ארץ הקודש: פצועי הנחל, לא טוב, רחל שבוע, תכשיטים מהר הבית

א. העליונער הנודד

צילומים: יוחנן פלוטקין

המושבה יבנאל שבגליל התחתון שינתה את פניה, ובדור האחרון היא יותר 'עיר ברסלב שבגליל' מאשר מושבה חקלאית מימי העלייה הראשונה. סמוך לבית העלמין הישן של המושבה, הצופה על פני נוף גלילי קסום, נקבר (בשנת 2015) ראש העדה הברסלבית הרב אליעזר שלמה שיק, שעליו, על פועלו ועל חסידיו אפשר להרחיב עד אין קץ.

בין כך ובין כך, ליד אחוזת הקבר המגודרת נמצא רהיט העץ הזה – ספק ספסל ספק דוכן לימוד (שטענדער) – ועליו כתובת מוזרה: העליונער הנודד, שזו תערובת משונה של עברית ויידיש (עליון+ער).

האם זה קשור להתבודדות הברסלבית המפורסמת? פניתי לכמה ידידים הבקיאים במורשת ברסלב ושאלתי לפשר הדבר, וזו תשובת אחד מהם:

נדמה לי שזה סתם כיתוב שמאן דהוא משועמם כתב בדרכו לקברי צדיקים ובטיוליו ברחבי הארץ. בזמנו קראו לאותם אנשים בשם 'פצועי הנחל' ['נחל' הוא מכינוייו של רבי נחמן מברסלב]. בחורים ללא מסגרת, ובדרך כלל גם ללא בית, שמשאירים כך את חותמם בכל מקום שעוברים...

האם למי מן הקוראים יש פירוש אחר?

ב. זכור את השואה

ועוד תעלומה: ב'היכל אהרן', בית הכנסת המרכזי של נהריה, תלויה מודעה ממוסגרת, מוזרה ומעוררת מחשבות. היא חתומה על ידי 'יעקב', פלוני לא מזוהה שיש לו רק בקשה אחת:

צילום: א"נ

כל כך מנוגד ללהיט 'האמוני' המטופש: 'עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב'.

מתי נתלתה מודעה זו? מה עומד מאחוריה? על פי ניחוש שלי ולפי צורת הגופן במודעה – זה משנות החמישים. ושוב, אם יש מישהו מן הקוראים שיודע על כך דבר מה נשמח ללמוד.

דן לב ארי פתר את החידה (בתגובות), ובבירור נוסף נמצא הטור הזה שמאמת את הזיהוי של 'יעקב' וכן פוסט של הספרייה הלאומית בפייסבוק משנת 2020 (תודה לרפי מוזס).

ג. מוסדות 'רחל שבוע'

צילום: יוחנן פלוטקין

והנה תעלומה שנפתרה: שם משפחתה של רחל, רעייתו המפורסמת של התנא רבי עקיבא.

מאחורי 'חמוצי כרמל' והבסטות של השוק ברמלה קיים בית כנסת פעיל ובו כולל אברכים ושיעורי גמרא. הגוף או העמותה שמפעילים את בית הכנסת הזה נקראים 'מוסדות רחל שבוע', על שם רחל אשת רבי עקיבא, מנשים באוהל תבורך. 

ראויה רחל, אשת החיל, לכל הכתרים שקשרו בה דרשנים ומשוררים לאורך הדורות, אך שימו לב לשם משפחתה: רחל שבוע.

הו, תמימות קדושה!

כידוע מן האגדה התלמודית, רחל הייתה בתו של כלבא שבוע, ואם כך המסקנה המתבקשת היא ששם המשפחה שלה הוא שבוע... כמובן ש'שבוע' לא היה שם משפחת אביה, כמו ש'כלבא' לא היה שמו הפרטי. זה היה כינויו – כֶּלֶב שָׂבֵעַ.

בקובץ התנאי אבות דרבי נתן (פרק ו, משנה ג) הוסבר פשר הכינוי:

ולמה נקרא שמו כלבא שבוע, שכל הנכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא מביתו שָׂבֵעַ. וכשבא אספסיינוס קיסר להחריב את ירושלים, בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש. אמר להם כלבא שבוע: מפני מה אתם מחריבים את העיר הזאת, ואתם מבקשים כל הטוב הזה לשרוף באש? המתינו לי עד שאכנס ואראה מה יש לי בתוך הבית. הלך ומצא שיש לו מזון עשרים ושתים שנה סעודה לכל אחד ואחד מירושלים. מיד ציווה, גדשו ובררו וטחנו ורקדו ולשו ואפו והתקין מזון כ"ב שנה לכל אחד ואחד מירושלים. ולא השגיחו עליו...

