סיפורי רחובות: זלמן שניאור זלמן, הרקון, עיונים בגוגל סטריט

א. זלמן שניאור או שניאור זלמן?

על הבלבול בין מייסדה המהולל של תנועת חב"ד, רבי שניאור זלמן מליאדי, שנפטר ברוסיה בשנת 1812, לבין הסופר והמשורר זלמן שניאור – שאומנם היה ככל הנראה אחד מצאצאיו, אבל נפטר בשנת 1959 ומנוחתו כבוד בבית הקברות הישן של תל אביב ברחוב טרומפלדור – כבר יצא לנו לכתוב כאן לפני כשבע שנים.

ברמת השרון למשל מחזיקים בחבל בשני קצותיו, וברחוב זלמן שניאור תמצאו גם את שניאור זלמן, וכל אחד יבחר את הנאה בעיניו. 

צילום: דוד שי

שניאור זלמן מליאדי כתב ספרים הרבה שנערצים ונקדשים לא רק על חסידיו, והבולט שבהם הוא ספר התניא, שהוא ספר היסוד של חב"ד, שנדפס באלפי מהדורות, ולצדו ספר ההלכה שלחן ערוך הרב.

זלמן שניאור – שהיה אדם חילוני לגמרי – מוכר, בעיקר לבני הדורות הקודמים, בשיריו ובספריו רחבי היריעה, בעברית וביידיש, כמו אנשי שקלוב, הגאון והרב, פנדרי הגיבור, המשומדת ועוד.  

ברחוב המוקדש לכבוד הסופר זלמן שניאור בחיפה לקחו את הבלבול בין שני האישים צעד אחד מביך קדימה. 

צילום: איתמר לויתן

שימו לב מה קרה כאן: לא רק שנוסף לו לזלמן שניאור התואר 'רב' – מה שמעולם לא היה – אלא שעיקר תפארתו היא בחיבור 'ספר התניא' ו'שלחן ערוך הרב', שהם כאמור פרי עטו של מייסד חסידות חב"ד שניאור זלמן...

השלט הזה עומד על עמדו כבר יותר משנה, ואוי לה לכלימה.

ב. הרקון: רחוב אחד שהוא שניים

לאורך הגבול בין מושב עדנים ובין שכונת נוה נאמן שבדרום הוד השרון עובר רחוב הרקון. הרחוב משותף לשתי רשויות, וראה זה פלא בכל צד של הרחוב מדובר ברקון אחר!

בזה שבצד המושב, מדובר בהָרַקּוֹן עם אות ק' חלומה (Harakon). זהו שמו של נחל או שמה של עיר בגבול שבט דן ובקרבת נחל הירקון.

ואילו בצד של שכונת נוה נאמן, הַרָקוּן מנוקד בשורוק (Harakun). רָקוּן הוא דביבון. 

רחוב הרקוּן בנוה נאמן (צילומים: מנחם רוזנברג)

במילים אחרות: לפנינו רחוב אחד המשוייך לשתי רשויות מקומיות שונות. לרחוב יש שם הנכתב בעברית בצורה דומה, אך הוא נהגה באופן שונה ולכל צורת הגייה משמעות שונה.

מי צודק? ברור שרחוב הרקוּן הוא צורה שגויה. הדביבון חי במדינות אמריקה, למה שייקראו רחוב בארץ על שם חיה שאינה נמצאת בה ומעולם גם לא הייתה בה? לעומת זאת, רחוב הרקוֹן מתאים לאזור הגאוגרפי שבו נקבע שמו.

ג. עיונים חדשים בגוגל סטריט

כתב לי זאב קינן:

ושוב נזדמנתי במחשבי אל מפות גוגל ונפלאותיהן, והפעם אזור הר הצופים בירושלים. 

א. שדרות שַׁיֶּרֶת הר הצופים נוקדו באופן תמוה 'שִׁירֶת הר הצופים'. ממתי גוגל מנקדים שמות רחובות? מכל מקום, השם באנגלית (המתעתק את השם הערבי) הוא Gabal Al Mokbr – Qafelat al Gada. התייעצתי עם דוברי ערבית: לכולי עלמא, ג'בל מוכבר אינו הר הצופים (רובו נקרא ג'בל אל זייתון, והחלק של בית החולים הדסה נקרא 'הדסה עיסאוויה'); ובאשר לשם Qafelat al Gada אין להם שום מושג באשר למשמעו ולתרגומו.

ב. שדרות צ'רצ'יל הרחבות, המובילות אל הכניסה הראשית של האוניברסיטה, זכו לשם Oghneya Mn Al Bahr. גם כאן כָּשְׁלוּ דוברי הערבית לפענח. הניחוש שלי: 'אוגניה מן הים' (?). מה הקשר לצ'רצ'יל, ומיהי אותה אוגניה שזכתה להיכרך בשמו?   

ג. רחוב חרובית הקטן, היורד אל עיסאוויה, נקרא באותיות לועזיות Haruvit, אך באותיות עבריות דווקא ח'רובה.  

ד. ולבסוף, רחוב מרטין בּוּבֶּר שזכה להיקרא בלועזית-גוגלית-ערבית Martin Popper... 

ברור כי מלחמה נטושה על שמות הרחובות בירושלים ומישהו טורח לתת לרבים מרחובות העיר שם בערבית, ולו גם משובשת, מפוברקת או בתרגום לא מוצלח. 

