על הבלבול בין מייסדה המהולל של תנועת חב"ד, רבי שניאור זלמן מליאדי, שנפטר ברוסיה בשנת 1812, לבין הסופר והמשורר זלמן שניאור – שאומנם היה ככל הנראה אחד מצאצאיו, אבל נפטר בשנת 1959 ומנוחתו כבוד בבית הקברות הישן של תל אביב ברחוב טרומפלדור – כבר יצא לנו לכתוב כאן לפני כשבע שנים.
ברמת השרון למשל מחזיקים בחבל בשני קצותיו, וברחוב זלמן שניאור תמצאו גם את שניאור זלמן, וכל אחד יבחר את הנאה בעיניו.
צילום: דוד שי
שניאור זלמן מליאדי כתב ספרים הרבה שנערצים ונקדשים לא רק על חסידיו, והבולט שבהם הוא ספר התניא, שהוא ספר היסוד של חב"ד, שנדפס באלפי מהדורות, ולצדו ספר ההלכה שלחן ערוך הרב.
זלמן שניאור – שהיה אדם חילוני לגמרי – מוכר, בעיקר לבני הדורות הקודמים, בשיריו ובספריו רחבי היריעה, בעברית וביידיש, כמו אנשי שקלוב, הגאון והרב, פנדרי הגיבור, המשומדת ועוד.
ברחוב המוקדש לכבוד הסופר זלמן שניאור בחיפה לקחו את הבלבול בין שני האישים צעד אחד מביך קדימה.
צילום: איתמר לויתן
שימו לב מה קרה כאן: לא רק שנוסף לו לזלמן שניאור התואר 'רב' – מה שמעולם לא היה – אלא שעיקר תפארתו היא בחיבור 'ספר התניא' ו'שלחן ערוך הרב', שהם כאמור פרי עטו של מייסד חסידות חב"ד שניאור זלמן...
השלט הזה עומד על עמדו כבר יותר משנה, ואוי לה לכלימה.
ב. הרקון: רחוב אחד שהוא שניים
לאורך הגבול בין מושב עדנים ובין שכונת נוה נאמן שבדרום הוד השרון עובר רחובהרקון. הרחוב משותף לשתי רשויות, וראה זה פלא בכל צד של הרחוב מדובר ברקון אחר!
בזה שבצד המושב, מדובר בהָרַקּוֹן עם אות ק' חלומה (Harakon). זהו שמו של נחל או שמה של עיר בגבול שבט דן ובקרבת נחל הירקון.
ואילו בצד של שכונת נוה נאמן, הַרָקוּן מנוקד בשורוק (Harakun). רָקוּן הוא דביבון.
רחוב הרקוּן בנוה נאמן (צילומים: מנחם רוזנברג)
במילים אחרות: לפנינו רחוב אחד המשוייך לשתי רשויות מקומיות שונות. לרחוב יש שם הנכתב בעברית בצורה דומה, אך הוא נהגה באופן שונה ולכל צורת הגייה משמעות שונה.
מי צודק? ברור שרחוב הרקוּן הוא צורה שגויה. הדביבון חי במדינות אמריקה, למה שייקראו רחוב בארץ על שם חיה שאינה נמצאת בה ומעולם גם לא הייתה בה? לעומת זאת, רחוב הרקוֹן מתאים לאזור הגאוגרפי שבו נקבע שמו.
ג. עיונים חדשים בגוגל סטריט
כתב לי זאב קינן:
ושוב נזדמנתי במחשבי אל מפות גוגל ונפלאותיהן, והפעם אזור הר הצופים בירושלים.
א. שדרות שַׁיֶּרֶת הר הצופים נוקדו באופן תמוה 'שִׁירֶת הר הצופים'. ממתי גוגל מנקדים שמות רחובות? מכל מקום, השם באנגלית (המתעתק את השם הערבי) הוא Gabal Al Mokbr – Qafelat al Gada. התייעצתי עם דוברי ערבית: לכולי עלמא, ג'בל מוכבר אינו הר הצופים (רובו נקרא ג'בל אל זייתון, והחלק של בית החולים הדסה נקרא 'הדסה עיסאוויה'); ובאשר לשם Qafelat al Gada אין להם שום מושג באשר למשמעו ולתרגומו.
ב. שדרות צ'רצ'יל הרחבות, המובילות אל הכניסה הראשית של האוניברסיטה, זכו לשם Oghneya Mn Al Bahr. גם כאן כָּשְׁלוּ דוברי הערבית לפענח. הניחוש שלי: 'אוגניה מן הים' (?). מה הקשר לצ'רצ'יל, ומיהי אותה אוגניה שזכתה להיכרך בשמו?
ג. רחוב חרובית הקטן, היורד אל עיסאוויה, נקרא באותיות לועזיות Haruvit, אך באותיות עבריות דווקא ח'רובה.
ד. ולבסוף, רחוב מרטין בּוּבֶּר שזכה להיקרא בלועזית-גוגלית-ערבית Martin Popper...
ברור כי מלחמה נטושה על שמות הרחובות בירושלים ומישהו טורח לתת לרבים מרחובות העיר שם בערבית, ולו גם משובשת, מפוברקת או בתרגום לא מוצלח.
נופה של ליאדי (צילום: אליקים איטלי; הקלקה על התמונות תגדיל אותן)
התוכן א. ליאדי דאז ב. ליאדי היום ג. מכתב לרבי
ליאדי (Lyady, Ляды, ולא לאדי) איננה עיירה אלא כפר. גודלה – כפי שאומרים ביידיש – כפיהוק. על מקומות זעירים כאלה נוהגים להתבדח כשאומרים: סוס ועגלה כי ייכנסו לשם – ראשו של הסוס כבר יצא ממנה וזנבו עדיין לא נכנס... עתידה של ליאדי נמצא – כמו שאומרים אצלנו – מאחוריה. ואכן, עברה מפואר ומעניין הרבה יותר ממצבה הנוכחי.
א. ליאדי דאז
כמו ליוזנה, גם ליאדי הייתה חלק ממלכות פולין-ליטא. כאן עבר הגבול ההיסטורי בין מלכות פולין-ליטא לבין רוסיה הצארית, אך למן חלוקת פולין הראשונה (1772) עבר אזור זה לידי רוסיה הצארית, היה חלק מפלך מוהילב, ומעולם לא שב עוד לידי פולין. ליאדי של היום היא עיירת גבול הממוקמת בתוככי בלארוס, כ-140 ק"מ מדרום-מזרח לוויטבסק. בשנת 2010 נמנו בה פחות מ-500 תושבים.
