צאו ורונו: שלושה המנונים לכבוד האוניברסיטה העברית

ביום רביעי, 1 באפריל 1925 (ז' בניסן תרפ"ה) – לפני שמונים ותשע שנים בדיוק – נערך באמפיתיאטרון של הר הצופים טקס הפתיחה הרשמי של האוניברסיטה העברית (הלימודים עצמם החלו שנה קודם לכן, והמכון למדעי היהדות נפתח בדצמבר 1924).

בטקס, שבו נכחו כ-2,500 איש (ועוד אלפים שעמדו מסביב), נאמו אישים דגולים כמו הלורד ארתור ג'יימס בלפור (בן ה-77), הנציב העליון הראשון הרברט סמואל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, חיים וייצמן וחיים נחמן ביאליק. הנאומים התקיימו ללא אמצעי הגברה, אך נשמעו היטב, בארץ ובתפוצות.

טקס הפתיחה של האוניברסיטה, 1 באפריל 1925

יהודי העולם חשו התרגשות עצומה – 'יבנה וחכמיה' חזרו לשכון בארץ ישראל לאחר מאות שנים של גלות.

עמוד השער של העיתון 'הײַנט', שיצא בוורשה, 1 באפריל 1925. הגיליון הוקדש כולו לכבוד המאורע.

הדים להתרגשות זו נשמעו גם בנאומיהם של הדוברים, שהיו מודעים היטב למשמעות ההיסטורית של האירוע, והם השתמרו גם בעיתונות התקופה ובפרץ יצירתיות מוסיקלית.

א. 'צאו ורונו'

אליהו הכהן במאמרו 'עשר השנים הראשונות: משירי ירושלים בראשית תקופת המנדט, תרע"ח-תרפ"ט' (יהושע בן אריה [עורך], ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, יד יצחק בן-צבי, 2003, עמ'  498-473), דן, בין היתר, בהמנון מיוחד לכבוד פתיחת האוניברסיטה, שכתב העיתונאי והעורך יוסף חיים הֶפְטמן (1955-1888).

יוסף הפטמן (1955-1888)

כותרתו של ההמנון הייתה 'צאו ורונו – המנון לפתיחת האוניברסיטה העברית'. הפטמן חי אז בוורשה ואת שירו הלחין אברהם צבי דוידוביץ (1942-1877), שהיה מנצח מקהלת הגברים הגדולה בבית הכנסת נוז'יק בוורשה. שמו של דוידוביץ נשכח היום לחלוטין, אבל הוא זה שהלחין את אחת המנגינות המוכרות ביותר בכל בית יהודי בעולם: שירת 'הנרות הללו אנו מדליקין', שמלווה את הדלקת נרות חנוכה.

כתב אליהו הכהן:

בשנת 2001 הושמע השיר לראשונה, במופע הסיום של הכנס 'ירושלים בתקופת המנדט', שהתקיים בבניין ימק"א בירושלים בעריכתו של אליהו הכהן. את ההמנון שרה אורה זיטנר.




ב. 'והיה באחרית הימים'

יצירה מיוחדת במינה הולחנה לכבוד האוניברסיטה בשנת 1925 בידי החזן והמלחין הנודע פנחס יסינובסקי (1954-1886). כמו רבים אחרים גם יסינובסקי ראה באירוע זה את התגשמות דברי הנביא ישעיהו 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים', ועל כן הלחין את פסוקי הנבואה כשהוא משלב את הניגון המסורתי של טעמי הההפטרה עם לחן מקורי. 

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלָ‍ִם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה (ישעיהו, ב 4-2).

יצירה זו הוקלטה ובוצעה בארה"ב על ידי החזן הדגול מרדכי הרשמן ונחשבת עד היום לקלאסיקה של הליטורגיה היהודית.

ג. 'היום הרת הר הצופים'

עוד יצירה שהתיימרה להיות 'המנון האוניברסיטה' מצא לאחרונה מיכאל לוקין באוסף יעקב מיכאל שבספרייה הלאומית. ההמנון הזה נכתב והולחן בניו-יורק וככל הידוע, מעולם לא בוצע.

את המילים כתב גצל זליקוביץ (1926-1855) והלחן הוא של ליפא פיינגולד (1945-1878).

זליקוביץ, יליד ליטא שהתגלגל בעולם עד שקבע מקומו בפילדלפיה שבארה"ב ושם כינה את עצמו פרופסור, הוא מן הדמויות הציוריות ביותר בתולדות תחיית ישראל ועל חייו אפשר היה לבסס סרט הרפתקאות. הוא היה עילוי, שהתמחה באגיפטולוגיה מכאן ובכתיבה עיתונאית ביידיש מכאן, הרפתקן, ועל פי עדותו של אליעזר בן-יהודה – גם היה מן הראשונים שדיברו עברית קולחת במבטא 'ספרדי'!

