ביקור במוזיאון 'מורשת צאן ברזל' בקיבוץ צאלים

בעז קרצ'מר בכניסה למוזיאון

אמר העורך: 

לא מזמן מלאו חמש שנים לפתיחתו של המוזיאון הפרטי 'מורשת צאן ברזל' בקיבוץ צאלים שבמועצה האזורית אשכול (עוטף עזה). מאז הפתיחה ב-2018 חווינו את מגיפת קורונה, בחירות, מבצעים ומלחמות. המוני בית ישראל לא הגיעו לביקור, אבל אלה שכן הגיעו זכו לחוויה מיוחדת, מקורית ומרגשת. 

קוראי הבלוג מוזמנים לביקור, ובשורות הבאות יספר בעז קרצ'מר, מי שהקים את האתר ואוֹצֵר את אוספיו, מה מחכה לכם שם ולמה שווה להגיע אליו, אפילו במיוחד. 

מראה כללי של המוזיאון

מאת בעז קרצ'מר

הכל התחיל במקרה.

בתחילת 2003, החליט אבי אליהו קרצ'מר, אז בן 83, כי הגיעה השעה לצאת לגימלאות ולסגור את שעריו של בית המלאכה הירושלמי להטבעת סמלים ומדליות, שבו עבד מאז היותו בגיל בר-מצווה עם אביו ואחיו התאום (שניהם הלכו לעולמם כבר בשנות השבעים). שמו הרשמי של העסק היה 'בית מלאכה לפיתוח אמנותי', והוא נוסד ב-1913 על ידי סבי, אומן 'בצלאל' שמואל קרצ'מר, ושכן ברחוב הסולל 1 (היום רחוב חבצלת). 

אליהו קרצ'מר באחת מתמונותיו האחרונות

התאומים אליהו ואביעזר קרצ'מר בפתח בית המלאכה, 1935; הכתובת על השלט בשלוש שפות

שני בניי ואני נסענו מקיבוץ צאלים (אני חבר הקיבוץ משנת 1970) כדי לעזור במלאכת הפינוי. הגענו למקום ורוחי נפלה. על משאיות, שעשו דרכן למזבלה, העמיסו הסבלים עשרות טונות של שאריות מודלים, שטנאצים (מבלטים) והטבעות ניסיון שהצטברו במשך כמעט מאה שנה.

מודלים ושטנצים שכבר היו בדרכם לאשפה

מדי פעם התכופפתי, שמתי בצד כמה דברים ולקחתי הבייתה, 'שיהיו למזכרת'... באותה עת לא ידעתי מה בדיוק אני אוסף או מחפש, אבל באופן אינטואיטיבי בחרתי בדברים שנראו לי ישנים' או 'מעניינים'. הפינוי נמשך לסירוגין כחצי שנה, ואנו הגענו רק פעם בחודש. ובינתיים, אבא המשיך לפנות ערימות ברזל למשאיות ולאשפה. 

במהלך החודשים הללו גיליתי שתי עובדות חשובות: ראשית, שני הדורות של מייסדי בית המלאכה – סבא שמואל ושני בניו התאומים אליהו ואביעזר – לא היו האנשים הכי מסודרים בעולם. בעבודתם הם היו קפדנים ויסודיים, אבל יש לי הרגשה שבמשך כמאה שנה איש מהם לא בזבז את זמנו בהליכה לפח האשפה. היה מספיק מקום בבית המלאכה כדי לאכסן גם דברים מיותרים. אולי פעם עוד נשתמש בהם, אז למה לטרוח? רוב הפריטים שהצטברו שם היו בשלבים שונים של ייצור, משום שמטבע העניין הפריטים המוגמרים נמסרו לאלה שהזמינו אותם. הפתעה שנייה, מרגשת יותר, הייתה חשיפת 'השכבה הארכאולוגית' הראשונה, כלומר מפגש עם עבודות שהכין סבי עוד בימי 'בצלאל'.

עומדים משמאל לימין: שמואל פרסוב, שמואל קרצ'מר. במרכז השולחן יושב הצורף יחיא ימיני

כך נחשפתי לראשונה לסיפורן של השנים הראשונות של סבא בארץ (1928-1911) והקשר שהיה לו עם 'בצלאל' ועם בוריס שץ, זאב רבן, הרמן שטרוק, אָבֶּל פַּן, יחיא ימיני, שמואל פרסוב, משה מורו, ציונה תג'ר ונוספים.

את כל מה שהבאתי בבגאז' של האוטו הפרטי שלי – חמישה אחוז ממה שהיה שם, מקסימום עשרה – גלגלתי במדרגות של מקלט תת קרקעי קטן שקיבלתי מהקיבוץ, סמוך לביתי (ב-2003 עוד לא היה צורך ביטחוני כזה במקלטים בעוטף עזה. איש לא צפה את הזוועות שיתרחשו כאן עשרים שנה אחר כך). 