כאן בילה רבי שניאור זלמן (רש"ז) את עשר השנים האחרונות של חייו ועל כן שמו נקרא עליה. הוא הגיע לכאן בשנת 1802. לאחר ששוחרר ממאסרו השני (נובמבר 1800), ועוכב כעשרה חודשים בפטרבורג, הוא חזר לליוזנה לפרק זמן קצר, ואחר כך החליט לעזוב את ליוזנה ולעבור לליאדי הסמוכה. למה עזב? לפי שעה איננו יודעים. כותב תולדותיו, חיים מאיר היילמן, הסתפק ב'טעם הכמוס אתו', והוסיף כי 'אנשי לאזני צעקו מרה איך יעזוב אותם. ולא הועיל מאומה' (בית רבי, ברדיצ'ב, תרס"ב, עמ' 78). אני משער כי הייתה זו דרישה של השלטונות, שחששו מהלשנות נוספות נגדו ואולי קיוו כי ניתוקו מעיירת הולדתו גם יצמצם את השפעתו ויפגע במחויבותם של חסידיו. הם טעו כמובן. אישים דגולים מקרינים על סביבתם בכל מקום שבו הם נמצאים.
ואכן, רש"ז הגיע לליאדי באמצע שנות החמישים של חייו ובנה בה מחדש את ביתו ואת חצרו. פרסומו כתלמיד חכם צנוע, וגם שני מאסריו בעקבות הלשנות מכוערות ושחרורו מחוסר אשמה, הפכו אותו גיבור בעיני רבים ותרמו להעצמת יוקרתו. העיירה הקטנה ליאדי הפכה שוב לתל שרבים מחסידי רוסיה הלבנה נשאו אליה את פיותיהם ואת לבבם ועלו אליה לרגל.
בשנת 1812 התחולל הפרק האחרון והדרמטי בחייו של רש"ז. מלחמות נפוליאון הרעישו את העולם, ושמען הגיע גם לליאדי הקטנה. 'המחנה הגדול' של הגנרל הקורסיקאי, שהמזל תמיד שיחק לו, החל להיערך לקראת פלישה מסיבית לרוסיה. ציר ההתקדמות הצפוי של מאות אלפי חיילי נפוליאון היה דרך שטחי רוסיה הלבנה – הדרך הקצרה והנוחה ביותר אל סמולנסק וממנה אל מוסקבה ואל סנקט פטרבורג. ואכן, כאן צעדו ב-2 באוגוסט 1812 צבאות נפוליאון בדרכם לכיבוש מוסקבה, ומכאן נסוגו, המומים ואבודים, שלושה חודשים לאחר מכן (6 בנובמבר).
חיילי ה'גרנד ארמה' חוצים את נהר הניימן, 24 ביוני 1812 (מקור: ויקיפדיה)
עוד קודם לכן מצאו עצמם יהודי בלארוס – שעד לא מכבר היו נתיניה של מלכות פולין-ליטא (שבאותה עת כבר נעלמה מן המפה) – בצומת הכרעה רגשי ומעשי: האם לקדם בברכה את צבא נפוליאון, שעשוי (כך היו מי שחשבו) להחזיר לפולין את עצמאותה ולהעניק שוויון זכויות גם ליהודים; או שמא עליהם להישאר נאמנים לשלטון הצאר הרוסי, שמעולם לא הצטיין באהבת ישראל?
רש"ז, כמנהיג ציבור, נתבע לתת תשובה לאנשיו ולעצמו. אפשר היה לצפות שמי שבאופן אישי סבל מנחת זרועו של השלטון הרוסי ונחבש בכלא פעמיים על לא עוול בכפו, יזדהה – גם אם בסתר לבו – עם נפוליאון ויקווה כי השלטון הצרפתי יגן טוב יותר על היהודים וישמור על זכויותיהם הדתיות. אך ההפך קרה. רש"ז – ככל שידע והיה מעודכן לגבי אישיותו של נפוליאון וכוונותיו – תיעב אותו וראה בו ובתכניותיו סכנה גדולה לחברה המסורתית. עדיף היה , לדעתו, המשך שלטונו של הצאר אלכסנדר הראשון, שנתפס כאדם דתי שכבודה של הדת, כל דת, חשוב לו.
רש"ז לא הסתפק בהערכת מצב. נוכח התקדמותם המהירה של הצרפתים הוא קרא לחסידיו לרגל אחרי הצרפתים ולמסור לרוסים מידע חיוני על תנועותיהם הצפויות. כך אכן היה. חסידיו, שהיו פזורים בכל עיירות פלך מוהילב, ראו את התקדמות הצבא הצרפתי, שוחחו עם חיילים צרפתים, אספו מודיעין ודיווחו לרוסים על סדרי הכוחות. משה מייזילש מווילנה, אחד מחסידי חב"ד שלימים עלה לארץ ישראל, התפרסם במיוחד בחדירתו לתוך פמלייתו של נפוליאון ובמידע החשוב שמסר. אפילו משה, בנו הצעיר של רש"ז, שלימים ימיר את דתו וימיט קלון על השושלת, נשבה על ידי הצרפתים, הואשם על ידם בריגול וכמעט שהוצא להורג.
יציאתו הפומבית של רש"ז נגד נפוליאון סיכנה בלי ספק את חייו, והשלטון הרוסי ידע להעריך את גילוי הנאמנות הזה. בסוף יולי 1812, כאשר כבשו חיילי נפוליאון את שקלוב ודוברובנה הסמוכות, הוא הבין שאל לו להשתהות. וכך סיפר בנו, דב בער, שלאחר מות רש"ז מילא את מקומו כאדמו"ר, באיגרת מפורטת על המסע רב התלאות:
אבל לאחר כך הבין [רש"ז] ברוח כח בינתו שיתפשט [נפוליאון] עד קצה רוסיה, ומפני תכלית שנאתו אליו הוחלט אצלו לברוח, באמרו טוב לי מות מחיים תחתיו ... וגודל הזריזות לברוח אין די באר בכתב, וגם שהיה זקן וחלוש מאוד, והקור בחורף וטלטול הקשה לא לפי ערך כחו כלל ... אך לא רצה בשום אופן לשכון אפילו יום אחד תחת ממשלתו ועבודתו [של נפוליאון]. וברחנו על ב' עגלות לבד, וכל הטף כ"ח נפשות, גדולים וקטנים, עם כל החפצים שהיה ביכולתנו ליקח.