ד. תכשיטים מהר הבית

צילומים: טובה הרצל

מי מאיתנו לא היה רוצה תכשיט מהר הבית? אולי תכשיט כמו 'ירושלים של זהב' שנתן רבי עקיבא לאשתו רחל, הזכורה לטוב מהסעיף הקודם?

ובכן, הדבר בהישג יד. בחנות בשם 'מוריה', שמשכנה ברחוב בית אל, ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים, מוכרים תכשיטים כאלה.

אני זקן מספיק כדי לזכור את התעלול השיווקי שפעם נפוץ בארץ ונמכר בעיקר לתיירים: שפופרות זכוכית קטנות של אוויר מארץ הקודש (לופֿט געשעפֿט כפשוטו). האם לפנינו צאצא מאותה משפחה מאושרת?

אם זה לא ישראבלוף (כפי שזה נדמה לי), זה מתחזה למעשה לא חוקי (למרות הפטנט הרשום).

מתברר שמדובר באבנים שנלקחו מסינון השפכים שבזמנו הוציאו עובדי הוואקף משטח הר הבית. האבנים עצמן אינן ממצא ארכאולוגי אלא רק היו 'בשטח' ולכן הן 'בעלות ערך היסטורי' (לדעת אנשי החנות). באבנים הללו שיבצו תכשיטים מתכשיטים שונים, והם שנמכרים בחנות, והמאמין יאמין.

זה מה שכתוב באתר של החנות:

סיפורי רחובות: רבי עקיבא, איש אשכולות, בנימיני, אפרים קישון

א. רבי עקיבא איש צנוע

צילום: איתמר לויתן

בנתניה יש רחוב על שם רבי עקיבא. ההסבר בשלט הרחוב משונה ביותר.

רבי עקיבא היה בוודאי אחת הדמויות החשובות בתולדות ישראל, וכנאמר בשלט גם היה בלי ספק 'מגדולי הַתַּנָּאִים'. זה בערך הדבר הנכון היחיד בשלט.

אכן, הוא היה מגדולי החכמים של מה שנקרא בספרות המחקר 'הדור השלישי' של התנאים (חכמי המשנה), אך לא היה 'ראש' הדור השלישי, מסיבה פשוטה – לא היה תואר כזה וממילא גם איש לא בחר בו להיות כזה.

ככל הידוע לנו, רבי עקיבא נולד במאה הראשונה לספירה ומת – יותר נכון נהרג – בשנת 132 (אולי שנה או שנתיים אחר כך), כחלק מדיכוי מרד בר כוכבא בידי הרומאים. לרבי עקיבא חלק חשוב, אם לא מרכזי, בעיצוב דמותה של ההלכה לאחר חורבן בית המקדש השני, ושיטתו הפרשנית נמצאת בלבה של המשנה שבידינו, אך הוא לא ייסד שיטה בעריכת המשנה, שכן זו נערכה ונחתמה כשמונים או תשעים שנה אחר מותו, בערך בשנת 220, בדורם של רבי יהודה הנשיא ותלמידיו.

ב. אנשי אשכולות

צילום: איתמר לויתן

בחיפה, בכרמל המערבי, יש רחוב ושמו אשכולות. השלט אינו מנוקד ולפיכך העיון בו הוא הזדמנות טובה לתיקון שגיאה נפוצה. לא איש אֶשְׁכּוֹלוֹת (ובטח לא אשכוליות 😊) כי אם איש אַשְׁכּוֹלוֹת, וליתר דיוק איש הָאַשְׁכּוֹלוֹת.

ביטוי זה יוחד ללמדנים מופלגים, ידענים ובקיאים, למשל הַתַּנָּאִים יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, שעליהם נאמר 'משמתו יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, בטלו האשכולות' (משנה סוטה, ט, ט). 'מאי אשכולות?' שאלו חכמי התלמוד (מסכת סוטה מז ע"ב), וענו במדרש עממי: 'איש שהכל בו'. הדימוי המוחשי הוא כמובן אשכול ענבים, אך כבר העירו גדולים כי בעצם זהו תרגום עברי לביטוי היווני אַסְכּוֹלָה (בית ספר או בית מדרש). 

