במדינת האנשים הישרים: דן אלמגור בן תשעים

בביתו של דן אלמגור חוגגים תשעים (צילום: דוד אסף)

אמר העורך:

בראשית השבוע, ביום קיץ יום חֹם, ביקרנו, ידידי פרופ' אבנר הולצמן ואנוכי, את חברנו דן אלמגור בביתו שבתל אביב, כדי לברכו לרגל יום הולדתו התשעים שחל בשבוע שעבר (13 ביולי 1935) – עד 120! הביקור היה שמח ומרגש.

אין טעם, וגם אין מספיק מקום, לחזור ולספר על תרומתו העצומה של דן אלמגור לתרבות הישראלית. מאות השירים והפזמונים שכתב ותרגם, המערכונים, מחזות הזמר, תכניות הרדיו והטלוויזיה ('שרתי לך ארצי'), אין סוף מאמרים בעיתונות (מדורו המיתולוגי 'עונג שבת' בעיתון ידיעות אחרונות היה אחד ממקורות ההשראה שלי בבחירת השם לבלוג), ומאמרים אקדמיים בשלל נושאים, וכמובן גם רשימותיו הרבות שהתפרסמו בבלוג עונג שבת – כולם חקוקים לנצח בהיכל התהילה של הזמר העברי ושל התרבות הישראלית, ועוד תבוא שעת הסיכום. 

בשנים האחרונות פרש דן מעסקי הכתיבה. הוא ממעט להתראיין ולהופיע בציבור, אך אני שמח לדווח לאוהביו כי הוא בבריאות טובה, מצחיק וטוב לב כמימים ימימה. הפגישה עם החברים הישנים שימחה אותו ביותר. 

את הסיפור שמובא להלן – שבו מוצג כישרונו הנדיר כמספר סיפורים (Storyteller) מופלא – כתב דן עבור הבלוג באוקטובר 2014, לפני כעשור, ונשבע לי ש'כולו קושט דברי אמת'. מסיבות שאני עצמי כבר לא זוכר אותן, רשימה זו לא התפרסמה בשעתו, ועכשיו, משהתגלתה מחדש, היא מוגשת בהוקרה למחברה ולקוראי הבלוג. האירועים המסופרים כאן התרחשו לפני שישים שנה... 

בהזדמנות זו, תודה לאלינער (נוני), בתו של דן, על הכנסת האורחים הלבבית.

דן אלמגור, אנוכי, אבנר הולצמן, יולי 2025 (צילום: אלינער אלמגור)

_____________________________________________________________________

מאת דן אלמגור

ברשימה קודמת ('הקשת של גיורא גודיק', בלוג עונג שבת, 28 באוגוסט 2014) סיפרתי על ביקורי הראשון מאז ומעולם בניו יורק. זה היה ב-1964, לפני כשישים שנה, פחות או יותר, אחרי שהמפיק גיורא גודיק ביקש ממני להגיע מלוס אנג'לס, מקום לימודיי אז, ולהצטרף אליו, כדי לחפש את המחזה שיוכל לרשת את ההצלחה הגדולה של 'גברתי הנאווה' ושל אלייזה דוליטל בעברית. אף הזכרתי, שלפי בקשתי הביא לי גודיק עמו מהארץ את התקליט החדש של שירי ההצגה, שאותה תרגמתי יחד עם חברי שרגא פרידמן. גודיק דרש ממני, בלי למצמץ, תשלום של 3.75 דולר. טבין ותקילין, עבור התקליט.

עטיפת התקליט של ההפקה הראשונה של 'גברתי הנאווה'.
התקליט עלה לדן אלמגור 3.75 דולר, אבל היה שווה זהב...

לאחר שובי לחוף המערבי (יחד עם התקליט היקר), סיפרתי לבני משפחתי על חוויותיי והחלטנו לנצל את חופשת הקיץ כדי לחזור לשם כולנו, ב'מסע מחוף לחוף' (כפי שנהגו אז לקרוא לזה, על משקל 'מסע מים אל ים' הישראלי), במכונית ה'ראמבלר' הישנה שלנו. ידיד שעבד כשליח הסוכנות היהודית בניו יורק ויצא ארצה לחופשת מולדת שמח להשכיר לנו את דירתו לשישה שבועות. במשרדי 'טריפל A' – מועדון המכוניות הוותיק שבו היינו חברים ומוכר כ-AAA – קיבלנו אטלס דרכים ומפות מפורטות (קראו לזה TripTik; אלה היו הימים הפרה-היסטוריים, לפני ש-GPS, ווייז ומפות גוגל באו לעולם), וגם ספרי הדרכה גדושים במידע על המדינות השונות שנעבור בדרכנו לחוף המזרחי. התחלנו לארוז.