(הובא בספרו של יהושע מונדשיין, המסע האחרון: מאתיים שנה למסעו של האדמו"ר רבי שניאור זלמן בעל ה'תניא' בעיצומה של מלחמת נפוליאון ..., ירושלים, תשע"ב; הציטוט מעמ' 17-16)
ביום שישי, 26 ביולי (על פי הלוח הרוסי הישן), עזבו רש"ז ובני ביתו את ליאדי ונסעו לקראסני הסמוכה, שם הונפקו להם פספורטים חדשים ומיד יצאו לדרכם הארוכה מזרחה, אל רוסיה הפנימית. זו הייתה שיירה ארוכה – כעשרים עגלות טעונות ברכוש המשפחה, כל עגלה רתומה לצמד סוסים – מלווה באבטחה צבאית של חיילים רוסיים.
על פי מסורת חב"ד, כשעזב רש"ז את ליאדי הוא ביקש מחסידיו שינגנו לו את שיר הלכת שלצליליו פלשו צבאות נפוליאון לרוסיה, וכששמע את הניגון אמר, כי זהו 'ניגון הניצחון', ולבסוף – 'דידן נצח', כלומר אנו ננצח...
חסידי חב"ד מאז ועד היום נוהגים לשיר את 'מארש נפוליאון' במוצאי יום כיפור לאחר תפילת נעילה ולפני ה'תקיעה גדולה'.
מסע הבריחה של רש"ז ובני ביתו נמשך במקביל להתקדמותו של צבא נפוליאון. רק כשהגיעו לקורסק (פלך פולטבה), ב-22 באוקטובר, הגיעה אליהם הידיעה על המהפך במלחמה ועל תחילת הנסיגה של הצרפתים. בתאריך הסמלי י"ט בכסלו (11 בנובמבר), בחניה בכפר הנידח פֶּנָה הסמוך לקורסק (היום ברוסיה), שמע רש"ז החולה על תבוסת הצרפתים בקרב קראסני. חודש לאחר מכן, במוצאי שבת אור לכ"ד בטבת תקע"ג (14 בדצמבר 1812) מת רש"ז באותו כפר נידח ולמחרת נקבר בעיר האדיץ', מרחק של כ-300 ק"מ (היום באוקראינה), שם היה בית עלמין יהודי מסודר. לליאדי הוא כבר לא שב.
תהפוכות השלטון מני אז, במיוחד בימי הסובייטים, לא היטיבו עם יהודי ליאדי, אבל האסון הנורא התרחש כמובן בימי השואה. באנציקלופדיה של הגטאות בהוצאת 'יד ושם' אני קורא על גורלם המר של יהודי ליאדי:
בראשית המאה ה-20 התגוררו בליאדי כ-3,700 יהודים – כ-80 אחוזים מכלל אוכלוסייתה. בימי השלטון הסובייטי הוסיפו רבים מהיהודים לעסוק במלאכה וקצתם התארגנו בקואופרטיבים; רבים אחרים עברו לעבוד בחקלאות. בליאדי פעל בית ספר ביידיש. בשל תהליכי העיור והתיעוש והמצוקה הכלכלית עזבו רבים את העיירה בימי הסובייטים, וערב פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות ישבו בליאדי כ-900 יהודים שהיו אז כ-40 אחוזים מכלל תושביה.
ליאדי בשנות השלושים של המאה ה-20 (צילום מתוך אלבום משפחתי; Мое местечко)
עם פלישת גרמניה לברית-המועצות גויסו מקצת יהודי העיירה לצבא האדום. רבים מיהודי ליאדי ניסו להימלט לפנים ברית-המועצות, אך רק מעטים מהם הצליחו, ורובם נאלצו לחזור על עקבותיהם.
הגרמנים כבשו את ליאדי ב-18 ביולי 1941. ב-27 בספטמבר 1941 ריכזו הגרמנים את כל יהודי העיירה בבית העלמין היהודי ורצחו לנגד עיניהם כמה פרטיזנים יהודים צעירים. לאחר מכן הפרידו הגרמנים את כל הצעירים מכלל הציבור, הִכּו אותם, ודרשו מהיהודים דמי כופר כדי למנוע את רציחתם. למחרת נרצחו 25 אנשי אינטליגנציה ובעלי מלאכה יהודים סמוך לעיירה. הגרמנים גייסו את יהודי העיירה לעבודת כפייה. בחודשים הבאים הגיעו לליאדי יהודים מיישובים שריכוזי היהודים בהם כבר חוסלו.
בראשית מרס 1942 רוכזו כל יהודי העיירה, ועמם גם יהודים מעיירות וכפרים באזור, בגטו שהוקם בבניין בית הספר המקומי. המקום הוקף בתיל דוקרני, הופקדה עליו שמירה של גרמנים ושל שוטרים בילארוסים, ועל לא-יהודים נאסר להתקרב אליו. היציאה מתחומי הגטו הותרה רק ליהודים עובדי הקולחוז המקומי וכן לצורך קבורת המתים. בגלל הרעב, הצפיפות והמחלות מתו רבים מתושבי הגטו. כמה מתושבי הגטו הצליחו להימלט והצטרפו לפרטיזנים. גטו ליאדי חוסל ב-2 באפריל 1942 ותושביו נרצחו סמוך לעיירה.
הצבא האדום שחרר את ליאדי ב-8 באוקטובר 1944, ומכאן ואילך חזר המקום לידיים סובייטיות.
ליאדי בשנות החמישים של המאה ה-20 (צילום מתוך אלבום משפחתי; Мое местечко)
ב. ליאדי היום
הגענו אל הכפר מצד מזרח. כאן נמתח כביש אספלט צר – זו דרך המלך הישנה המובילה לסמולנסק ולמוסקבה. הגבול בין בלארוס לרוסיה כאן הוא מין שטח הפקר. אין גדר ואין שומרים, למעט צריף עץ ובו יושבת פקידה בלארוסית משועממת וחסרת מעש, שאפילו אינה טורחת לצאת מקיתונה ולהעיף בנו מבט. מבחינתה, שנפלוש לרוסיה אם מתחשק לנו.
