה (כיום טל), ששירתה אתי אחר כך שנתיים במערכת 'במחנה גדנ"ע', הצטיינה בקריאת שירה, וריגשה אותנו שוב ושוב כשקראה בטקסי יום הזכרון את 'לנשמת רֵעַ'. והיה עוד שיר שהיא הפליאה לקרוא: 'בסבוב כפר-סבא', שפותח במילים הבלתי נשכחות: 'ובחמישי לחודש אדר פרח עלי העולם בסערה'. שיר מדהים ויפהפה, שהושפע מסגנונו האפי המתפרץ של וולט ויטמן (שאותו תרגם מורי שמעון הלקין ב-1952). על השיר הזה, שמכל שורה שבו בוקעת שמחת החיים, אהבת הטבע ואהבת ארץ ישראל, נכתב כבר לא מעט, והיו גם כאלה ששמו לב, כי ה' באדר אינו תאריך סתמי, אלא יום הולדתו של אברהם שלונסקי, פטרונם הנלהב והמעודד של רבים ממשוררי תש"ח.

שירי 'ארץ הצהרים', שאת מהדורתם  החדשה והמורחבת (הקיבוץ המאוחד, 1956) הקדיש הלל לאחיו אסף עומר (עוגני), 'שנפל בדמי ימיו' (אוקטובר 1951), זכו לאהדה רבה. משנת 1956 ועד 1967 נדפס הספר בעוד ארבע מהדורות.

ארץ הצהרים: שירים, הקיבוץ המאוחד, 1956, עמ' 19-17

כידוע, ע. הלל הוא שמו הספרותי של הלל עומר, בנו של המוזיקאי בנימין קוטוביץ ('חתולי') מקיבוץ משמר העמק, שהיה מורה למוזיקה ומנצח מקהלות, וגם הלחין שירים, שהנודע בהם הוא 'שיר השומר' ('מעל המגדל סביב אשקיפה'. המילים של עמנואל לין, חברו למשק). תחילה החליף האב את שמו לעוֹגְנִי, אך כשהגיע הלל עוגני הצעיר לאברהם שלונסקי, הציע לו שלונסקי ללכת בדרכי ש. שלום וס. יזהר, וכך הפך לע. הלל. הלל לא אהב את השם עוגני ולימים שינה את שם משפחתו לעומר.

ע. הלל (1990-1926)

הלל, שהיה מוכר בעיקר כמחבר ספרים ('דּוֹדי שמחה', 'למה לובשת הזברה פיג'מה') ושירים לילדים (רבים מהם הולחנו על ידי סשה ארגוב), ירש לימים את תפקידו של אברהם קרוון (אביו של הפסל דני קרוון) כמהנדס הגנים של עיריית תל אביב (הוא למד הנדסת גנים בצרפת). אולי היה זה המשך ראוי לאהבת הטבע והנוף הארץ ישראלי, שקיבלה ביטוי כה מהמם בשירו 'בסבוב כפר-סבא'.

בנימין קוטוביץ ('חתולי') מנצח על מקהלת 'השומריה' (מקור: ארכיון משמר העמק)

בשנת 1989, שנה קודם מותו, אירחה רבקה מיכאלי את ע. הלל ואת אליהו הכהן בתכניתה 'סיבה למסיבה'. הלל מספר על שירתו, על אהבת הלשון העברית ואהבת ארץ ישראל של בני דורו ('היום חלו בה קצת שיבושים', הוא אומר), וגם מזכיר את 'ארץ הצהרים' ואת 'בסבוב כפר-סבא'.

'מה הקשר בין שירה לבין אדריכלות גנים?', נשאל ע. הלל לא פעם, ותשובתו הקבועה הייתה: 'אני הוא הקשר'.

אבל, עוד לפני שראה אור הספר 'ארץ הצהריים' עוצבה תדמיתה של כפר סבא הקטנה בזמר העברי ובתודעה בזכות שני פזמונים מוכרים של נתן אלתרמן.