ואז – צלצול בדלת...

מלאי סקרנות וקצת חששות, פתחנו.

על הסף עמדו שני גברים בחליפות כהות, ששאלו באדיבות אם נסכים להקצות להם חצי שעה מזמננו. לא הכרנו אותם, אבל הם עוררו אמון. חוש הסקרנות שלי התעורר ופתחנו להם את הדלת.

התברר ששניהם מורמונים. בעצם, מיסיונרים של הדת המורמונית. הם רצו לספר לנו על הדת שלהם, על יושרם המופלג של בני דתם, שאינם מעשנים ואינם שותים משקאות חריפים ואפילו לא קפה או תה (זאת למדנו אז גם מצפייה בטלוויזיה בזמרי 'משפחת אוסמונד'). כששמעו שאנו עומדים לנהוג מחוף לחוף הפצירו בנו לכלול במסענו גם ביקור במדינת יוטה ובבירתה סולט לייק סיטי. 'יוטה היא לא רק מדינת יפה', אמרו. 'היא גם מדינה שכל אנשיה ישרים. אין פשע. אין אלימות. אין כמעט צורך בבתי משפט'. ואז העניקו לנו במתנה את 'ספר מורמון' וביקשו שנקרא בו ונתרשם. כיון שהיו מנומסים ואדיבים הודינו להם והבטחנו שנכלול את יוטה במסענו.

בערב הצצתי בספר הקדוש שנמסר לי. קראתי ברפרוף על מלאך אלוהים, נושא לוחות זהב, שהתגלה כ-140 שנה קודם לכן לג'וזף סמית, נער בן 14, שהעתיק עם חבריו את החקוק על הלוחות (לפני שאלה נעלמו שוב לעד). מזל שהילדים הספיקו לרשום את תוכנן של הלוחות. אגב, את המלאך הזה, ששמו מורוני, ראיתי גם אני יום יום, כשבדרכי לאוניברסיטה חלפתי על פני הכנסייה המורמונית הגדולה של לוס אנג'לס, שהוקמה ברובע ווסטווד. פסלו הגדול של המלאך ניצב גבוה גבוה בגבעה המדושאת שלפני הכנסייה. 

המלאך מורוני בראש מגדל הכנסייה של לוס אנג'לס (ויקיפדיה)

תוך כדי הצצה חפוזה נוספת גיליתי דברים שאורחינו החביבים לא סיפרו לנו. למשל, שאדם שחור אינו יכול להיות חבר בכנסייה מורמונית, ובוודאי שלא לשמש בה בתפקיד קודש כלשהו, וזאת משום שהשחורים קוללו על ידי האל והם נחותים מהאחרים (זו הייתה בדיוק השנה שבה החל מאבק ה'שחורים' בארה"ב לשוויון זכויות). בטלוויזיה הזכירו מדי פעם שאמנם אסור למורמונים לעשן או לשתות משקאות חריפים, אבל יש גברים מורמונים שנשאו שלושים או ארבעים נשים, גם באמצע המאה העשרים.

הנחתי את הספר על אחד המדפים והמשכתי לארוז לקראת היציאה לדרך. תוך כדי אריזה הרהרתי בכך שהנה אני, מתרגם 'גברתי הנאווה' לעברית, עומד לחזור לניו יורק לחודש וחצי. ודאי ירצו שם לראיין אותי ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונים, ואין איתי צילומים של הצגותיי. איזה חומר אוכל להראות להם כשיזמינו אותי להתראיין?

הופ! נזכרתי בתקליט של 'גברתי הנאווה' שהבאתי מניו יורק. אקח אותו אתי, ובכל פעם שאוזמן להתראיין באולפן רדיו או טלוויזיה אוכל להשמיע שיר או שניים מהמחזמר, בעיקר את 'ברד ירד בדרום ספרד'. זה ישגע אותם!

