ארץ הקודש: פצועי הנחל, לא טוב, רחל שבוע, תכשיטים מהר הבית

א. העליונער הנודד

צילומים: יוחנן פלוטקין

המושבה יבנאל שבגליל התחתון שינתה את פניה, ובדור האחרון היא יותר 'עיר ברסלב שבגליל' מאשר מושבה חקלאית מימי העלייה הראשונה. סמוך לבית העלמין הישן של המושבה, הצופה על פני נוף גלילי קסום, נקבר (בשנת 2015) ראש העדה הברסלבית הרב אליעזר שלמה שיק, שעליו, על פועלו ועל חסידיו אפשר להרחיב עד אין קץ.

בין כך ובין כך, ליד אחוזת הקבר המגודרת נמצא רהיט העץ הזה – ספק ספסל ספק דוכן לימוד (שטענדער) – ועליו כתובת מוזרה: העליונער הנודד, שזו תערובת משונה של עברית ויידיש (עליון+ער).

האם זה קשור להתבודדות הברסלבית המפורסמת? פניתי לכמה ידידים הבקיאים במורשת ברסלב ושאלתי לפשר הדבר, וזו תשובת אחד מהם:

נדמה לי שזה סתם כיתוב שמאן דהוא משועמם כתב בדרכו לקברי צדיקים ובטיוליו ברחבי הארץ. בזמנו קראו לאותם אנשים בשם 'פצועי הנחל' ['נחל' הוא מכינוייו של רבי נחמן מברסלב]. בחורים ללא מסגרת, ובדרך כלל גם ללא בית, שמשאירים כך את חותמם בכל מקום שעוברים...

האם למי מן הקוראים יש פירוש אחר?

ב. זכור את השואה

ועוד תעלומה: ב'היכל אהרן', בית הכנסת המרכזי של נהריה, תלויה מודעה ממוסגרת, מוזרה ומעוררת מחשבות. היא חתומה על ידי 'יעקב', פלוני לא מזוהה שיש לו רק בקשה אחת:

צילום: א"נ

כל כך מנוגד ללהיט 'האמוני' המטופש: 'עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב'.

מתי נתלתה מודעה זו? מה עומד מאחוריה? על פי ניחוש שלי ולפי צורת הגופן במודעה – זה משנות החמישים. ושוב, אם יש מישהו מן הקוראים שיודע על כך דבר מה נשמח ללמוד.

דן לב ארי פתר את החידה (בתגובות), ובבירור נוסף נמצא הטור הזה שמאמת את הזיהוי של 'יעקב' וכן פוסט של הספרייה הלאומית בפייסבוק משנת 2020 (תודה לרפי מוזס).

ג. מוסדות 'רחל שבוע'

צילום: יוחנן פלוטקין

והנה תעלומה שנפתרה: שם משפחתה של רחל, רעייתו המפורסמת של התנא רבי עקיבא.

מאחורי 'חמוצי כרמל' והבסטות של השוק ברמלה קיים בית כנסת פעיל ובו כולל אברכים ושיעורי גמרא. הגוף או העמותה שמפעילים את בית הכנסת הזה נקראים 'מוסדות רחל שבוע', על שם רחל אשת רבי עקיבא, מנשים באוהל תבורך. 

ראויה רחל, אשת החיל, לכל הכתרים שקשרו בה דרשנים ומשוררים לאורך הדורות, אך שימו לב לשם משפחתה: רחל שבוע.

הו, תמימות קדושה!

כידוע מן האגדה התלמודית, רחל הייתה בתו של כלבא שבוע, ואם כך המסקנה המתבקשת היא ששם המשפחה שלה הוא שבוע... כמובן ש'שבוע' לא היה שם משפחת אביה, כמו ש'כלבא' לא היה שמו הפרטי. זה היה כינויו – כֶּלֶב שָׂבֵעַ.