הראשון שבהם הוא 'שיר געגועים (לכפר-סבא)' (1943), שהלחין שמואל פרשקו. זהו שיר געגועים של חייל עברי בצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, והוא נפתח בשורות המופלאות:

אָנֹכִי, לִבָּתִי מִתְעַלֶּפֶת / בְּזָכְרִי אֶת עֲצֵי הַבְּרוֹשִׁים, / וְאֵיךְ דִּינָה יוֹצֵאת מִן הָרֶפֶת / רֵיחָנִית וְיָפָה מִנָּשִׁים! 

ומסתיים בשורות: 

וְאֶצְלִי שִׁגָּעוֹן, אִמָּא אַבָּא! / אָנוֹכִי מְשֻׁגָּע לִכְפָר-סַבָּא!

הנה דודו זכאי שר את שיר האהבה לרפתנית דינה מכפר סבא:

לימים אומץ בחלקו הלחן של פרשקו על ידי חיים גורי וחיים חפר בשני שירי פלמ"ח מוכרים: 'רבותי, ההסטוריה חוזרת' ו'שיר הוותיקים'.

השיר השני של אלתרמן הוא 'טנגו כפר סבא' (1946), שהלחין משה וילנסקי והתפרסם בביצועה של רחל אטאס. לשיר זה הוקדשה בעונ"ש רשימה מיוחדת.

מי היה מאמין אז, שהכפר הקטן והחקלאי כפר סבא, על רפתותיו, על דינה ובֶּנִי, ליד הסיבוב שע. הלל רצה להיות בו רק חמור הנהנה מן הירק שסביב הסיבוב, ייהפך לכרך של היום?

קבוצת קוטפי פרי הדר בכפר סבא, 1940 (מקור: פיקיוויקי)

ולהשלמת התמונה: הסופר אבשלום קווה, יליד רעננה, חיבר בשנת 2002 סיפור קצר ויפה, שנקרא 'סיפור המסתיים בסיבוב כפר-סבא' (ותודה לקוראת גילה, שהפנתה את תשומת לבנו). הסיפור, שהתפרסם תחילה בעיתון 'הארץ' ואחר כך נכלל בקובץ סיפוריו של קווה 'בּוּשׁוֹת' (הקיבוץ המאוחד, 2002, עמ' 33-24), נפתח כך:

ב. 'סיבוב הרצליה'

בשנת 1963, בפסטיבל הארוויזיון, שר הזמר והפזמונאי הצרפתי אלן בארייר שיר יפה, שהוא גם חיבר את מילותיו, ושמו Elle était si jolie (היא הייתה כה יפה). אומנם השיר זכה רק במקום החמישי, אבל הוא נהנה מפופולריות רבה, גם בארץ.



המשורר והקולנוען דוד אבידן (1995-1934) כתב פרודיה אירונית ומבריקה על שיר זה, וקרא לה 'בסיבוב הרצליה'. שר אותה אריק לביא.

Elle etait si jolie 
כאשר הוא צפר 
הוא אמר לה אצלי-יֶה 
יהיה נהדר 
הוא הבטיח אשמיע 
לך שם תקליטים 
היא אמרה אדוני-יֶה
וואלק, תיסע, כאן עובדים

Elle etait si jolie 
היא היתה חמודה 
היא בקשה עשר ל"י-יֶה 
על הפרוטה 
בסיבוב הרצליה 
ליד הכיכר 
הוא אמר לה עלי-יֶה 
יהיה נהדר 

אחר כך לא השמיע  
לה שום תקליטים 
ואמר לה תעזבי-יֶה 
סתם טרמפים פשוטים 
לא שילם לה אף ל"י-יֶה 
וכלום לא סודר 
הוא אמר תעבדי-יֶה 
בשבילי ממחר 

Elle etait si jolie 
Elle etait מסכנה 
בסיבוב הרצליה 
היא שוב ממתינה 
אם תאמר לה עלי-יֶה 
אז תיקח בחשבון 
זה עולה מאה ל"י-יֶה 
וזה חוץ ממלון 