שיר זה כנראה מעולם לא בוצע.

אגב, זליקוביץ גם פרסם ספר לימוד ערבית לדוברי יידיש... החוברת נדפסה בניו-יורק 1918 ורשימה מעניינת עליה אפשר לקרוא בבלוג של הספרייה הלאומית.

ד. פרפראות לחכמה

ולסיום, הנה כמה איורים מתכניות הארכיטקטים לכניסה לבנייני האוניברסיטה ולמכון לכימיה, כפי שנדפסו בעיתון הוורשאי הײַנט, ב-1 באפריל 1925:

בסרטון הנדיר הזה אפשר לראות קטעים מטקס הפתיחה של האוניברסיטה (תודה לאליהו):

גלגולו של ניגון: למה גוי שותה יי"ש ומה היהודי עושה בינתיים?

דן אלמגור ועורך עונ"ש בערב 'הבו לנו משקה: ערב שירי משקה ויין ממזרח אירופה'
ירושלים, 10 בנובמבר 2013 (צילום: נטע אסף)

____________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).

אתם מוזמנים לבקר בפרק הרביעי של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.

____________________________________________________________________

לפני שבועיים הופעתי יחד עם דן אלמגור והזמר עופר גולני בערב שהוקדש לשירי משקה ויין. הערב נערך במסגרת אירועי 'שבוע האוכל הפולני', ובית הקפה הירושלמי 'תמול שלשום', בלב השכונה הציורית נחלת שבעה, היה מפוצץ מרוב אדם. משקה הוא מילה כוללת לנוזלי שתייה, אך בקרב יהודי מזרח אירופה 'מַשְׁקֶה' (במילעיל) הוא תמיד בראָנפֿן, כלומר יי"ש (יין שרוף), ובמילה אחת: וודקה.

בתכנית עצמה עסקנו, בין השאר, במתח שבין הדימוי העצמי הצדקני של היהודים ככאלה שאינם שתיינים (בניגוד לגויים השיכורים) לבין העובדה שבשירה העממית, בפתגמים ובפולקלור יש בלי סוף עדויות על אהבת היי"ש, שלא לומר שירי שיכורים ממש.

אחד השירים שהוצגו בערב זה והושרו בשלל גרסאותיהם היה 'גייט אַ גוי אין שענקל אַרײַן', ובשיר זה וגלגוליו נעסוק הפעם.

א. גייט אַ גוי אין שענקל אַרײַן

ברשימה קודמת, שהוקדשה לחזן מרדכי הרשמן, ציינתי כי הוא היה גם זמר דגול של שירי עם יהודיים. אחד השירים הידועים והאהובים ביותר שלו מוכר בשמות 'גייט אַ גוי אין שענקל אַרײַן' (הולך גוי לבית המרזח), או 'שיכּור איז אַ גוי' (הגוי הוא שיכור). שיר זה, שמכליל את כל הגויים כשיכורים ואת כל היהודים כצדיקים תמימים החובשים את ספסלי בית המדרש, לא היה עומד היום בשום תקן של 'פוליטיקלי קורקט' – ולוּ רק משום שאינו תואם את המציאות (במיוחד באשר ליהודים!), אבל באותם ימים זה לא היה אכפת לאיש.

הנה החזן מרדכי הרשמן:

לשיר יש נוסחים שונים, והנה אחד מהם שרשם חוקר הזמר העממי היהודי מאיר נוי:

מאיר נוי, מעיני הזמר, 1996, עמ' 162

התרגום המילולי הוא בערך כך:

נכנס הגוי לבית המרזח / שותה הוא שם כוסית של יין; 

אוי, אוי, שיכור הוא הגוי! / הוא שיכור / לשתות חייב / שהרי הוא גוי! 

יוצא הגוי מבית המרזח / מכה ומרביץ לכמה יהודים [בגרסאות אחרות: מנפץ כמה שְׁמָשׁוֹת]; 

אוי, אוי, שיכור הוא הגוי! / הוא שיכור / להרביץ [לנפץ] חייב / שהרי הוא גוי!

נכנס היהודי לבית המדרש / חוטף הוא 'קדושה' ו'ברכו', 'מנחה' ו'מעריב'; 

אוי, אוי, שהרי הוא יהודי! / הוא פִּכֵּחַ / להתפלל חייב הוא / שהרי הוא יהודי!