חצי שנה נמשך הפינוי, וב-16 ביולי 2003 הסתיים. אבא נעל את העסק והודיע לכולם: 'זהו. יצאתי לפנסיה'. למחרת, בי"ז בתמוז, נפטר אבי, אליהו קרצ'מר, בשנתו. בדיוק לאחר שבעים שנות עבודה ו-24 שעות של פנסיה.

התמונה האחרונה של אליהו קרצ'מר ביום צאתו לפנסיה

בשלוש השנים שעברו מאז פטירת אבי, בכל סוף שבוע, העליתי למעלה ארגז אחד או שניים. פיזרתי את התכולה על רצפת הבטון שבכניסה, ריססתי במסירי שומנים, שטפתי במים רותחים, שפשפתי במטאטא כביש וקרצפתי במברשות... את הפריטים הנקיים סידרתי, כמיטב הבנתי, על מדפי המקלט. 

המקלט בצאלים

לאט לאט נפוצה השמועה על מחסן הגרוטאות המשונה, ומדי פעם הגיעו חברי קיבוץ ואורחיהם. אחר כך הגיע תורן של קבוצות מטיילים, ובעקבותיהן – עיתונאים, כתבי טלוויזיה וחיילים... שמחתי לארח את כולם, וכל מבקר או קבוצה קיבלו ממני 'הרצאה' על הדרך שבה נוצר האוסף.

חיילים בימי מלחמת 'חרבות ברזל' מוצאים זמן להכיר ברזל מסוג אחר

גם ילדים יכולים ליהנות מחיטוט ב'מערת האוצר'

בשנת 2009 קיבלתי הודעה מפתיעה: באגף מורשת במשרד ראש הממשלה, ועמו גופים נוספים, הוחלט לממן הקמת תצוגה גדולה ומסודרת. במשך כעשר שנים הקמנו את המוזיאון, שנפתח רשמית ב-2018.

ההעברה מהמקלט למבנה הקבע של המוזיאון

סיפורו של המוזיאון הוא אפוא סיפור הצלתה של מורשת ייחודית שקראתי לה 'צאן ברזל', והוא משולב בסיפורה של משפחת אומני ברזל (שטאַנצמאַכערס) ירושלמית. לפני שאציג כמה דוגמאות מאוצרות המוזיאון אתעכב על כמה הסברים טכניים: איך מייצרים סמל, מטבע, מדליה, מחזיק מפתחות, דרגה, כנפי צניחה או סמל מדינה, ומאיזה חומרים (פח, נחושת, ארד, כסף, זהב, פלטינה)?

ובכן, הכל מתחיל ליד שולחן השרטוט וממנו ממשיכים למודל שנעשה בעבודת יד של האומן.

מימין: סבא שמואל בעבודה; משמאל: אבא אליהו בהכנת מודל לפנטוגרף

בדרך כלל המודל (בקוטר של כשלושים ס"מ) נעשה בגבס או בעץ (גילוף או חריטה עם שטיכל) או במתכת (ניסור והלחמה). אחר כך מייצרים את השטאַנץ בפנטוגרף (הקטנה והיפוך נגטיב-פוזיטיב, שקוע-בולט), חיסום בתנור – ואחר כך הטבעה במכבש.

מכבש פנטוגרף

ממודל למוצר: דיוקן של הנשיא השני יצחק בן צבי

גילוף מודל ידני מגבס (שלושת המודלים הראשונים)

מודל למדליה של הכרזת העצמאות

נחזור למסע הפרטי שלי בהיסטוריה: כאמור, התחנה הראשונה היא בצלאל.

בתקופה הראשונה סבא היה בו-זמנית גם תלמיד וגם 'מורה' בבצלאל של בוריס שץ. בית המלאכה הראשון נפתח בשנת 1913 בכיכר ציון: 'בית מלאכה אומנותית לחותמות ופיתוחים'. והמחיר? 'עבודה אירופית – מחירים נוחים'.

מתקופה זו יש כמה עבודות יפות מאוד של סבא: נדמה לי שה'הרצל שלו' הוא הידוע ביותר. פורטרט זה שימש עד שנות השישים מודל למדליות ולמטבעות רבות. 

אך לא רק הרצל. באוסף נמצאות עבודות 'בצלאליות' רבות נוספות, ומעניינות במיוחד הן אלו שנחרט או נכתב עליהן 'מזכרת לקונגרס הציוני':

'המרגלים', לפי הפסוק 'וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ 
בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם' (במדבר, יג 23). הוכן לכבוד משתתפי הקונגרס הציוני ה-14 בווינה, 1925

אני יכול לדמיין לעצמי את בוריס שץ מגיע בבוקר ל'בצלאל' ואומר לתלמידים: 'היום נעשה את מגדל דוד (או את החורש, המכללה, מגדל דוד, קבר רחל, יד אבשלום). זו כנראה הסיבה לכך שיש לא מעט עבודות דומות להפליא זו לזו ('החורש' הוא דוגמה טובה: מצאתי לפחות שישה חורשים, וכולם נקראים 'על פי [זאב] רבן'). על כל פנים, כל מה שמוצג במוזיאון הוא בוודאות מעשה ידיו של קרצ'מר.