מפה ומשם: דבק ומוקשים, מפא"י, פק"ל תה

א. כאן הכינו את הדבק

שילוט הסבר באתרים היסטוריים עירוניים הוא תמיד דבר מבורך, אבל לפעמים הדבר גובל בפתטיות, שלא לומר גיחוך.

קחו לדוגמה את השלט שהוצב ברחוב חובבי ציון 17 בפתח תקווה (סמוך ל'חצרות האיכרים') מטעם עיריית פתח תקווה וברית חיילי האצ"ל. 

מעבר לביזיון של התחזוקה המזעזעת של השלט, שאותיות רבות בו אינן ניתנות לקריאה, שימו לב לתוכנו (אם הצלחתם להתגבר על העברית העילגת):

במקום זה הכין האצ"ל את ריכוז הכרוזים נגד הבריטים הכינו את הדבק לפני הדבקתם בעיר

צילום: איתמר לויתן

ובכן, כאן, במקום זה, הכינו את הדבק להדבקת מודעות נגד השלטון הבריטי. 

בלי להמעיט חלילה בחשיבותם של הכרוזים, שבאמצעותם הפיצו המחתרות מידע ותעמולה, וכמובן בלי לזלזל בסיכון שהיה כרוך בהדבקתם – היו בין ה'מדביקים' נערות ונערים שנתפסו בידי המשטרה הבריטית ואף נשלחו למחנות מעצר, וידוע במיוחד הרצח של הנער אלכסנדר רובוביץ, שנתפס מדביק כרוזים של לח"י, נעצר ומאז לא נראה עוד – עדיין לא מדובר בפעולה הרואית כמו הפריצה לכלא עכו או פיצוץ מלון המלך דוד, שראויה להבלטה כזו גדולה.

הכנות להדבקת כרוזים (העמותה להנצחת לח"י)

ב. 'נקי ממוקשים ומכשולים': פינת סתרים ירושלמית

בשביל הקסום (אף כי מוזנח למדי), החוצה ממערב למזרח את הגן הבוטני שבקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים, נמצאת אבן זיכרון ייחודית זו.

צילום: דוד אסף

על פי הנכתב, לוח הזיכרון המקורי, 'נקי ממוקשים ומכשולים מוחזר הר הצופים לבעליו', הוצב בתמוז תשכ"ז, כחודשיים לאחר מלחמת ששת הימים. 

גדוד 603 של חיל ההנדסה הוקם בשנת 1954 כגדוד מילואים של פיקוד הדרום. הוא פורק ב-1978, והוקם מחדש, כגדוד סדיר בשנת 1993 ונקרא 'גדוד להב'.

פשפשתי מעט במעמקי האינטרנט ומצאתי תמונה שצולמה ב-2012 ובה נראה הלוח, כנראה כפי שנבנה במקורו, בראש גל אבנים.

מתברר אפוא כי בשנת 2013 פורק הגלעד ומעל הכתובת המקורית הוצבה אבן זיכרון חדשה המזכירה את נפילתו באזור זה של חייל צה"ל שמואל (שמוליק) טודר. טודר נולד ב-1928 בטרנוב שבפולין ונהרג על פסגת הר הצופים והוא בן 21 בלבד.

במלאת שנה לנפילתו התפרסמה רשימה זו:

הצופה, 18 בינואר 1960

יערה הכהן פלסר, האחראית על הגינון בקמפוס הר הצופים, כתבה לי:

בתמונה בשחור-לבן מופיע בנימין עדין (איידלמן) על רקע גל האבנים ועצי הארז בגן הבוטני. עדין, הידוע כ'נהג שפרץ את המצור על הר הצופים בתש"ח', נולד ב-1903 ובשנת 2012 כנראה כבר לא היה בין החיים. חלקת עצי הארז נעקרה בתחילת שנות התשעים. בתקופה זו גם פורק גל האבנים ולוח הזיכרון אוחסן עד למיקומו מחדש ב-2013.

ג. מפא"י חוזרת

ואם כבר מדברים על אתרי מורשת, הנה אתר כזה בלב תל אביב, ברחוב בילינסון 9. 

כאן, בבניין המקורי על שלושת קומותיו, שנבנה ב-1954, היה פעם המטה הראשי של מפא"י, שכלל גם את מועדון 'מלוא'. 

מלוא – ראשי תיבות מועדון לסופרים ואמנים – נוסד ב-1952, ביזמתו של הסופר והעורך ישראל כהן (1905-1986). המועדון – שאליו היה צריך להירשם כ'חבר', ורק 'חברים' הורשו להיכנס – שכן תחילה בקומת הקרקע של רחוב זמנהוף 16 פינת שלמה המלך 17. לרחוב בילינסון עבר 'מלוא' שלוש שנים אחר כך, ב-8 בספטמבר 1955.

באותה שנה, ב-1955, הפך ה'מרכז לתרבות מתקדמת' ל'צוותא' (שם שהעניק לו אברהם שלונסקי) וקבע את מושבו ברחוב דיזנגוף 214 (קודם שכן בנחלת בנימין 48), וכך החלה תחרות גלויה בין שני המועדונים: 'מלוא' זוהה עם מפא"י, ואילו 'צוותא', השמאלני, זוהה עם מפ"ם ועם אחדות העבודה. אגב, במועדון מלוא לא הוגשו משקאות אלכוהוליים, מי שרצה לשתות הלך לאחד מבתי הקפה הרבים שבסביבה. מה כן היה? הייתה קפיטריה קטנה, לוחות שחמט, היו הרצאות שבועיות, וחולקו פרסים ספרותיים.