נכנס היהודי אל הרבי / חוטף הוא דרשה, זמר, ניגון, ריקוד; 

אוי, אוי, שהרי הוא יהודי! / הוא פִּכֵּחַ / לשיר חייב הוא / שהרי הוא יהודי!

השיר, שמציע ניגוד טיפולוגי בין סתם גוי לסתם יהודי, מתבסס, כנראה, על תפילה קדומה שנזכרה בתלמוד הבבלי (ברכות, כח ע"ב), ואותה יש לומר כאשר יוצאים מבית המדרש (קטע זה נאמר עד היום, בשינויי נוסח מועטים, כ'הדרן' לאחר סיום לימוד מסכת גמרא). אולם, בתלמוד הניגוד אינו בין יהודי לגוי אלא בין 'יושבי בית המדרש' לבין 'יושבי קרנות' (ויהודים בכלל זה):

ביציאתו מהו אומר? מודה אני לפניך ה' אלהי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות. שאני משכים והם משכימים – אני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים; אני עמל והם עמלים – אני עמל [בתורה] ומקבל שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר; אני רץ והם רצים – אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת.

בתלמוד הירושלמי (ברכות, לג ע"א, פ"ד ה"ב) נוסף הניגוד בין יושבי בתי המדרש ובתי הכנסת לבין אלה ההולכים לתיאטרונים וקרקסאות רומיים, אך גם כאן הכוונה, מן הסתם, איננה לנוכרים אלא דווקא ליהודים מתבוללים:

... שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כנסיות ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות, שאני עמל והן עמלין, אני שוקד והן שוקדין – אני עמל לירש גן עדן והן עמלין לבאר שחת. 

הנה עוד כמה ביצועים נהדרים של חזנים (ומעניין שהשיר הפך להיות חלק מהרפרטואר של החזנים דווקא). הראשון הוא החזן בֶּרֶלֶ'ה חגִי (1954-1892), יליד לטביה שהיגר לארה"ב בשנת 1921. חגי היה גם הוא בעל קול טנור נפלא ולאחר פטירתו של מרדכי הרשמן ירש את תפקידו כחזן בבית הכנסת 'בית אל' בבורו-פארק שבניו-יורק.

חגי (כמו גם הרשמן) שר את הבית השני על הגוי בשינויים מן הנוסח שהובא למעלה, ואילו את הבית האחרון, שככל הנראה מצביע על מקורו החסידי של השיר (סתם יהודי נכנס אל הרבי), הם אינם שרים כלל.

באתר של Judaica Sound Archives אפשר לשמוע את קול הזהב של החזן והמלחין פנחס יסינובסקי (1956-1884), שהיגר מרוסיה לארה"ב בשנת 1917. זו הקלטה מוקדמת מאוד, כנראה מ-1919. לחיצה על הקישורית תפתח את תיבת הנגינה.

וכאן שר יעקב לֶמֶר, חזן חסידי בן זמננו:

איש אינו יודע מי חיבר את השיר ומתי, אך בשנת 1918 הוא כבר היה מוכר כשיר-עם, שאפילו רוקדים אותו!

גיטל ביאלי-אלתרמן, דודתו של המשורר נתן אלתרמן, סיפרה (בריאיון שהתקיים אתה במוסקבה בשנת 1972), כי בשנת 1918, כאשר שהתה עם אחיה יצחק אלתרמן בקייב, נהגו החברים שהיו קשורים ברשת בתי הספר הציונית 'תרבות' להתכנס במועדון משלהם. בין היתר זכרה כי שרו ורקדו את השיר הזה (ביידיש!), וסברו כי מחברוֹ אינו אלא חיים נחמן ביאליק.

דן מירון, פרפר מן התולעת: אלתרמן הצעיר ויצירתו, האוניברסיטה הפתוחה, 2001, עמ' 616 

ביאליק לא היה מחברו של השיר, אך אין ספק שהכירו, וכפי שנראה בהמשך אחד משיריו, 'יעקב ועשו', הושפע בפירוש משירנו.

ככל שידיעתי מגעת, השיר המקורי נדפס לראשונה בספר שירי עם ביידיש שערכה שרה פיטקובסקי-שיק (Sarah Pitkowsky Schack). הספר ראה אור בניו-יורק בשנת 1924 ונקרא: Yiddish Folk Songs: 50 Songs for Voice and Piano. הנה מילות השיר (צולמו מהמהדורה השנייה והמעודכנת, ניו-יורק 1927, עמ' 51). גם מהם נשמט נוסח הבית שהביא מאיר נוי (למעלה) על היהודי שנכנס אל הרבי:

השוואה בין גרסה זו ואלה שבאו בעקבותיה (כגון בספר שירי עם שערך הנרי לפקוביץ, אידישע לידער: אַלטע און נייע, ניו-יורק 1935, עמ' 13) לבין הגרסאות המושרות מצביעה על שינויי נוסח לא מעטים. בעיקר בולט המבנה השונה של בתי השיר: בגרסאות המושרות שני הבתים הראשונים עוסקים בגוי ושני האחרונים – ביהודי; בגרסאות הכתובות המבנה משולב: שני הבתים הראשונים מנגידים את הגוי והיהודי בכניסתם; ושני האחרונים – ביציאתם.