שתי מזוודות בגדים לכולנו הצלחתי להכניס לתא המטען מאחור. אבל נותרה עוד מזוודה גדולה, ובה בעיקר הבגדים שלי והתקליט. היה לי כבר, לראשונה בחיי, כרטיס אשראי, אבל תיארתי לעצמי שיהיו מקרים שבהם נתבקש לשלם במזומן. לכן הוצאתי באותו בוקר מהבנק 400 דולרים, בשטרות. איפה נשים אותם? בתיק הצד? במכונית? יכולים לחטוף ולגנוב. ואז צץ בי שוב רעיון מבריק (קצת חלמאי, בעצם): אתחב אותם לתוך עטיפת התקליט של 'גברתי הנאווה' ואת התקליט עצמו אשים בתחתית המזוודה. גם אם יימצא גנב למזוודה, הוא לא ימצא עניין בתקליט בלתי מוכר בשפה בלתי מוכרת (אלא אם כן יהיה ישראלי; אבל הישראלים הם כידוע אנשים ישרים לפחות כמו המורמונים!), ולא יעלה בדעתו שבתוך העטיפה טמון אוצר ששוויו פי מאה מהסכום ששילמתי אני למפיק ההצגה עבור התקליט.

תחבתי את התקליט לקרקעית המזוודה והעמסתי אותה על הגגון של מכונית ה'ראמבלר' המסכנה. מה עושים כדי שהמזוודה לא תעוף מהגג ברוח? קושרים אותה בחבל חזק למסגרת הגגון ומקווים לטוב.

זאת לא המכונית של משפחת אלמגור, אבל כך נראתה מכונית ראמבלר קלאסית, דגם 1961 עם גגון (ויקימדיה)

יצאנו לדרך ובתוך חמש שעות כבר היינו בלאס וגאס. עומדים בחוץ מול שלל האורות המרצדים של בתי הקזינו הגדולים, שאליהם לא יכולנו להכניס את בתנו בת הארבע. רק אשתי אֵלָה נכנסה לכמה דקות כדי לנסות את כוחה – לראשונה בחיים – במכונת המזל המקבלת רק מטבעות של 25 סנט. כעבור שתי דקות יצאה משם מבוהלת. 'בוא נסתלק לפני שיתפשו אותי', אמרה. 'שברתי את המכונה'. מסתבר שהיא משכה בידית, וזרם חזק של 'קוורטרים' נשפך החוצה. כבר בלחיצה הראשונה זכתה ב'ג'ק פוט', אבל כיוון שלא ידענו במה מדובר נמלטנו משם לפני שיאשימו אותנו בגרימת נזק למכונה...

מצאנו מוֹטֶל קטן, ולמוחרת המשכנו לברייס קניון המדהים, ואחריו לגראנד קניון המדהים לא פחות. בצוהריים יצאנו משם, ואחרי כחמש שעות נסיעה בכביש הישר מצאנו את עצמנו חולפים על פני השלט: 'ברוכים הבאים ליוטה'. מדינת הישרים.

כפר קטן. כל הסיפורים מתחילים בכפר קטן, אבל הכפר המורמוני הזה היה באמת קטן. רחוב ראשי קטן, וכמה רחובות קטנים מסתעפים ממנו. החנינו את המכונית ליד מסעדה עממית קטנה ברחוב הראשי הקטן, ונכנסו פנימה לאכול ארוחת ערב ראשונה ב'מדינת הישרים'.

כשיצאנו מהמסעדה נכנסנו למכונית כדי שנמשיך בדרכנו לסולט לייק סיטי הבירה. אבל בעמדי ליד דלת המכונית הבחנתי, לתדהמתי, שהמזוודה הגדולה, שהייתה קשורה בחבל על הגגון, נעלמה ואיננה. יש גגון. אין מזוודה.

היינו המומים. זאת 'מדינת הישרים' המפורסמת? זה עתה נכנסנו בגבולותיה, עצרנו על הכביש הראשי הצר כדי לאכול משהו – וכבר גנבו לנו את המזוודה?!

תחנת המשטרה הייתה באותו רחוב קטן מעבר לכביש. ניגשנו לקצין התורן וסיפרנו שבעודנו אוכלים במסעדה, גנב מישהו את מזוודתנו, שבה היו בעיקר כל בגדיי (הייתי אז יותר משמנמן, וכל הבגדים היו במידות גדולות), ובעיקר – התקליט, שבו הסתרתי בחלמאותי 400 דולר!