בקובץ התנאי אבות דרבי נתן (פרק ו, משנה ג) הוסבר פשר הכינוי:

ולמה נקרא שמו כלבא שבוע, שכל הנכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא מביתו שָׂבֵעַ. וכשבא אספסיינוס קיסר להחריב את ירושלים, בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש. אמר להם כלבא שבוע: מפני מה אתם מחריבים את העיר הזאת, ואתם מבקשים כל הטוב הזה לשרוף באש? המתינו לי עד שאכנס ואראה מה יש לי בתוך הבית. הלך ומצא שיש לו מזון עשרים ושתים שנה סעודה לכל אחד ואחד מירושלים. מיד ציווה, גדשו ובררו וטחנו ורקדו ולשו ואפו והתקין מזון כ"ב שנה לכל אחד ואחד מירושלים. ולא השגיחו עליו...

ד. תכשיטים מהר הבית

צילומים: טובה הרצל

מי מאיתנו לא היה רוצה תכשיט מהר הבית? אולי תכשיט כמו 'ירושלים של זהב' שנתן רבי עקיבא לאשתו רחל, הזכורה לטוב מהסעיף הקודם?

ובכן, הדבר בהישג יד. בחנות בשם 'מוריה', שמשכנה ברחוב בית אל, ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים, מוכרים תכשיטים כאלה.

אני זקן מספיק כדי לזכור את התעלול השיווקי שפעם נפוץ בארץ ונמכר בעיקר לתיירים: שפופרות זכוכית קטנות של אוויר מארץ הקודש (לופֿט געשעפֿט כפשוטו). האם לפנינו צאצא מאותה משפחה מאושרת?

אם זה לא ישראבלוף (כפי שזה נדמה לי), זה מתחזה למעשה לא חוקי (למרות הפטנט הרשום).

מתברר שמדובר באבנים שנלקחו מסינון השפכים שבזמנו הוציאו עובדי הוואקף משטח הר הבית. האבנים עצמן אינן ממצא ארכאולוגי אלא רק היו 'בשטח' ולכן הן 'בעלות ערך היסטורי' (לדעת אנשי החנות). באבנים הללו שיבצו תכשיטים מתכשיטים שונים, והם שנמכרים בחנות, והמאמין יאמין.

זה מה שכתוב באתר של החנות:

על דעת המקום: מסביב לסיבוב (ג) – מסיבובי המוות ועד סיבובי קמב"ש ובב"ש

מאת יהודה זיו

חלקה הראשון של הרשימה, על סיבוב מוצא, פורסם כאן.
חלקה השני, על סיבובי ביל"ו וחולון, פורסם כאן.

א. סִיבוּבֵי הַמָּוֶת

'דרך היונגאס' בבוליביה היא כביש מוות אמיתי. בכל שנה נהרגים בה בין מאתיים לשלוש מאות אנשים
(מקור: Bolivian Roads of Death)

נְוֵה אֶפְרַיִם (מוכר בשם נְוֵה מוֹנוֹסוֹן) הוא יישוב עירוני, אשר נוסד בשנת 1953 על ידי קבוצה מעובדי 'אל על' ושדה התעופה של לוד (היום – נמל התעופה בן-גוריון), רובם יוצאי דרום אפריקה. היישוב הוקם בצד דרך לוֹד (כביש 461), ובשל כך מתעקלת הדרך שבינו לבין צומת מערב יְהוּד בצד עיקוליו של נחל אוֹנוֹ. הדרך מתווה אפוא כעיןS  כלפי דרום-מזרח, ובתי היישוב, הסמוכים לכביש, מגבילים את שטח הראייה. לפיכך היה קטע זה של הכביש מחולק בשעתו, באמצעות פסי צבע לבן, לשלושה נתיבים: בדרומו – נתיב לכלי הרכב שפניהם מזרחה; בצפונו – נתיב לאלה שפניהם מערבה; בעוד הנתיב התיכון שימש את כולם ובשני הכיוונים, בשיטת 'כל הקודם – זוכה'. מטבע הדברים, רבו שם תאונות הדרכים והכל החלו מכנים אותו בשם 'סיבוב המוות'. תושביו הוותיקים של נוה מונוסון הגדירו אז את שלושת נתיבי הכביש ב'לשון אימם': Right Side ,Left Side, ובאמצע – Suicide...