וכיוון שאנו עוסקים כאן גם בזוטי דברים, נציין שהעתקת הפסוק המצוטט בשלט קצת שגויה. במקור שבספר בראשית נכתב 'הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים' (ולא 'אשכולותיה' כבשלט, וממילא גם התעתיק צריך להיות Ashkelot). 

ג. בנימיני או בינימיני?

צילומים: דוד שי

צבי בנימיני היה ראש המועצה הראשון של רמת השרון (בשנים 1955-1949), ואך טבעי הוא שייקרא בעירו רחוב על שמו. מה חבל ששם המשפחה נכתב בשגיאה קשה ומביכה.

אין כזה דבר בינימין או בינימיני, יש רק בנימין או בנימיני (הסבר על טיבו ומקורותיו של שם זה, ראו כאן).

ד. 'נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם': מנחל קישון לאפרים קישון

אפרים קישון, פרטאצ'יה אהובתי, ספרית מעריב, 1976 (איור: דוש)

זה נשמע כמו הומורסקה שכתב אפרים קישון (2005-1924), אבל לא – אלה החיים בפרטאצ'יה לנד.

היֹה היה בשכונת פלורנטין, בדרום תל אביב, רחוב ותיק ושמו הקישון, רחוב שנמתח במקביל לרחוב הרצל. השם ניתן, כמובן, לכבודו של נחל קישון, הנזכר כבר בתנ"ך כמקום טביעתן של מרכבות סיסרא ('נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן', שופטים, ה 21) ושחיטתם של נביאי הבעל ('וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם', מלכים א, יח 40). ואכן, בסביבה יש רחובות הנושאים שמות של אזורים גאוגרפיים סמוכים, כמו עמק יזרעאל (ששמו הוחלף בשנת 1994 ועתה נושא את שמו של הרב יצחק ידידיה פרנקל), כפר גלעדי או זבולון (השבט ששכן לאורך מישור החוף הצפוני).

מה היה רע בשם הישן? מאומה לא. אבל עיריית תל אביב חיפשה דרך נאותה להנציח את זכרו של הסטיריקן הדגול אפרים קישון, שהלך לעולמו בינואר 2005.

תחילה הקצו לכבודו רחוב קטן בצפון תל אביב, אך ככל הנראה בני משפחתו סירבו לכך ודרשו ששמו יונצח במקום מרכזי יותר. בהברקה שמתאימה לארבינקא – גיבורו התחמן של קישון, שבקי ברזי הבירוקרטיה העירונית – הוחלט בשנת 2020 להפוך את רחוב הקישון לרחוב אפרים קישון, ובני המשפחה הסכימו לכך.

גם וגם (צילום: עמי זהבי)

הבעיה היא, כרגיל, שלא כולם שמעו על זה. וכך, ברחוב עצמו עדיין אפשר לראות את שני סוגי השלטים, שלא לדבר על מפות גוגל וּוייז.

מפות גוגל

מִשׁוּט בארץ: מעורב ישראלי, ואהבת לרעך, אתא, פתוח או סגור, אגו או ענווה, אגף מחשבה

א. מעורב ישראלי

על קירות תחנת אוטובוס בצומת חטיבה שבע (לטרון) אפשר למצוא את כל מה שטוב ורע פה...

צילום: יריב שיזף

ב. גאווה מקומית

התנא רבי עקיבא גר בבני ברק (כזכור מההגדה של פסח), אבל כנראה גם בלוֹד, ולכל הפחות שהה בה תקופה מסוימת, כך עולה ממסורת תלמודית אחת (בבלי ראש השנה, כא ע"ב). אין פלא אפוא שהעיר לוד תתכבד בו ותקרא לאחד מרחובותיה על שמו.

באחד הבניינים שברחוב רבי עקיבא בלוד לקחו את זה עוד צעד אחד קדימה, ושרטטו כתובת יפה על חזית הבית: 

ואהבת לרעך כמוך זה הכלל, ולודאי אמר אותו

צילום: איל דוידסון

הצירוף הנשגב 'ואהבת לרעך כמוך' – שאנו כה מתקשים לקיימו בחיי היום יום – נאמר בספר ויקרא, יט 18: 'לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'. 