מפקד המשטרה פשוט נעלב.

– 'גנבה?! ביוטה?! ביוטה לא גונבים! ודאי שמעתם שאנחנו מוכרים כמדינת הישרים'.

– 'אז אולי גנב אותה איזה תייר מקליפורניה, או אריזונה, או נֶבָדָה', ניסינו לשמור על כבודה של יוטה.

– 'לא אצלנו ביוטה', ענה הקצין. 'מתי ראית את המזוודה לאחרונה על הגגון?'

– 'אה, בעצם, כשנכנסנו למכונית במגרש החנייה של פארק גראנד קניון', גמגמתי. 'אני בפירוש זוכר שראיתי אותה על הגגון'.

– 'האם אתה בטוח שגם לפני שנכנסתם למסעדה היא עדיין הייתה על הגגון?'

יכולתי לומר שכן. אבל התברר לי שגם תיירים המגיעים ליוטה הופכים מיד ובאורח פלא לאנשים ישרים. 'אני לא בטוח', גמגמתי שוב. 'לא שמתי לב'.

– 'אה-הא! אז מה שקרה זה, שבנסיעה שלכם מהגראנד קניון לכאן השתחררו החבלים, והמזוודה נפלה בצד הדרך', אמר מפקד התחנה, והוסיף: 'אתן לכם עצה. ממילא עכשיו מאוחר ואין טעם שתמשיכו בנהיגה. יש פה, ליד התחנה, מוֹטֶל קטן ולא יקר. הישארו ללון בו הלילה, ואני כבר שולח הודעות לכל תחנות המשטרה ונקודות המעבר שבדרך, מכאן ועד לגראנד קניון, ושואל אם מישהו מסר להם במקרה מזוודה שנפלה. אני בטוח שהמזוודה תימצא. מהרו להירשם למוטל, כדי להבטיח שתקבלו שני חדרים'.

נכנסנו למוטל. מלבדנו לא היה שום אורח, רק בעל הבית ששמח מאוד להראות לנו את החדרים. הם נראו בסדר.

– 'מה עם המפתחות?', שאלתי.

– 'מפתחות?! ביוטה לא צריך מפתחות. כאן אין גנבים. הירגעו. הנה, כאן הבריכה'. הוא הצביע על בריכת שחייה סמלית בחצר המוטל.

כאשר נתקענו – נתקענו. לא היה מה לעשות או לראות בסביבה, ולמוחרת היה עלינו להמתין עד הצוהריים או עד הערב, עד שמפקד תחנת המשטרה יקבל תשובות מכל התחנות שאליהן פנה בקשר למזוודה האבודה. טבלנו במים הקרים של הבריכה וחיכינו לבשורה.

בצוהריים לא היתה עדיין תשובה. גם לא בערב. 'שלחתי הודעה לכולם', אמר מפקד התחנה, 'אבל כנראה לא נתגלתה המזוודה עדיין. אני מציע שתישארו במוטל עוד יום. אולי מחר תגיע תשובה'.

הייתה לנו ברירה? חזרנו למסעדת הדרכים הקטנה ממול, צפינו בטלוויזיה, שחינו בבריכה. אולי מחר תבוא הישועה ונוכל להשתחרר?

אבל גם למוחרת בצוהריים הודיע לנו המפקד שעדיין לא קיבל תשובה.

יכולנו כמובן לוותר על המזוודה, ואפילו על התקליט ו-400 הדולרים שנתחבו בעטיפתו. אבל הבגדים, הבגדים... בממדי האקסטרה-לארג' שבהם הייתי אז לא היה קל למצוא בגדים חדשים, וחנות לבגדים במידות מיוחדות בעיירה הקטנה הזאת, שרוב תושביה נראו לי רזים מהרגיל, לא היה אפשר בכלל לדמיין.

עבר עוד יום מתסכל. בבוקר הבא ניגשתי שוב לתחנת המשטרה. 'אנחנו עושים הכל. צלצלתי שוב לכל התחנות בדרך, גם למשטרת החניון בגראנד קניון. לצערי, אין תוצאות. כולם מחפשים. אני מציע שתישארו עוד יום במוטל. נכון שהוא נחמד?'

