סיפורי רחובות: רבי עקיבא, איש אשכולות, בנימיני, אפרים קישון

א. רבי עקיבא איש צנוע

צילום: איתמר לויתן

בנתניה יש רחוב על שם רבי עקיבא. ההסבר בשלט הרחוב משונה ביותר.

רבי עקיבא היה בוודאי אחת הדמויות החשובות בתולדות ישראל, וכנאמר בשלט גם היה בלי ספק 'מגדולי הַתַּנָּאִים'. זה בערך הדבר הנכון היחיד בשלט.

אכן, הוא היה מגדולי החכמים של מה שנקרא בספרות המחקר 'הדור השלישי' של התנאים (חכמי המשנה), אך לא היה 'ראש' הדור השלישי, מסיבה פשוטה – לא היה תואר כזה וממילא גם איש לא בחר בו להיות כזה.

ככל הידוע לנו, רבי עקיבא נולד במאה הראשונה לספירה ומת – יותר נכון נהרג – בשנת 132 (אולי שנה או שנתיים אחר כך), כחלק מדיכוי מרד בר כוכבא בידי הרומאים. לרבי עקיבא חלק חשוב, אם לא מרכזי, בעיצוב דמותה של ההלכה לאחר חורבן בית המקדש השני, ושיטתו הפרשנית נמצאת בלבה של המשנה שבידינו, אך הוא לא ייסד שיטה בעריכת המשנה, שכן זו נערכה ונחתמה כשמונים או תשעים שנה אחר מותו, בערך בשנת 220, בדורם של רבי יהודה הנשיא ותלמידיו.

ב. אנשי אשכולות

צילום: איתמר לויתן

בחיפה, בכרמל המערבי, יש רחוב ושמו אשכולות. השלט אינו מנוקד ולפיכך העיון בו הוא הזדמנות טובה לתיקון שגיאה נפוצה. לא איש אֶשְׁכּוֹלוֹת (ובטח לא אשכוליות 😊) כי אם איש אַשְׁכּוֹלוֹת, וליתר דיוק איש הָאַשְׁכּוֹלוֹת.

ביטוי זה יוחד ללמדנים מופלגים, ידענים ובקיאים, למשל הַתַּנָּאִים יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, שעליהם נאמר 'משמתו יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, בטלו האשכולות' (משנה סוטה, ט, ט). 'מאי אשכולות?' שאלו חכמי התלמוד (מסכת סוטה מז ע"ב), וענו במדרש עממי: 'איש שהכל בו'. הדימוי המוחשי הוא כמובן אשכול ענבים, אך כבר העירו גדולים כי בעצם זהו תרגום עברי לביטוי היווני אַסְכּוֹלָה (בית ספר או בית מדרש). 

וכיוון שאנו עוסקים כאן גם בזוטי דברים, נציין שהעתקת הפסוק המצוטט בשלט קצת שגויה. במקור שבספר בראשית נכתב 'הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים' (ולא 'אשכולותיה' כבשלט, וממילא גם התעתיק צריך להיות Ashkelot). 

ג. בנימיני או בינימיני?

צילומים: דוד שי

צבי בנימיני היה ראש המועצה הראשון של רמת השרון (בשנים 1955-1949), ואך טבעי הוא שייקרא בעירו רחוב על שמו. מה חבל ששם המשפחה נכתב בשגיאה קשה ומביכה.

אין כזה דבר בינימין או בינימיני, יש רק בנימין או בנימיני (הסבר על טיבו ומקורותיו של שם זה, ראו כאן).

ד. 'נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם': מנחל קישון לאפרים קישון

אפרים קישון, פרטאצ'יה אהובתי, ספרית מעריב, 1976 (איור: דוש)

זה נשמע כמו הומורסקה שכתב אפרים קישון (2005-1924), אבל לא – אלה החיים בפרטאצ'יה לנד.

היֹה היה בשכונת פלורנטין, בדרום תל אביב, רחוב ותיק ושמו הקישון, רחוב שנמתח במקביל לרחוב הרצל. השם ניתן, כמובן, לכבודו של נחל קישון, הנזכר כבר בתנ"ך כמקום טביעתן של מרכבות סיסרא ('נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן', שופטים, ה 21) ושחיטתם של נביאי הבעל ('וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם', מלכים א, יח 40). ואכן, בסביבה יש רחובות הנושאים שמות של אזורים גאוגרפיים סמוכים, כמו עמק יזרעאל (ששמו הוחלף בשנת 1994 ועתה נושא את שמו של הרב יצחק ידידיה פרנקל), כפר גלעדי או זבולון (השבט ששכן לאורך מישור החוף הצפוני).

מה היה רע בשם הישן? מאומה לא. אבל עיריית תל אביב חיפשה דרך נאותה להנציח את זכרו של הסטיריקן הדגול אפרים קישון, שהלך לעולמו בינואר 2005.