ורבי עקיבא קבע כי לא מדובר בסתם מילים אלא במצוות עשה: 'זהו כלל גדול בתורה' (ירושלמי נדרים, פרק ט, הלכה ד).

'וְלוֹדָאִי אמר אותו', הוסיפו דיירי הבניין. אכן גאווה מקומית.

ג. האתא האחרונה

חנות אתא ברמתיים, בערך 1940 (ויקימדיה)

לקוראי עונ"ש הוותיקים לא צריך לספר מה הייתה חברת הטקסטיל אתא (אריגים תוצרת ארצנו). החנויות הללו נעלמו מנוף הארץ כבר לפני עשרות שנים, אבל ברחוב סוקולוב 27 בהרצליה נותר כנראה הסימן האחרון לקיומן.

פועלים שבאו להסיר את השילוט הקודם מצאו מתחתיו שילוט עוד יותר קודם, ששרד במצב מושלם... היסטוריה ונוסטלגיה.

סניף אתא בהרצליה שניהל האדון כהן נפתח בשנות החמישים.

צילום: איתמר לויתן

ד. תל שוכה: פתוח או סגור?

ההלך, כי תרד דרומה, לעמק האלה וסביבתו, כדי לטייל בחוצות תל שוכה הפופולרי והצבעוני (המקום מוכר יותר בשמו העממי 'גבעת התורמוסים'), תפגוש בדרכך לאתר שני שלטים, שניהם של קק"ל.

השלט האחד, 'כניסה', מזמין את הבאים פנימה ללא שום מגבלות; השני, מתריע ומזהיר באופן קטגורי שהכניסה אסורה בגלל בורות הפזורים בשטח.

מותר לפתוח, מותר לסגור (בטח אם יש סכנת נפשות), אבל מה עם עקביות?

צילום: תהלה פרידמן

כנראה שהשלט האוסר על הכניסה ישן יותר, ושמא כוונתו שהכניסה מכיוון מסוים אסורה. 

חבל שדווקא בדברים מפחידים כאלה יש אי בהירות. מכל מקום, למטיילים במקום מומלץ ללכת בעקבות השלט המתיר את הכניסה וליהנות מן הפריחה הססגונית.

ה. אגו או ענווה, זאת השאלה

צילום: פיני גורליק

'גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים'...

ברחוב הגליל 27 בטבריה נמצאות שתי החנויות הללו זו ליד זו. 

במה תבחרו? אגו או ענווה.

ו. אגף מחשבה

צילום: חיים (חגי) פיק

מתברר שיש דבר כזה בצה"ל...

צולם בבית החולים איכילוב בתל אביב.

הספרות והחיים: חסד ספרדי, דגים קדושים ודוֹד גיבור

א. חסד מצונזר

הרומן חסד ספרדי של אברהם ב. יהושע, שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד / הספרייה החדשה בשנת 2011, מבוסס על תמונה שרואה גיבור הסיפור על קיר חדרו בבית מלון בספרד. בתמונה רואים אישה צעירה חלוצת שד מניקה איש מבוגר שידיו כפותות.

לכאורה זו תמונה ארוטית, אולי מסוגת הסאדו-מאזו, אך מי שיקרא בספר יבין מיד כי אין בתמונה הזו שום דבר סקסואלי, אלא רק חמלה וחסד. מדובר באישה שזה עתה ילדה, שמבקרת בבית הסוהר את אביה שנידון לעונש מוות ברעב. האב הוא אסיר כפות, חסר ישע וּמְזֶה רעב, ובתו מזינה אותו בחלב שבשדיה לבל יגווע. אין זה גילוי עריות, אלא הצלת אדם ממוות. 