ברוכים הבאים לאוֹבְּלָסְט סמולנסק שברוסיה ('אובלסט' זה מחוז או חבל)
אנו עומדים ליד אובליסק מגרניט שנקבע כאן בשנת 1912, במלֹאת מאה שנה ל'מלחמת המולדת' ולנסיגתו של נפוליאון.
צילומים (כאן ובהמשך): דוד אסף
הכתובת מחוקה ומטושטשת אך ד"ר איליה לוריא עזר לי לשחזר אותה ולתרגמה:
מול האנדרטה מ-1912 הוצב ציון מעניין נוסף, חדש יותר. מתחת לתאריך 1812 כתוב: 'כאן מתחילה ויורסטה 0 של הדרך הישנה לסמולנסק'. ויורסטה היא מידת המרחק שהייתה בשימוש באימפריה הצארית (1.067 ק"מ).
כמה מאות מטרים מזרחה, אנו פוסעים בשביל כבוש אל מעבה היער שנמצא כבר בשטחה הריבוני של רוסיה. אנו חולפים על פני אנדרטאות לזכר חיילי הצבא האדום שנפלו כאן ולזכר 'האזרחים הסובייטים' שנרצחו כאן בימי מלחמת העולם השנייה, רובם יהודים.
אנדרטה לזכר האזרחים הסובייטים של ליאדי שנרצחו בשואה (צילום: אליקים איטלי)
שבנו על עקבותינו לתוככי בלארוס, ולאחר צילום למזכרת, כשהכפר ליאדי מונח לרגלינו, פנינו מערבה והתחלנו לרדת ברגל מן הגבעה שעליה עמדנו.
ההנהגה הרוחנית: אני הקטן ומצד שמאל פרופסור ישראל ברטל
ליד השלט 'ליאדי' מצטלמים הכותב ובנו הלל (צילומים: בתו נטע)
ליאדי של היום הוא כפר פסטורלי בלארוסי טיפוסי, שילוב של הזנחה וטיפוח. הכפר מוקף מכל צדדיו בשדות דגן מוריקים ובשדות שלף מצהיבים, ואילו הבתים הצבעוניים, המכוסים בגגות אסבסט מיושן, מסוכן ובלתי ציורי בעליל, מוקפים עשבים שוטים הגדלים פרא.
בית יראה פרבוסלאבי מצד ימין, ומבנה רחב ידיים, שנראה כמו קולחוז לשעבר, מצד שמאל.
כן, יא חביבי, כך נראה הרחוב בליאדי...
כששבתי הביתה הופתעתי לגלות כי בכפר הקטן הזה, ליאדי, נולדו במאה ה-19 לא מעט אנשים חשובים בהיסטוריה היהודית: ב-1854 אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), הסופר ואיש העלייה השנייה; ב-1862 ראובן בריינין, לימים סופר עברי וביוגרף חשוב; ב-1878 הסופר והמסאי בעברית וביידיש זלמן יצחק ארונסון, שהתפרסם בכינויו הספרותי ז. אנוכי (אמרו: זין אנוכי; ודי לחכימא ברמיזא); ב-1880 הכנר, המוסיקאי ואיש העלייה השנייה, משה הופּנקו; וב-1896 משה אֶרֶם, שהיה ממנהיגי פועלי ציון שמאל ומפ"ם וחבר בכנסות ישראל הראשונות.
אבל עם כל הכבוד להם ולאחרים, מי שפרסמו את שמה של ליאדי בעולם ושׂמוּ את המקום הנידח הזה 'על המפה' היו רש"ז וחסידי חב"ד. אך בליאדי של היום כבר אין מי שיזכור אותם, ובאין קבר להתפלל עליו, גם חסידי חב"ד בקושי מגיעים לכאן.
מריה אמיליאנובנה מינֶקובה, מנהלת בית הספר החביבה, שבאה לפגוש אותנו, היא כנראה מן האנשים היחידים בכפר ששמעו משהו על ה'אַלטער רבי'.
מריה הכניסה אותנו למבנה הגדול של בית הספר.
ביום ראשון הקרוב (11 בספטמבר) יהיה יום בחירות לפרלמנט של בלארוס, וכמו אצלנו גם כאן הוצבה קלפי בבית הספר. שלא כמו אצלנו, תמונת המנהיג האהוב אלכסנדר לוקשנקו תלויה בכניסה, בבחינת 'עין לקלפי צופיה', ודע בפני מי אתה עומד ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון...
עד לא מכבר למדו כאן כמאתיים תלמידים – סיפרה לנו המנהלת מריה בעצב ובייאוש – ואילו עתה נותרו בו שמונה-עשר בלבד. היא עצמה נשארה כאן רק מתוך נאמנות למורה שלה להיסטוריה, יהודי במוצאו, שאותו העריצה. הוא מת לא מכבר...
אנו פוסעים במסדרונות הארוכים והשוממים של הקומה השנייה. על הקיר תלויה מעין 'תמונת מחזור' של אותם י"ח תלמידים שעדיין נותרו בכפר.
המנהלת מראה לנו מעין פינת זיכרון בית-ספרית (היא קראה לזה 'מוזיאון'). כאן מטפחים הילדים והמורים את מורשת ליאדי, כולל התייחסות חמה ליהודים שחיו בה.
ולבסוף היא מציגה בפנינו גם את תמונתו המסורתית של רש"ז וצילומים של כמה משערי ספריו. פתטי ועצוב.
צילום: טלי רוזין
נפרדנו מליאדי בתחושה שהמרחק מכאן ועד לרובע קראוּן-הייטס בניו יורק או לכפר חב"ד בישראל מעולם לא היה גדול יותר.
ג. מכתב לרבי
אבל למה שלא נסיים את הביקור בנימה אופטימית?
השיר העממי המשעשע 'מכתב לרבי' (במקור ביידיש: 'אַ בריוו צום ליאַדיער רבין') מספר על חסיד הכותב לרבו הקדוש שניאורסון, שמשכנו כבוד בעיירה ליאדי שבפלך מוהילב.