'עובד אדמתו ישבע לחם'

'על הר הזיתים' (כנראה שם של סדרה): 'קבר זכריה'

מגדל דוד בירושלים

גב חנוכייה שעיצב קרצ'מר בשנות העשרים

בשנת 1933, שבה אבי ודודי התאומים חגגו בר-מצווה, הם נכנסו לעבוד בבית המלאכה. משנות 'Made in Palestine' (או 'בין שתי המלחמות') נותרו עבודות רבות שהוזמנו על ידי כנסיות וארגונים נוצריים ומוסלמיים בירושלים, וכמובן גם אירגונים יהודיים.

אנצל הזדמנות זו כדי לספר על כמה פריטים מעניינים במיוחד. הנה למשל לוח של סְמלים צבאיים ודתיים שבשעתו התקשיתי לזהותם.

תחילה סברתי שזהו לוח תצוגה של סמלי צבאות זרים שיובאו מחו"ל כדי למכור אותם לחיילים ששהו כאן. אבל בהמשך נמצאו השטאנצים והצלחתי לשחזר את כל שלבי הייצור – כולם יוצרו בבית המלאכה הקטן של ש' קרצ'מר ובניו. נמצא כאן, בין השאר, את אבזם החגורה של עבדאללה ההאשמי, המלך הראשון של ירדן, וכן סמלי ממשלת המנדט וצבאות זרים שלחמו עם הבריטים ועברו כאן. כזה למשל הוא סיפורו של צבא אנדרס הפולני, שנחשף בזכות קשר שנוצר עם חייל פולני ישיש שסיפר לי כיצד נסע מבסיס צבא פולין החופשית בבית ג'וברין לכיכר ציון כדי להזמין מקרצ'מר סמלים לצבא הפולני (בצד שמאל, מוקפים בעיגול).

הנה דיוקנו של הקיסר האחרון של אתיופיה, היילה סלאסי, שנמלט מארצו בעקבות כיבושה בידי איטליה הפשיסטית וגר בירושלים כמה חודשים בשנת 1936.

וכאן מדליה שהוכנה לרבנאות הארצית הראשונה ב-1934.

רבנאות הוא השם הישן ל'אליפות' (ראו מאמרו של דוד אסף, 'על קצה הלשון: סברי רבנן', בלוג עונג שבת, 29 בינואר 2013)

גם ימי המאבק להקמת המדינה נוכחים במוזיאון. באוסף יש עשרות פריטי פלמ"ח, מחתרות, מאורעות, מלווי שיירות, חיל האוויר של ירושלים, משטרת היישובים, הפורמנים, כובשי קטמון, ועוד ועוד.

אנו אנו הפלמ"ח

אחרי לצנחנים

חיל אוויר

וכמובן גם העתק ברזל של הכרזת העצמאות. עבודה רבה הושקעה כאן: ניסור והלחמה ידנית של כל חתימה וחתימה על המגילה.

שיא פעילותם של בני קרצ'מר הייתה בתקופת המדינה, ובמיוחד בעשור הראשון לקיומה – שנות החמישים. למזלנו הצלחנו להציל פריטים מעניינים מאוד מאותו עשור וגולת הכותרת היא כמובן סמל המדינה. 

במשרדי הממשלה נערכו דיונים רבים על הסמל שייבחר ולאחר תחרות שהייתה פתוחה לציבור והתלבטויות רבות נבחר העיצוב של האחים שמיר. מרתקים לא פחות הם הדיונים שנערכו על שיטת היצור ועל החומרים מהם ייוצר הסמל. קרצ'מר הצליח לשכנע את שלמה ארזי, מנהל משרד הקריה (מעין מנכ"ל משרד ראש הממשלה בשרונה שבתל אביב), להימנע משימוש בחלקי פלסטיק צבועים (מארס 1949).

'עיבוד' סמל צה"ל זכה להוקרה מיוחדת של דוד בן גוריון, ראש הממשלה הזמנית, באמצעות מזכירו הצבאי נחמיה ארגוב. 

מעשרות הפריטים של העשור הראשון נזכיר עוד כמה: העלאת ארון הרצל ב-1949, גשר הירקון שהוקם בסיוע ממשלת ארה"ב, הפלגה ראשונה של אוניית צים, גילוי מכרות הנחושת בתמנע, הבחירות הראשונות, סמלי הדואר, הרכבת, ואפילו 'שרוליק' המפורסם שיצר הקריקטוריסט דוש...