למען הצדק ההיסטורי צריך להעיר, שהכינוי 'סיבוב המוות' הודבק למקומות נוספים בארץ. הידוע בהם הוא 'סיבוב מוצא', שעליו נכתב בחלק הראשון של רשימת הסיבובים:

דבר, 25 בפברואר 1973

'סיבוב מוות' אחר היה בצומת הדרכים זכרון יעקב-בנימינה-גבעת עדה, שם הקימו חניכי בית"ר בשנת 1939 נקודת התיישבות בשם תל צור, אשר רשימה מיוחדת בעונ"ש, שכתב ארנון שמשוני, הוקדשה לתולדותיה.

מעריב, 9 ביולי 1964

סיבוב המוות של תל צור (מקור: מגזין המושבות)

ב. סִיבוּבֵי רעננה וכפר סבא

בשנת 1927 נסלל בארץ ישראל לראשונה כביש אספלט מודרני, מתל אביב דרך רמת גן לעבר פתח תקוה. היו אלה ימי כהונתו של לורד הרברט פְּלָאמֶר (Plumer), הנציב העליון השני בממשלת פלשתינה (א"י), אשר החליט לפתור את משבר חוסר העבודה באמצעות סלילת כבישים. באותה שנה החלה לפעול בארץ גם חברת הנפט העיראקית (Iraq Petroleum Company – IPC), שהפיקה גם אספלט ושיווקה אותו למע"ץ המנדטורית (Public Works Department – PWD). עד אז רוצפו הדרכים הראשיות של הארץ באבנים, ולא לחינם כינו ילדי רמת גן את כביש האספלט החדש בשם 'הכביש השחור'. 

בשנה שלאחר מכן נמשכה סלילת הכביש מפתח תקוה צפונה, לעבר מושבות השרון. לשם כך הוקם על הירקון גשר ברזל, שבבנייתו הועסקו חברי קיבוץ גבעת השלושה (אשר ישב אז עדיין בדרום-מערבה של פתח תקוה). 'הכביש השחור' עבר בתוך המושבה רמתיים – גלעינה של הוד השרון בת ימינו – ובמושב כפר מל"ל, שם ניטעו משני עבריו שדרות עצי קַזוּאַרִינָה, שנכרתו לאחר זמן לצורך הרחבת הכביש. לאחר שחלף על פני צומת כפר סבא, פנה הכביש לעבר הכניסה אל המושבה רעננה ושם נעצר. קואופרטיב 'השרון המאוחד' (לימים חברת 'אגד') הציב בצד תחנת האוטובוסים סוכת המתנה משושה, צבועה ירוק-כהה, וכדי להצל עליה אף ניטע בצידה אקליפטוס אשר היה לימים לעץ רם צמרת (על כביש זה כתבתי ברשימתי 'מה בין רוח צה"ל לחבית ברעננה?'). 

כך נולד אז, באותה כניסה אל רעננה, צומת הומה, שהוכתר בשם 'סיבוב רעננה'. זהו אחד מן הארבעה אשר זכו בכינוי העממי 'סיבוב' בטרם נקבע החידוש 'צומת', ובפי העם הם מוסיפים לשאת אותו עד עצם היום הזה (על שלושת האחרים – סיבובי מוצא, ביל"ו וחולון – כתבתי ברשימות הקודמות).

עוצרים בסיבוב כפר סבא ובסיבוב רעננה (דבר, 22 במרס 1937)

אבל עוד הרבה לפני שנוצר סיבוב רעננה נשא 'סיבוב כפר סבא' שבמזרח את כתר 'מלך הסיבובים', שכן בסיבוב זה חוצה כביש מושבות השרון את 'דַרְבּ אֶ-סֻּלְטָאן' (دَرْب أََََلسّلطان), 'דרך המלך'. דרך עתיקה זו הוליכה מיפו לעבר טול כרם ושכם וחצתה את ה'שרון' – הוא יער האלונים, אשר כיסה בשעתו חלק זה של מישור החוף הנושא את שמו.