הנה אחד הנוסחים של השיר ביידיש:
Henry Lefkowitch (compiler),
Jewish Folk Songs, New York, [1935], p. 15
לפני כמה שנים הקדשתי לשיר זה רשימה מפורטת, ובה הראיתי כי הרבי'ניו שבשיר אינו יכול להיות רש"ז והכוונה היא לנינו, חיים שניאור זלמן שניאורסון (בערך 1880-1814).
הלה, שפרש מן החצר בליובאוויץ שלוש שנים לאחר מות אביו ('הצמח צדק'), התיישב בליאדי בשנת 1869, פתח 'חצר' משלו וקרא על מעשה זה את הפסוק 'וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה' (בראשית, טו 16). הוא חי בליאדי אחת עשרה שנים ונקבר שם; את מקומו תפס בנו-יחידו יצחק דוב (1910-1835), שאף הוא מת ונקבר בליאדי. עם פטירתו הגיע ענף חב"די זה לסופו ורוב החסידים שנותרו התקשרו מכאן ואילך לאדמו"ר החמישי, שלום דב שניאורסון (הרש"ב), שישב בליובאוויץ'. כששבתי ארצה התברר לי שבפאתי ליאדי אותרו לפני כשנתיים שרידי בית הקברות, ואנשי 'אגודת אהלי צדיקים' הקימו בו ציון על מקום קברם המשוער של אדמו"רים אלה.
ובחזרה לשיר. המעוניינים לקרוא עליו ועל גלגוליו ולהאזין לו במגוון ביצועים, מוזמנים לעשות זאת כאן, וכל השאר יכולים להיפרד מליאדי בביצוע הנהדר של לוליק, מתוך 'איש חסיד היה' (1968), בתרגומו הנהדר לא פחות של דן אלמגור (המילים בהמשך).
דן אלמגור, הצ'ופצ'יק של הקומקום, כנרת, 2012, עמ' 169
התוכן א. חב"ד ואני ב. ליוזנה של פעם ג. ליוזנה היום
כמה מקוראי עונ"ש, שזוכרים לטוב מן השנה שעברה את רשימות 'אלה מַסְעֵי' שלי בבלארוס, האיצו בי לכתוב גם השנה על חוויותיי מן הקיץ האחרון. אנסה למלא את מבוקשם ולשתף אתכם במעט מן המעט ממה שטעמתי שם בניכר.
המסע לבלארוס יצא לדרכו במחצית הראשונה של חודש ספטמבר. חבריי למסע היו קבוצה נכבדה וחביבה של מטיילים מטעם בית ש"י עגנון, בארגונו המסור של יהודה חן, איש קיבוץ עין צורים ונציג חברת הנסיעות שי בר-אילן. יחד עמי הדריכו גם מורי ועמיתי ההיסטוריון פרופסור ישראל ברטל מן האוניברסיטה העברית, ותמרה בורודץ', ילידת העיירה איבְיֶה, שאומנם עלתה לארץ זה מכבר, אך בלבה היא עדיין בבלארוס. עשרה ימים דחוסים היטלטלנו במרחביה המוריקים והריקים מיהודים של 'רוסיה הלבנה' (היא רייסן, היא 'וייסרוסלאַנד', היא בלארוס), המתכוננת עתה לעונת החורף. זה היה 'סמינר נוסע', פשוטו כמשמעו – הבטנו, הקשבנו ולמדנו.
בשנות העשרים יידיש הייתה אחת השפות המוכרות ברפובליקה של בלארוס ועל הסמל הרשמי נרשם, גם ביידיש, המשפט האחרון של המניפסט הקומוניסטי: 'פּראָלעטאַריער פֿון אַלע לענדער, פֿאַראַייניקט זיך!' (פועלי כל העולם, התאחדו).
חציו הראשון של המסע עבר בחלקיה המזרחיים של בלארוס, סמוך לגבולה הנוכחי עם רוסיה, אזור שלא טיילתי בו קודם לכן. היינו בוויטבסק, בשקלוב, במוהילב ובבוברויסק, עברנו באורשה ובדוברובנה – בכל אחד מהמקומות הללו יש מה לראות ויש על מה לספר. אבל מה שבאמת משך וסקרן אותי בחבל ארץ זה היו האתרים ההיסטוריים שקשורים בערש הולדתה של חסידות חב"ד.
א. חב"ד ואני
חסידות חב"ד היא מן המעניינות ביותר בהיסטוריה היהודית של העת החדשה. גם מי שאיננו חסיד או חוקר חסידות שמע עליה ופגש אותה לא פעם בחיי היום יום שלו – בדוכני הנחת תפילין ברחובות ובשווקים, בשדה התעופה ובבתי חב"ד בארץ ובעולם, מהודו ועד כוש. עד לפני שנות דור, ובמיוחד בימי חייו של הרבי האחרון, מנחם מנדל שניאורסון, שנפטר בג' בתמוז תשנ"ד (יוני 1994), הייתה חב"ד מעורבת עמוק גם בשיח הפוליטי של חיינו כאן: הוויכוח על שלמות הארץ, פולמוס מיהו יהודי, פעילות במחנות צה"ל, טנקי מצוות ו'מבצעים' למיניהם, 'ביבי טוב ליהודים', וכיוצא באלה פעולות שנויות במחלוקת. למקצת הישראלים הייתה פעילות זו כשמן בעצמות, ולרבים אחרים – כעצם בגרון. מאז מותו של הרבי – או העלמותו, כדעת החלק הסהרורי של חסידי חב"ד – נרגעו מעט הרוחות. חב"ד עסוקה יותר בהישרדותה כחסידות נטולת רבי חי מכאן, ובמאבק פנימי בין 'משיחיסטים' ל'אנטי-משיחיסטים' מכאן, ועדיין לא נאמרה המילה האחרונה בכל הקשור לעתידה של תנועה גדולה וחשובה זו.