תחילה הקצו לכבודו רחוב קטן בצפון תל אביב, אך ככל הנראה בני משפחתו סירבו לכך ודרשו ששמו יונצח במקום מרכזי יותר. בהברקה שמתאימה לארבינקא – גיבורו התחמן של קישון, שבקי ברזי הבירוקרטיה העירונית – הוחלט בשנת 2020 להפוך את רחוב הקישון לרחוב אפרים קישון, ובני המשפחה הסכימו לכך.

גם וגם (צילום: עמי זהבי)

הבעיה היא, כרגיל, שלא כולם שמעו על זה. וכך, ברחוב עצמו עדיין אפשר לראות את שני סוגי השלטים, שלא לדבר על מפות גוגל וּוייז.

מפות גוגל

סיפורי רחובות: דרישת שלום מ'אמא שלום'

צילום: ברוך גיאן

בשכונת עין כרם בירושלים יש רחוב עם שם מיוחד במינו: אמא שלום.

זה יכול היה להישמע כסיסמה נפלאה שמתאימה ממש לימינו אלה, אבל האמת היא שמדובר כאן ב'אמא שלום' ולא ב'אמא, שלום!'.

אימא (ולא אמא) שלום חיה במאה השנייה לספירה. היא הייתה בתו של רבן שמעון בן גמליאל הזקן ואחותו של ממלא מקומו, רבן גמליאל דְּיַבְנֶה. כבת למשפחה מיוחסת היא נישאה לרבי אליעזר בן הורקנוס, תלמידו של יוחנן בן זכאי ומגדולי התנאים, הלא הם חכמי המשנה. בתלמוד השתמרו סיפורים רבים עליה, שכן שימשה מעין 'מתווכת' בין אחיה הנשיא, לבין בעלה חם המזג והקנאי.

על פי הסיפור המפורסם 'תנורו של עכנאי' (מסכת בבא מציעא, נט ע"ב), שבו הגיע לשיא המתח בין שני הגיסים על רקע ויכוח על סמכותם של חכמים לפסוק הלכה על בסיס רוב ומיעוט, החרים רבן גמליאל את רבי אליעזר. הגמרא מספרת כי לאחר שנודה רבי אליעזר הקפידה אשתו, אימא שלום, שלא ייפול על פניו בתפילת 'תחנון', משום שבכך יגרום אסון:

אימא שלום דביתהו דר"א אחתיה דר"ג הואי. מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לר"א למיפל על אפיה. [אימא שלום הייתה אישתו של רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל. מאותו אירוע ואילך לא הניחה לרבי אליעזר ליפול על אפיו]. ההוא יומא, ריש ירחא הוה ואיחלף לה בין מלא לחסר [אותו יום, ראש חודש היה, והתחלף לה חודש מלא בחודש חסר]. איכא דאמרי: אתא עניא וקאי אבבא אפיקא ליה ריפתא [יש אומרים: בא עני לפתח הבית והוציאה לו פת לחם]. אשכחתיה דנפל על אנפיה, אמרה ליה: 'קום קטלית לאחי' [מצאה אותו נופל על אפיו. אמרה לו: קום, הרגת את אחי]. אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב [בינתיים יצא קול שופר מביתו של רבן גמליאל שמת]. אמר לה: 'מנא ידעת' [מניין ידעת?], אמרה ליה: 'כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים, חוץ משערי אונאה'. 

ועל הביטוי 'חוץ משערי אונאה' פירש רש"י: 'לפי שצער הלב היא וקרוב להוריד דמעות'.

בספרה היפה הפרדס של עקיבא (כנרת, זמורה-ביתן 2012), שילבה יוכי ברנדס, מטבע העניין, את דמותה של אמא שלום בעלילת הסיפור. הנה כך היא מתארת את האירוע הדרמטי של נפילת האפיים של בעלה רבי אליעזר, שהביאה למות אחיה רבן גמליאל (עמ' 270-269):

בסיפור אחר המופיע בתלמוד הבבלי (נדרים, כ, ע"א-ע"ב) כתוב כך:

שאלו את אימא שלום: מפני מה בנייך יפיפין ביותר?

אמרה להן: [בעלי] אינו מספר [מקיים יחסי אישות] עמי, לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה, אלא בחצות הלילה. וכשהוא מספר, מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד. ואמרתי לו: מה טעם? ואמר לי: כדי שלא אתן את עיניי באשה אחרת.

מה פשר השם 'אימא'? כנראה שזהו תואר כבוד לאישה מכובדת, שכן ידועים לנו כמה מחכמי המשנה ששמם היה 'אבא' (אבא שאול, אבא חלקיה ועוד), ואם כך כנראה ששמה האמיתי היה 'שלום', שהוא שם הקרוב לשמות אחרים של נשים כמו 'שלומית' או 'שלומציון'. בתלמוד נזכרת עוד 'אימא' כזו, זוהי 'אימא מרים', שהייתה אמו של... 'אבא שאול' (כתובות, פז ע"א).

מטבע הדברים, דמותה של אימא שלום קוסמת לנשים דתיות פמיניסטיות. 