בשנים 1949-1943 עוצבו ויוצרו סמלי צה"ל הראשונים. יש בידינו עדויות על מעורבותם של האחים קרצ'מר בקבלת ההחלטות על סוג החומר, שיטת החיבור, כפתורים, אבזמי חגורות, ואפילו טבעת עם סמל צה"ל. במוזיאון שמורים תמונות גבס, לוחות של סמלים ישנים וכפתורים של גבעתי, חיל הים ועוד. ניתן לספר על התפתחות היחידות השונות דרך הסמלים השונים. מ'שועלי שמשון', פיקוד המרכז, וחילות נוספים, שהתפרקו או השתנו לחלוטין. 

במוזיאון מתועדים הרבה מאוד שלבי ייצור של סמלים שהוטבעו למן שנות השישים: צה"ל, ספורט, צעדות, מכביה, כנסת, רשויות ועיריות, אירועים שונים; וכן עשרות רבות של מדליות שהנפיקה החברה הישראלית למדליות ולמטבעות, עד הפרטתה בשנת 2008 והפיכתה לחברה פרטית. 

עיטורי מופת, עוז וגבורה שהוכנו לצה"ל

המדליה האחרונה שהוטבעה על ידי קרצ'מר הייתה 'מדליית הקהל' של סוכות 2002.  

חצי שנה אחר כך הלך אבי לעולמו. אין לי ספק שהוא עצמו מעולם לא חש את משק כנפי ההיסטוריה או את המורשת הציונית והישראלית שעברה תחת ידיו במשך שבעים שנות עבודתו, מגיל 13 ועד 83. האמת היא שגם אני לא קלטתי זאת בתחילת דרכי. אמי, עד פטירתה, נהגה לומר 'את מי זה מעניין כל הברזלים האלו? למה אתה מבזבז את זמנך על שטויות כאלה'. אך בסופו של דבר מ'השטויות' הללו צמח מוזיאון קטן, שהמבקרים בו מעידים על מידת העניין והחיבור שהוא מציע למורשת המשותפת לכולנו. 

_______________________

בעז קרצ'מר, חבר קיבוץ צאלים, הוא מייסד מוזיאון 'מורשת צאן ברזל' ומנהלו  boaz@zeelim.co.il

על דעת המקום: מסביב לסיבוב (ג) – מסיבובי המוות ועד סיבובי קמב"ש ובב"ש

מאת יהודה זיו

חלקה הראשון של הרשימה, על סיבוב מוצא, פורסם כאן.
חלקה השני, על סיבובי ביל"ו וחולון, פורסם כאן.

א. סִיבוּבֵי הַמָּוֶת

'דרך היונגאס' בבוליביה היא כביש מוות אמיתי. בכל שנה נהרגים בה בין מאתיים לשלוש מאות אנשים
(מקור: Bolivian Roads of Death)

נְוֵה אֶפְרַיִם (מוכר בשם נְוֵה מוֹנוֹסוֹן) הוא יישוב עירוני, אשר נוסד בשנת 1953 על ידי קבוצה מעובדי 'אל על' ושדה התעופה של לוד (היום – נמל התעופה בן-גוריון), רובם יוצאי דרום אפריקה. היישוב הוקם בצד דרך לוֹד (כביש 461), ובשל כך מתעקלת הדרך שבינו לבין צומת מערב יְהוּד בצד עיקוליו של נחל אוֹנוֹ. הדרך מתווה אפוא כעיןS  כלפי דרום-מזרח, ובתי היישוב, הסמוכים לכביש, מגבילים את שטח הראייה. לפיכך היה קטע זה של הכביש מחולק בשעתו, באמצעות פסי צבע לבן, לשלושה נתיבים: בדרומו – נתיב לכלי הרכב שפניהם מזרחה; בצפונו – נתיב לאלה שפניהם מערבה; בעוד הנתיב התיכון שימש את כולם ובשני הכיוונים, בשיטת 'כל הקודם – זוכה'. מטבע הדברים, רבו שם תאונות הדרכים והכל החלו מכנים אותו בשם 'סיבוב המוות'. תושביו הוותיקים של נוה מונוסון הגדירו אז את שלושת נתיבי הכביש ב'לשון אימם': Right Side ,Left Side, ובאמצע – Suicide...

למען הצדק ההיסטורי צריך להעיר, שהכינוי 'סיבוב המוות' הודבק למקומות נוספים בארץ. הידוע בהם הוא 'סיבוב מוצא', שעליו נכתב בחלק הראשון של רשימת הסיבובים:

דבר, 25 בפברואר 1973

'סיבוב מוות' אחר היה בצומת הדרכים זכרון יעקב-בנימינה-גבעת עדה, שם הקימו חניכי בית"ר בשנת 1939 נקודת התיישבות בשם תל צור, אשר רשימה מיוחדת בעונ"ש, שכתב ארנון שמשוני, הוקדשה לתולדותיה.