עם היעלמותה של מפא"י והתרוששותה של יורשתה, מפלגת העבודה, נמכרו גם רבים מנכסי הנדל"ן שלה. בשנת 2000 הוסב הבניין לבית דירות, שופץ ונוספו לו שתי קומות. לאחרונה הועמד שלט זיכרון נאה, ש'נתרם אנונימית'.

צילומים: איתמר לויתן

ד. פק"ל תה (אבל לא בשבת)

בעין טורבינה שברמת הגולן מצא יוחנן פלוטקין פק"ל תה מוכן לשימושם של המטיילים במקום. יוזמה יפה של עמותת קול רנה, לזכרה של הנערה רנה שנרב, שנרצחה בפיגוע טרור באוגוסט 2019.

היזמים מבקשים שלא להשתמש בפק"ל בשבת (בתוספת סימן קריאה), שזה בערך כמו הבקשות שפעם היו מודפסות על תקליטים של שירים חסידיים או פרקי חזנות, 'נא לא לנגן בשבתות ובמועדי ישראל'.

כיוון שממילא אין מי שממש משגיח, מפקח או מעניש, ובסופו של דבר עושה כל אחד מה שברצונו, עדיף היה (לדעתי) להימנע מאזהרות כאלה. אינכם רוצים להעמיד מכשול בפני עיוורים? ותרו על הרעיון מלכתחילה ואל תגרמו לאלה שממילא מגיעים למעיין אגב חילול שבת לעמוד בעוד 'פיתוי' קטן.

צילום: יוחנן פלוטקין

רק בירושלים: מה לפינסקר ולאוסישקין בקבר ניקנור?

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

א. שערי ניקנור

אגדה תלמודית מספרת: איש יהודי היה באלכסנדריה שבמצרים, שר צבא עשיר וניקנור שמו. כששמע ניקנור שהורדוס בונה מחדש את בית המקדש, החליט לתרום את חלקו. ציווה ועשו לו זוג דלתות מפוארות, עשויות עץ ומצופות בנחושת – המילה האחרונה בארכיטקטורה. העמיס ניקנור את הדלתות על ספינה ועלה איתה ארצה, כדי להביא את תרומתו באופן אישי. בדרך פרצה סערה איומה והאנייה כמעט טבעה. קמו המלחים וזרקו דלת אחת לים, להקל את משקל הספינה, אך דלת אחת לא הספיקה. כשניסו לזרוק את השנייה נצמד אליה ניקנור וקרא: 'אם אתם משליכים גם את הדלת הזו, השליכו אותו לים איתי'. עד שסיימו להתווכח, שככה הסערה.

לאחר ימים אחדים הגיעו בשלום לנמל עכו, כשעל הסיפון דלת אחת בלבד, וניקנור, שמבכה את הדלת השנייה שצללה. פתאום ראו בועות עולות מהים, ולתדהמת כולם עלתה הדלת האבודה וצפה על פני המים.

הנה הסיפור בלשון הגמרא (בבלי מסכת יומא, לח ע"א):

ניקנור נעשו נסים לדלתותיו. תנו רבנן: מה נסים נעשו לדלתותיו? אמרו: כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלוּ אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. ביקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וכרכה. אמר להם: 'הטילוני עמה'. מיד נח הים מזעפו. והיה מצטער על חברתה. כיון שהגיע לנמלה של עכו, היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה. ויש אומרים: בריה שבים בלעתה והקיאתה ליבשה. ועליה אמר שלמה 'קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים' [שיר השירים, א 17], אל תיקרי 'בְּרוֹתִים' אלא 'ברית ים'. לפיכך, כל השערים שהיו במקדש נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשו בו נסים. ויש אומרים מפני שנחושתן מוצהבת היתה. ר' אליעזר בן יעקב אומר: נחושת קלוניתא היתה והיתה מאירה כשל זהב.

מאז היו לבית המקדש, בין שאר השערים, גם זוג שערים שהפרידו בין עזרת הנשים לעזרת ישראל, ואלה כונו שערי ניקנור. בתוספתא למסכת יומא (פרק ב) כתוב: 'כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשה בהן נס'. ובמילים אחרות: את כל השערים ציפו בזהב, אך את שערי ניקנור השאירו מצופים בנחושת לזכר הנס ההוא.

האם ניקנור באמת היה ונברא, או שמא הכל אגדה? 

יש אומרים שאכן היה יהודי עשיר מאלכסנדריה ושמו ניקנור, שתרם את הדלתות מכספו וליווה אותן במסען לירושלים; יש מסורת אגדית ארץ-ישראלית, שהיה זה קצין יווני בימי החשמונאים שנשבע להרוס את המקדש. לימים נתפס אותו רשע ותלוהו קצוץ אברים ליד שער זה של בית המקדש, ומכאן ואילך נקרא השער על שמו. 

המסורת התלמודית על ניקנור האלכסנדרוני אומתה במידה רבה בזכות תגלית ארכאולוגית מפתיעה מראשית המאה העשרים, שאליה נגיע בהמשך.

ב. לבירינט בהר הצופים

הייתם פעם בבנייני הפקולטות למדעי הרוח והחברה באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים? מבוך כזה עדיין לא ראיתם בחיים. מפלצת בטון ענקית רבת מפלסים ומדרגות שמובילות לשום מקום. ללא עזרת חוט שני אתם עלולים לא למצוא את דרככם חזרה ולהיעלם לזמן רב בסבך המסדרונות.

