 |
| נופה של ליאדי (צילום: אליקים איטלי; הקלקה על התמונות תגדיל אותן) |
התוכן
א. ליאדי דאז
ב. ליאדי היום
ג. מכתב לרבי
ליאדי (Lyady, Ляды, ולא לאדי) איננה עיירה אלא כפר. גודלה – כפי שאומרים ביידיש – כפיהוק. על מקומות זעירים כאלה נוהגים להתבדח כשאומרים: סוס ועגלה כי ייכנסו לשם – ראשו של הסוס כבר יצא ממנה וזנבו עדיין לא נכנס...
עתידה של ליאדי נמצא – כמו שאומרים אצלנו – מאחוריה. ואכן, עברה מפואר ומעניין הרבה יותר ממצבה הנוכחי.
א. ליאדי דאז
כאן בילה רבי שניאור זלמן (רש"ז) את עשר השנים האחרונות של חייו ועל כן שמו נקרא עליה. הוא הגיע לכאן בשנת 1802. לאחר ששוחרר ממאסרו השני (נובמבר 1800), ועוכב כעשרה חודשים בפטרבורג, הוא חזר לליוזנה לפרק זמן קצר, ואחר כך החליט לעזוב את ליוזנה ולעבור לליאדי הסמוכה. למה עזב? לפי שעה איננו יודעים. כותב תולדותיו, חיים מאיר היילמן, הסתפק ב'טעם הכמוס אתו', והוסיף כי 'אנשי לאזני צעקו מרה איך יעזוב אותם. ולא הועיל מאומה' (בית רבי, ברדיצ'ב, תרס"ב, עמ' 78). אני משער כי הייתה זו דרישה של השלטונות, שחששו מהלשנות נוספות נגדו ואולי קיוו כי ניתוקו מעיירת הולדתו גם יצמצם את השפעתו ויפגע במחויבותם של חסידיו. הם טעו כמובן. אישים דגולים מקרינים על סביבתם בכל מקום שבו הם נמצאים.
ואכן, רש"ז הגיע לליאדי באמצע שנות החמישים של חייו ובנה בה מחדש את ביתו ואת חצרו. פרסומו כתלמיד חכם צנוע, וגם שני מאסריו בעקבות הלשנות מכוערות ושחרורו מחוסר אשמה, הפכו אותו גיבור בעיני רבים ותרמו להעצמת יוקרתו. העיירה הקטנה ליאדי הפכה שוב לתל שרבים מחסידי רוסיה הלבנה נשאו אליה את פיותיהם ואת לבבם ועלו אליה לרגל.
בשנת 1812 התחולל הפרק האחרון והדרמטי בחייו של רש"ז. מלחמות נפוליאון הרעישו את העולם, ושמען הגיע גם לליאדי הקטנה. 'המחנה הגדול' של הגנרל הקורסיקאי, שהמזל תמיד שיחק לו, החל להיערך לקראת פלישה מסיבית לרוסיה. ציר ההתקדמות הצפוי של מאות אלפי חיילי נפוליאון היה דרך שטחי רוסיה הלבנה – הדרך הקצרה והנוחה ביותר אל סמולנסק וממנה אל מוסקבה ואל סנקט פטרבורג. ואכן, כאן צעדו ב-2 באוגוסט 1812 צבאות נפוליאון בדרכם לכיבוש מוסקבה, ומכאן נסוגו, המומים ואבודים, שלושה חודשים לאחר מכן (6 בנובמבר).
 |
| חיילי ה'גרנד ארמה' חוצים את נהר הניימן, 24 ביוני 1812 (מקור: ויקיפדיה) |
עוד קודם לכן מצאו עצמם יהודי בלארוס – שעד לא מכבר היו נתיניה של מלכות פולין-ליטא (שבאותה עת כבר נעלמה מן המפה) – בצומת הכרעה רגשי ומעשי: האם לקדם בברכה את צבא נפוליאון, שעשוי (כך היו מי שחשבו) להחזיר לפולין את עצמאותה ולהעניק שוויון זכויות גם ליהודים; או שמא עליהם להישאר נאמנים לשלטון הצאר הרוסי, שמעולם לא הצטיין באהבת ישראל?