זה סיפור לא מפתיע 
וגם לא נדיר 
אז מדוע מגיע 
אותו כאן לשיר? 
כי היתה מלודיֶה 
ששמענו מזמן 
וזו רק פרודיֶה 
של אחד דוד אבידן 

אבידן ולביא נטלו את הלחן המקורי של בראייר, ואף אזכרו את שם השיר בצרפתית ובעברית. בגלל החרוז, הנוסטלגיה וההומור, נקב אבידן את המחיר לא בשקלים אלא בלירות – 'מאה ל"יה', כחרוז מפתיע ל'הרצליה'.

מאז 'הפרוצה החלוצה' של חיים חפר וסשה ארגוב, ששרה זהרירה חריפאי בשנת 1959 בתכניתה של להקת 'בצל ירוק', לא נכתב שיר משעשע כזה שהוקדש ל'מלכת הכביש'. והפעם, לא זו הממתינה בצד הדרך בואכה ים המלח, אלא כמעט מתחת לדמותו של חוזה המדינה, שעל שמו נקראת הרצליה.

הרצל משקיף על סיבוב הרצליה, סמוך למחלף 'הסירה' (מקור: ויקיפדיה)

'אוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן', כתב אריק איינשטיין בשירו 'יושב מול הנייר' (1986), ונדמה שאין המחשה קולעת יותר לזה מאשר המרחק שעשינו מ'סיבוב כפר-סבא' של ע. הלל ל'סיבוב הרצליה' של דוד אבידן.

על דעת המקום: מסביב לסיבוב (ג) – מסיבובי המוות ועד סיבובי קמב"ש ובב"ש

מאת יהודה זיו

חלקה הראשון של הרשימה, על סיבוב מוצא, פורסם כאן.
חלקה השני, על סיבובי ביל"ו וחולון, פורסם כאן.

א. סִיבוּבֵי הַמָּוֶת

'דרך היונגאס' בבוליביה היא כביש מוות אמיתי. בכל שנה נהרגים בה בין מאתיים לשלוש מאות אנשים
(מקור: Bolivian Roads of Death)

נְוֵה אֶפְרַיִם (מוכר בשם נְוֵה מוֹנוֹסוֹן) הוא יישוב עירוני, אשר נוסד בשנת 1953 על ידי קבוצה מעובדי 'אל על' ושדה התעופה של לוד (היום – נמל התעופה בן-גוריון), רובם יוצאי דרום אפריקה. היישוב הוקם בצד דרך לוֹד (כביש 461), ובשל כך מתעקלת הדרך שבינו לבין צומת מערב יְהוּד בצד עיקוליו של נחל אוֹנוֹ. הדרך מתווה אפוא כעיןS  כלפי דרום-מזרח, ובתי היישוב, הסמוכים לכביש, מגבילים את שטח הראייה. לפיכך היה קטע זה של הכביש מחולק בשעתו, באמצעות פסי צבע לבן, לשלושה נתיבים: בדרומו – נתיב לכלי הרכב שפניהם מזרחה; בצפונו – נתיב לאלה שפניהם מערבה; בעוד הנתיב התיכון שימש את כולם ובשני הכיוונים, בשיטת 'כל הקודם – זוכה'. מטבע הדברים, רבו שם תאונות הדרכים והכל החלו מכנים אותו בשם 'סיבוב המוות'. תושביו הוותיקים של נוה מונוסון הגדירו אז את שלושת נתיבי הכביש ב'לשון אימם': Right Side ,Left Side, ובאמצע – Suicide...

למען הצדק ההיסטורי צריך להעיר, שהכינוי 'סיבוב המוות' הודבק למקומות נוספים בארץ. הידוע בהם הוא 'סיבוב מוצא', שעליו נכתב בחלק הראשון של רשימת הסיבובים:

דבר, 25 בפברואר 1973

'סיבוב מוות' אחר היה בצומת הדרכים זכרון יעקב-בנימינה-גבעת עדה, שם הקימו חניכי בית"ר בשנת 1939 נקודת התיישבות בשם תל צור, אשר רשימה מיוחדת בעונ"ש, שכתב ארנון שמשוני, הוקדשה לתולדותיה.