ב'מפת רעננה והסביבה', שנדפסה בשנת 1928 בתוך עלון שפרסמו מייסדי המושבה, חברי 'אחוזה אָלֶ"ף ניו-יורק' (ראו במאמרי, 'מה עניין השרון הקרח והישיש העיוור אצל ארץ בנימין?', מחקרי יהודה ושומרון, יג [2004], עמ' 239), נושאת 'דרך המלך' את הכינוי 'דרך טִירָה' (כשם הכפר שלרגלי הרי שומרון), ובדרכה ממנו לעבר יפו היא חוצה את הירקון, סמוך לגשר הירקון בן ימינו.

מקור: מורשת רעננה

לאחר טירה חולפת הדרך בימינו על פני רמת הכובש, צוֹפִית וגן חיים, ובתוככי כפר סבא היא נושאת את השם 'רחוב טשרניחובסקי'... רק לאחר חצותה את צומת כפר סבא, בצד תחנת האוטובוסים, נושא קטע קצרצר שלה את השם השגוי 'נתיב האבות' (כינויה המקובל של 'דרך ההר', היא כביש 60). היחידים ששמרו אמונים לשמו ההיסטורי של תוואי הדרך הם אנשי רמות השבים, שהעניקו לרחוב החוצה את יישובם את השם 'דרך הסולטן', ובעקבותיהם גם שכניהם ממושב גבעת ח"ן (על שם חיים נחמן ביאליק), אף כי הרחובות האחרים של יישובם נושאים כולם את שמות שיריו הנודעים של ביאליק.

(דרך הסולטן ברמות השבים ובגבעת ח"ן (מקור: מפות גוגל

סיבוב כפר סבא היה בשעתו שם דבר והמשורר ע. הלל הקדיש לו בשנת 1950 את שירו הנודע, 'בסיבוב כפר-סבא' (על שיר זה ועל השיר 'בסיבוב הרצליה' של דוד אבידן תבוא רשימה נפרדת).

סלילת הכביש מסיבוב רעננה צפונה – דרך ח'רבת בֵּית לִיד (לימים 'צומת השרון') והמושבה חדרה, עד בנימינה תחילה – נמשכה רק בשנת 1933, בימי הנציב העליון השלישי ארתור ווֹקוֹפּ. כביש זה, הנושא היום את השם 'כביש השרון' (כביש 4), נקרא תחילה על פי מגמת פניו בשם 'כביש הצפון', אך לימים נדד אותו כינוי אל 'כביש הביטחון' שנסלל בשנת 1937 בגבול לבנון.

באותה שנה נסלל גם כביש ואדי עָארָה (נחל עירון), בין חדרה לעפולה, בידי אסירים מאנשי הכנופיות של 'המרד הערבי' (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט / 1939-1936), שנכלאו לשם כך ב'מחנה 80', הסמוך למושבה כרכור. רק ב-30 בספטמבר 1937 נחנך כביש תל אביב-חיפה לכל ארכו. עד אז נסעו מחיפה לתל אביב בדרך עקיפין, ארוכה ונפתלת – דרך עפולה, ג'נין, טול כרם, קלקיליה, ראש העין, פתח תקוה ו'הכביש השחור' – ומעתה התקצרה הנסיעה בכשישים ק"מ. רחובה הראשי של חדרה נקרא לפיכך תחילה בשם 'רחוב הגליל' (רק לאחר קום המדינה הוחלף שמו ל'דרך הנשיא וייצמן'), ובימי מלחמת העולם השנייה, בשל לחץ תנועת כלי הרכב של צבא בריטניה אשר נתווספו על ציר זה, נסלל גם 'עוקף מושבות השומרון', בין צומת חדרה לצומת בנימינה, וכך 'יושר הקו' של הכביש.