מעריב, 9 ביולי 1964

סיבוב המוות של תל צור (מקור: מגזין המושבות)

ב. סִיבוּבֵי רעננה וכפר סבא

בשנת 1927 נסלל בארץ ישראל לראשונה כביש אספלט מודרני, מתל אביב דרך רמת גן לעבר פתח תקוה. היו אלה ימי כהונתו של לורד הרברט פְּלָאמֶר (Plumer), הנציב העליון השני בממשלת פלשתינה (א"י), אשר החליט לפתור את משבר חוסר העבודה באמצעות סלילת כבישים. באותה שנה החלה לפעול בארץ גם חברת הנפט העיראקית (Iraq Petroleum Company – IPC), שהפיקה גם אספלט ושיווקה אותו למע"ץ המנדטורית (Public Works Department – PWD). עד אז רוצפו הדרכים הראשיות של הארץ באבנים, ולא לחינם כינו ילדי רמת גן את כביש האספלט החדש בשם 'הכביש השחור'. 

בשנה שלאחר מכן נמשכה סלילת הכביש מפתח תקוה צפונה, לעבר מושבות השרון. לשם כך הוקם על הירקון גשר ברזל, שבבנייתו הועסקו חברי קיבוץ גבעת השלושה (אשר ישב אז עדיין בדרום-מערבה של פתח תקוה). 'הכביש השחור' עבר בתוך המושבה רמתיים – גלעינה של הוד השרון בת ימינו – ובמושב כפר מל"ל, שם ניטעו משני עבריו שדרות עצי קַזוּאַרִינָה, שנכרתו לאחר זמן לצורך הרחבת הכביש. לאחר שחלף על פני צומת כפר סבא, פנה הכביש לעבר הכניסה אל המושבה רעננה ושם נעצר. קואופרטיב 'השרון המאוחד' (לימים חברת 'אגד') הציב בצד תחנת האוטובוסים סוכת המתנה משושה, צבועה ירוק-כהה, וכדי להצל עליה אף ניטע בצידה אקליפטוס אשר היה לימים לעץ רם צמרת (על כביש זה כתבתי ברשימתי 'מה בין רוח צה"ל לחבית ברעננה?'). 

כך נולד אז, באותה כניסה אל רעננה, צומת הומה, שהוכתר בשם 'סיבוב רעננה'. זהו אחד מן הארבעה אשר זכו בכינוי העממי 'סיבוב' בטרם נקבע החידוש 'צומת', ובפי העם הם מוסיפים לשאת אותו עד עצם היום הזה (על שלושת האחרים – סיבובי מוצא, ביל"ו וחולון – כתבתי ברשימות הקודמות).

עוצרים בסיבוב כפר סבא ובסיבוב רעננה (דבר, 22 במרס 1937)

אבל עוד הרבה לפני שנוצר סיבוב רעננה נשא 'סיבוב כפר סבא' שבמזרח את כתר 'מלך הסיבובים', שכן בסיבוב זה חוצה כביש מושבות השרון את 'דַרְבּ אֶ-סֻּלְטָאן' (دَرْب أََََلسّلطان), 'דרך המלך'. דרך עתיקה זו הוליכה מיפו לעבר טול כרם ושכם וחצתה את ה'שרון' – הוא יער האלונים, אשר כיסה בשעתו חלק זה של מישור החוף הנושא את שמו.

ב'מפת רעננה והסביבה', שנדפסה בשנת 1928 בתוך עלון שפרסמו מייסדי המושבה, חברי 'אחוזה אָלֶ"ף ניו-יורק' (ראו במאמרי, 'מה עניין השרון הקרח והישיש העיוור אצל ארץ בנימין?', מחקרי יהודה ושומרון, יג [2004], עמ' 239), נושאת 'דרך המלך' את הכינוי 'דרך טִירָה' (כשם הכפר שלרגלי הרי שומרון), ובדרכה ממנו לעבר יפו היא חוצה את הירקון, סמוך לגשר הירקון בן ימינו.

מקור: מורשת רעננה

לאחר טירה חולפת הדרך בימינו על פני רמת הכובש, צוֹפִית וגן חיים, ובתוככי כפר סבא היא נושאת את השם 'רחוב טשרניחובסקי'... רק לאחר חצותה את צומת כפר סבא, בצד תחנת האוטובוסים, נושא קטע קצרצר שלה את השם השגוי 'נתיב האבות' (כינויה המקובל של 'דרך ההר', היא כביש 60). היחידים ששמרו אמונים לשמו ההיסטורי של תוואי הדרך הם אנשי רמות השבים, שהעניקו לרחוב החוצה את יישובם את השם 'דרך הסולטן', ובעקבותיהם גם שכניהם ממושב גבעת ח"ן (על שם חיים נחמן ביאליק), אף כי הרחובות האחרים של יישובם נושאים כולם את שמות שיריו הנודעים של ביאליק.