מעריב, 9 ביולי 1964

סיבוב המוות של תל צור (מקור: מגזין המושבות)

ב. סִיבוּבֵי רעננה וכפר סבא

בשנת 1927 נסלל בארץ ישראל לראשונה כביש אספלט מודרני, מתל אביב דרך רמת גן לעבר פתח תקוה. היו אלה ימי כהונתו של לורד הרברט פְּלָאמֶר (Plumer), הנציב העליון השני בממשלת פלשתינה (א"י), אשר החליט לפתור את משבר חוסר העבודה באמצעות סלילת כבישים. באותה שנה החלה לפעול בארץ גם חברת הנפט העיראקית (Iraq Petroleum Company – IPC), שהפיקה גם אספלט ושיווקה אותו למע"ץ המנדטורית (Public Works Department – PWD). עד אז רוצפו הדרכים הראשיות של הארץ באבנים, ולא לחינם כינו ילדי רמת גן את כביש האספלט החדש בשם 'הכביש השחור'. 

בשנה שלאחר מכן נמשכה סלילת הכביש מפתח תקוה צפונה, לעבר מושבות השרון. לשם כך הוקם על הירקון גשר ברזל, שבבנייתו הועסקו חברי קיבוץ גבעת השלושה (אשר ישב אז עדיין בדרום-מערבה של פתח תקוה). 'הכביש השחור' עבר בתוך המושבה רמתיים – גלעינה של הוד השרון בת ימינו – ובמושב כפר מל"ל, שם ניטעו משני עבריו שדרות עצי קַזוּאַרִינָה, שנכרתו לאחר זמן לצורך הרחבת הכביש. לאחר שחלף על פני צומת כפר סבא, פנה הכביש לעבר הכניסה אל המושבה רעננה ושם נעצר. קואופרטיב 'השרון המאוחד' (לימים חברת 'אגד') הציב בצד תחנת האוטובוסים סוכת המתנה משושה, צבועה ירוק-כהה, וכדי להצל עליה אף ניטע בצידה אקליפטוס אשר היה לימים לעץ רם צמרת (על כביש זה כתבתי ברשימתי 'מה בין רוח צה"ל לחבית ברעננה?'). 

כך נולד אז, באותה כניסה אל רעננה, צומת הומה, שהוכתר בשם 'סיבוב רעננה'. זהו אחד מן הארבעה אשר זכו בכינוי העממי 'סיבוב' בטרם נקבע החידוש 'צומת', ובפי העם הם מוסיפים לשאת אותו עד עצם היום הזה (על שלושת האחרים – סיבובי מוצא, ביל"ו וחולון – כתבתי ברשימות הקודמות).

עוצרים בסיבוב כפר סבא ובסיבוב רעננה (דבר, 22 במרס 1937)

אבל עוד הרבה לפני שנוצר סיבוב רעננה נשא 'סיבוב כפר סבא' שבמזרח את כתר 'מלך הסיבובים', שכן בסיבוב זה חוצה כביש מושבות השרון את 'דַרְבּ אֶ-סֻּלְטָאן' (دَرْب أََََلسّلطان), 'דרך המלך'. דרך עתיקה זו הוליכה מיפו לעבר טול כרם ושכם וחצתה את ה'שרון' – הוא יער האלונים, אשר כיסה בשעתו חלק זה של מישור החוף הנושא את שמו.

ב'מפת רעננה והסביבה', שנדפסה בשנת 1928 בתוך עלון שפרסמו מייסדי המושבה, חברי 'אחוזה אָלֶ"ף ניו-יורק' (ראו במאמרי, 'מה עניין השרון הקרח והישיש העיוור אצל ארץ בנימין?', מחקרי יהודה ושומרון, יג [2004], עמ' 239), נושאת 'דרך המלך' את הכינוי 'דרך טִירָה' (כשם הכפר שלרגלי הרי שומרון), ובדרכה ממנו לעבר יפו היא חוצה את הירקון, סמוך לגשר הירקון בן ימינו.