במרשתת מצאתי שיר שכתבה חוה פנחס-כהן:

בלכתנו אחר המיטות

כַּאֲשֶׁר תַּעֲמֹד אִמִָּא שָׁלוֹם,* הָאִשָּׁה הָאַחַת הַגְּדוֹלָה לְמַרְאֶה

בְּצַד הַדֶּרֶךְ. בְּשַׁעַר הַגַּיְא אוֹ לְיַד הַקַּסְטֶל תַּחַת אֹרֶן קָנָרִי

וְתִבְכֶּה לְמַעֲנֵנוּ כְּמוֹ עֲרָבָה תִּבְכֶּה לְמַעֲנֵנוּ כָּל רֶגַע וְכָל שָׁעָה וְכָל

הַיְמָמָה. תִּבְכֶּה כְּשֶׁנִּזְרַע וְתִבְכֶּה כְּשֶׁנִּקְצֹר וְתִבְכֶּה בְּלֶכְתֵּנוּ

קָשִׁים מִבַּחוּץ וּפְרִיכִים כְּמוֹ בָּצֵק בָּעֲצָמוֹת, בְּלֶכְתֵּנוּ אַחַר הַמִּטּוֹת

הִיא תִּבְכֶּה מִתּוֹכָהּ בִּישִׁיבָה מִזְרָחִית וּבִילָלָה מִזְרָחִית מְסֻלְסֶלֶת

שֶׁתִּמְשֹׁךְ מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה אֶל גְּרוֹנָהּ בְּשָׁעָה שֶׁל דִּמְדּוּמִים בִּדְמָמָה

בְּדִמְדּוּמִים בְּדִמְדּוּמֵי דִּים וּבַחֲשֵׁכָה וּבְדִמְ דִּמְעוֹתֶיהָ וְיָבוֹאוּ

הַדְּמָעוֹת בְּטִפּוֹת הַשְּׂרָף שֶׁל הָאֹרֶן כָּבֵד דָּבִיק וְחָרִיף וָזָר

(מַה זָּר לָאַלּוֹן וְלָאֵלָה לָאֶשְׁחָר וְלַתָּמָר) וְיִהְיוּ לְנַהֲרוֹת הָאָרֶץ

מְלוּחִים כִּדְמָעוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְווֹת מֵהֶם אֶלָּא לִרְאוֹתָם

זוֹרְמִים בִּכְבֵדוּת מִקַּו הַפָּרָשָׁה

לִשְׁנֵי הַיָּמִים

זֶה שֶׁל אֶתְמוֹל וְזֶה שֶׁל מָחָר

שֶׁתִּבְכֶּה עָלֵינוּ שֶׁקּוֹלַאז' חַיֵּינוּ טְלָאִים שֶׁל אֵבֶל (וְאֵין עוֹד

כֹּחַ, אֵין עוֹד) וִילָדִים שֶׁנּוֹלָדִים לָנוּ

הַקּוֹד הַגֶּנֶטִי שֶׁלָּהֶם כְּפוּף זִכְרוֹנוֹת וְגֵוָם הָרַךְ נוֹטֶה

לְפָנִים כְּאִלּוּ בִּבְהִילוּ תָּמִיד

שֶׁתִּבְכֶּה עָלֵינוּ אִמָּא שָׁלוֹם שֶׁמְּקוֹרוֹתֵינוּ יְבֵשִׁים וְהַשְּׁעָרִים

נְעוּלִים וּמַחֲלִידִים וּמְלָחִים שֶׁבְּדִמְעוֹתֶיהָ יָבוֹאוּ לְמִלְחֵי הָאֲדָמָה

וּמַשֶּׁהוּ מִזֶּה (אָמְנָם אָנֶמִי)

עוֹד יִצְמַח

וְהִנֵּה מְכַסִּים כָּאן עוֹד בּוֹר

וכאן, בסדרת שיעורים שהעביר לפני שנה ארי אֵלון, אף זכתה אמא שלום לתלמוד משל עצמה...

גלגולו של ניגון: למה גוי שותה יי"ש ומה היהודי עושה בינתיים?

דן אלמגור ועורך עונ"ש בערב 'הבו לנו משקה: ערב שירי משקה ויין ממזרח אירופה'
ירושלים, 10 בנובמבר 2013 (צילום: נטע אסף)

____________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).

אתם מוזמנים לבקר בפרק הרביעי של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.

____________________________________________________________________

לפני שבועיים הופעתי יחד עם דן אלמגור והזמר עופר גולני בערב שהוקדש לשירי משקה ויין. הערב נערך במסגרת אירועי 'שבוע האוכל הפולני', ובית הקפה הירושלמי 'תמול שלשום', בלב השכונה הציורית נחלת שבעה, היה מפוצץ מרוב אדם. משקה הוא מילה כוללת לנוזלי שתייה, אך בקרב יהודי מזרח אירופה 'מַשְׁקֶה' (במילעיל) הוא תמיד בראָנפֿן, כלומר יי"ש (יין שרוף), ובמילה אחת: וודקה.