בארוחת הבוקר הפתיע אותנו בעל המוטל כשאמר: 'אתם יכולים לסמוך על אחי. כשהוא מטפל במשהו, הוא לא יניח לו עד שיצליח'.

– 'אחיך?', שאלתי.

– 'כן. לא ידעתם שמפקד המשטרה כאן הוא אחי. בחור מצויין ואחראי'.

פתאום ירד לי האסימון. אולי מפקד תחנת המשטרה הקטנה פשוט לא טרח לצלצל לאיש וסתם רוצה לעזור לאחיו שהמוטל שלו ריק מאורחים. מצא משפחת תיירים תמימה וסידר לו פרנסה לכל החיים. מי יודע אם אחיו השני הוא לא בעל המסעדה הקטנה שממול? 

לא ייתכן. ביוטה?!

התייעצתי עם אשתי ולבסוף קיבלנו החלטה. אני נוסע לתחנת המעבר הראשונה בכניסה למדינת יוטה ושם אשאל אם מצאו משהו.

הפקח בתחנה ההיא היה מופתע. 'מזוודה? לא קיבלנו בימים האחרונים שום הודעה בענין מזוודה'.

החלטתי להמשיך בנהיגה חזרה אל הגראנד קניון שממנו באנו. בדקתי בתחנת המשטרה הבאה וגם בה אמרו לי שלא קיבלו בימים האחרונים שום הודעה בקשר למזוודה אבודה.

המשכתי לנהוג. חמש שעות נהיגה עד לחניון של פארק גראנד קניון. לאורך כל הדרך הצצתי בזווית העין לתעלה שמימין לכביש, וקצת גם לתעלה שממול, בתקווה למצוא בה את המזוודה שנפלה מהגגון.

בסוף הגעתי למעין סוכה שמעליה התנוסס שלט המכריז 'ברוכים הבאים לשמורת הטבע גראנד קניון'. אכן, זהו מגרש החנייה שבו החנינו רק לפני שלושה ימים את מכוניתנו.

ברוכים הבאים לפרק הלאומי גרנד קניון (ויקימדיה)

– 'קבלתם איזו הודעה?', שאלתי את הפקח במדים.

– 'הודעה על מה?'

– 'על מזוודה. מתחנת המשטרה ביוטה'.

– 'מזוודה?! לא. אבל תן לי לבדוק אם לא מצאו אותה במקרה'.

הוא טילפן לאחד מעמיתיו. 'האם נמצאה בשלושת הימים האחרונים מזוודה שנפלה או נגנבה ממכונית?', שאל.

הקשיב, המהם, ושאל אותי: 'מלאה בגדים גדולים, אקסטרה-לארג'?'

לבי כמעט פסק לפעום. 'כן', המהמתי, מלא תקווה שלא מדובר במזוודה של אקסטרה שמן אחר.

– 'שב כאן. חכה. תכף יביאו אותה'.

כעבור עשר דקות הגיע עובד אחר במדים, נאבק במשקלה של המזוודה המוכרת שלי. היא היתה קצת מנופצת.

'כנראה שמישהו הוריד אותה מהגגון שלך בזמן שטיילתם בקניון. קיווה למצוא בתוכה דברי ערך או כסף. כשלא מצא, השליך אותה מקצה מגרש החנייה לתעלה העמוקה שבסופו. בבוקר ראה אותה במקרה אחד הפקחים שעבר בסביבה, ירד והביא אותה לכאן. אתה בטוח שהיא שלך?'

הרמתי את המכסה. 'כן, אלה ללא ספק הבגדים שלי'.

לא נתבקשתי למדוד אותם. הפקח העיף מבט בזוג המכנסיים ששלפתי ואחר כך בי, וידע שאני לא משקר...

'בכל זאת, למען הפרוטוקול, אתה יכול להוכיח לנו שהמזוודה שלך?'

'כן!', עניתי בהתלהבות. 'יש בתחתית תקליט אריך נגן של "גברתי הנאווה", בעברית'. ולא התאפקתי וציינתי באגביות: 'בתרגום שלי'...