בית הכנסת בקמפוס הר הצופים נבנה כמו מצודה (צילום: ברטולד וורנר, ויקיפדיה)

עד 1967 שכנו על הר הצופים – שהיה אז מובלעת ישראלית בתוך שטח ירדן – שרידי הקמפוס הישן של האוניברסיטה, ובלבם המכון למדעי היהדות והפקולטות למשפטים ולמדעים, מקצת הבנינים המקוריים עדיין עומדים במקומם ואפשר בקלות לזהותם. זה היה מקום מקסים. בתי אבן ישנים, טובלים בירק, עם המון אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים, פשוטו כמשמעו. אבל שגעון הגדלות ותאוות הבנייה שפקדו את ראשי האוניברסיטה אחרי תהילת מלחמת ששת הימים גרמו לאסון אורבני: מחיקת ההר והגליית האוניברסיטה אל מחוץ למקומה הטבעי שהיה בתוככי העיר. הביאו אפוא בולדוזרים, משאיות עם ברזל ובטון והקימו מבצר אדיר. מכל מקום בעיר אפשר לראות את האוניברסיטה העברית שעל ההר, אבל מהאוניברסיטה עצמה אי אפשר לראות כלום. כשאומרים 'מגדל שן' – לזאת הכוונה. האוניברסיטה הסתגרה, מרצונה הטוב, ומנעה ממוריה ומתלמידיה את אחד ממראות הנוף היפים בעולם.

זיכרון נוסף ומיוחד במינו נותר מהאוניברסיטה הישנה, הפתוחה והיפה של פעם. זהו הגן הבוטני הלאומי, שנוסד ב-1931 על ידי אלכסנדר אֵייג (1938-1894), מחלוצי מדע הבוטניקה בארץ. 

אלכסנדר אייג נוטע את העץ הראשון בגן הבוטני, 1931 (ויקיפדיה)

כל מיני עצים, שיחים וצמחים שהובאו מכל חלקי הארץ נטועים בגן, בפינות המשחזרות את חברות הצומח והנוף באזורי הארץ השונים. רוב הצמחים נטעו בגן עוד בימים ההם, וביניהם נטועים שלטים מהזמן הזה, שמציינים את שמות הצמחים.

כדי להגיע לגן יש להיכנס לקמפוס מהשער הראשי שבחלק הצפוני של הקמפוס. הולכים כמאתיים מטר והכניסה היא משמאל, מול בנין המנהלה שנמצא מימין (יש שילוט). אך לא על הגן אספר, אלא על פינה מעניינת בו, שספק אם אלפי הסטודנטים שעוברים בקמפוס בכלל מודעים לה, והיא אחוזת הקבר של ניקנור.

ג. אגדה עם אמת היסטורית

סיר ג'ון אדוארד גריי היל (1914-1839) היה משפטן וחבר פרלמנט בריטי נכבד מליוורפול, שביקר בירושלים בשנות השמונים של המאה ה-19 והתאהב בה. עד כדי כך התאהב בעיר, שרכש לעצמו את הר הצופים, כמעט את כולו, והקים עליו בית נופש. בכל קיץ היה בא לכאן יחד עם אשתו לחודשים אחדים. סיר ג'ון היה מפמפם במקטרתו ונהנה מהנוף הנשקף ממרפסת ביתו בעוד רעייתו ליידי קרוליין אמילי גריי היל (1924-1843), שהייתה צלמת וציירת, ציירה את הנוף הנשגב.

ג'ון אדוארד גריי היל

קרולין אמילי גריי היל

בשנת 1902, בזמן עבודות פיתוח שנעשו בגנה של המשפחה האריסטוקרטית, התגלו במכתש שנכרה בתוך סלע גיר לבן פתחי מערות קברים. איך נוצר המכתש? הקבלן שחצב בימי הבית השני את מערת הקבורה לא היה כנראה מגדולי המקצוענים ועשה את מלאכתו רמייה. בשלב מסוים התמוטט האולם המרכזי של המערה על חדריו, ארונותיו וגלוסקמאותיו, וכך נוצר המכתש שקבר את הנקברים בפעם השנייה.

המכתש

כשחפרו במערה, שלימים זכתה בשם 'מערת ניקנור', התגלו בה מספר רב של סרקופגים (ארונות אבן) וגלוסקמאות (קופסאות אבן קטנות), שבהם היה מקובל בימי הבית השני להניח את עצמות המת לאחר שלוקטו משדה הקבורה. והנה, על אחת הגלוסקמאות נמצא כתוב בעברית וביוונית:

העצמות אלה של נקנר [או 'אנשי נקנר']

איש אלכסנדריה

שעשה את הדלתות.

נקנר אלכסא 

'נקנר אלכסא' התפרש כקיצור של ניקנור האלכסנדרוני. 

כתובת ניקנור (ויקיפדיה)

היו שחשבו שמדובר בזיוף, אך הסברה המקובלת היום (בעקבות מחקרו המסכם של הארכאולוג אליעזר ליפא סוקניק) היא שבמערה נקברו שני אנשים (נקנור ואלכסא), שהיו כנראה צאצאיו של ניקנור האלכסנדרוני תורם הדלתות. שערי ההשערות לא ננעלו, ואולי באמת יש אגדות עם רקע היסטורי.

בין כך ובין כך, גריי היל שלח את הגלוסקמה למוזיאון הבריטי ושם היא מוצגת עד היום. 