רש"ז, כמנהיג ציבור, נתבע לתת תשובה לאנשיו ולעצמו. אפשר היה לצפות שמי שבאופן אישי סבל מנחת זרועו של השלטון הרוסי ונחבש בכלא פעמיים על לא עוול בכפו, יזדהה – גם אם בסתר לבו – עם נפוליאון ויקווה כי השלטון הצרפתי יגן טוב יותר על היהודים וישמור על זכויותיהם הדתיות. אך ההפך קרה. רש"ז – ככל שידע והיה מעודכן לגבי אישיותו של נפוליאון וכוונותיו – תיעב אותו וראה בו ובתכניותיו סכנה גדולה לחברה המסורתית. עדיף היה , לדעתו, המשך שלטונו של הצאר אלכסנדר הראשון, שנתפס כאדם דתי שכבודה של הדת, כל דת, חשוב לו.
רש"ז לא הסתפק בהערכת מצב. נוכח התקדמותם המהירה של הצרפתים הוא קרא לחסידיו לרגל אחרי הצרפתים ולמסור לרוסים מידע חיוני על תנועותיהם הצפויות. כך אכן היה. חסידיו, שהיו פזורים בכל עיירות פלך מוהילב, ראו את התקדמות הצבא הצרפתי, שוחחו עם חיילים צרפתים, אספו מודיעין ודיווחו לרוסים על סדרי הכוחות. משה מייזילש מווילנה, אחד מחסידי חב"ד שלימים עלה לארץ ישראל, התפרסם במיוחד בחדירתו לתוך פמלייתו של נפוליאון ובמידע החשוב שמסר. אפילו משה, בנו הצעיר של רש"ז, שלימים ימיר את דתו וימיט קלון על השושלת, נשבה על ידי הצרפתים, הואשם על ידם בריגול וכמעט שהוצא להורג.
 |
| יהודי מראה את הדרך לחיילי נפוליאון (ציור של כריסטיאן וילהלם פון פאבר דה-פור משנת 1812) |
יציאתו הפומבית של רש"ז נגד נפוליאון סיכנה בלי ספק את חייו, והשלטון הרוסי ידע להעריך את גילוי הנאמנות הזה. בסוף יולי 1812, כאשר כבשו חיילי נפוליאון את שקלוב ודוברובנה הסמוכות, הוא הבין שאל לו להשתהות. וכך סיפר בנו, דב בער, שלאחר מות רש"ז מילא את מקומו כאדמו"ר, באיגרת מפורטת על המסע רב התלאות:
אבל לאחר כך הבין [רש"ז] ברוח כח בינתו שיתפשט [נפוליאון] עד קצה רוסיה, ומפני תכלית שנאתו אליו הוחלט אצלו לברוח, באמרו טוב לי מות מחיים תחתיו ... וגודל הזריזות לברוח אין די באר בכתב, וגם שהיה זקן וחלוש מאוד, והקור בחורף וטלטול הקשה לא לפי ערך כחו כלל ... אך לא רצה בשום אופן לשכון אפילו יום אחד תחת ממשלתו ועבודתו [של נפוליאון]. וברחנו על ב' עגלות לבד, וכל הטף כ"ח נפשות, גדולים וקטנים, עם כל החפצים שהיה ביכולתנו ליקח.(הובא בספרו של יהושע מונדשיין, המסע האחרון: מאתיים שנה למסעו של האדמו"ר רבי שניאור זלמן בעל ה'תניא' בעיצומה של מלחמת נפוליאון ..., ירושלים, תשע"ב; הציטוט מעמ' 17-16)
ביום שישי, 26 ביולי (על פי הלוח הרוסי הישן), עזבו רש"ז ובני ביתו את ליאדי ונסעו לקראסני הסמוכה, שם הונפקו להם פספורטים חדשים ומיד יצאו לדרכם הארוכה מזרחה, אל רוסיה הפנימית. זו הייתה שיירה ארוכה – כעשרים עגלות טעונות ברכוש המשפחה, כל עגלה רתומה לצמד סוסים – מלווה באבטחה צבאית של חיילים רוסיים.
על פי מסורת חב"ד, כשעזב רש"ז את ליאדי הוא ביקש מחסידיו שינגנו לו את שיר הלכת שלצליליו פלשו צבאות נפוליאון לרוסיה, וכששמע את הניגון אמר, כי זהו 'ניגון הניצחון', ולבסוף – 'דידן נצח', כלומר אנו ננצח...
חסידי חב"ד מאז ועד היום נוהגים לשיר את 'מארש נפוליאון' במוצאי יום כיפור לאחר תפילת נעילה ולפני ה'תקיעה גדולה'.