כמה מחבריי הטובים הם חב"דניקים – רבים מהם קוראים מושבעים ומסורים, בגלוי ובסתר, של בלוג עונג שבת – ועל כולם היה ידידי המנוח יהושע מונדשיין, שבעוד שלושה חודשים ימלאו שנתיים למותו. לוּ יצויר שהייתי חסיד – וזה באמת משהו שקשה מאוד לצייר! – מן הסתם הייתי מתגלגל גם אני לשם. זו חסידות שכלתנית מאוד, מאירת פנים ומכילה, בעלת היסטוריה מרתקת שידעה להצמיח הנהגה כריזמטית ומקורית. יש בה תרבות של קריאה, כתיבה וחקירה שאין באף חסידות אחרת, ויש בה גם הרבה אהבה: אהבת ישראל אמתית ושלא על מנת לקבל פרס, אהבת ניגונים ושירה, וגם אהבת השמחה והטיפה המרה במידה הנכונה. באופן כללי זו גם החסידות הכי מודרנית שיש, במגבלות המובנות שיהודים חרדים מטילים על עצמם. הם הראשונים לאמץ את הטכנולוגיות החדשות ולהשתמש בה לצרכיהם (אצלם לא תשמעו את האיסורים הטפשיים על טלפונים חכמים או על אינטרנט), וגם יחסי המינים ומעמד האישה בה הוא מן השפויים והמעולים שאפשר למצוא בעולם החרדי בן זמננו. ועוד מעלה להם, שלצד חסידי ברסלב, הם כמעט החסידים היחידים שמאירים פנים לחילוניים, וקולטים לתוכם גם את בני עדות המזרח ו'חוזרים בתשובה'. מצד אחר, זו חסידות שגם יודעת להסתיר ולטשטש דברים פחות נעימים ופחות ידידותיים ל'משתמש' הישראלי, כגון היסודות הגלותיים והאנטי-ציוניים המושרשים במורשתה (מאז ימיו של האדמו"ר החמישי, ר' שלום בער שניאורסון), ההתנשאות האריסטוקרטית על פני קבוצות חסידיות אחרות, התודעה המשיחית החריפה, ובעיקר את עמדותיה הימניות הקיצוניות בענייני שלמות הארץ ופתרון הסכסוך היהודי-פלסטיני או היחס הגזעני כלפי גויים, ואכמ"ל והמבין יבין.
צילום: ברוך גיאן
כשלעצמי עסקתי בחב"ד לא מעט. זה היה כאשר התמסרתי במשך כמה שנים למעקב בלשי ממש, היסטורי וספרותי, אחרי גורלו המושתק של משה, בנו הצעיר של רבי שניאור זלמן מליאדי (רש"ז), האב המייסד של חסידות חב"ד. סיפור חייו של משה, שהמיר את דתו והתנצר בשנת 1820, הוא לא רק טרגדיה פרטית של אדם אומלל וחולה בנפשו, אלא גם סיפור היסטוריוגרפי יוצא דופן של גילוי וכיסוי אירוע מביך ביותר. מגמות של העצמה והפרזה מצד מתנגדיה של החסידות, מחד גיסא; ושל השתקה, טשטוש וסילוף מצד חסידי חב"ד, מאידך גיסא, יצרו 'פלונטר' היסטוריוגרפי מרתק שנדרשת סבלנות רבה כדי להשליט בו סדר ולהבינו.
סיפורו של 'הבן היקיר' משה לבש צורה ופשט צורה למן היום שבו נודע לראשונה על התנצרותו, אי-שם בשנות העשרים של המאה ה-19, והסוד הכמוס נתגלה ופרץ החוצה, ועד עצם היום הזה, משעה שדובריה וחוקריה של חב"ד נאלצו להתמודד עם המקורות והממצאים שאותם ואת משמעותם פרשתי בהרחבה בספרי 'נאחז בסבך' (מרכז שזר, תשס"ו). כל היסטוריון חווה בקריירה שלו ויכוחים וחילוקי דעות, אך מעטים הם החוקרים שזוכים שייכתבו ספר שלם נגדם. אני 'זכיתי' לשניים כאלה (אומנם פרי עטו של אותו חסיד חב"ד)...
אבל כמובן שסיפורה הענק של חב"ד לא מתמצה בגורלו של משה, שבסופו של יום אינו יותר מאפיזודה בתולדותיה. לחב"ד יש היסטוריה ארוכה, שראשיתה ברבע האחרון של המאה ה-18, עת נוצרה בהשראתו של רבי שניאור זלמן מליאדי, המכונה גם 'הרבי הזקן' (דער אַלטער רבי) או 'בעל התניא'. רש"ז היה בלי ספק מן הדמויות החשובות והמעניינות ביותר בתולדות הדת היהודית בכלל והחסידות בפרט. לפני כחמש שנים פרסם פרופסור עמנואל אטקס ביוגרפיה ביקורתית שלו (בעל התניא: רבי שניאור זלמן מלאדי וראשיתה של חסידות חב"ד, מרכז שזר, 2011), שמשרטטת את חייו ומפעלותיו של רש"ז, והרוצה להתוודע אל עולמו ואל הגותו יוכל לעשות זאת דרך ספר מצוין זה.
עוד אחד מאפיוניה של חב"ד במאה ה-19 הוא פיזורה הגאוגרפי ונוכחותה בכל רחבי תחום המושב הרוסי (אף כי לא בגליציה ובאימפריה האוסטרו-הונגרית, וגם לא בפולין הקונגרסאית שם הייתה נוכחותה מועטה). ערשה ההיסטורי הוא אמנם בחלקים המזרחיים של מלכות פולין-ליטא לשעבר (וזאת למודעי: בלארוס דהיום היא-היא לבה של ליטא ההיסטורית), אך בשל נסיבות היסטוריות וחברתיות שונות, ובשל זרמי ההגירה הבלתי פוסקים מליטא דרומה (בעיקר לפלכי רוסיה החדשה) הגיעו חסידי חב"ד למקומות רבים ואף מפתיעים, וזאת על אף שככל הידוע במאה ה-19 לא הייתה זו חסידות גדולה כלל וכלל.
ובכן, תכננתי את המסלול בצורה כזו שיקיף את האתרים העיקריים הקשורים בהיסטוריה של חב"ד, כדי לנסות ולראות – ולוּ כאורח לרגע – מה נותר שם. כל השמות הנוצצים היו בתוכנית: ליוזנה, ליאדי, ליובאוויץ', קופוסט. מלכתחילה ידעתי שהרבה לא נשאר, אבל בכל זאת ממלכת הדמיון אינה צריכה יותר משלט כניסה למקום ותווי נוף שכמעט ואינם משתנים לעולם.