תווי השיר בעיבודו של אברהם (אייב) אלשטיין
(אידישע לידער: אַלטע און נייע, ניו-יורק 1935, עמ' 40)

לשיר זה ולנוסחיו השונים התייחס אליהו הכהן (חדשות בן עזר, מס' 284, 3 באוקטובר 2007) בקצרה במענה לשאלה שהופנתה אליו. הנה דבריו בעריכה קלה:

לשיר יש שמות אחדים ונוסחים אחדים. שני השמות המפורסמים ביותר שלו הם: האחד – 'דער ייִד אין בית המדרש' (היהודי בבית המדרש). תחת שם זה הקליט אותו החזן מרדכי הרשמן בחברת 'קולומביה' לפני כשבעים שנה. זהו הביצוע הנפוץ ביותר של השיר בעולם היהודי, ובנוסח זה השתגר גם בפי זמרים אחרים ששרו אותו. השם השני הוא 'שיכּור איז אַ גוי' (שיכור הוא הגוי).  

גם לתמליל השיר יש גרסאות אחדות. הנוסח שבידי שונה כבר בשורה הראשונה שלו מן הנוסח שהבאת במכתבך: במקום 'קרעטשמע', בעברית – פונדק, מופיע אצלי 'שענקל'. 'שענק' בעברית – מסבאה, בית מרזח.

בנוסח המושר על ידי החזן הרשמן, הנוסח שונה במקצת: הפתיחה של כל בית היא: גייט דער, במקום גייט אַ. בבית השני, בשורה השנייה, מופיע כעין רצ'יטאטיב חזני: כאַפט ער דאָרט אַ מינחה'לה אריין, אַ קדושה'לה אריין, אַ ברכו'לה אריין, אַ פּרק משניות אריין. וכן בבית השלישי השורה השנייה היא: קלאפט ער די ייִדן, די פֿענסטער אריין, די שויבן אריין...

עדות מעניינת לתפוצתו של השיר ביידיש ולשימוש שנעשה בו במקומות לא צפויים מצאתי בספרון חסידי נידח ושמו 'קונטרס פורים המשולש בטאש', שראה אור בירושלים תשכ"ט.

המחבר, משה יוסף פרידלנדר, שנמנה על חסידות טאש (קראו: טוֹש) ההונגרית, רשם את זיכרונותיו מסעודת פורים שנערכה ב-1939 בחצרו של האדמו"ר אלימלך סג"ל (1942-1867). במהלך הסעודה החל הרבי לשיר זמר 'פּורים-שפּיל', שמיוסד על סדר אותיות הא"ב. וכשהגיע לאות ט עודד את כל הנאספים לשיר אתו את שירנו, כסגולה נגד מזימת הממשלה לשלול מיהודים את הרשיונות למכירת יי"ש. לדברי הכותב, הרבי והחסידים שרו את השיר 'עוד פעם ועוד פעם והרבה פעמים'.

פורים המשולש בטאש, ירושלים תשכ"ט, עמ' מג-מד

'נו, תתחילו לזמר אתי את הזמר'
רבי אלימלך מטאש (מקור: ויקיפדיה)

ב. התרגום לעברית של ביאליק: 'יעקב ועֵשָׂו'

הזכרנו את דבריה של גיטל אלתרמן, שסברה כי את השיר ביידיש חיבר חיים נחמן ביאליק. דבריה לא היו שגויים לחלוטין, שכן ביאליק הכיר היטב את השיר ביידיש ובהשפעתו חיבר שיר בעברית ושמו 'יעקב ועשו', שמקצבו מתאים, פחות או יותר, ללחן העממי (בתנאי ששרים בהברה אשכנזית...). כתב אליהו הכהן (שם):

האם שירו של ביאליק 'יעקב ועשו' הוא תרגום מדויק או עיבוד של השיר ביידיש? התשובה היא: עיבוד בעקבות המקור. אפשר להבחין בכך בנקל על ידי השוואה לנוסחו של ביאליק המובא להלן. טביעות אצבעותיו של ביאליק ומגע הקסם שלו בניב העממי, ניכרים גם בשירים 'היא יושבה לחלון' ו'תאמר אהיה רב', שאף אותם עיבד בעקבות שירי עם ביידיש וכינס בחוברת הקטנה 'משירי עם' שיצאה בהוצאתו, הוצאת 'מוריה' (אודסה תרע"ז). לא ביאליק אלא א"ז בן ישי הוא שפרסם לראשונה את השיר 'יעקב ועשו' בשנת תרפ"ג (1923), לאחר ששמע אותו מפי ביאליק ונצר אותו בזיכרונו.