בתכנית עצמה עסקנו, בין השאר, במתח שבין הדימוי העצמי הצדקני של היהודים ככאלה שאינם שתיינים (בניגוד לגויים השיכורים) לבין העובדה שבשירה העממית, בפתגמים ובפולקלור יש בלי סוף עדויות על אהבת היי"ש, שלא לומר שירי שיכורים ממש.

אחד השירים שהוצגו בערב זה והושרו בשלל גרסאותיהם היה 'גייט אַ גוי אין שענקל אַרײַן', ובשיר זה וגלגוליו נעסוק הפעם.

א. גייט אַ גוי אין שענקל אַרײַן

ברשימה קודמת, שהוקדשה לחזן מרדכי הרשמן, ציינתי כי הוא היה גם זמר דגול של שירי עם יהודיים. אחד השירים הידועים והאהובים ביותר שלו מוכר בשמות 'גייט אַ גוי אין שענקל אַרײַן' (הולך גוי לבית המרזח), או 'שיכּור איז אַ גוי' (הגוי הוא שיכור). שיר זה, שמכליל את כל הגויים כשיכורים ואת כל היהודים כצדיקים תמימים החובשים את ספסלי בית המדרש, לא היה עומד היום בשום תקן של 'פוליטיקלי קורקט' – ולוּ רק משום שאינו תואם את המציאות (במיוחד באשר ליהודים!), אבל באותם ימים זה לא היה אכפת לאיש.

הנה החזן מרדכי הרשמן:

לשיר יש נוסחים שונים, והנה אחד מהם שרשם חוקר הזמר העממי היהודי מאיר נוי:

מאיר נוי, מעיני הזמר, 1996, עמ' 162

התרגום המילולי הוא בערך כך:

נכנס הגוי לבית המרזח / שותה הוא שם כוסית של יין; 

אוי, אוי, שיכור הוא הגוי! / הוא שיכור / לשתות חייב / שהרי הוא גוי! 

יוצא הגוי מבית המרזח / מכה ומרביץ לכמה יהודים [בגרסאות אחרות: מנפץ כמה שְׁמָשׁוֹת]; 

אוי, אוי, שיכור הוא הגוי! / הוא שיכור / להרביץ [לנפץ] חייב / שהרי הוא גוי!

נכנס היהודי לבית המדרש / חוטף הוא 'קדושה' ו'ברכו', 'מנחה' ו'מעריב'; 

אוי, אוי, שהרי הוא יהודי! / הוא פִּכֵּחַ / להתפלל חייב הוא / שהרי הוא יהודי!

נכנס היהודי אל הרבי / חוטף הוא דרשה, זמר, ניגון, ריקוד; 

אוי, אוי, שהרי הוא יהודי! / הוא פִּכֵּחַ / לשיר חייב הוא / שהרי הוא יהודי!

השיר, שמציע ניגוד טיפולוגי בין סתם גוי לסתם יהודי, מתבסס, כנראה, על תפילה קדומה שנזכרה בתלמוד הבבלי (ברכות, כח ע"ב), ואותה יש לומר כאשר יוצאים מבית המדרש (קטע זה נאמר עד היום, בשינויי נוסח מועטים, כ'הדרן' לאחר סיום לימוד מסכת גמרא). אולם, בתלמוד הניגוד אינו בין יהודי לגוי אלא בין 'יושבי בית המדרש' לבין 'יושבי קרנות' (ויהודים בכלל זה):

ביציאתו מהו אומר? מודה אני לפניך ה' אלהי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות. שאני משכים והם משכימים – אני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים; אני עמל והם עמלים – אני עמל [בתורה] ומקבל שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר; אני רץ והם רצים – אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת.

בתלמוד הירושלמי (ברכות, לג ע"א, פ"ד ה"ב) נוסף הניגוד בין יושבי בתי המדרש ובתי הכנסת לבין אלה ההולכים לתיאטרונים וקרקסאות רומיים, אך גם כאן הכוונה, מן הסתם, איננה לנוכרים אלא דווקא ליהודים מתבוללים:

... שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כנסיות ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות, שאני עמל והן עמלין, אני שוקד והן שוקדין – אני עמל לירש גן עדן והן עמלין לבאר שחת. 

הנה עוד כמה ביצועים נהדרים של חזנים (ומעניין שהשיר הפך להיות חלק מהרפרטואר של החזנים דווקא). הראשון הוא החזן בֶּרֶלֶ'ה חגִי (1954-1892), יליד לטביה שהיגר לארה"ב בשנת 1921. חגי היה גם הוא בעל קול טנור נפלא ולאחר פטירתו של מרדכי הרשמן ירש את תפקידו כחזן בבית הכנסת 'בית אל' בבורו-פארק שבניו-יורק.

חגי (כמו גם הרשמן) שר את הבית השני על הגוי בשינויים מן הנוסח שהובא למעלה, ואילו את הבית האחרון, שככל הנראה מצביע על מקורו החסידי של השיר (סתם יהודי נכנס אל הרבי), הם אינם שרים כלל.