עם חנוכת 'הכביש הישן' (1937) הוצב במבואותיה הדרומיים של חדרה תמרור 'מחצית הדרך' – חקוק על גבי אבן, המציינת את הגבול בין מחוז המרכז למחוז הצפון. תמרור היסטורי זה שמור במוזיאון האזורי של עמק חפר, בצד מדרשת רופין, ומעל מקומו המקורי ניצבה 'יד אבשלום', אנדרטת הזיכרון לאבשלום פיינברג, בן חדרה וחבר אגודת ניל"י, שנהרג בידי בדווים במבואות רפיח בימי מלחמת העולם הראשונה. 

'יד אבשלום' פיינברג, 2007 (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה)

לימים, משנסלל גם כביש החוף (כביש 2), נדד תמרור 'מחצית הדרך' אל גשר נחל חדרה, עליו עובר הכביש. תחנת הכוח, שנבנתה בצדו, נשאה תחילה את השם 'תחנת מ"ד' – ראשי תיבות 'מחצית הדרך'. כאשר מת דוד שיפמן, חבר כנסת של 'הליכוד' וחבר מועצת המנהלים של חברת החשמל, נמצא לראשי התיבות הללו פירוש אחר: 'מאור דוד', אך לאחר רצח יצחק רבין הוחלף שוב השם והיום נקראת התחנה בשם 'אורות רבין' (על משקל 'אורות רבים').

הסתובבנו אפוא סביב סיבוב רעננה וסיימנו בחדרה. יותר מ-85 שנים חלפו-עברו על הסיבוב ועד עצם היום הזה שומרים כל יושבי הסביבה אמונים לכינויו הישן.

ג. סִיבוּב קַמְבָּ"שׁ

כביש יבנאל (כביש 767) – היורד מצומת כפר תבור, דרך בקעת יבנאל וצומת אלומות שבמזרחה, אל דרום הכינרת – כונה בשעתו בשם 'הכביש הצולל'. שם זה הוענק לו בעקבות תופעה יוצאת דופן: בקטע שאורכו פחות משבעה קילומטרים הוא חוצה שלוש פעמים את מפלס 'פני הים': ממערב לכניסה אל מושב סמדר הוא 'צולל' אל מתחת לו כחמישים מטר, שב ועולה מעל פני הים כ-400 מטר ממערב לצומת אלומות – ובדרך זו הוא מעיד על בקעת יבנאל, שאף היא 'שֶׁקַע' (במינוח הגאוגרפי: אזור שמתחת לפני הים, Depression בלועזית) – ומשחוצה הכביש את צומת אלומות וגולש במדרונו התלול של הר פּוֹרִיָּה – כ-500 מטר מן הצומת מזרחה, בצד בִּיתַּנְיָה עילית ('אוהל השומר הצעיר') – יורד הוא פעם נוספת ואחרונה אל מתחת למפלס פני הים.

ה'אוהל', המוצב בצד הכביש בגובה 0 – ממש 'על שפת הים' – מציין את מקומו לשעבר של מחנה האוהלים, אשר הוקם כאן בשנת 1920 ובו התארגנה לראשונה תנועת 'השומר הצעיר' בארץ ישראל. לימים, בשלהי 1922, הקימו חברי גרעין זה את קיבוץ בית אלפא – שבו פותחת רשימת 73 קיבוצי התנועה, החקוקה על גבי 'יריעות' הבטון שבתוך ה'אוהל'.  

אוהל הזיכרון לקיבוצי השומר הצעיר בביתניה עילית הוקם בשנת 1964 (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה)

כביש יבנאל התאפיין גם ב'פולקלור נהגים' גלילי מסורבל: על מעקות המגן שבשולי עיקוליו התלולים נרשמו שמותיהם של נהגים אשר ביש מזלם גרם להם במורד הכביש תאונות במכוניותיהם. כך, למשל, זכורות לי הכתובות 'סיבוב משה בן-שושן' או 'סיבוב דּוֹב אוֹכְמֶר (דליה)', ש'עיטרו' את הירידה ממושב שרונה לעבר יבנאל. על מעקה המגן שליד 'מצפה עמק הירדן', בצד אותו 'אוהל', נרשמה בזמנו, באותיות של קידוש לבנה, עצה טובה לאוחזים בהגה: 'סיבוב קמב"שׁ'. כל אחד מהנהגים הבין אז את ראשי תיבות, שמשמעם היה: סע כאן 'קילומטר בשעה', וכך תגיע לכינרת בשלום...