ועל השיר סיפר בקצרה אבנר הולצמן במהדורתו לשירי ביאליק (דביר, תשס"ה, עמ' 437-436):



'יעקב ועשיו' של ביאליק הולחן ובוצע גם במנגינות אחרות. דרורה חבקין הלחינה אותו בשנת 1970 עבור ליאור ייני; וב-1984 הלחין אותו שם-טוב לוי עבור אריק איינשטיין, שכלל אותו בתקליטו 'פסק זמן'.

מקור: סטריאו ומונו

הקורא libsonmo הפנה את תשומת הלב לביצועו של החזן בנימין אונגר לשיר 'יעקב ועשיו', שאותו אפשר לשמוע כאן.

ג. הגרסה הארץ ישראלית: שיר היין

השיר המפורסם ביידיש הגיע כמובן גם לארץ ישראל ונקרא 'שיר היין'. מחבר השיר (אין מדובר בתרגום אלא בשיר שונה לחלוטין המתבסס על אותו לחן) היה איש העלייה השנייה, המורה יצחק יונה לבני (ציגל), יליד אוסטרופול שבוולין, שעלה לארץ ב-1911.

בגרסה זו אין כלל הנגדה בין יהודי לגוי. אדרבה, לבני מכנה את השתיין 'אדם' – בבחינת כל השתיינים שווים ללא הבדל דת, גזע ומין – ומתאר מה קורה לו לאחר שהוא שותה ארבע כוסות...

יצחק יונה לבני (1966-1890)
(מקור: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, 16, עמ' 4993)

ואלה מילות השיר:

מאיר נוי, מַעַיְנֵי הזמר: השפעות לחנים יהודיים ממזרח אירופה על הזמר העברי, 1996, עמ' 163

ב'זמרשת' יוחס שיר זה לסופר הרוסי הנודע מקסים גורקי, אך זו טעות (שכבר תוקנה בעקבות פרסום רשימה זו). מילות השיר של לבני מקוריות ומתבססות על הנאמר במדרש תנחומא לפרשת נח, סימן יג:

כשבא נח ליטע כרם בא שטן ועמד לפניו. 

אמר לו: מה אתה נוטע? 

אמר לו: כרם. 

אמר לו: מה טיבו? 

[אמר לו נח]: פירותיו מתוקים, בין לחים בין יבשים, ועושין מהן יין המשמח לבבות, דכתיב 'ויין ישמח לבב אנוש' (תהלים, קד). 

אמר לו שטן: בא ונשתתף שנינו בכרם זה. 

אמר לו: לחיי[ם]. 

מה עשה שטן? הביא כבש והרגו תחת הגפן, אחר כך הביא ארי והרגו, ואחר כך הביא חזיר והרגו, ואחר כך הביא קוף והרגו תחת הכרם, והטיפו דמן באותו הכרם והשקוהו מדמיהן. רָמַז לו, שקודם שישתה אדם מן היין – הרי הוא תם, ככבש זו שאינה יודעת כלום וכרחל לפני גוזזיה נאלמה; שתה כהוגן – הרי הוא גבור כארי ואומר אין כמותו בעולם; כיון ששתה יותר מדאי – נעשה כחזיר, מתלכלך במי רגלים ובדבר אחר; נשתכר – נעשה כקוף, עומד ומרקד ומשחק ומוציא לפני הכל נבלות הפה ואינו יודע מה יעשה.

וכל זה אירע לנח הצדיק.

הנה חבורת שהם שרה שילוב של שני השירים ביידיש ובעברית, מתוך התקליטור 'שיא הכיף – שירי עם שובבים' (2012). סולנים: אבא'לה פורמן, יורם אגמון ובני זלמן (ותודה למעבד ולמנהל המוסיקלי מוטקה שלף):

וכאן מקהלת 'זמרשת' שרה את שירו של לבני, ואתם מוזמנים להצטרף:

לחיים!

בעלי התוספות

ד"ר מנחם קרן-קרץ הפנה את תשומת לבי לגלגול משונה קצת של השיר ביידיש.