באתר של Judaica Sound Archives אפשר לשמוע את קול הזהב של החזן והמלחין פנחס יסינובסקי (1956-1884), שהיגר מרוסיה לארה"ב בשנת 1917. זו הקלטה מוקדמת מאוד, כנראה מ-1919. לחיצה על הקישורית תפתח את תיבת הנגינה.

וכאן שר יעקב לֶמֶר, חזן חסידי בן זמננו:

איש אינו יודע מי חיבר את השיר ומתי, אך בשנת 1918 הוא כבר היה מוכר כשיר-עם, שאפילו רוקדים אותו!

גיטל ביאלי-אלתרמן, דודתו של המשורר נתן אלתרמן, סיפרה (בריאיון שהתקיים אתה במוסקבה בשנת 1972), כי בשנת 1918, כאשר שהתה עם אחיה יצחק אלתרמן בקייב, נהגו החברים שהיו קשורים ברשת בתי הספר הציונית 'תרבות' להתכנס במועדון משלהם. בין היתר זכרה כי שרו ורקדו את השיר הזה (ביידיש!), וסברו כי מחברוֹ אינו אלא חיים נחמן ביאליק.

דן מירון, פרפר מן התולעת: אלתרמן הצעיר ויצירתו, האוניברסיטה הפתוחה, 2001, עמ' 616 

ביאליק לא היה מחברו של השיר, אך אין ספק שהכירו, וכפי שנראה בהמשך אחד משיריו, 'יעקב ועשו', הושפע בפירוש משירנו.

ככל שידיעתי מגעת, השיר המקורי נדפס לראשונה בספר שירי עם ביידיש שערכה שרה פיטקובסקי-שיק (Sarah Pitkowsky Schack). הספר ראה אור בניו-יורק בשנת 1924 ונקרא: Yiddish Folk Songs: 50 Songs for Voice and Piano. הנה מילות השיר (צולמו מהמהדורה השנייה והמעודכנת, ניו-יורק 1927, עמ' 51). גם מהם נשמט נוסח הבית שהביא מאיר נוי (למעלה) על היהודי שנכנס אל הרבי:

השוואה בין גרסה זו ואלה שבאו בעקבותיה (כגון בספר שירי עם שערך הנרי לפקוביץ, אידישע לידער: אַלטע און נייע, ניו-יורק 1935, עמ' 13) לבין הגרסאות המושרות מצביעה על שינויי נוסח לא מעטים. בעיקר בולט המבנה השונה של בתי השיר: בגרסאות המושרות שני הבתים הראשונים עוסקים בגוי ושני האחרונים – ביהודי; בגרסאות הכתובות המבנה משולב: שני הבתים הראשונים מנגידים את הגוי והיהודי בכניסתם; ושני האחרונים – ביציאתם.

תווי השיר בעיבודו של אברהם (אייב) אלשטיין
(אידישע לידער: אַלטע און נייע, ניו-יורק 1935, עמ' 40)

לשיר זה ולנוסחיו השונים התייחס אליהו הכהן (חדשות בן עזר, מס' 284, 3 באוקטובר 2007) בקצרה במענה לשאלה שהופנתה אליו. הנה דבריו בעריכה קלה:

לשיר יש שמות אחדים ונוסחים אחדים. שני השמות המפורסמים ביותר שלו הם: האחד – 'דער ייִד אין בית המדרש' (היהודי בבית המדרש). תחת שם זה הקליט אותו החזן מרדכי הרשמן בחברת 'קולומביה' לפני כשבעים שנה. זהו הביצוע הנפוץ ביותר של השיר בעולם היהודי, ובנוסח זה השתגר גם בפי זמרים אחרים ששרו אותו. השם השני הוא 'שיכּור איז אַ גוי' (שיכור הוא הגוי).  

גם לתמליל השיר יש גרסאות אחדות. הנוסח שבידי שונה כבר בשורה הראשונה שלו מן הנוסח שהבאת במכתבך: במקום 'קרעטשמע', בעברית – פונדק, מופיע אצלי 'שענקל'. 'שענק' בעברית – מסבאה, בית מרזח.

בנוסח המושר על ידי החזן הרשמן, הנוסח שונה במקצת: הפתיחה של כל בית היא: גייט דער, במקום גייט אַ. בבית השני, בשורה השנייה, מופיע כעין רצ'יטאטיב חזני: כאַפט ער דאָרט אַ מינחה'לה אריין, אַ קדושה'לה אריין, אַ ברכו'לה אריין, אַ פּרק משניות אריין. וכן בבית השלישי השורה השנייה היא: קלאפט ער די ייִדן, די פֿענסטער אריין, די שויבן אריין...

עדות מעניינת לתפוצתו של השיר ביידיש ולשימוש שנעשה בו במקומות לא צפויים מצאתי בספרון חסידי נידח ושמו 'קונטרס פורים המשולש בטאש', שראה אור בירושלים תשכ"ט.