מסע הבריחה של רש"ז ובני ביתו נמשך במקביל להתקדמותו של צבא נפוליאון. רק כשהגיעו לקורסק (פלך פולטבה), ב-22 באוקטובר, הגיעה אליהם הידיעה על המהפך במלחמה ועל תחילת הנסיגה של הצרפתים. בתאריך הסמלי י"ט בכסלו (11 בנובמבר), בחניה בכפר הנידח פֶּנָה הסמוך לקורסק (היום ברוסיה), שמע רש"ז החולה על תבוסת הצרפתים בקרב קראסני. חודש לאחר מכן, במוצאי שבת אור לכ"ד בטבת תקע"ג (14 בדצמבר 1812) מת רש"ז באותו כפר נידח ולמחרת נקבר בעיר האדיץ', מרחק של כ-300 ק"מ (היום באוקראינה), שם היה בית עלמין יהודי מסודר. לליאדי הוא כבר לא שב.
תהפוכות השלטון מני אז, במיוחד בימי הסובייטים, לא היטיבו עם יהודי ליאדי, אבל האסון הנורא התרחש כמובן בימי השואה. באנציקלופדיה של הגטאות בהוצאת 'יד ושם' אני קורא על גורלם המר של יהודי ליאדי:
בראשית המאה ה-20 התגוררו בליאדי כ-3,700 יהודים – כ-80 אחוזים מכלל אוכלוסייתה. בימי השלטון הסובייטי הוסיפו רבים מהיהודים לעסוק במלאכה וקצתם התארגנו בקואופרטיבים; רבים אחרים עברו לעבוד בחקלאות. בליאדי פעל בית ספר ביידיש. בשל תהליכי העיור והתיעוש והמצוקה הכלכלית עזבו רבים את העיירה בימי הסובייטים, וערב פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות ישבו בליאדי כ-900 יהודים שהיו אז כ-40 אחוזים מכלל תושביה.
 |
| ליאדי בשנות השלושים של המאה ה-20 (צילום מתוך אלבום משפחתי; Мое местечко) |
עם פלישת גרמניה לברית-המועצות גויסו מקצת יהודי העיירה לצבא האדום. רבים מיהודי ליאדי ניסו להימלט לפנים ברית-המועצות, אך רק מעטים מהם הצליחו, ורובם נאלצו לחזור על עקבותיהם.
הגרמנים כבשו את ליאדי ב-18 ביולי 1941. ב-27 בספטמבר 1941 ריכזו הגרמנים את כל יהודי העיירה בבית העלמין היהודי ורצחו לנגד עיניהם כמה פרטיזנים יהודים צעירים. לאחר מכן הפרידו הגרמנים את כל הצעירים מכלל הציבור, הִכּו אותם, ודרשו מהיהודים דמי כופר כדי למנוע את רציחתם. למחרת נרצחו 25 אנשי אינטליגנציה ובעלי מלאכה יהודים סמוך לעיירה. הגרמנים גייסו את יהודי העיירה לעבודת כפייה. בחודשים הבאים הגיעו לליאדי יהודים מיישובים שריכוזי היהודים בהם כבר חוסלו.
בראשית מרס 1942 רוכזו כל יהודי העיירה, ועמם גם יהודים מעיירות וכפרים באזור, בגטו שהוקם בבניין בית הספר המקומי. המקום הוקף בתיל דוקרני, הופקדה עליו שמירה של גרמנים ושל שוטרים בילארוסים, ועל לא-יהודים נאסר להתקרב אליו. היציאה מתחומי הגטו הותרה רק ליהודים עובדי הקולחוז המקומי וכן לצורך קבורת המתים. בגלל הרעב, הצפיפות והמחלות מתו רבים מתושבי הגטו. כמה מתושבי הגטו הצליחו להימלט והצטרפו לפרטיזנים. גטו ליאדי חוסל ב-2 באפריל 1942 ותושביו נרצחו סמוך לעיירה.הצבא האדום שחרר את ליאדי ב-8 באוקטובר 1944, ומכאן ואילך חזר המקום לידיים סובייטיות.
 |
| ליאדי בשנות החמישים של המאה ה-20 (צילום מתוך אלבום משפחתי; Мое местечко) |
ב. ליאדי היום
הגענו אל הכפר מצד מזרח. כאן נמתח כביש אספלט צר – זו דרך המלך הישנה המובילה לסמולנסק ולמוסקבה. הגבול בין בלארוס לרוסיה כאן הוא מין שטח הפקר. אין גדר ואין שומרים, למעט צריף עץ ובו יושבת פקידה בלארוסית משועממת וחסרת מעש, שאפילו אינה טורחת לצאת מקיתונה ולהעיף בנו מבט. מבחינתה, שנפלוש לרוסיה אם מתחשק לנו.