(דרך הסולטן ברמות השבים ובגבעת ח"ן (מקור: מפות גוגל

סיבוב כפר סבא היה בשעתו שם דבר והמשורר ע. הלל הקדיש לו בשנת 1950 את שירו הנודע, 'בסיבוב כפר-סבא' (על שיר זה ועל השיר 'בסיבוב הרצליה' של דוד אבידן תבוא רשימה נפרדת).

סלילת הכביש מסיבוב רעננה צפונה – דרך ח'רבת בֵּית לִיד (לימים 'צומת השרון') והמושבה חדרה, עד בנימינה תחילה – נמשכה רק בשנת 1933, בימי הנציב העליון השלישי ארתור ווֹקוֹפּ. כביש זה, הנושא היום את השם 'כביש השרון' (כביש 4), נקרא תחילה על פי מגמת פניו בשם 'כביש הצפון', אך לימים נדד אותו כינוי אל 'כביש הביטחון' שנסלל בשנת 1937 בגבול לבנון.

באותה שנה נסלל גם כביש ואדי עָארָה (נחל עירון), בין חדרה לעפולה, בידי אסירים מאנשי הכנופיות של 'המרד הערבי' (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט / 1939-1936), שנכלאו לשם כך ב'מחנה 80', הסמוך למושבה כרכור. רק ב-30 בספטמבר 1937 נחנך כביש תל אביב-חיפה לכל ארכו. עד אז נסעו מחיפה לתל אביב בדרך עקיפין, ארוכה ונפתלת – דרך עפולה, ג'נין, טול כרם, קלקיליה, ראש העין, פתח תקוה ו'הכביש השחור' – ומעתה התקצרה הנסיעה בכשישים ק"מ. רחובה הראשי של חדרה נקרא לפיכך תחילה בשם 'רחוב הגליל' (רק לאחר קום המדינה הוחלף שמו ל'דרך הנשיא וייצמן'), ובימי מלחמת העולם השנייה, בשל לחץ תנועת כלי הרכב של צבא בריטניה אשר נתווספו על ציר זה, נסלל גם 'עוקף מושבות השומרון', בין צומת חדרה לצומת בנימינה, וכך 'יושר הקו' של הכביש.

עם חנוכת 'הכביש הישן' (1937) הוצב במבואותיה הדרומיים של חדרה תמרור 'מחצית הדרך' – חקוק על גבי אבן, המציינת את הגבול בין מחוז המרכז למחוז הצפון. תמרור היסטורי זה שמור במוזיאון האזורי של עמק חפר, בצד מדרשת רופין, ומעל מקומו המקורי ניצבה 'יד אבשלום', אנדרטת הזיכרון לאבשלום פיינברג, בן חדרה וחבר אגודת ניל"י, שנהרג בידי בדווים במבואות רפיח בימי מלחמת העולם הראשונה. 

'יד אבשלום' פיינברג, 2007 (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה)

לימים, משנסלל גם כביש החוף (כביש 2), נדד תמרור 'מחצית הדרך' אל גשר נחל חדרה, עליו עובר הכביש. תחנת הכוח, שנבנתה בצדו, נשאה תחילה את השם 'תחנת מ"ד' – ראשי תיבות 'מחצית הדרך'. כאשר מת דוד שיפמן, חבר כנסת של 'הליכוד' וחבר מועצת המנהלים של חברת החשמל, נמצא לראשי התיבות הללו פירוש אחר: 'מאור דוד', אך לאחר רצח יצחק רבין הוחלף שוב השם והיום נקראת התחנה בשם 'אורות רבין' (על משקל 'אורות רבים').

הסתובבנו אפוא סביב סיבוב רעננה וסיימנו בחדרה. יותר מ-85 שנים חלפו-עברו על הסיבוב ועד עצם היום הזה שומרים כל יושבי הסביבה אמונים לכינויו הישן.

ג. סִיבוּב קַמְבָּ"שׁ

כביש יבנאל (כביש 767) – היורד מצומת כפר תבור, דרך בקעת יבנאל וצומת אלומות שבמזרחה, אל דרום הכינרת – כונה בשעתו בשם 'הכביש הצולל'. שם זה הוענק לו בעקבות תופעה יוצאת דופן: בקטע שאורכו פחות משבעה קילומטרים הוא חוצה שלוש פעמים את מפלס 'פני הים': ממערב לכניסה אל מושב סמדר הוא 'צולל' אל מתחת לו כחמישים מטר, שב ועולה מעל פני הים כ-400 מטר ממערב לצומת אלומות – ובדרך זו הוא מעיד על בקעת יבנאל, שאף היא 'שֶׁקַע' (במינוח הגאוגרפי: אזור שמתחת לפני הים, Depression בלועזית) – ומשחוצה הכביש את צומת אלומות וגולש במדרונו התלול של הר פּוֹרִיָּה – כ-500 מטר מן הצומת מזרחה, בצד בִּיתַּנְיָה עילית ('אוהל השומר הצעיר') – יורד הוא פעם נוספת ואחרונה אל מתחת למפלס פני הים.