לליוזנה, ליאדי וקופוסט הגענו בלי בעיה, לליובאוויץ', שנמצאת היום בתחומי רוסיה, ממש סמוך לגבול עם בלארוס, לא הצלחנו להגיע. 'על הנייר' לא אמורה הייתה להיות בעיה בחציית הגבולות, ובכל זאת שומרי הגבול הבלארוסים לא הרשו לנו לעבור. התעכבנו כמה שעות בנקודת הביקורת ולבסוף שבנו מאוכזבים על עקבותינו. ליובאוויץ' תחכה לפעם הבאה...
פלך מוהילב במאה ה-19. מצפון לדרום: ליוזנה, ליובאוויץ', ליאדי, קופוסט
ב. לְיוֹזְנָה של פעם
המקום הראשון שאליו הגענו היה ליוזנה או לוז'נה (בפולנית: Łoźna), כ-40 ק"מ מדרום לוויטבסק. עיירה זו הייתה במשך מאות שנים בשוליים הצפון-מזרחיים של מלכות פולין-ליטא. למן שנת 1772, שנת החלוקה הראשונה של פולין, ועד שנת 1941 הייתה שייכת לאימפריה הרוסית ואחר כך ליורשתה ברית המועצות. ביולי 1941 נכבשה ליוזנה על ידי הגרמנים, ששלטו בה כשלוש שנים, וב-1944 שוחררה ושבה לידי ברית המועצות. מאז 1991 נמצאת ליוזנה בתחומה של בלארוס והיא ממוקמת סמוך לגבול עם רוסיה.
כאן נולד רבי שניאור זלמן, סביב שנת 1745, וכאן גם נולדו ילדיו, כולל בנו-בכורו ויורשו, דוב בער שניאורי, המכונה 'האדמו"ר האמצעי', וכולל נכדו, האדמו"ר השלישי, המכונה 'הצמח צדק'. מכאן יצא בשלהי שנות שנות השישים ללמוד במחיצתו של המגיד דוב בער ממזריץ' ובנו אברהם 'המלאך', ולכאן שב לאחר פטירת המגיד (1772) והקים את בית המדרש החסידי שלו. לכאן התלקטו חסידיו הרבים ושומעי לקחו, ומשעה שרבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקאליסק, מנהיגיהם הקודמים של החסידים שפעלו באזור, עלו לארץ ישראל בשנת תקל"ז (1777), נתעלה רש"ז והיה למנהיגם של חסידי רוסיה הלבנה (לצד רבי שלמה מקארלין, שייצג אסכולה חסידית שונה).
בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-18 ליוזנה הפכה למרכז חסידי תוסס. עד כדי כך צר היה המקום, שבשנת 1796 הרבי ונאמניו הקרובים נאלצו לתקן תקנות מיוחדות, המכונות 'תקנות דלאזניה', ובהן נקבע כמה פעמים בשנה יכולים חסידים ותיקים להגיע למקום ולראות את פניו של הרבי (לא יותר מפעמיים, עד שייבנה בית מדרש חדש ורחב ידיים).
מתוך תקנות ליוזנה, תקנ"ו (אגרות קודש מאת כ"ק אדמו"ר הזקן, קה"ת, תשמ"ז, עמ' עה-עו)
בליוזנה נכתבו יצירותיו הגדולות של רש"ז: ספר 'התניא' והחלקים הראשונים של ספר 'שלחן ערוך הרב', ומכאן גם נלקח רש"ז (פעמיים) לחקירה משטרתית בוויטבסק, ומשם למאסר בסנקט-פטרבורג עקב הלשנות נגדו. לכאן חזר לאחר שחרורו הראשון, בי"ט בכסלו תקנ"ט (1798), ולכאן כבר לא שב לאחר ששוחרר ממאסרו השני בשלהי שנת 1800. הוא נמצא אז זכאי מן ההאשמות שהוטחו בו, אך השלטונות הרוסיים אסרו עליו לשוב לעירו וציוו עליו להישאר בעיר הבירה להמשך חקירות ככל שאלה יידרשו. הוא נשאר אפוא בפטרבורג כמה חודשים וככל הידוע רק במארס 1801 הותר לו לעזבה ולשוב לביתו. הוא חזר לפרק זמן קצר לליוזנה ולאחר זמן-מה, ב-1802, קבע את מקומו בעיירה הסמוכה לְיָאדִי, שעליה אכתוב ברשימה הבאה.
סיפור הההלשנות על רש"ז, מאסריו וחקירותיו כבר סופר במקומות רבים. המסמכים המרתקים הקשורים בכך תורגמו מרוסית והובאו בספרו של יהושע מונדשיין כרם חב"ד, גליון 4, חלק א (1992), ומשם אביא כמה טעימות.
כך טען נגדו פלוני בשם הירש בן דוד (שם בדוי ככל הנראה), בכתב מלשינות שהביא למאסרו הראשון ב-1798:
כרם חב"ד, ד, עמ' 29
בחקירתו הכחיש רש"ז את כל דברי הבלע עליו, וסיפר בין היתר כי ההלשנה מקורה בשנאה פשוטה, כלפיו וכלפי חסידיו. לדבריו, הוא נולד בליוזנה וגר בה עד גיל חמש-עשרה או שש-עשרה. אז נשא אישה בוויטבסק וגר בה שבע-עשרה שנים (במהלך תקופה זו נסע למזריץ' והתקרב לחסידות). בין 1783-1781 עבר לעיירה הורודוק וגר בה שנתיים, ואחרי כן חזר לעיר מולדתו ליוזנה והוא גר בה כבר כחמש-עשרה שנים.
רעייתו, כך סיפר רש"ז לחוקריו, 'סוחרת בכל מיני תבואה בשוק שבעיר וגם משאר מקומות, וגם יש לה בית בשוק ומחזקת שם שיינקער [בית מרזח] מוכר יי"ש ושֵׁכר ושאר משקים ומלח ושבולת שועל ושאר דברים'. קהל ליוזנה משלם לו 'כמה רובל לשבוע', כשכר עבור היותו מורה הוראה ומגיד בעיר. ורש"ז מסכם: 'כי לאָזנע היא עיר קטנה והכל בזול שם, ובהמות וחלב הרבה, ולכן אני דר שם ולא בעיר גדולה' (עמ' 49, 51).