התמונה שבחר יהושע לעטיפת ספרו היא מן המאה ה-17, פרי מכחולו של צייר ספרדי ושמו מאטיאס מיפוחל:

מדובר במוטיב ספרותי ודתי עתיק, שמכונה 'חסד רומי' (Roman Charity), שצויר עשרות פעמים על ידי גדולי הציירים באירופה. אומנם, הסיפור הרומי המקורי, כנראה מהמאה הראשונה לספירה, דיבר על בת המבקרת את אמה שכלואה בבית הסוהר. כיוון שאסור למבקרים להביא עמם אוכל, מחליטה הבת להניק את האם. מעשה זה נחשב לביטוי נעלה במיוחד של כיבוד אב ואם, ובתמורה למסירותה של הבת שוחררה האם מכלאה. בתקופת הרנסנס, כנראה בהשפעת תפיסת 'החסד' הנוצרית, הוחלפה דמות האם בדמות האב, שנגזר עליו דין מוות ברעב.

הנה כמה דוגמאות. בכולן נראה הפחד של הבת מפני הסוהרים שיכולים לגלות אותה:

פיטר פול רובנס, 1612

יאן יאנסנס, 1625-1620

דירק ואן בבורן, 1623

פיטר ואן מול, 1640

יאיר פז, שביקש לשאול את הספר מהספרייה הציבורית באפרת (גוש עציון), הופתע לגלות שעטיפת הספר עברה 'שיפוץ'. הצנזורים מטעם עצמם של הספרייה החליטו כי אין זה ראוי להציג ספר עם כריכה כזו. חזה נשי חשוף – לא אצלנו...
הנה התוצאה, שהיא חסרת כל מובן או קשר לסיפור עצמו:

הבעיה אינה רק בצנזורה האינפנטילית והגסה, אלא בכך שהתמונה, במקרה זה, היא גם לבו של הספר ומניעה את עלילתו. 
'העניין המהותי הוא', כתב לי יאיר, 'שהציור המקורי קשור לתזה המרכזית של כל הספר, ומכאן ההחמצה. נכון שיש קוראים שזכותם לא להיחשף לתמונות "לא צנועות", אבל בדיוק במקרים מסוג זה צריך למצוא פתרון יצירתי שיהיה נכון לכל הצדדים'. 
ואני אומר: קשה לכם? תתמודדו!

ב. הדגים של רבי עקיבא

ברחוב רבי עקיבא בבני ברק יש חנות דגים ושמה המתבקש, לכאורה, הוא 'דגי רבי עקיבא' – הדגים והרחוב.

צילום: אבי במברגר

'אם כך אתה סבור', כתב לי עו"ד אבי במברגר, 'אינך אלא ליטוואק קשה עורף. לי פשוט שהשם בא על פי המסופר בתלמוד הבבלי (ברכות, סא ע"ב):

תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. 

אמר ליה: עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות? 

אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. 

אמר להם: מפני מה אתם בורחים? 

אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. 

אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? 

אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה אלא טפש אתה. ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו – על אחת כמה וכמה. 

אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה 'כי הוא חייך ואורך ימיך' (דברים, ל 20), כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה.

ונראה לי שהחנות היא על שם הדגים הקדושים הללו...'

ג. אשר על המשמרת

שנים רבות סבלו היישובים של המועצה האזורית מטה אשר, שבגליל המערבי, ממכת גניבות ברפתות, עד שבשנת 1997 הוקם 'מוקד אשר', שביקש לתת מענה אבטחתי למצוקה זו. השנים עברו והמוקד התפתח והיה לחברה כלכלית ועסקית שמציעה שירותים מגוונים.

ואיך כל זה קשור אלינו?

יוחאי דביר, שנפש בחוף בֶּצֶת, שם לב לסלוגן הנחמד והדו-משמעי שבחרו להם אנשי המוקד: 'אשר על המשמרת', שכמובן מתכתב גם עם המועצה האזורית אשר וגם עם 'שנה טובה', שירו הנודע של לוין קיפניס (עליו כתב אליהו הכהן כאן).

דבר לילדים, יא, גיליון 22, עמ' 339 (15 בספטמבר 1941; כ"ג באלול תש"א)

'על ענפי שיטה', על הזמן שלא ישוב ועל 'רבי עקיבא ראש הישיבה'

ב-23 בספטמבר חל יום הולדתו ה-89 של המשורר האהוב נתן יונתן. הרשימה מוקדשת לזכרו.