המחבר, משה יוסף פרידלנדר, שנמנה על חסידות טאש (קראו: טוֹש) ההונגרית, רשם את זיכרונותיו מסעודת פורים שנערכה ב-1939 בחצרו של האדמו"ר אלימלך סג"ל (1942-1867). במהלך הסעודה החל הרבי לשיר זמר 'פּורים-שפּיל', שמיוסד על סדר אותיות הא"ב. וכשהגיע לאות ט עודד את כל הנאספים לשיר אתו את שירנו, כסגולה נגד מזימת הממשלה לשלול מיהודים את הרשיונות למכירת יי"ש. לדברי הכותב, הרבי והחסידים שרו את השיר 'עוד פעם ועוד פעם והרבה פעמים'.

פורים המשולש בטאש, ירושלים תשכ"ט, עמ' מג-מד

'נו, תתחילו לזמר אתי את הזמר'
רבי אלימלך מטאש (מקור: ויקיפדיה)

ב. התרגום לעברית של ביאליק: 'יעקב ועֵשָׂו'

הזכרנו את דבריה של גיטל אלתרמן, שסברה כי את השיר ביידיש חיבר חיים נחמן ביאליק. דבריה לא היו שגויים לחלוטין, שכן ביאליק הכיר היטב את השיר ביידיש ובהשפעתו חיבר שיר בעברית ושמו 'יעקב ועשו', שמקצבו מתאים, פחות או יותר, ללחן העממי (בתנאי ששרים בהברה אשכנזית...). כתב אליהו הכהן (שם):

האם שירו של ביאליק 'יעקב ועשו' הוא תרגום מדויק או עיבוד של השיר ביידיש? התשובה היא: עיבוד בעקבות המקור. אפשר להבחין בכך בנקל על ידי השוואה לנוסחו של ביאליק המובא להלן. טביעות אצבעותיו של ביאליק ומגע הקסם שלו בניב העממי, ניכרים גם בשירים 'היא יושבה לחלון' ו'תאמר אהיה רב', שאף אותם עיבד בעקבות שירי עם ביידיש וכינס בחוברת הקטנה 'משירי עם' שיצאה בהוצאתו, הוצאת 'מוריה' (אודסה תרע"ז). לא ביאליק אלא א"ז בן ישי הוא שפרסם לראשונה את השיר 'יעקב ועשו' בשנת תרפ"ג (1923), לאחר ששמע אותו מפי ביאליק ונצר אותו בזיכרונו.

ועל השיר סיפר בקצרה אבנר הולצמן במהדורתו לשירי ביאליק (דביר, תשס"ה, עמ' 437-436):



'יעקב ועשיו' של ביאליק הולחן ובוצע גם במנגינות אחרות. דרורה חבקין הלחינה אותו בשנת 1970 עבור ליאור ייני; וב-1984 הלחין אותו שם-טוב לוי עבור אריק איינשטיין, שכלל אותו בתקליטו 'פסק זמן'.

מקור: סטריאו ומונו

הקורא libsonmo הפנה את תשומת הלב לביצועו של החזן בנימין אונגר לשיר 'יעקב ועשיו', שאותו אפשר לשמוע כאן.

ג. הגרסה הארץ ישראלית: שיר היין

השיר המפורסם ביידיש הגיע כמובן גם לארץ ישראל ונקרא 'שיר היין'. מחבר השיר (אין מדובר בתרגום אלא בשיר שונה לחלוטין המתבסס על אותו לחן) היה איש העלייה השנייה, המורה יצחק יונה לבני (ציגל), יליד אוסטרופול שבוולין, שעלה לארץ ב-1911.

בגרסה זו אין כלל הנגדה בין יהודי לגוי. אדרבה, לבני מכנה את השתיין 'אדם' – בבחינת כל השתיינים שווים ללא הבדל דת, גזע ומין – ומתאר מה קורה לו לאחר שהוא שותה ארבע כוסות...

יצחק יונה לבני (1966-1890)
(מקור: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, 16, עמ' 4993)

ואלה מילות השיר:

מאיר נוי, מַעַיְנֵי הזמר: השפעות לחנים יהודיים ממזרח אירופה על הזמר העברי, 1996, עמ' 163

ב'זמרשת' יוחס שיר זה לסופר הרוסי הנודע מקסים גורקי, אך זו טעות (שכבר תוקנה בעקבות פרסום רשימה זו). מילות השיר של לבני מקוריות ומתבססות על הנאמר במדרש תנחומא לפרשת נח, סימן יג:

כשבא נח ליטע כרם בא שטן ועמד לפניו. 

אמר לו: מה אתה נוטע? 

אמר לו: כרם. 

אמר לו: מה טיבו? 

[אמר לו נח]: פירותיו מתוקים, בין לחים בין יבשים, ועושין מהן יין המשמח לבבות, דכתיב 'ויין ישמח לבב אנוש' (תהלים, קד). 

אמר לו שטן: בא ונשתתף שנינו בכרם זה. 

אמר לו: לחיי[ם]. 