ד. ציונות במערה

ניקנור כבר לא גר כאן יותר, גם לא צאצאיו, ואת מקומם תפסו אישים אחרים לחלוטין, ממקומות אחרים ומזמנים אחרים.

אם ניכנס לפתח הדרומי של מערכת המערות נמצא ברצפת חדרון קטן שתי מצבות אבן פשוטות, מודרניות, לא נוי להן ולא הדר. על האחת כתוב 'פ.נ. [פה נטמן] מנחם בן משה אוסישקין', ועל השנייה נכתב 'פ.נ. יהודה ליב בן שמחה פינסקר'. 

מה עושים כאן שני אבות הציונות הללו?

מנחם אוסישקין, שנולד ברוסיה ב-1863, היה מראשוני ומראשי חובבי ציון ברוסיה ודמות מרכזית בתנועה הציונית, שהתפרסם במיוחד במאבקו הבלתי מתפשר ב'תכנית אוגנדה' (1904). בשנת 1919 עלה ארצה (הוא ביקר בה כמה פעמים עוד קודם לכן), ומ-1923 ועד יום מותו עמד בראש הקרן הקיימת לישראל. בתפקידו זה היה אחראי למפעלי ענק של רכישת קרקעות, ביניהן אדמות עמק יזרעאל, עמק חפר ועמק בית שאן. עד כדי כך, שעוד בחייו הוחלט – על פי בקשתו! – לקרוא לגוש היישובים שהוקמו בין השנים 1939-1936 בצפון הגליל (כולל הקיבוצים דן ודפנה) בשם 'מצודות אוסישקין'. זו לא הייתה בקשתו היחידה בכל הקשור להנצחת שמו, כידוע גם רחוב אוסישקין ברחביה, שבו התגורר, וגם קיבוץ כפר מנחם נקראו על שמו בעודו בחיים.

מנחם אוסישקין (ויקימדיה)

סיר ג'ון גריי היל הלך לעולמו ב-1914. איש לא העלה על דעתו לקרוא בירושלים רחוב על שמו ואלמנתו הציעה למכירה את השטח שבבעלותו על הר הצופים.

חיים וייצמן, לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל, פעל אז רבות למען הקמת אוניברסיטה עברית בירושלים, וכשעמדו אדמות גריי היל למכירה הוא זיהה מיד הזדמנות למימוש הרעיון. הוא שיתף את אוסישקין והלה שכנע את חובבי ציון באודסה לאסוף כספים למען רכישת הקרקע שאכן נרכשה במארס 1914. ארבע שנים אחר כך, ביולי 1918 נורתה אבן הפינה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים, בנוכחותם של כ-6,000 אורחים, ובהם כל המי ומי שהיו אז בארץ. וייצמן נשא אז את אחד הנאומים המרכזיים. נזרע הזרע ממנו צמחה האוניברסיטה העברית בירושלים, שהמבצר הגדול על ההר הוא רק חלק ממנה.

טקס הנחת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית, 1918 (ויקיפדיה)

אוסישקין ראה במערת ניקנור מקום עם פוטנציאל. מנקודת מבטו ניקנור היה דוגמה לציוני מעשי מלפני אלפיים שנה, שלא רק תרם מממונו אלא גם עלה בעצמו ארצה. סמיכות המקום לאוניברסיטה העברית, בית המקדש החילוני של התנועה הציונית, הוסיפה למקום עוד נדבך סמלי. הוא תכנן להחזיר למערה את ייעודה המקורי כאתר קבורה, וקיווה להפכה למעין פנתיאון לאומי שבו ייקברו גדולי התנועה הציונית.

הראשון היה ד"ר ליאון (יהודה לייב) פינסקר (1891-1821), ראש וראשון לחובבי ציון באודסה, שחיבורו אוטואמנציפציה, שפורסם בראשית שנת 1882, עורר את המפץ הציוני הגדול. פינסקר אמנם מת בסוף שנת 1891 ונקבר באודסה, אך את עצמותיו אפשר היה ללקט ולהעלות גם עשרות שנים אחר כך. כך היה, וביוני 1934 הועלו עצמותיו ארצה ונקברו במערת ניקנור.

יהודה לייב פינסקר

טקס קבורת עצמות פינסקר במערת ניקנור, יוני 1934 (צילום: צבי אורון, הארכיון הציוני המרכזי)

בשנת 1941 נפטר אוסישקין והוא בן 78. בצוואתו ביקש אוסישקין להיקבר במערת ניקנור לצד פינסקר, ומבוקשו כמובן ניתן לו. טקס הקבורה היה מרשים. נציגים מ-233 היישובים ששכנו על אדמות הקק"ל בארץ הביאו כל אחד שקית אדמה מיישובו ושפכו את תוכנה על הארון.

טקס קבורת אוסישקין במערת ניקנור (הארכיון הציוני המרכזי)

חזונו של אוסישקין, שמערת ניקנור תהיה פַּנְתֵּאוֹן לאומי בו ייקברו 'אנשי שם יהודיים', לא התממש, בעיקר משום שבתום מלחמת העצמאות נותר הר הצופים מובלעת בשטח ירדן. במקום הפנתאון של הר הצופים יוחדה חלקה בהר המנוחות ובה נקברו כמה אישים, כמו פרץ סמולנסקין (1952), נפתלי צבי אימבר (1953) וצבי הרמן שפירא (1953), אך גם ניסיון זה לא צלח (ראו דוד אסף, 'עֲלֵי קֶבֶר קְדוּמִים תֶּאֱבַל מַצֶּבֶת: בעקבות קברו של פרץ סמולנסקין', בלוג עונג שבת, 17 ביוני 2016). חלקת גדולי האומה הוקמה לבסוף בהר הרצל בירושלים ובה נקברים עד היום, על פי חוק, ראשי האומה.