מקור: מורשת רעננה

לאחר טירה חולפת הדרך בימינו על פני רמת הכובש, צוֹפִית וגן חיים, ובתוככי כפר סבא היא נושאת את השם 'רחוב טשרניחובסקי'... רק לאחר חצותה את צומת כפר סבא, בצד תחנת האוטובוסים, נושא קטע קצרצר שלה את השם השגוי 'נתיב האבות' (כינויה המקובל של 'דרך ההר', היא כביש 60). היחידים ששמרו אמונים לשמו ההיסטורי של תוואי הדרך הם אנשי רמות השבים, שהעניקו לרחוב החוצה את יישובם את השם 'דרך הסולטן', ובעקבותיהם גם שכניהם ממושב גבעת ח"ן (על שם חיים נחמן ביאליק), אף כי הרחובות האחרים של יישובם נושאים כולם את שמות שיריו הנודעים של ביאליק.

(דרך הסולטן ברמות השבים ובגבעת ח"ן (מקור: מפות גוגל

סיבוב כפר סבא היה בשעתו שם דבר והמשורר ע. הלל הקדיש לו בשנת 1950 את שירו הנודע, 'בסיבוב כפר-סבא' (על שיר זה ועל השיר 'בסיבוב הרצליה' של דוד אבידן תבוא רשימה נפרדת).

סלילת הכביש מסיבוב רעננה צפונה – דרך ח'רבת בֵּית לִיד (לימים 'צומת השרון') והמושבה חדרה, עד בנימינה תחילה – נמשכה רק בשנת 1933, בימי הנציב העליון השלישי ארתור ווֹקוֹפּ. כביש זה, הנושא היום את השם 'כביש השרון' (כביש 4), נקרא תחילה על פי מגמת פניו בשם 'כביש הצפון', אך לימים נדד אותו כינוי אל 'כביש הביטחון' שנסלל בשנת 1937 בגבול לבנון.

באותה שנה נסלל גם כביש ואדי עָארָה (נחל עירון), בין חדרה לעפולה, בידי אסירים מאנשי הכנופיות של 'המרד הערבי' (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט / 1939-1936), שנכלאו לשם כך ב'מחנה 80', הסמוך למושבה כרכור. רק ב-30 בספטמבר 1937 נחנך כביש תל אביב-חיפה לכל ארכו. עד אז נסעו מחיפה לתל אביב בדרך עקיפין, ארוכה ונפתלת – דרך עפולה, ג'נין, טול כרם, קלקיליה, ראש העין, פתח תקוה ו'הכביש השחור' – ומעתה התקצרה הנסיעה בכשישים ק"מ. רחובה הראשי של חדרה נקרא לפיכך תחילה בשם 'רחוב הגליל' (רק לאחר קום המדינה הוחלף שמו ל'דרך הנשיא וייצמן'), ובימי מלחמת העולם השנייה, בשל לחץ תנועת כלי הרכב של צבא בריטניה אשר נתווספו על ציר זה, נסלל גם 'עוקף מושבות השומרון', בין צומת חדרה לצומת בנימינה, וכך 'יושר הקו' של הכביש.

עם חנוכת 'הכביש הישן' (1937) הוצב במבואותיה הדרומיים של חדרה תמרור 'מחצית הדרך' – חקוק על גבי אבן, המציינת את הגבול בין מחוז המרכז למחוז הצפון. תמרור היסטורי זה שמור במוזיאון האזורי של עמק חפר, בצד מדרשת רופין, ומעל מקומו המקורי ניצבה 'יד אבשלום', אנדרטת הזיכרון לאבשלום פיינברג, בן חדרה וחבר אגודת ניל"י, שנהרג בידי בדווים במבואות רפיח בימי מלחמת העולם הראשונה. 