 |
| ברוכים הבאים לאוֹבְּלָסְט סמולנסק שברוסיה ('אובלסט' זה מחוז או חבל) |
אנו עומדים ליד אובליסק מגרניט שנקבע כאן בשנת 1912, במלֹאת מאה שנה ל'מלחמת המולדת' ולנסיגתו של נפוליאון.
 |
| צילומים (כאן ובהמשך): דוד אסף |
הכתובת מחוקה ומטושטשת אך ד"ר איליה לוריא עזר לי לשחזר אותה ולתרגמה:
בשנת 1812
צבאות הקיסר
של הצרפתים נפוליאון
חצו כאן את הגבול
של רוסיה הישנה ב-2 באוגוסט
תוך התקדמותם המנצחת
למוסקבה, וב-6 בנובמבר
בנסיגתם אחרי
תבוסה קשה.
הוקם ב 1912
על ידי הזֶמְסְטְבוֹ [השלטון המקומי] של קראסנויה.
 |
| עצור גבול לפניך! הכניסה לקראסנינסקי רָָיוֹֹן (מחוז קראסנינסקי) |
מול האנדרטה מ-1912 הוצב ציון מעניין נוסף, חדש יותר. מתחת לתאריך 1812 כתוב: 'כאן מתחילה ויורסטה 0 של הדרך הישנה לסמולנסק'. ויורסטה היא מידת המרחק שהייתה בשימוש באימפריה הצארית (1.067 ק"מ).
כמה מאות מטרים מזרחה, אנו פוסעים בשביל כבוש אל מעבה היער שנמצא כבר בשטחה הריבוני של רוסיה. אנו חולפים על פני אנדרטאות לזכר חיילי הצבא האדום שנפלו כאן ולזכר 'האזרחים הסובייטים' שנרצחו כאן בימי מלחמת העולם השנייה, רובם יהודים.
 |
| אנדרטה לזכר האזרחים הסובייטים של ליאדי שנרצחו בשואה (צילום: אליקים איטלי) |
שבנו על עקבותינו לתוככי בלארוס, ולאחר צילום למזכרת, כשהכפר ליאדי מונח לרגלינו, פנינו מערבה והתחלנו לרדת ברגל מן הגבעה שעליה עמדנו.
 |
| ההנהגה הרוחנית: אני הקטן ומצד שמאל פרופסור ישראל ברטל |
 |
| ליד השלט 'ליאדי' מצטלמים הכותב ובנו הלל (צילומים: בתו נטע) |
ליאדי של היום הוא כפר פסטורלי בלארוסי טיפוסי, שילוב של הזנחה וטיפוח. הכפר מוקף מכל צדדיו בשדות דגן מוריקים ובשדות שלף מצהיבים, ואילו הבתים הצבעוניים, המכוסים בגגות אסבסט מיושן, מסוכן ובלתי ציורי בעליל, מוקפים עשבים שוטים הגדלים פרא.
בית יראה פרבוסלאבי מצד ימין, ומבנה רחב ידיים, שנראה כמו קולחוז לשעבר, מצד שמאל.
כן, יא חביבי, כך נראה הרחוב בליאדי...
כששבתי הביתה הופתעתי לגלות כי בכפר הקטן הזה, ליאדי, נולדו במאה ה-19 לא מעט אנשים חשובים בהיסטוריה היהודית: ב-1854 אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), הסופר ואיש העלייה השנייה; ב-1862 ראובן בריינין, לימים סופר עברי וביוגרף חשוב; ב-1878 הסופר והמסאי בעברית וביידיש זלמן יצחק ארונסון, שהתפרסם בכינויו הספרותי ז. אנוכי (אמרו: זין אנוכי; ודי לחכימא ברמיזא); ב-1880 הכנר, המוסיקאי ואיש העלייה השנייה, משה הופּנקו; וב-1896 משה אֶרֶם, שהיה ממנהיגי פועלי ציון שמאל ומפ"ם וחבר בכנסות ישראל הראשונות.
אבל עם כל הכבוד להם ולאחרים, מי שפרסמו את שמה של ליאדי בעולם ושׂמוּ את המקום הנידח הזה 'על המפה' היו רש"ז וחסידי חב"ד. אך בליאדי של היום כבר אין מי שיזכור אותם, ובאין קבר להתפלל עליו, גם חסידי חב"ד בקושי מגיעים לכאן.