בשנת 2005 הוציא הזמר והשחקן יעקב שפירו תקליט של שירים וולגריים, שנקרא 'געשמאַקענע לידער אין ייִדיש' (שירים גסים ביידיש), וכהגדרתו – 'שירים שסבא מעולם לא שר לי'...

אחד השירים הללו, המבוסס על השיר 'גייט אַ גוי', נקרא 'פֿריילעך וויל ער זײַן', והוא מסביר בלשון ציורית מה עושה היהודי כשהגוי שותה בבית המרזח (רמז: הוא לא הולך לבית המדרש)...

הנה הוא:

פניני חזנות: מרדכי הֶרשמן

קונצרט חגיגי של אגודת החזנים באמריקה נערך בפברואר 1924 באולמי מדיסון סקוור גרדן, ניו-יורק, בהשתתפות 300 חזנים ו-500 'משוררים', כלומר זמרי מקהלה (מקור: ספריית ישיבה יוניברסיטי)

כבר מזמן שמתי לב שרבים מביעים בסתר ובגלוי געגועים ל'פרקי חזנות' ול'פרקי חזנות כבקשתך' – תכניות הרדיו המיתולוגיות של קול ישראל.

תכניות אלה שודרו למן שנות הארבעים (עוד בתקופת המנדט) וכמדומני עד שנות השבעים, בשבת בצהריים, וזאת למרות שהן הופקו על ידי אנשי המחלקה הדתית של קול ישראל. הדבר שיקף את המציאות דאז, שבה ישראלים חופשיים רבים, פורקי עול וחילוניים גמורים, אהבו להאזין לפרקי חזנות ולא ראו בכך כל סתירה.

ולמען האמת היו גם שומרי שבת שבסתר המדרגה האזינו לתכנית זו, כפי שסיפר חיים באר על אביו בספרו חבלים (עם עובד, 1998, עמ' 186-185):

מדי שבת בצהריים היה אבא נשכב על הספה וכורה אזנו לנעשה בדירת השכנים, ומכריז כי מכאן ואילך בל יהין איש מאיתנו להוציא הגה מפיו. לא היה זה סוד שהיה לו הסכם חליפין עם האדון צוקרמן ולפיו, בתמורה לשיירי העוף והעצמות שהוא שומר בשביל כנופיית חתוליו, יגביה בעלה של הפּאנית את קול המקלט, כדי שיוכל אבא לשמוע את התוכנית 'כבקשתך לפרקי חזנות' המשודרת ברדיו באותה שעה ... אבא, שהעמיד פני ישן, לא השיב [לטענותיי] והוסיף להתענג על מתיקות קולה של גוֹלדהלה מֶלַבסקי השרה 'הבּן יקיר לי' או על קדרותו של יוסלה רוזנבלט השר 'הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס' ומלווה את הנאת השבת שלו בנחרות קלות של התעלמות.

רבים אחרים, כמוני, שלא האזינו לרדיו בשבת, זוכרים מן הסתם את האלבומים הגדולים והכבדים של תקליטי החזנות (78 סיבובים לדקה), שהיו בבית אבא-אמא ונוגנו בשעת רצון. ובאותה שעה נהרו פניו של אבא באור יקרות של הנאה וגעגועים...

עונ"ש פותח אפוא מדור חדש ובו נביא מדי פעם פניני חזנות נבחרים לכבוד שבת, וגם נספר משהו על החזן עצמו. הרשימות שתובאנה במדור תיהננה מעצתו וטוּב טעמו של ידידי ד"ר מרדכי (מוטי) פרידמן, ועל כך תודה לו וברכה.

מרדכי הרשמן

הראשון בחזנים הוא אחד הגדולים שבהם – ולטעמי האישי 'הגדול מכולם' בה'"א הידיעה – מרדכי הֶרשמן.

מרדכי הרשמן (1941-1888)

הרשמן, שהצטיין בקול טנור חם, צלול ומתוק, נולד בשנת 1888 בצ'רניגוב (Chernigov) שבדרום תחום המושב הרוסי (היום באוקראינה). הקריירה המוסיקלית שלו החלה בשנת 1904 בבית הכנסת בעיר ז'יטומיר שבוולין. שנה לאחר מכן עבר לווילנה, ומשנת 1914 כיהן שם בתפקיד היוקרתי של חזן בית הכנסת הגדול בווילנה.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה (שבמהלכה גוייס לצבא הצאר הרוסי) חזר הרשמן לווילנה, ובד בבד החל להופיע בקונצרטים ברחבי אירופה.