'יד אבשלום' פיינברג, 2007 (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה)

לימים, משנסלל גם כביש החוף (כביש 2), נדד תמרור 'מחצית הדרך' אל גשר נחל חדרה, עליו עובר הכביש. תחנת הכוח, שנבנתה בצדו, נשאה תחילה את השם 'תחנת מ"ד' – ראשי תיבות 'מחצית הדרך'. כאשר מת דוד שיפמן, חבר כנסת של 'הליכוד' וחבר מועצת המנהלים של חברת החשמל, נמצא לראשי התיבות הללו פירוש אחר: 'מאור דוד', אך לאחר רצח יצחק רבין הוחלף שוב השם והיום נקראת התחנה בשם 'אורות רבין' (על משקל 'אורות רבים').

הסתובבנו אפוא סביב סיבוב רעננה וסיימנו בחדרה. יותר מ-85 שנים חלפו-עברו על הסיבוב ועד עצם היום הזה שומרים כל יושבי הסביבה אמונים לכינויו הישן.

ג. סִיבוּב קַמְבָּ"שׁ

כביש יבנאל (כביש 767) – היורד מצומת כפר תבור, דרך בקעת יבנאל וצומת אלומות שבמזרחה, אל דרום הכינרת – כונה בשעתו בשם 'הכביש הצולל'. שם זה הוענק לו בעקבות תופעה יוצאת דופן: בקטע שאורכו פחות משבעה קילומטרים הוא חוצה שלוש פעמים את מפלס 'פני הים': ממערב לכניסה אל מושב סמדר הוא 'צולל' אל מתחת לו כחמישים מטר, שב ועולה מעל פני הים כ-400 מטר ממערב לצומת אלומות – ובדרך זו הוא מעיד על בקעת יבנאל, שאף היא 'שֶׁקַע' (במינוח הגאוגרפי: אזור שמתחת לפני הים, Depression בלועזית) – ומשחוצה הכביש את צומת אלומות וגולש במדרונו התלול של הר פּוֹרִיָּה – כ-500 מטר מן הצומת מזרחה, בצד בִּיתַּנְיָה עילית ('אוהל השומר הצעיר') – יורד הוא פעם נוספת ואחרונה אל מתחת למפלס פני הים.

ה'אוהל', המוצב בצד הכביש בגובה 0 – ממש 'על שפת הים' – מציין את מקומו לשעבר של מחנה האוהלים, אשר הוקם כאן בשנת 1920 ובו התארגנה לראשונה תנועת 'השומר הצעיר' בארץ ישראל. לימים, בשלהי 1922, הקימו חברי גרעין זה את קיבוץ בית אלפא – שבו פותחת רשימת 73 קיבוצי התנועה, החקוקה על גבי 'יריעות' הבטון שבתוך ה'אוהל'.  

אוהל הזיכרון לקיבוצי השומר הצעיר בביתניה עילית הוקם בשנת 1964 (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה)

כביש יבנאל התאפיין גם ב'פולקלור נהגים' גלילי מסורבל: על מעקות המגן שבשולי עיקוליו התלולים נרשמו שמותיהם של נהגים אשר ביש מזלם גרם להם במורד הכביש תאונות במכוניותיהם. כך, למשל, זכורות לי הכתובות 'סיבוב משה בן-שושן' או 'סיבוב דּוֹב אוֹכְמֶר (דליה)', ש'עיטרו' את הירידה ממושב שרונה לעבר יבנאל. על מעקה המגן שליד 'מצפה עמק הירדן', בצד אותו 'אוהל', נרשמה בזמנו, באותיות של קידוש לבנה, עצה טובה לאוחזים בהגה: 'סיבוב קמב"שׁ'. כל אחד מהנהגים הבין אז את ראשי תיבות, שמשמעם היה: סע כאן 'קילומטר בשעה', וכך תגיע לכינרת בשלום...