'פני הים' בצד 'אוהל השומר הצעיר', פעם אחרונה לפני הירידה אל הכינרת (מקור: מפה)

ומכאן ואילך ה'סיבובים' הם תוספת של ידידי דן גזית, איש קיבוץ גבולות.

ד. סיבוב חנה'לה 

'כביש הרעב' (כביש 241) נסלל לסירוגין בשלהי מלחמת העולם השנייה, בשנים 1946-1943, בעקבות תוואי דרך שחיברה את סביבות צומת גילת עם ח'אן יונס. מטרתו הייתה בראש ובראשונה לספק פרנסה לבדווים אשר גוועו ברעב עקב סדרת שנות עצירת גשמים. הבדווים נתפסו בעיני הבריטים כמין 'פרא אציל' (Noble Savage) – מונח שטבע לוֹרֶנְס 'איש ערב' בשעתו – ולפיכך לא עלה על הדעת להציע להם תמיכה כספית, פן ייעלבו חלילה. אלא שסלילת הכביש לא הושלמה (פתאום נגמרה הבצורת...), ובשלושה מקומות אפשר עדיין לראות את תשתית האבן ('סוֹלִינְג', מלשון sole, כלומר סוליה, תשתית הנעל) עם אבני השפה המקוריות של הכביש המנדטורי: בתחומי חורבת פטיש, סמוך לפארק אשכול ובחורבת מעון. אותה דרך רוחב ותיקה, שעל התוואי שלה נסלל הכביש, חיברה את הנקודה הקרובה ביותר לח'אן יונס בכביש באר שבע–עזה (כביש 25) עם מקורות מים בצידה: באר באפיקו של נחל פטיש (ליד אופקים), נביעות עין בְּשׂוֹר (עין שַׁלָּאלֶה ב'פארק אשכול') ובאר בחורבת מָעוֹן (בִּיר מַעִין). 

סלילת כביש הרעב (מקור: ויקיפדיה)

'כביש הרעב' ישר לכל אורכו, מלבד פיתול חזק אחד, סמוך לכניסה אל מושב מַסְלוּל, החובק את רגליה של התגבהות על דרכו. בראשה של זו נקבעה בשנת 1921 'נקודת טְרִיג' מס' 3 (Major 3) ברשת הטְרִיגוֹנוֹמֶטְרִית המודרנית הראשונה של ארץ ישראל. M3 היא אחד מקודקודי המשולש הראשון, המשמש מאז בסיס מדידתה של כל רשת המיפוי הארצית. הקרן הקיימת לישראל והמועצה האזורית 'מרחבים' הפכו את אבן ה'טריג' וסביבתה למצפה מעוצב ומוסבר. 

נקודת הטריג M3 מול המושב מסלול (מקור: מועצה אזורית מרחבים)

העיקול בכביש נולד בגלל בית קברות בדווי בראש אותה התגבהות – גבעה נישאה בודדת, הנצפית מכל עבר, אשר הכביש המנדטורי עקף אותה בשעתו בעיקול חד. בשנות השמונים חוּדש תוואי 'כביש הרעב' והעיקול התמתן מאוד, אך עד אז לא הצליחו הרבה כלי רכב 'לקחת את הסיבוב' וגלשו אל השדה הסמוך...

הגדילה לעשות חנה'לה מקיבוץ גבולות (גילוי נאות: קרובת משפחה שלי), אשר המכונית שבהּ נהגה התגלגלה יום אחד באותו עיקול כמה וכמה פעמים. פגיעת הראש החמורה שלה אמנם נרפאה כליל, אך זכר לדבר נותר בכינויו של אותו עיקול: סיבוב חנה'לה... 