ב-1918 (או 1920) היגר לארה"ב ומשנת 1922 ועד 1930 שימש חזן בבית הכנסת האורתודוקסי 'בית-אל' שבברוקלין (היום: Young Israel Beth-El of Boro Park). לאחר מכן, ועד מותו בניו-יורק ממחלת לב בינואר 1941, הופיע הרשמן בקונצרטים בכל העולם, כולל ביקורים בארץ ישראל. 

ביוני 1933 שהה הרשמן בארץ – אולי בניסיון למצוא עבודה – וכך אתרע מזלו להשתתף בלוויתו של חיים ארלוזורוב בתל-אביב, ויום למחרת, ב-19 ביוני, בלוויתו של יוסל'ה רוזנבלט, שגם הוא היה אז בארץ ונפטר במפתיע בשעה שהשתתף בסרט 'חלום עמי'. הרשמן – שהתחרה עם רוזנבלט על תואר 'מלך החזנים' – מצא עצמו מספיד את עמיתו בשם אגודת החזנים בארה"ב. 

אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

הרשמן חזר והופיע בארץ גם בשנים 1934 ו-1937.

דבר, 27 בפברואר 1934

ידיעה מעניינת הביא עקיבא צימרמן בספרו 'בְּרוֹן יחד': בשנת 1929 נקלע בית הכנסת 'בית-אל' למשבר כספי וביקש להתיר את החוזה בינו לבין הרשמן. הרשמן הסכים, אך בחוזה שנחתם עמו התנה את ויתורו בכך, שבית הכנסת יתחייב לא להעסיק בארבע השנים הבאות את החזנים יוסף רוזנבלט, זבולון קוורטין ושמואל ויגודה כממלאי מקומו...

עקיבא צימרמן, ברון יחד, תל-אביב 1988, עמ' 114, 117

שמואל רוזנבלט, בנו הבכור של יוסל'ה, סיפר כי בקונצרט אחד שהתקיים בניו-יורק ובו השתתפו יוסל'ה רוזנבלט והרשמן, התנה הרשמן את השתתפותו בכך שיקבל דולר אחד יותר מיוסל'ה. בתום הקונצרט קיבל הרשמן מעטפה וכשפתחה מצא בה... דולר אחד! לתמיהתו ענו הגבאים: מה לעשות? יוסל'ה הופיע בהתנדבות...

נוסף על מעלותיו של הרשמן כחזן, הוא גם היה זמר גדול של שירי-עם ביידיש. תקליטיו ויצירותיו נחשבים עד היום לקלסיקה של 'תור הזהב' של החזנות המזרח-אירופית והאמריקנית.

א. אֵלו דברים שאין להם שיעור

זהו אחד מפרקי החזנות היפים והמפורסמים של הרשמן, שהוא גם מן ה'מצוטטים' ביותר. המילים הן מתפילת שחרית ומתבססות על המשנה הראשונה של מסכת פאה:

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר: הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרְאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא; וְאֵלּוּ הֵן: כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים, וּבִקּוּר חוֹלִים, וְהַכְנָסַת כַּלָּה, וּלְוָיַת הַמֵּת, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, והֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ; וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם. 

הלחן הוא של יעקב רפפורט (1943-1890), מלחין חסידי ש'התמחה' בהלחנת ליטורגית של קטעי משנה וגמרא.

מדוע אהבו חזנים לשיר טקסטים מן התלמוד? 

אנקדוטה ידועה מספרת שכאשר שאלו את יוסל'ה רוזנבלט, מדוע הלחין את הברייתא 'רבי ישמעאל אומר: בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת' (שגם היא נאמרת בתפילת שחרית), הוא ענה: 'כדי שיחשבו שאני תלמיד חכם'...

הרקע לחידוד זה קשור כמובן בנוטריקון הנפוץ של 'חזן' – 'אַלע חזנים זײַנען נאַראָנים' (כל החזנים טיפשים), דימוי שבו נאבקו כל החזנים (בחוסר הצלחה).

ב. ממקומך

יצירה זו, שהקליט הרשמן בקונצרט מצולם, מבוססת על פסוקי 'קדושה' שבתפילת העמידה של שחרית לשבת וליום טוב:

מִמְּקוֹמְךָ מַלְכֵּנוּ תוֹפִיעַ וְתִמְלוֹךְ עָלֵינוּ כִּי מְחַכִּים אֲנַחְנוּ לָךְ. מָתַי תִּמְלֹךְ בְּצִיּוֹן בְּקָרוֹב בְּיָמֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד תִּשְׁכּוֹן. תִּתְגַּדַּל וְתִתְקַדַּשׁ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ לְדוֹר וָדוֹר וּלְנֵצַח נְצָחִים. וְעֵינֵינוּ תִרְאֶינָה מַלְכוּתֶךָ כַּדָּבָר הָאָמוּר בְּשִׁירֵי עֻזֶּךָ עַל יְדֵי דָּוִד מְשִׁיחַ צִדְקֶךָ.