'פני הים' בצד 'אוהל השומר הצעיר', פעם אחרונה לפני הירידה אל הכינרת (מקור: מפה)

ומכאן ואילך ה'סיבובים' הם תוספת של ידידי דן גזית, איש קיבוץ גבולות.

ד. סיבוב חנה'לה 

'כביש הרעב' (כביש 241) נסלל לסירוגין בשלהי מלחמת העולם השנייה, בשנים 1946-1943, בעקבות תוואי דרך שחיברה את סביבות צומת גילת עם ח'אן יונס. מטרתו הייתה בראש ובראשונה לספק פרנסה לבדווים אשר גוועו ברעב עקב סדרת שנות עצירת גשמים. הבדווים נתפסו בעיני הבריטים כמין 'פרא אציל' (Noble Savage) – מונח שטבע לוֹרֶנְס 'איש ערב' בשעתו – ולפיכך לא עלה על הדעת להציע להם תמיכה כספית, פן ייעלבו חלילה. אלא שסלילת הכביש לא הושלמה (פתאום נגמרה הבצורת...), ובשלושה מקומות אפשר עדיין לראות את תשתית האבן ('סוֹלִינְג', מלשון sole, כלומר סוליה, תשתית הנעל) עם אבני השפה המקוריות של הכביש המנדטורי: בתחומי חורבת פטיש, סמוך לפארק אשכול ובחורבת מעון. אותה דרך רוחב ותיקה, שעל התוואי שלה נסלל הכביש, חיברה את הנקודה הקרובה ביותר לח'אן יונס בכביש באר שבע–עזה (כביש 25) עם מקורות מים בצידה: באר באפיקו של נחל פטיש (ליד אופקים), נביעות עין בְּשׂוֹר (עין שַׁלָּאלֶה ב'פארק אשכול') ובאר בחורבת מָעוֹן (בִּיר מַעִין). 

סלילת כביש הרעב (מקור: ויקיפדיה)

'כביש הרעב' ישר לכל אורכו, מלבד פיתול חזק אחד, סמוך לכניסה אל מושב מַסְלוּל, החובק את רגליה של התגבהות על דרכו. בראשה של זו נקבעה בשנת 1921 'נקודת טְרִיג' מס' 3 (Major 3) ברשת הטְרִיגוֹנוֹמֶטְרִית המודרנית הראשונה של ארץ ישראל. M3 היא אחד מקודקודי המשולש הראשון, המשמש מאז בסיס מדידתה של כל רשת המיפוי הארצית. הקרן הקיימת לישראל והמועצה האזורית 'מרחבים' הפכו את אבן ה'טריג' וסביבתה למצפה מעוצב ומוסבר. 

נקודת הטריג M3 מול המושב מסלול (מקור: מועצה אזורית מרחבים)

העיקול בכביש נולד בגלל בית קברות בדווי בראש אותה התגבהות – גבעה נישאה בודדת, הנצפית מכל עבר, אשר הכביש המנדטורי עקף אותה בשעתו בעיקול חד. בשנות השמונים חוּדש תוואי 'כביש הרעב' והעיקול התמתן מאוד, אך עד אז לא הצליחו הרבה כלי רכב 'לקחת את הסיבוב' וגלשו אל השדה הסמוך...

הגדילה לעשות חנה'לה מקיבוץ גבולות (גילוי נאות: קרובת משפחה שלי), אשר המכונית שבהּ נהגה התגלגלה יום אחד באותו עיקול כמה וכמה פעמים. פגיעת הראש החמורה שלה אמנם נרפאה כליל, אך זכר לדבר נותר בכינויו של אותו עיקול: סיבוב חנה'לה... 