מה עשה שטן? הביא כבש והרגו תחת הגפן, אחר כך הביא ארי והרגו, ואחר כך הביא חזיר והרגו, ואחר כך הביא קוף והרגו תחת הכרם, והטיפו דמן באותו הכרם והשקוהו מדמיהן. רָמַז לו, שקודם שישתה אדם מן היין – הרי הוא תם, ככבש זו שאינה יודעת כלום וכרחל לפני גוזזיה נאלמה; שתה כהוגן – הרי הוא גבור כארי ואומר אין כמותו בעולם; כיון ששתה יותר מדאי – נעשה כחזיר, מתלכלך במי רגלים ובדבר אחר; נשתכר – נעשה כקוף, עומד ומרקד ומשחק ומוציא לפני הכל נבלות הפה ואינו יודע מה יעשה.

וכל זה אירע לנח הצדיק.

הנה חבורת שהם שרה שילוב של שני השירים ביידיש ובעברית, מתוך התקליטור 'שיא הכיף – שירי עם שובבים' (2012). סולנים: אבא'לה פורמן, יורם אגמון ובני זלמן (ותודה למעבד ולמנהל המוסיקלי מוטקה שלף):

וכאן מקהלת 'זמרשת' שרה את שירו של לבני, ואתם מוזמנים להצטרף:

לחיים!

בעלי התוספות

ד"ר מנחם קרן-קרץ הפנה את תשומת לבי לגלגול משונה קצת של השיר ביידיש.

בשנת 2005 הוציא הזמר והשחקן יעקב שפירו תקליט של שירים וולגריים, שנקרא 'געשמאַקענע לידער אין ייִדיש' (שירים גסים ביידיש), וכהגדרתו – 'שירים שסבא מעולם לא שר לי'...

אחד השירים הללו, המבוסס על השיר 'גייט אַ גוי', נקרא 'פֿריילעך וויל ער זײַן', והוא מסביר בלשון ציורית מה עושה היהודי כשהגוי שותה בבית המרזח (רמז: הוא לא הולך לבית המדרש)...

הנה הוא:

על גַּלַּאי בתולין ועל קבר חָצוּב בְּשָׁרְשֵׁי גפנים

איור: זאב

רשימות קודמות על שירי יין

גלגולו של ניגון: 'הָיֹה היו שני חברים'

גלגולו של ניגון: מה שותים אבירי השולחן העגול בְּיִקְבֵי ראשון לציון?

'זמר ליין': גלגולו של שיר אנטי-חסידי
_________________________________________________________________

העיסוק בשירי היין הביא לשולחני כמה ספיחים, מן הגורן ובעיקר מן היקב...

א. גלאי בתולין תלמודי

'וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת'

בספר זכריה (ט 17) ניבא הנביא: 'כִּי מַה טּוּבוֹ וּמַה יָפְיוֹ, דָּגָן בַּחוּרִים וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת'.

מאי משמע 'ותירוש ינובב בתולות'?

על פי הפשט: שתיית יין עשויה לפתוח את ניב פיותיהן של נערות, בבחינת 'נכנס יין יצא סוד'. ואמנם, כך הבין זאת ר' דוד אלטשולר בן המאה ה-18 ובעל פירוש 'מצודת דוד':

מרבית הדגן אשר תצמיח הארץ יוסיף תֵּת כח ואומץ אל הבחורים, ומרבית היין יפתח פי הבתולות לדבר שירות וזמירות. אם כי מדרכן למעט בדיבור, הנה לרוב השמחה ירבו בדברי שיר וזמר.

אבל לחכמינו ז"ל היה פירוש אחר, מרחיק לכת הרבה יותר.

הנה ראו מה עשה רבן גמליאל השלישי (בנו של רבי יהודה הנשיא), שחי בארץ ישראל בראשית המאה ה-3, כאשר בא אליו מאן דהוא והתלונן שאשתו החדשה, נעבעך, איננה בתולה.

כך נכתב בתלמוד הבבלי (כתובות, י ע"ב):

ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל ב"ר [בן רבי], אמר ליה: 'רבי, בעלתי ולא מצאתי דם'. 

אמרה ליה [האשה לרבן גמליאל]: 'רבי, עדיין בתולה אני'. 

אמר להן: 'הביאו לי שתי שפחות, אחת בתולה ואחת בעולה'.  

הביאו לו, והושיבן על פי חבית של יין.  

בעולה – ריחה נודף; בתולה – אין ריחה נודף. 

אף זו הושיבה ולא היה ריחה נודף.  

אמר לו: 'לך, זכה במקחך'. 

ופירש רש"י:

ריחה נודף – מפיה מריחין ריח היין שנכנס לה דרך פתח הפתוח.

והנה, מתברר כי את הפטנט הזה, להושיב נשים עירומות על חבית של יין ואחר כך לרחרח את פיותיהן, למד רבן גמליאל מאנשי יבש גלעד. 