ה. סיבוב המִסְפּוא'יְנִיק וסיבובי בַּבַּ"שׁ (בְּנֵי בְּלִי שֵׁם)

כביש מפלסים–כרם שלום (כביש 232) אף הוא בעל עיקולים ועלילות: בראשית מאי 1947 הוחל בהנחת צינור מים מקיבוץ ניר-עם דרומה, בגבול שבין שני שבטי בדווים. בסוף חודש יוני של אותה שנה, כשכבר חצה הקו את שני הערוצים (נחל מפלסים ונחל חַנּוּן), עלה על הקרקע קיבוץ סעד (תחילה אל 'גבעת בית הביטחון', הסמוכה לכפר עזה). מניחי הצינור – שתוכנן תחילה ישירות לעבר צומת בארי – היטו אותו לעבר הישוב החדש (היום עיקול ומעלה לעבר תחנת הדלק). לפיכך, כאשר נסלל הכביש בנתיב הצינור, כבר לא ניתן היה להמשיכו בקו ישר, שכן קיבוץ סעד עבר בינתיים מזרחה, אל מקומו הנוכחי. כך התחברו הסוללים אל כביש באר שבע–עזה (כביש 25), משכבר הימים, ליד הכיכר ושדה הכלניות הסמוך, ויצרו צומת נוסף.

בית הבטחון' של קיבוץ סעד משמש היום מוזיאון היסטורי 'מעוז מול עזה' (צילום: ד"ר אבישי טייכר; ויקיפדיה)

בדרך זו הגיע הכביש אל קיבוץ בארי, שמדרום לכניסה אליו קיים היום עיקולון – זכר לעקלתון הופך מכוניות במקורו – שנשא את הכינוי 'סיבוב הַמִּסְפּוֹא'יְנִיק'. האגדה (שטרם הופרכה) מספרת: כאשר הגיעו המודדים לסימון תוואי הכביש, הסתבר לאיש המספוא של בארי כי הכביש אמור להיסלל דרך חלקת המספוא שלו. בכעסו גירש הבחור את המודדים, והודיע להם כי מצדו, שייסעו מסביב, 'לחלקה שלי אף אחד לא ייכנס' – וכך היה! 

המשיכו הסוללים והגיעו לצומת גבולות, והנה מצאו דרך ישרה וכבושה, תחומה בין משוכות צברים, אשר הוליכה לעבר קיבוץ ניר יצחק. קטע ישר זה הוא חלק מן הדרך הבין-לאומית העתיקה ממצרים אל כנען, הפונה מצפון סיני לעבר שפלת יהודה ומקשרת במהלכה בין שני מקורות מים: בארות גִ'רָאדִי-חַ'רוּבֶּה בדרום-מערב, ועין הבְּשׂוֹר (שַלָּאלֶה) בצפון-מזרח. הכפר אֶ-שֻּׁעוּת (היום חוות צֶאֳלָה) הוקם סמוך לתוואי אותה דרך בעשור האחרון של המאה ה-19, ולימים נפלו בצדו ששת חללי הנגב הראשונים במלחמת העצמאות (חנוכה תש"ח / 9 בדצמבר 1947).

שמחו מהנדסי מע"ץ על החיסכון הגדול בעבודות תשתית, ניצלו את הדרך עד סופהּ, ורק שם פנו 'ימינה חזק', לעבר שער הקיבוץ... גם עיקול זה התמתן במשך השנים, אך זכרו מורגש היטב. 

כביש צאלים–רביבים (כביש 222) הוא 'כביש סרגל' למהדרין, כיוון שאין מכשולים בדרכו. אך יום אחד, בראשית שנות השישים, הונחו ארבעה צריפים צבאיים משני עבריו – כארבעה וחצי קילומטרים מקיבוץ צאלים – ומצריפים תמימים אלה התפתח הבסיס הצבאי הגדול 'צאלים' (שמו הרשמי הוא 'המרכז הלאומי לאימונים ביבשה', לשעבר באלי"ש). כביש 222, שעבר בתחומי הבסיס והיה לציר הרוחב העיקרי שלו, נסגר לתנועה אזרחית, והנוסעים בכביש נאלצו מכאן ואילך להקיף את הבסיס בקשת גדולה מצפון לו.

מילואימניקים בבסיס צאלים (מקור: הבלוג של יניב ברמן)