ג. היום הרת עולם

באותו קונצרט הקליט הרשמן גם את הפיוט המפורסם שנאמר בשני ימי ראש השנה, 'היום הרת עולם'.

הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים, אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים, אִם כְּבָנִים רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, וְאִם כַּעֲבָדִים עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ וְתוֹצִיא כָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ אָיוֹם קָדוֹשׁ'.

ד. תּורה די בעסטע סחורה

כאמור, הרשמן התפרסם גם בהקלטות של שירי-עם ביידיש. הנה, לסיום, השיר 'תּורה די בעסטע סחורה' (התורה היא הסחורה הטובה ביותר). שיר זה, שנקרא גם 'די תּורה', מתחיל בשאלה הרטורית: 'וואָס דאַרף אַ ייִד נאָר קענען?' (מה צריך יהודי לדעת?); התשובה היא, כמובן: 'אַ ייִד דאַרף קענען תּורה' (יהודי צריך לדעת תורה)... השיר אמנם רווי בנימות מרטירולוגיות פשטניות, אך מקצבו עליז ואופטימי.

ההקלטה היא משנת 1927 והעיבוד הוא ככל הנראה של שלום סקונדה. 

לא מצאתי את המקור שבו נדפסו מילות השיר, וגם איני יודע מאומה על מקורותיו וגלגוליו. 

בפתגם 'תּורה איז די בעסטע סחורה' השתמשו מחברים רבים, ואף היו כמה אופרטות ביידיש, שהוצגו בארה"ב בעשור הראשון והשני של המאה ה-20 ושילבו בתוכן שירים כאלה, אבל את השיר המסוים הזה לא מצאתי בשום מקום.

הנה המילים ואחריהן התרגום לעברית. תודה לאלי בן-אהרון וליהושע מונדשיין על התמלול מתוך ההקלטה (כמה שורות אינן ודאיות):

וואָס דאַרף אַ ײִד נאָר קענען?

אַ ײִד דאַרף קענען תּורה.

ס'האָבן ײִדן זיך געלאָזט פֿאַרברענען

צוליב אונדזער הייליקער תּורה.

מען האָט אונדז געפּלאָגט און געמאַטערט,

און מען האָט אונדז דאָך ניט געפּטרט,

ווײַל די ײִדן אָן דער תּורה,

יאָ אונדזער תּורה.

תּורה, די בעסטע סחורה,

זי היט דעם ײִד אין גלות, פּונקט ווי אַ מנורה.

תּורה, די בעסטע סחורה

היט אָפּ גוט די מתּנה פֿון דעם בורא.

לערנט טײַערע קינדער אין 'חדר'

און לערנט זיי די תּורה,

און גיט אָפּ כּבֿוד כסדר,

נאָר אונדזער הייליקער תּורה.

מיר וועלן אין פֿײַער און פֿלאַמען,

ווי העלדן שטאַרבן צוזאַמען,

פֿאַר אונדזער הייליקער תּורה,

יאָ אונדזער תּורה.

וזה התרגום המילולי לעברית:

מה צריך יהודי לדעת?
יהודי צריך לדעת תורה.
יהודים מסרו עצמם לשריפה
לשם תורתנו הקדושה.

רדפו אותנו, עינו אותנו,
אך בכל זאת לא נפטרו מאיתנו,
משום ש[אין?] יהודים ללא תורה,
כן, תורתנו.

תורה, הסחורה הטובה ביותר,

היא שומרת את היהודי בגלות, בדיוק כמו מנורה.
תורה, הסחורה הטובה ביותר,
שִׁמרו את המתנה הטובה שנתן הבורא.

תורה, הסחורה הטובה ביותר,
היא שומרת את היהודי בגלות, בדיוק כמו מנורה.
תורה, הסחורה הטובה ביותר,
אז יש לכם את המתנה הזו מן הבורא.

לִמדו ילדים יקרים ב'חדר'
והתורה מלמדת אותם,
ותנו תמיד כבוד
רק לתורתנו הקדושה.

באש ובלהבות
נמות יחדיו כגיבורים,
עבור תורתנו הקדושה,
כן, תורתנו.

באש ובלהבות
נמות יחדיו כגיבורים,
עבור תורתנו הקדושה,
כן, תורתנו.

שיר יפה זה (במעט שינויי נוסח) נמצא גם בביצועו של החזן ישראל בקון שנספה במחנה ריכוז בלז'ץ ב-1943, ואתו נסיים.