פינסקר ואוסישקין נחים אפוא לבדם את מנוחת העולמים במערת הקברים שחפר יהודי מאלכסנדריה ושמו ניקנור לפני כאלפיים שנה.

לקריאה נוספת

יאיר שפירא, 'מערת ניקנור בהר הצופים: הפנתאון שקדם להר הרצל', ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כח (ספר טדי קולק), תשס"ח, עמ' 462-454.

אלי שמיר, 'מערת ניקנור', הדפס חתום, 1985 (אוסף משפחת אסף)

רק בירושלים: ההגדה לבית בנטוויץ'

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

ב-1989, לפני יותר משלושים שנה יצא לאור ספרי הראשון רק בירושלים (הוצאת משרד הביטחון), על פינות וצדדים פחות ידועים בעיר. יסוד הספר היה בטור 'פינה קטנה בירושלים', שהופיע במשך כמה שנים במוסף 'מסלול' של ידיעות אחרונות. הספר יצא בארבע מהדורות ושימש רבות את מורי הדרך, אך אזל מזמן מהשוק. הרבה פעמים התבקשתי להוציאו חדש ומחודש, אבל כיום, כאשר קל להשיג מידע בעזרת מקלדת ועכבר, לא נראה לי שיש טעם בכך. קוראי עונ"ש יטעמו אפוא מפעם לפעם מן היין הישן הזה כשהוא משופר ומותאם לימינו ולבלוגנו. 

*

לאיזו משפחה יהודית בארץ יש כיום אחוזת קבר פרטית? 

מאז ימי אברהם אבינו, שקנה את מערת המכפלה עבור בני משפחתו, ועד שלהי תקופת המשנה, כאשר קברו במקומות כמו בית שערים או כתף הנום, הייתה לכל משפחה יהודית מן המעמד הבינוני ומעלה אחוזת קבר פרטית, לרוב מערת קברים חצובה בסלע. כיום הכל שונה. דרכנו האחרונה מובילה אותנו לבתי קברות ציבוריים, ולרוב שוכני העפר אין קשר עם שכניהם למנוחת הנצח. רק למשפחה אחת, ככל שידוע לי, ישנה אחוזת קבר פרטית שאיננה בתחום בית קברות ציבורי. זו משפחת בנטוויץ', בלי ספק משפחה יוצאת דופן בתולדות ישראל. פריווילגים זה הם.

השער לחלקת הקבר מעוצב בצורת אוהל. אבי המשפחה, הרברט, הקים באנגליה אגודה ציונית בשם 'אגודת האוהלים'

א. משפחה שכזאת

כשעולים להר הצופים ברחוב שיירת הר הצופים, לפני הכניסה לקמפוס האוניברסיטה, מגיעים לצומת. ממש לפני הצומת, מימין, נותרו שלושה ביתנים של בוני הקמפוס, וכעת שוכנים בהם משרדי אגף הביטחון. לפניהם שער שממנו מוליך שביל אל בין העצים. שני בתי קברות נמצאים בפינה קסומה זאת. הצפוני ביותר שייך ל'אמריקן קולוני', לא למלון אלא למושבה האמריקנית שעל שמה נקרא המלון (נקדיש לה פרק מיוחד).

אך אנו מתעניינים בבית הקברות הקטן, הראשון שמגיעים אליו. הוא מוקף גדר ונכנסים אליו דרך בית שער דמוי אוהל מסוגנן. בזמן האחרון נעלו את השער, אך ניתן להציץ אל הקברים מעל לגדר, ומי שלא מקפיד על חוקים יכול לדלג מעליה – לא נלשין עליו! מצבות נאות אחדות נחות כאן בצל עצי האורן רחבי הצמרת. זאת אחוזת הקבר של משפחת בנטוויץ'.

הרברט וסוזן בנטוויץ' חיו באנגליה בסוף המאה ה-19. סוזן (לבית סלומון), שהייתה מוזיקאית מבטיחה, ויתרה על קריירה עצמאית וניהלה משק בית מרובה ילדים. הרברט (צבי) בנטוויץ' (1932-1856) היה עורך דין מצליח. מיזוג נדיר של אציל בריטי ויהודי חם ושומר מסורת. הוא היה ציוני עוד לפני שהרצל חלם על כך, ולימים אף היה מעורב בניסוחה של הצהרת בלפור. נוסף על הבית הגדול בלונדון הייתה לבני הזוג גם אחוזת קיץ בקנט, שנקראה 'חצר כרמל'. במשך עשרים שנה הם מילאו את ביתם ואחוזתם ב-11 ילדים, שמרגע לידתם נועדו להגשים את חלומותיה המוזיקליים של האם שלא התגשמו. 

מצבתם הכפולה של הרברט (צבי) וסוזן (שושנה)

מוזר ככל שזה נשמע, ילדיהם נולדו בשלישיות. הראשון בכל שלישיה נועד להיות פסנתרן, השני כנר והשלישי צ'לן. כל שלישיה כזו קיבלה חדר משלה, וכל אחד מהילדים החל בגיל צעיר לספוג חינוך מוזיקלי בכלי שאליו יועד. רק שני הילדים האחרונים נותרו דואו...