נתן יונתן (2004-1923)

א. 'על ענפי שיטה': שירו של נתן יונתן

שירו של נתן יונתן 'על ענפי שיטה' נדפס לראשונה ב-14 באוקטובר 1948, כששמו של המשורר היה עדיין נתן קליין והוא אז חבר קיבוץ שריד. המילים והתווים ('למנגינה רוסית'), נדפסו בכתב העת של השומר הצעיר, בשער – בטאון החטיבה הצעירה, גליון 15, עמוד 8.

 נתן יונתן סיפר בשירו על כיתת חיילים היוצאת עם שחר לשדה הקרב ושמה של הנערה האהובה יָעֵל נישא על שפתותיהם של הלוחמים. זהו שיר מקורי לגמרי, שכן נתן יונתן לא תרגם את השיר מרוסית ולוּ מן הסיבה הפשוטה שתתברר בהמשך, שאין כלל שיר ברוסית אלא רק מנגינה.

שירו של נתן יונתן נכלל לראשונה בספרו שירי עפר ורוח: לבני הנעורים, שנדפס בשנת 1965 (ספרית פועלים, עמ' 70), בשינוי אחד קטן בבית האחרון. במקום 'אז לשדות הקרב צעדה כתה', החליט המשורר להפוך את הנוסח לפחות 'קרבי', ושינה ל'אל מרחב שדות צעדה כתה'.

הנה הביצוע המוכר של 'האחים והאחיות' משנת 1974 (השיר נכלל בתקליט חופים - שירי נתן יונתן, שיצא בשנת 1975). בקליפ שלפנינו שולב הביצוע המקורי (מהתכנית 'שרתי לך ארצי') עם ביצוע מחודש שהוקלט ב'צוותא'. הסולנית היא ורדה שגיא:

האלבום 'על ענפי שיטה' (הד ארצי, 1982)

ב. 'הזמן שלא ישוב': הוואלס הארמני

 Nevozvratnoe Vremya – התקליט נדפס כנראה בסנקט פטרבורג בשנת 1901

על פי המדבקה - התקליט נדפס בפריס (1900) ובסנט-לואיס, ארה"ב (1904)

כפי שראינו הלחן של השיר מוגדר 'מנגינה רוסית', אך מתברר כי לא מדובר בסתם מנגינה רוסית אלא בוואלס ארמני... כלומר המנגינה יכולה בהחלט להיות רוסית, אבל היא מתחזה להיות 'וואלס ארמני'.

החיפושים אחר ביצוע של השיר עם מילים ברוסית העלו עד כה חרס, ומה שעלה בידי צוות המחפשים (הלא המה: אורי יעקובוביץ', גרימי גלעד ואלכס נקריאקוב) הם התקליטים שצילומם מובא למעלה והוואלס הארמני שמנגינתו מובאת למטה.

ברוסית נקרא הוואלס Невозвратное Время, שפירושו: הזמן שלא ישוב. המנגינה, או העיבוד, מיוחסת לפלוני ושמו א' רוזנברג (ובמקום אחר לא' רזניק, ואולי מדובר באותו אדם), שעליו לא ידוע מאומה (ושמא גם הוא יהודי?).

כאמור, המלחין לא חייב היה להיות ארמני או לגור בארמניה. הוא יכול היה גם לשבת ברוסיה ולכתוב את מה שנדמה היה לו כמוסיקה ארמנית.

הנה זה:




ג. 'רבי עקיבא': הגרסה החרדית ביידיש ובעברית

יום טוב עהרליך (1990-1914)

בפרקים קודמים (כאן וגם כאן) כבר עסקנו בשיריו המיוחדים של ר' יום טוב עהרליך, מוסיקאי חסיד קָרְלין, שחיבר שירים חסידיים רבים, בעיקר ביידיש, והתאימם במודע לניגונים רוסיים פופולריים.

עהרליך לא הכיר כמובן את שירו של נתן יונתן, אך הכיר היטב את הוואלס הארמני 'הזמן שלא ישוב'. וכשם שנתן יונתן הדביק לניגון מילים מעולמו, כן עשה גם עהרליך שהתאים לניגון מילים חדשות ביידיש. שירו של עהרליך נקרא 'רבי עקיבא'.

הנה יום טוב עהרליך בעצמו שר את 'רבי עקיבא'. השיר ארוך מאוד ונמשך כשמונה דקות!