מריה אמיליאנובנה מינֶקובה, מנהלת בית הספר החביבה, שבאה לפגוש אותנו, היא כנראה מן האנשים היחידים בכפר ששמעו משהו על ה'אַלטער רבי'.
מריה הכניסה אותנו למבנה הגדול של בית הספר.
ביום ראשון הקרוב (11 בספטמבר) יהיה יום בחירות לפרלמנט של בלארוס, וכמו אצלנו גם כאן הוצבה קלפי בבית הספר. שלא כמו אצלנו, תמונת המנהיג האהוב אלכסנדר לוקשנקו תלויה בכניסה, בבחינת 'עין לקלפי צופיה', ודע בפני מי אתה עומד ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון...
עד לא מכבר למדו כאן כמאתיים תלמידים – סיפרה לנו המנהלת מריה בעצב ובייאוש – ואילו עתה נותרו בו שמונה-עשר בלבד. היא עצמה נשארה כאן רק מתוך נאמנות למורה שלה להיסטוריה, יהודי במוצאו, שאותו העריצה. הוא מת לא מכבר...
אנו פוסעים במסדרונות הארוכים והשוממים של הקומה השנייה. על הקיר תלויה מעין 'תמונת מחזור' של אותם י"ח תלמידים שעדיין נותרו בכפר.
המנהלת מראה לנו מעין פינת זיכרון בית-ספרית (היא קראה לזה 'מוזיאון'). כאן מטפחים הילדים והמורים את מורשת ליאדי, כולל התייחסות חמה ליהודים שחיו בה.
ולבסוף היא מציגה בפנינו גם את תמונתו המסורתית של רש"ז וצילומים של כמה משערי ספריו. פתטי ועצוב.
 |
| צילום: טלי רוזין |
נפרדנו מליאדי בתחושה שהמרחק מכאן ועד לרובע קראוּן-הייטס בניו יורק או לכפר חב"ד בישראל מעולם לא היה גדול יותר.
ג. מכתב לרבי
השיר העממי המשעשע 'מכתב לרבי' (במקור ביידיש: 'אַ בריוו צום ליאַדיער רבין') מספר על חסיד הכותב לרבו הקדוש שניאורסון, שמשכנו כבוד בעיירה ליאדי שבפלך מוהילב.
הנה אחד הנוסחים של השיר ביידיש:
 |
| Henry Lefkowitch (compiler), Jewish Folk Songs, New York, [1935], p. 15 |
לפני כמה שנים הקדשתי לשיר זה רשימה מפורטת, ובה הראיתי כי הרבי'ניו שבשיר אינו יכול להיות רש"ז והכוונה היא לנינו, חיים שניאור זלמן שניאורסון (בערך 1880-1814).
הלה, שפרש מן החצר בליובאוויץ שלוש שנים לאחר מות אביו ('הצמח צדק'), התיישב בליאדי בשנת 1869, פתח 'חצר' משלו וקרא על מעשה זה את הפסוק 'וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה' (בראשית, טו 16). הוא חי בליאדי אחת עשרה שנים ונקבר שם; את מקומו תפס בנו-יחידו יצחק דוב (1910-1835), שאף הוא מת ונקבר בליאדי. עם פטירתו הגיע ענף חב"די זה לסופו ורוב החסידים שנותרו התקשרו מכאן ואילך לאדמו"ר החמישי, שלום דב שניאורסון (הרש"ב), שישב בליובאוויץ'.
כששבתי ארצה התברר לי שבפאתי ליאדי אותרו לפני כשנתיים שרידי בית הקברות, ואנשי 'אגודת אהלי צדיקים' הקימו בו ציון על מקום קברם המשוער של אדמו"רים אלה.
 |
| מקור: אהלי צדיקים |
ובחזרה לשיר. המעוניינים לקרוא עליו ועל גלגוליו ולהאזין לו במגוון ביצועים, מוזמנים לעשות זאת כאן, וכל השאר יכולים להיפרד מליאדי בביצוע הנהדר של לוליק, מתוך 'איש חסיד היה' (1968), בתרגומו הנהדר לא פחות של דן אלמגור (המילים בהמשך).
 |
| דן אלמגור, הצ'ופצ'יק של הקומקום, כנרת, 2012, עמ' 169 |
הפרק הקודם (א): 'כי לאָזנע היא עיר קטנה והכל בזול שם'
הפרק הבא (ג): נדפס בקאפוסט