ה. סיבוב המִסְפּוא'יְנִיק וסיבובי בַּבַּ"שׁ (בְּנֵי בְּלִי שֵׁם)

כביש מפלסים–כרם שלום (כביש 232) אף הוא בעל עיקולים ועלילות: בראשית מאי 1947 הוחל בהנחת צינור מים מקיבוץ ניר-עם דרומה, בגבול שבין שני שבטי בדווים. בסוף חודש יוני של אותה שנה, כשכבר חצה הקו את שני הערוצים (נחל מפלסים ונחל חַנּוּן), עלה על הקרקע קיבוץ סעד (תחילה אל 'גבעת בית הביטחון', הסמוכה לכפר עזה). מניחי הצינור – שתוכנן תחילה ישירות לעבר צומת בארי – היטו אותו לעבר הישוב החדש (היום עיקול ומעלה לעבר תחנת הדלק). לפיכך, כאשר נסלל הכביש בנתיב הצינור, כבר לא ניתן היה להמשיכו בקו ישר, שכן קיבוץ סעד עבר בינתיים מזרחה, אל מקומו הנוכחי. כך התחברו הסוללים אל כביש באר שבע–עזה (כביש 25), משכבר הימים, ליד הכיכר ושדה הכלניות הסמוך, ויצרו צומת נוסף.

בית הבטחון' של קיבוץ סעד משמש היום מוזיאון היסטורי 'מעוז מול עזה' (צילום: ד"ר אבישי טייכר; ויקיפדיה)

בדרך זו הגיע הכביש אל קיבוץ בארי, שמדרום לכניסה אליו קיים היום עיקולון – זכר לעקלתון הופך מכוניות במקורו – שנשא את הכינוי 'סיבוב הַמִּסְפּוֹא'יְנִיק'. האגדה (שטרם הופרכה) מספרת: כאשר הגיעו המודדים לסימון תוואי הכביש, הסתבר לאיש המספוא של בארי כי הכביש אמור להיסלל דרך חלקת המספוא שלו. בכעסו גירש הבחור את המודדים, והודיע להם כי מצדו, שייסעו מסביב, 'לחלקה שלי אף אחד לא ייכנס' – וכך היה! 

המשיכו הסוללים והגיעו לצומת גבולות, והנה מצאו דרך ישרה וכבושה, תחומה בין משוכות צברים, אשר הוליכה לעבר קיבוץ ניר יצחק. קטע ישר זה הוא חלק מן הדרך הבין-לאומית העתיקה ממצרים אל כנען, הפונה מצפון סיני לעבר שפלת יהודה ומקשרת במהלכה בין שני מקורות מים: בארות גִ'רָאדִי-חַ'רוּבֶּה בדרום-מערב, ועין הבְּשׂוֹר (שַלָּאלֶה) בצפון-מזרח. הכפר אֶ-שֻּׁעוּת (היום חוות צֶאֳלָה) הוקם סמוך לתוואי אותה דרך בעשור האחרון של המאה ה-19, ולימים נפלו בצדו ששת חללי הנגב הראשונים במלחמת העצמאות (חנוכה תש"ח / 9 בדצמבר 1947).

שמחו מהנדסי מע"ץ על החיסכון הגדול בעבודות תשתית, ניצלו את הדרך עד סופהּ, ורק שם פנו 'ימינה חזק', לעבר שער הקיבוץ... גם עיקול זה התמתן במשך השנים, אך זכרו מורגש היטב. 

כביש צאלים–רביבים (כביש 222) הוא 'כביש סרגל' למהדרין, כיוון שאין מכשולים בדרכו. אך יום אחד, בראשית שנות השישים, הונחו ארבעה צריפים צבאיים משני עבריו – כארבעה וחצי קילומטרים מקיבוץ צאלים – ומצריפים תמימים אלה התפתח הבסיס הצבאי הגדול 'צאלים' (שמו הרשמי הוא 'המרכז הלאומי לאימונים ביבשה', לשעבר באלי"ש). כביש 222, שעבר בתחומי הבסיס והיה לציר הרוחב העיקרי שלו, נסגר לתנועה אזרחית, והנוסעים בכביש נאלצו מכאן ואילך להקיף את הבסיס בקשת גדולה מצפון לו.

מילואימניקים בבסיס צאלים (מקור: הבלוג של יניב ברמן)