בספר שופטים מסופר, כי בעוון השתמטותם של אנשי יבש גלעד מן המלחמה בשבט בנימין (בעקבות הפרשה המזעזעת של 'פילגש בגבעה') הוחלט – בתגובה אכזרית לא פחות – לחסל בלי רחמים את כל תושבי העיר, כולל זקנים נשים וטף. רק 400 בתולות הותירו בני ישראל בחיים. הן הועברו למחנה מעצר בשילה ושם נמסרו לנישואין עם בני שבט בנימין, שהיו מוקצים מחמת מיאוס:

וְהִנֵּה לֹא בָא אִישׁ אֶל הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל הַקָּהָל. וַיִּתְפָּקֵד הָעָם, וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד. וַיִּשְׁלְחוּ שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר: לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף. וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: כָּל זָכָר וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב זָכָר תַּחֲרִימוּ. וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה, אֲשֶׁר לֹא יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר, וַיָּבִיאוּ אוֹתָם אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיִּשְׁלְחוּ כָּל הָעֵדָה וַיְדַבְּרוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהֶם שָׁלוֹם. וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן בָּעֵת הַהִיא וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד (שופטים, כא 14-8).

אך כיצד ידעו בני ישראל להבחין בין אשה בתולה לבעולה? 

על כך ענה האמורא הבבלי רב כהנא:

'הושיבום על פי חבית של יין. בעולה – ריחה נודף; בתולה – אין ריחה נודף' (יבמות, ס ע"ב).

מה נאמר ומה נגיד? אל תנסו את זה בבית.

ב. שיר שיכורים שהודבק לשלמה אבן-גבירול

המשאלה להיקבר עם יין או עם חבית תירוש – שאת ביטוייה ראינו ברשימות על השירים 'כשנמות יקברו אותנו' ו'זמר ליין' – נמצאת במקורות הקדומים של כל בני הדתות, וכבר עסקנו במוטיב זה גם ברשימה על גלגולי השיר 'היה היו שני חברים' (שחיבר נתן אלתרמן).

אחד השירים החביבים, שמפרנסים את הקורפוס הענק של שירי יין עבריים מימי הביניים, מתחיל במילים 'תנה לי כוס'. הנה אחת הגרסאות הקצרות שלו, שהעביר לי דן אלמגור:

בשיר זה דן בשנת 1983 חוקר הפיוט והתפילה הדגול, פרופסור עזרא פליישר, במאמרו 'גלגוליו המופלאים של שיר ידידות לשלמה אבן גבירול' (נדפס שוב בקובץ מאמריו השירה העברית בספרד ובשלוחותיה, עורכות שולמית אליצור וטובה בארי, ב, מכון בן-צבי, ירושלים תש"ע, עמ' 682-675). המאמר בשלמותו מובא כנספח בסוף הרשימה, ותודה לד"ר יהושע גרנט שהביאו לתשומת לבי.

פרופ' עזרא פליישר (2006-1928)

פליישר הראה כי שיר מסבאות זה (כהגדרתו) נכתב על ידי פייטן לא ידוע ושמו 'אבישי' (פליישר שיער בזהירות שהוא קשור למרחב התרבות הפרסי) ואינו שייך לשלמה אבן-גבירול כלל. מעתיק מאוחר ('מעתיק ליצן' בלשונו של פליישר) הוא שהחליט להצמידו לשיר ידידוּת קצר של רשב"ג, ומכאן ואילך מעתיקים, לַקְטָנים וחוקרים קראוהו שלא בדין על שמו של אבן-גבירול.

השיר 'תנה לי כוס' נדפס לראשונה בקושטא בשנת 1544, ומי שהדפיסו מחדש ובירר את גלגוליו היה ליאופולד צונץ, אבי חכמת ישראל בגרמניה, בשנת 1867. כך נראה השיר המקורי:

דן אלמגור, שעמו דנתי בעניינים משמחים אלה, זכר הרצאה שנשא, לפני כמה שנים, חוקר האסלאם פרופ' יוחנן פרידמן מהאוניברסיטה העברית. זה היה בכנס שערכה האוניברסיטה ביקבי ראשון לציון. פרידמן, שפתח בציטוט 'כשנמות יקברו אותנו', סיפר על שיר ערבי, שמחברו הביע גם כן שאיפה להיקבר ליד גפן, כדי שעצמותיו ירוו משורשיה... המשורר, אבו מחג'ן, חי בתקופת המעבר מג'אהליה לאסלאם (מאה 7), ואת שירו זה כתב בטרם התאסלם.

הנה הוא השיר ותודה לפרופ' פרידמן.

إذا متُّ فا*دفنّي ال* جنب كرمة 

تروّي عظامي بعد موتي عُروقُها 

ولا تدفننّي با*لفلاة فإنّني

اخاف إذا ما متّ ان لا اذوقها

כשׁאמות, תקבור אותי ליד הגפן

אשׁר שׁורשׁיה ירטיבו את עצמותי בעפר

ואל תקבור אותי במדבר, כי

.אני חושׁשׁ שׁלא אטעם אותה אחרי מותי

(דיואן אבו מחג'ן אלת'קפי, ביירות 1970, עמ' 32)

מוטיב אהבת היין, עד לקבר, משותף אפוא הן לאבו מחג'ן הערבי הן לאבישי העברי.


______________________________________________________________________

נספח
עזרא פליישר, גלגוליו המופלאים של שיר ידידות לשלמה אבן גבירול