ה'אוהל', המוצב בצד הכביש בגובה 0 – ממש 'על שפת הים' – מציין את מקומו לשעבר של מחנה האוהלים, אשר הוקם כאן בשנת 1920 ובו התארגנה לראשונה תנועת 'השומר הצעיר' בארץ ישראל. לימים, בשלהי 1922, הקימו חברי גרעין זה את קיבוץ בית אלפא – שבו פותחת רשימת 73 קיבוצי התנועה, החקוקה על גבי 'יריעות' הבטון שבתוך ה'אוהל'.  

אוהל הזיכרון לקיבוצי השומר הצעיר בביתניה עילית הוקם בשנת 1964 (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה)

כביש יבנאל התאפיין גם ב'פולקלור נהגים' גלילי מסורבל: על מעקות המגן שבשולי עיקוליו התלולים נרשמו שמותיהם של נהגים אשר ביש מזלם גרם להם במורד הכביש תאונות במכוניותיהם. כך, למשל, זכורות לי הכתובות 'סיבוב משה בן-שושן' או 'סיבוב דּוֹב אוֹכְמֶר (דליה)', ש'עיטרו' את הירידה ממושב שרונה לעבר יבנאל. על מעקה המגן שליד 'מצפה עמק הירדן', בצד אותו 'אוהל', נרשמה בזמנו, באותיות של קידוש לבנה, עצה טובה לאוחזים בהגה: 'סיבוב קמב"שׁ'. כל אחד מהנהגים הבין אז את ראשי תיבות, שמשמעם היה: סע כאן 'קילומטר בשעה', וכך תגיע לכינרת בשלום...

'פני הים' בצד 'אוהל השומר הצעיר', פעם אחרונה לפני הירידה אל הכינרת (מקור: מפה)

ומכאן ואילך ה'סיבובים' הם תוספת של ידידי דן גזית, איש קיבוץ גבולות.

ד. סיבוב חנה'לה 

'כביש הרעב' (כביש 241) נסלל לסירוגין בשלהי מלחמת העולם השנייה, בשנים 1946-1943, בעקבות תוואי דרך שחיברה את סביבות צומת גילת עם ח'אן יונס. מטרתו הייתה בראש ובראשונה לספק פרנסה לבדווים אשר גוועו ברעב עקב סדרת שנות עצירת גשמים. הבדווים נתפסו בעיני הבריטים כמין 'פרא אציל' (Noble Savage) – מונח שטבע לוֹרֶנְס 'איש ערב' בשעתו – ולפיכך לא עלה על הדעת להציע להם תמיכה כספית, פן ייעלבו חלילה. אלא שסלילת הכביש לא הושלמה (פתאום נגמרה הבצורת...), ובשלושה מקומות אפשר עדיין לראות את תשתית האבן ('סוֹלִינְג', מלשון sole, כלומר סוליה, תשתית הנעל) עם אבני השפה המקוריות של הכביש המנדטורי: בתחומי חורבת פטיש, סמוך לפארק אשכול ובחורבת מעון. אותה דרך רוחב ותיקה, שעל התוואי שלה נסלל הכביש, חיברה את הנקודה הקרובה ביותר לח'אן יונס בכביש באר שבע–עזה (כביש 25) עם מקורות מים בצידה: באר באפיקו של נחל פטיש (ליד אופקים), נביעות עין בְּשׂוֹר (עין שַׁלָּאלֶה ב'פארק אשכול') ובאר בחורבת מָעוֹן (בִּיר מַעִין). 

סלילת כביש הרעב (מקור: ויקיפדיה)

'כביש הרעב' ישר לכל אורכו, מלבד פיתול חזק אחד, סמוך לכניסה אל מושב מַסְלוּל, החובק את רגליה של התגבהות על דרכו. בראשה של זו נקבעה בשנת 1921 'נקודת טְרִיג' מס' 3 (Major 3) ברשת הטְרִיגוֹנוֹמֶטְרִית המודרנית הראשונה של ארץ ישראל. M3 היא אחד מקודקודי המשולש הראשון, המשמש מאז בסיס מדידתה של כל רשת המיפוי הארצית. הקרן הקיימת לישראל והמועצה האזורית 'מרחבים' הפכו את אבן ה'טריג' וסביבתה למצפה מעוצב ומוסבר. 

נקודת הטריג M3 מול המושב מסלול (מקור: מועצה אזורית מרחבים)

העיקול בכביש נולד בגלל בית קברות בדווי בראש אותה התגבהות – גבעה נישאה בודדת, הנצפית מכל עבר, אשר הכביש המנדטורי עקף אותה בשעתו בעיקול חד. בשנות השמונים חוּדש תוואי 'כביש הרעב' והעיקול התמתן מאוד, אך עד אז לא הצליחו הרבה כלי רכב 'לקחת את הסיבוב' וגלשו אל השדה הסמוך...