הפקח לא התרגש מהווידוי. ברעד תחבתי את היד בין הבגדים לתחתית המזוודה. כן, התקליט היה שם. אבל האם נשארו גם 400 הדולרים שהסתרתי בעטיפה, או שהגנב הצליח לגלות את ה'סליק' המקורי של גצל החלמאי שהגיע לגראנד קניון?

לא רציתי שהפקח יראה כמה תמים וטיפש היה מתרגם המחזמר הנודע לעברית. אבל גישוש אצבעות מהיר בתוך עטיפת התקליט גילה לי שיש בה כמה ניירות.

נפרדתי מסוכת הפקח ומגראנד קניון. כעבור כמה מאות מטרים עצרתי בצד הכביש וחזרתי אל עטיפת התקליט שבתחתית המזוודה. אולי לקח הגנב החצוף את השטרות שלי והשאיר במקומם פיסות נייר אחרות?

ברוך השם. ספרתי. 400 דולר.

3.75 הדולרים ששילמתי שבועיים קודם לכן לגיורא גודיק עבור התקליט הצדיקו את עצמם והניבו תשואה לא רעה.

הנהיגה חזרה למוטל הקטן ביוטה נראתה קצרה ומהירה הרבה יותר והלב גאה על גדותיו, אולי מפני ששוב לא הייתי צריך להציץ כל הזמן לתעלה שבצד הכביש.

בנות המשפחה ישבו משועממות בצד הבריכה הקטנה. כבר נמאס להן לטבול בתוכה.

דן ושתי בנותיו אורנה ואלינער בארה"ב (אלבום משפחתי)

'הלילה טוב לרקוד!', קראתי לעברן. למרות שב'חור' שבו שהינו שלושה ימים לא היה איפה לרקוד (כנראה למפקד תחנת המשטרה המקומי לא היה אח רביעי, שייפתח בר נטול משקאות חריפים. רק לריקודים).

רציתי ללכת לתחנת המשטרה כדי לומר לקצין שאני יודע שהוא הוליך אותי שולל, שהוא לא צלצל לשום תחנה, ומצידו היה מוכן שנישאר בעיירה לנצח, רק כדי שלאחיו יהיו דיירים. אבל לבסוף נמלכתי בדעתי. היינו עדיין בתוך גבולותיה של 'מדינת האנשים הישרים' ורצינו להמשיך ולטייל בה. רק זה היה חסר לי שהפעם הוא יחרוג ממנהגו ודווקא כן יצלצל לאחד מעמיתיו בדרך לבירה ויבקש שיעצרו אותי בשל הברחת תקליט עברי אריך נגן למדינת יוטה.

שילמתי לבעל המוטל על האירוח ויצאנו לים המלח אשר ביוטה, סולט לייק סיטי. רציתי לבקר בארכיון התת-קרקעי הענק שבלב ההר שעליו היא בנוייה. על פי השמועה, נשמרים שם מיליונים רבים של שמות מתים מכל רחבי העולם ש'מוּרְמנוּ' בלי שנשאלו. קראתי פעם שבמעמקי ה'בונקר' הזה מצויים גם שמות של מיליוני יהודים שנרצחו בשואה ושמותיהם נמכרו על ידי הנאצים לארכיון זה כדי שניתן יהיה לצרפם למאמינים במלאך עם לוחות הזהב. רק אחר כך התברר לי שכדי להיכנס לארכיון הייתי צריך להציג תעודה רשמית כלשהי, שלא הייתה בידי. אם תהיתם, עטיפת 'גברתי הנאווה' בעברית לא נחשבה תעודה כזו.

נכנסנו לקתדרלה הגדולה, המוכרת כ'כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים', והקשבנו לשירתה של המקהלה המפורסמת (Mormon Tabernacle Choir) ששרה שירי שבח לאל. מקהלה מצוינת. כ-400 זמרים וזמרות. חיפשנו, אבל לא ראינו ביניהם אפילו שחור אחד...    

המקהלה המורמונית ביוטה והאורגן הענק

וחתם העורך:

למען הצדק ההיסטורי, המורמונים הכירו זה מכבר בהיבט הגזעני שהיה בדתם. ומשנת 1978 ואילך נפתחה הכנסייה המורמונית, על כל תפקידיה, גם לשחורים וכיום אין בה שום מגבלות גזעיות.