כזכור מפרקים קודמים, שיריו של עהרליך חודשו ועובדו – ביידיש ובתרגום לעברית – על ידי הזמר החסידי אברהם פריד, בתקליטוריו 'ייִדישע אוצרות' (ביידיש) ו'אוצרות יהודיים' (בעברית).

הנה פריד שר את 'רבי עקיבא' בעברית (התרגום הוא של חסיד חב"ד מנדל קפלן, ומי שרוצה לקבל את התמליל מוזמן לפנות אליי באופן אישי). ושוב, מדובר בשיר ארוך מאוד מאוד. ראו הוזהרתם!



שיריו של עהרליך זכו לאחרונה גם לגרסה שלישית. זו הפעם על ידי ירמיה דָמֶן, זמר הבית של חסידות בֶּלז, שעליו נכתב בוויקיפדיה כי 'הוא מקפיד לא לעשות שימוש בשירים שחוברו על ידי לא יהודים'...

התקליטור של דָמֶן, שראה אור בחודש יולי 2011, נקרא 'ערליכע ניגונים', רמז לא רק לשמו של מחבר השירים יום-טוב עהרליך אלא גם לתרגום השם ליידיש: ניגונים כשרים או יראיים.

דמן אמנם שר את 'רבי עקיבא' ביידיש, אבל הנוסח המקורי של עהרליך עבר כאן שיפוץ, טיהור וגיור כהלכה. מה שהיה טוב דיו לעהרליך – חסיד קנאי מן הסוג הישן – כבר אינו 'חניוקי' מספיק לצדיקי דורנו מבֶּלז, שמהדרים ומחמירים על עצמם בשבעים חומרות.

הנה השיר בגרסת דמן (יידיש במבטא גליצאי כראוי לחסיד בלז):



י"ל, שהפנה את תשומת לבי לגלגולו של שיר זה, כתב לי כך:

תוך כדי שמיעה אני מגלה להפתעתי (ולצחוקי) שהקובץ עבר 'גיור כהלכה'. 

עהרליך שר: 'און די מיידל, פיין און אַיידל, אויפן האַרצ'ן אַזוי שווער' (וה'מיידלע' נאה ועדינה, כל כך כבד על הלב). 'פיין און אַיידל' זה בסך הכל מילים עדינות, אבל גם את זה ירמיה דמן לא יכול לשיר, לכן הוא תיקן 'און די טאָכטער, אויכעט ער, אויפן הארצ'ן אזוי שווער', כלומר 'הבת'.

בשורה הבאה עהרליך שר: 'און גאָט דערעהרט זיין געוויין, און ער פילט ביים מיידל חן' (ה' שומע את בכיו, והוא מוצא חן בעיני הנערה). אבל לירמיה דמן כמובן אסור לשיר שפלוני מצא חן בעיני פלונית, ולכן הוא מתקן: 'און גאָט דערעהרט זיין געוויַין, א שידוך זייער שיַין'.

וזאת עולה על כולנה.

כשעהרליך מתאר את הקטע (המרגש, באמת) בו מגיע רבי עקיבא בהסתר לביתו ומציץ מהחלון, הוא שר: 'און זיין וויבל / ווי אַ טייבל / פרעמדע וועש וואָשט נעכט און טעג" (ואשתו, שהיא כמו יונה, מכבסת מלבושיהם של זרים יומם ולילה)'. וירמיה דמן מתקן: "און זיין בני בית / מלא חיות / פרעמדע וועש וכו'.

גם בהמשך הוא מתקן 'וייב' במקום 'וייבל', משום ש'וויבל' עשוי להשמע ככינוי חיבה. והרי כידוע לנו ר' עקיבא היה חסידישער ייד, ולא חיבב את אשתו חלילה...

והנה עוד כמה משינויי הנוסח:

עהרליך: און ער געפינט ביים מיידל חן

דמן: א שידוך זייער שיין

והשיא הוא הפיכתו של התנא רבי עקיבא לראש ישיבה, רק כדי לא להזכיר את אהבתו לאשתו...

עהרליך: האט רבי עקיבא, זיין פרוי דער ליבער

דמן: האט ר' עקיבא, דער ראש ישיבה

(תודה מקרב לב לאחים י"ל, יהושע מונדשיין, גרימי גלעד, אורי יעקובוביץ', אלכס נקריאקוב וגדעון טיקוצקי)