הגדילה לעשות חנה'לה מקיבוץ גבולות (גילוי נאות: קרובת משפחה שלי), אשר המכונית שבהּ נהגה התגלגלה יום אחד באותו עיקול כמה וכמה פעמים. פגיעת הראש החמורה שלה אמנם נרפאה כליל, אך זכר לדבר נותר בכינויו של אותו עיקול: סיבוב חנה'לה... 

ה. סיבוב המִסְפּוא'יְנִיק וסיבובי בַּבַּ"שׁ (בְּנֵי בְּלִי שֵׁם)

כביש מפלסים–כרם שלום (כביש 232) אף הוא בעל עיקולים ועלילות: בראשית מאי 1947 הוחל בהנחת צינור מים מקיבוץ ניר-עם דרומה, בגבול שבין שני שבטי בדווים. בסוף חודש יוני של אותה שנה, כשכבר חצה הקו את שני הערוצים (נחל מפלסים ונחל חַנּוּן), עלה על הקרקע קיבוץ סעד (תחילה אל 'גבעת בית הביטחון', הסמוכה לכפר עזה). מניחי הצינור – שתוכנן תחילה ישירות לעבר צומת בארי – היטו אותו לעבר הישוב החדש (היום עיקול ומעלה לעבר תחנת הדלק). לפיכך, כאשר נסלל הכביש בנתיב הצינור, כבר לא ניתן היה להמשיכו בקו ישר, שכן קיבוץ סעד עבר בינתיים מזרחה, אל מקומו הנוכחי. כך התחברו הסוללים אל כביש באר שבע–עזה (כביש 25), משכבר הימים, ליד הכיכר ושדה הכלניות הסמוך, ויצרו צומת נוסף.

בית הבטחון' של קיבוץ סעד משמש היום מוזיאון היסטורי 'מעוז מול עזה' (צילום: ד"ר אבישי טייכר; ויקיפדיה)

בדרך זו הגיע הכביש אל קיבוץ בארי, שמדרום לכניסה אליו קיים היום עיקולון – זכר לעקלתון הופך מכוניות במקורו – שנשא את הכינוי 'סיבוב הַמִּסְפּוֹא'יְנִיק'. האגדה (שטרם הופרכה) מספרת: כאשר הגיעו המודדים לסימון תוואי הכביש, הסתבר לאיש המספוא של בארי כי הכביש אמור להיסלל דרך חלקת המספוא שלו. בכעסו גירש הבחור את המודדים, והודיע להם כי מצדו, שייסעו מסביב, 'לחלקה שלי אף אחד לא ייכנס' – וכך היה! 

המשיכו הסוללים והגיעו לצומת גבולות, והנה מצאו דרך ישרה וכבושה, תחומה בין משוכות צברים, אשר הוליכה לעבר קיבוץ ניר יצחק. קטע ישר זה הוא חלק מן הדרך הבין-לאומית העתיקה ממצרים אל כנען, הפונה מצפון סיני לעבר שפלת יהודה ומקשרת במהלכה בין שני מקורות מים: בארות גִ'רָאדִי-חַ'רוּבֶּה בדרום-מערב, ועין הבְּשׂוֹר (שַלָּאלֶה) בצפון-מזרח. הכפר אֶ-שֻּׁעוּת (היום חוות צֶאֳלָה) הוקם סמוך לתוואי אותה דרך בעשור האחרון של המאה ה-19, ולימים נפלו בצדו ששת חללי הנגב הראשונים במלחמת העצמאות (חנוכה תש"ח / 9 בדצמבר 1947).

שמחו מהנדסי מע"ץ על החיסכון הגדול בעבודות תשתית, ניצלו את הדרך עד סופהּ, ורק שם פנו 'ימינה חזק', לעבר שער הקיבוץ... גם עיקול זה התמתן במשך השנים, אך זכרו מורגש היטב. 

כביש צאלים–רביבים (כביש 222) הוא 'כביש סרגל' למהדרין, כיוון שאין מכשולים בדרכו. אך יום אחד, בראשית שנות השישים, הונחו ארבעה צריפים צבאיים משני עבריו – כארבעה וחצי קילומטרים מקיבוץ צאלים – ומצריפים תמימים אלה התפתח הבסיס הצבאי הגדול 'צאלים' (שמו הרשמי הוא 'המרכז הלאומי לאימונים ביבשה', לשעבר באלי"ש). כביש 222, שעבר בתחומי הבסיס והיה לציר הרוחב העיקרי שלו, נסגר לתנועה אזרחית, והנוסעים בכביש נאלצו מכאן ואילך להקיף את הבסיס בקשת גדולה מצפון לו.

מילואימניקים בבסיס צאלים (מקור: הבלוג של יניב ברמן)