מה כבר אפשר לצפות מילדים שנועדו לממש ציפיות של אם מתוסכלת, תחת ידו הקשה של אב שתלטן? לא קשה לנחש. אחדים מצאצאי המשפחה התאבדו, אחדים התנצרו. אחרים גדלו להיות אנשים מיוחדים במינם, שהשאירו עקבות שלא יימחו בתולדות היישוב היהודי בארץ.

במרכז המבנה המתומן קבורים הרברט וסוזן בנטואיץ'

ב. אחד-עשר המופלאים

עופרי קרישר ואריה דובנוב, 'הסאגה לבית בנטוויץ', ישראל, 28-27 (2021), עמ' 275

הנה רשימת הצאצאים, לפי סדר הולדתם: 

1. ליליאן (1954-1882) הייתה הבת הבכורה. בעלה ישראל פרידלנדר (1920-1876), יליד קובל שבאוקראינה, היה רב, חוקר מקרא וממייסדי הג'וינט. הם נישאו ב-1905 והתגוררו בניו יורק. ישראל נרצח באוקראינה על ידי שודדים, כשנסע לשם על מנת להביא כסף מטעם הג'וינט לעזרת נפגעי הפוגרומים. הוא נקבר באוקראינה וגופתו נטמנה בבית הקברות המשפחתי רק בשנת 2001.

מצבת ישראל פרידלנדר

האלמנה ליליאן עלתה ארצה ב-1922 עם ששת ילדיה והתיישבה ב'אחוזת לנגה' שהייתה בבעלות אחותה ניטה (ראו להלן). היא ירשה מאחותה את האחוזה, ולאחר מותה, בשנת 1954, נקברה ליד אחותה וגיסה בבית הקברות של זכרון יעקב. 

סולומון ג' סולומון, דיוקן של ליליאן בנטוויץ'-פרידלנדר, 1905 (מוזיאון ישראל)

בנם, דניאל (שמו השני היה בלפור!), היה תפוח שנפל ליד העץ. גאון מוזיקלי צעיר ומלא בעיות נפשיות. הוא למד מוזיקה בג'וליארד והתאבד בסנטוריום לחולי נפש בשיקגו והוא בן 18 בלבד. קברו נכרה בקצה אחוזת הקבר המשפחתית, ומצבתו מעוטרת בנבל ובתווים. לזכרו הקימה אמו בשטח האחוזה בזכרון יעקב את 'בית דניאל', מרכז מוזיקלי ובית נופש לאמנים, שפעל שנים רבות וכיום נמצא ברשות האוניברסיטה הפתוחה. 

בת אחרת, כרמל, נישאה לשמעון אגרנט, לימים חתן פרס ישראל למשפט ונשיא בית המשפט העליון. 

מצבתו של דניאל פרידלנדר (בנה של ליליאן בנטוויץ' וישראל פרידלנדר)

2. נורמן בנטוויץ' (1971-1883) היה הילד השני. הוא למד משפטים באנגליה והגיע לארץ עם צבאו של אלנבי. כאן היה התובע הכללי מטעם ממשלת המנדט הבריטי וממקימי האוניברסיטה העברית. נורמן היה ציוני מושבע, אך הלן אשתו הייתה אנטי-ציונית מוצהרת. הוא חי איתה בלונדון חצי שנה, וחצי שנה בירושלים, שבמהלכה לימד משפטים באוניברסיטה. בשנת 1951 פרש לגמלאות ושב ללונדון. הוא מת שם ואשתו שלחה את גופתו לקבורה באחוזת הקבר המשפחתית. 

3. ניטה (1922-1884) נישאה ליהודי מגרמניה, טיפוס רומנטי ומתוסבך בשם מיכאל לנגה. הם עלו לארץ בשנת 1912 והקימו בזכרון יעקב בית אחוזה עם גן גדול. הם קראו לביתם על שם אחוזת המשפחה בקנט 'חצר כרמל', אך המקום התפרסם בשם 'אחוזת לנגה'. רבים מחשובי הארץ בימים ההם התארחו אצל הזוג המוזר באחוזתם הענקית, שהיו בה סוסי רכיבה ומרכבות – מובלעת בריטית בלב המושבה זכרון, שהייתה מאוכלסת ברובה בידי יהודים יוצאי רומניה ותימן. ניטה נפטרה בנסיבות בלתי ברורות ביום שבעלה היה בחיפה. השמועות אמרו שהתאבדה. מיכאל עצמו שלח יד בנפשו שלוש שנים לאחר מכן. ילדים לא היו להם, ואת האחוזה ירשה האחות הבכורה ליליאן (מס' 1) שכבר גרה שם. 

עד שנת 2000 ניצב בניין האחוזה שמם וחרב, זיכרון לפאר שחלף. בחודש יולי של אותה שנה הוכרז המקום אתר מורשת לאומי, שופץ ונמסר בחכירה לידי האוניברסיטה הפתוחה שמפעילה אותו כמרכז לימוד ותרבות. 

ההיסטוריה של בית דניאל (האוניברסיטה הפתוחה)

4. דורותי: סיפור חיים קצר ועצוב. היא נולדה ב-1885, התנצרה ובילתה את כל חייה במנזר. אביה, כך מסופר, ישב עליה 'שבעה' ומחק אותה מחייו.