'כי לאָזנע היא עיר קטנה והכל בזול שם' – מתוך תשובת רש"ז בכתב ידו לחוקריו (כרם חב"ד, ד, עמ' 59)
כיכר העיר ליוזנה – האם כאן עמד פעם בית המרזח של שטרנה, אשתו של רש"ז? (מקור: ויקיפדיה)
והנה דברים שכתב פקיד שלטון כלשהו על רש"ז ועל חסידיו בשנת 1800:
כרם חב"ד, ד, עמ' 79
שורות ספורות אלה מראות כמה מועט היה המידע הממשי שהיה ברשות השלטונות הרוסיים על החסידים. ההערכה כי מספרם של החסידים הוא ארבעים אלף נראית כהגזמה רבתי, וכמותה גם 'טקס קבלת החברים המסתורי', שלא היה ולא נברא.
ב-15 בנובמבר 1800 נחקר חסיד בן 32 ושמו יהודה בן פייביש מקופוסט, ששימש מתורגמן בחקירת רש"ז. וזה מה שהשיב:
כרם חב"ד, ד, עמ' 80-79
וזה מה שענה רש"ז עצמו לחוקריו:
כרם חב"ד, ד, עמ' 81
האדמה הזו של ליוזנה ראתה גם את פלישת נפוליאון לרוסיה, שהחלה ביוני 1812, בראש 'המחנה הגדול' (La Grande Armée) בן כשבע מאות אלף החיילים. רש"ז, ששנא את נפוליאון וחשש ממנו (חב"ד הפעילה רשת מרגלים יעילה שהעבירה מידע לרוסים על התקדמות הצרפתים), ברח מפניו בשיירה גדולה מזרחה, אך באותה שנה הוא כבר לא גר כאן אלא בליאדי (ועל כך, כאמור, ברשימה הבאה).
כמה מהזירות העיקריות של 'מלחמת המולדת', כפי שכונתה בפי הרוסים המלחמה לגירוש צבא נפוליאון, היו גם הם באזור זה. בליוזנה הוקם ביולי-אוגוסט 1812 מחנה של הצבא הצרפתי. באוסף ציוריו של הקצין הגרמני כריסטיאן וילהלם פון פאבר דה-פור, ששירת בצבא נפוליאון, נמצאת גם תמונה זו, שצויירה בעצם ימי הקרבות. מנהגם הקבוע של חיילי נפוליאון היה לגור בבתים בתוך העיירות שכבשו ולגרש מתוכם (במקרה הטוב) את תושביהם. בתמונה, שצויירה בליוזנה ב-9 באוגוסט 1812, רואים חיילים צרפתים מגרשים משפחה יהודית מביתה.
כמאה ושלושים שנה מאוחר יותר, ביולי 1941, ראתה אדמה זו גם את הטנקים השועטים של קבוצת ארמיות מרכז של הצבא הגרמני, שפלשו לכאן בימי 'מבצע ברברוסה', ואת יחידות הרוצחים של האיינזצגרופן B שבאו בעקבותיהם. שלוש שנים אחר כך, בימי 'מבצע בָּגְרָטְיוֹן' לשחרור בלארוס מידי הגרמנים חזר לכאן הצבא האדום. מה כבר יכול היה להישאר ממסעות הרצח, החורבן וההרס הללו...
ג. ליוזנה היום
ובכן, הכל קרה כאן, בליוזנה, אבל אין מה לראות בה...
ליוזנה היא היום עיירה בינונית, מנומנמת, ככל העיירות בסביבתה, ובה כ-7,000 תושבים. אין בה מאומה שמזכיר את עברה היהודי, לא של המאה ה-18 ולא של המאה ה-19, ואף לא של המאה ה-20. אגב, בליוזנה נולד גם הצייר הדגול מארק שאגאל (שלא כדעה הרווחת שנולד בוויטבסק), אבל שאגאל הוא עניין לעצמו, ואילו
אנו ענייננו בחב"ד.
אחרי סיבוב קצר ברחובות העיירה, הצצה במרכול המדכא במבחר הדל שהוא מציע לבאים בשעריו, ושיחת הבהרה קצרה עם פקיד מקומי, שיצא לקראתנו וחשש לרגע שמא הגיעו פליטים מסוריה להשתקע בעירו (ואני לא מתבדח!), נסענו למצבת הזיכרון לחללי 'המלחמה הפטריוטית הגדולה', המכונה בפינו מלחמת העולם השנייה. זו מצבה גבוהה ומרשימה שהוקמה בתקופה הסובייטית והיא צופה על ערוץ נחל ושיפולי גבעה מוריקה.
האנדרטה הסובייטית בליוזנה
מבט מגבעת האנדרטה בליוזנה
לצד האנדרטה 'הכללית', המנציחה, כרגיל, את 'האזרחים הסובייטים' שנהרגו על ידי הפשיסטים הגרמנים, הוצבה לפני כמה שנים אנדרטה 'יהודית', שמתייחסת בפירוש לכ-3,000 יהודים, תושבי ליוזנה והכפרים שבסביבתה, שנספו בידי הנאצים (ובידי עוזריהם הבלרוסים, בני המקום – את זה עדיין לא מעיזים לכתוב).
'הר אדמנסקיה' הנזכר בשלט, שלידו נרצחו היהודים, הוא סובחוז חקלאי סובייטי שנקרא 'אדמנקי' (Adamenki)
ב'ספר השחור', שבו לוקטו עדויות על מה שהתחולל בשטחי ברית המועצות בימי המלחמה (הספר נערך בידי הסופרים וסילי גרוסמן ואיליה ארנבורג), מצאתי את עדותו של פלוני ושמו ו' צ'רניאקוב על מה שקרה בליוזנה:
וסילי גרוסמן ואיליה ארנבורג (עורכים), הספר השחור, עם עובד, 1991, עמ' 199
שבועיים לפנינו ביקרה כאן קבוצה גדולה של 'שְׁלוּחים' חבד"ניקים מכל רחבי אירופה, בראשותו של הרב ברל לזר ממוסקבה. הם באו מליובאוויץ' שבצד הרוסי של הגבול, וגם אותם עיכבו במעבר הגבול במשך שעות ארוכות עד שלבסוף קיבלו רשות להיכנס. גם הם לא מצאו כאן כלום – לא גל ולא מַצֶּבֶת – ובאין קבר או אתר ממשי להיאחז בו, הם פצחו בשירה חסידית ובריקודים ליד האנדרטה.
.jpg){kind=link}