5. מרג'ורי (1976-1887): הייתה כנרת מוכשרת שנותרה בבתוליה כל ימיה. היא עלתה לארץ יחד עם אביה, גרה עמו בירושלים וטיפלה בו. לאחר מותו, ב-1932, התנצרה גם היא. בסוף ימיה עברה להתגורר בבית עץ בשטח 'אחוזת לנגה' ועסקה בארגון קונצרטים ב'בית דניאל'. 

6. מיוריאל (1981-1889): כונתה באדג'. עלתה לארץ ב-1912 ועסקה בציור ובהוראת ציור. היא נישאה בגיל מאוחר לברנרד מושנזון, ולאחר פטירתו (1956) עברה לגור באחוזה בזכרון, שם גם נפטרה. 

מיוריאל בנטוויץ', 'נוף כנרת' (בידספיריט)

7. נעמי (1989-1891): נעמי הייתה פעילה קומוניסטית, שנישאה לצ'כי ושמו יוהנס בירנברג. היא חיה בלונדון אך עברה לגור באחוזת כרמל בקנט, שאותה הפכה למקום מקלט ומוסד חינוכי לפליטי מלחמה שהגיעו לאנגליה. לארץ היא מעולם לא הגיעה.

8. היבי (1973-1893): נישאה לאליהו (אויגן) מאיר משפטן מפרנקפורט. בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עלתה המשפחה לארץ. הם גרו בירושלים עם שתי בנותיהם. 

9. תלמה (1959-1895): זו היא תלמה ילין, שהייתה צ'לנית מפורסמת, תלמידה של גדולי הצ'לנים בעולם ובהם פבלו קזאלס. היא עלתה לארץ ב-1919, בעקבות משבר נפשי, ושנתיים לאחר מכן נישאה לאליעזר ילין (בנו של דוד ילין, מראשוני המחנכים בארץ, ונכדו של יהושע ילין, מחלוצי היישוב היהודי החדש בירושלים). אליעזר היה מהנדס ואדריכל חשוב, והשניים בנו את ביתם בשכונת רחביה שהייתה אז ארץ לא זרועה. ביתם היה הראשון בשכונה, והוא עומד עד היום ברחוב רמב"ן 14 (מול סניף בנק לאומי). תלמה עמדה במרכז החיים המוזיקליים בירושלים והקימה בתל אביב בית ספר לאמנויות שכיום נקרא על שמה. 

אליעזר ותלמה ילין, 1920 (ויקיפדיה)

10. כרמל: נישאה בשנת 1922 לאליעזר אריה (לואי) פינקלשטיין, חוקר דגול של ספרות חז"ל ומראשי התנועה היהודית הקונסרבטיבית בארצות הברית. ערב הבר-מצווה של בנה הבכור התנצרה ונטשה את משפחתה. 

11. יוסף (1982-1902) הוא האחרון בשורה. עלה ארצה ובשנת 1924 נשא לאישה את שרה, בתו של 'רופא המושבות' הלל יפה, שריפא את אנשי העלייה הראשונה מקדחת. היה יועץ לשר החינוך, מנהל בית הספר הריאלי בחיפה ולימד בבית הספר לחינוך. יוסף בנטוויץ' טבע את חותמו על מקצוע החינוך בישראל ואף זכה על כך בפרס ישראל בשנת 1962, ובעצם היה היציב וה'מרובע' מכל בני ובנות המשפחה. בנו הוא פרופסור צבי בנטוויץ', שהתמחה במחקר האיידס, ובתו היא הציירת רחל שביט (אמו של העיתונאי ארי שביט).

ג. רֶקויאֶם לדניאל 

כל כך הרבה ילדים, ולכל אחד סיפור. אפשר למצוא פרטים על בני המשפחה בספריה היפים של מרג'ורי (החמישית ברשימה). היא כתבה ספר על תלמה ילין שתורגם לעברית (תלמה ילין: מחלוצי המוזיקה בארץ ישראל, הוצאת ראובן מס, 1981) וספר באנגלית על אביה, שאותו כתבה יחד עם אחיה נורמן: Herbert Bentwich: The Pilgrim Father (1940). ממש לפני כמה חודשים ראה אור מאמר מחקרי מקיף שכתבו עופרי קרישר ואריה דובנוב, 'הסאגה לבית בנטוויץ', ישראל, 28-27 (2021), עמ' 312-271, ושם אפשר לקרוא בפירוט על שני הדורות הראשונים של המשפחה.

הסופר בנימין תמוז לקח את סיפור המשפחה, בעיקר את סיפורו של דניאל, עם האחוזה בזכרון יעקב, הוסיף חומרים מסיפורי משפחת ילין, ערבב יפה עם צבעי הארץ הזאת וריחותיה בתחילת המאה שעברה, וכתב את רקויאם לנעמן (זמורה ביתן מודן, 1978). ספר קטן, מעט סרקסטי, אך יפהפה. כדאי לקרוא בו תוך ישיבה על ספסל האבן הניצב ליד אחד מקברי המשפחה. 

אחוזת קבר של שבט גדול, אך משום מה לא רבים מבני המשפחה נטמנו בה. 

במרכז, בקבר המתומן, נחים ההורים, הרברט וסוזן, ולצדדיהם יש רק מצבות מעטות. אגב, אפשר לעקוב אחרי התפתחות הכתיב העברי של שם המשפחה על המצבות: האב הוא הרברט בנטובאיש, יוסף נקבר כבנטואיץ', נורמן כבנטביץ', והאחרון מהמשפחה שנקבר כאן, בשנת 1987, הוא מיכאל מתתיהו בנטביץ'. 

שלום לעפרם.