הנה לקינוח ולהנאתכם המקהלה המורמונית הגדולה שרה את המנון הקרב של הרפובליקה (Battle Hymn of the Republic),  השיר הפטריוטי הגדול מימי מלחמת האזרחים במאה ה-19. הללויה!

איור: נעם נדב

ראשון לציון מארש: בית העם והאורקסטרה

​​אמר העורך:

לפני שנה בדיוק, ב-8 בנובמבר 2023, הלך אליהו הכהן לעולמו. מאמר זה, פרי עטו, נותר בסל המערכת ומחברו לא הספיק לעבור עליו בגרסתו הערוכה או לענות על שאלותיי. השלמתי את המאמר כפי יכולתי, וכיוון שעוד בחייו מסר בידי המנוח את קולמוסו והודיעני כי כל עריכותיי מקובלות עליו לגמרי, אני מקווה כי גם הפעם קלעתי לרצונו. יהיו דבריו אלה, המתפרסמים כאן לראשונה, נר לזיכרו. 

בתוכנית 'מגזין שבת' של רון נְשׂיאל (כאן רשת ב'), ששודרה הערב (8 בנובמבר 2023) הובאו קטעים מהריאיון האחרון של אליהו, שבה סיפר על פרסומיו בבלוג עונג שבת, וכן שיחה איתי על האיש ומורשתו. להאזנה לחצו כאן (או כאן).

*

בית העם בראשון לציון, 2012 (צילום: stav.lau; ויקימדיה)

מאת אליהו הכהן

א. בית העם

בתקופת היישוב נוסדו בארץ, בזה אחר זה, כמעט בכל עיר, מושבה וכפר, מוסדות תרבות שכונו 'בית העם'. כל בית כזה הוקם בדרך כלל במרכז היישוב ושימש אכסניה לפעילויות תרבות לסוגיהן: הרצאות, הצגות, ערבי קריאה, אספות והופעות אמנותיות.

אימתי החלה הקמת בתי עם ביישובי הארץ, מהו בית העם הראשון שנבנה והיכן, ומה הייתה תרומתו לחיי התרבות ולהווי המקומי?

מסתבר כי מושבה קטנה אחת בארץ, ראשון לציון, שנוסדה בשנת 1882 ואוכלוסייתה מנתה אז פחות ממאה משפחות, היא שהעניקה לעם היהודי כולו, שמנה אז כ-16 מיליון נפשות, שלל מוסדות חלוציים וסמלי אומה שהיו לנחלת הכלל:

• בשנת 1885, שלוש שנים לאחר הקמתה, הונף בה לראשונה הדגל הכחול-לבן שהיה לדגל הלאומי של העם היהודי כולו. את הדגל עיצבו ותפרו במושבה מנהיג תנועת ביל"ו ישראל בלקינד ופאני אברמוביץ בת ה-19, בתו של אחד ממייסדי המושבה זאב אברמוביץ, לקראת חגיגות מלאת שלוש שנים למושבה.

• בשנת 1887, חמש שנים אחר הקמתה, הושר בה לראשונה השיר 'התקווה', שכתיבתו הושלמה בה שנה לפני כן. כעבור שנים אחדות היה השיר להמנון הלאומי של התנועה הציונית ושל האומה היהודית בכל ארצות פזוריה.

• בשנת 1898 הוקם במושבה גן הילדים העברי הראשון בעולם, שהתנהל כולו בעברית כשפת אם, וילדיו דיברו זה עם זה בעברית. לצדו קמו בית ספר עממי ראשון ובית ספר לבנות, שאף בהם שלטה לראשונה הלשון העברית כשפת ההוראה.

• בשנים 1898-1896 נבנה במושבה בית העם העברי הראשון בארץ ובעולם. הוא נוסד ביוזמתם של מתיישבי ראשון לציון ובכספם. 75 משפחות של איכרי המושבה התארגנו יחד בשנה שבה התפרסם לראשונה חזונו של בנימין זאב הרצל 'מדינת היהודים', גייסו מחסכונותיהם סכום של 11,000 פראנק זהב, קודש להקמת בית העם, שכהגדרתם נועד לשמש 'בית לעדה, ספרייה וסוכה לתזמורת'. התזמורת הייתה כמובן 'האורקסטרה' המפורסמת של ראשון לציון.

המושג העברי 'בית עם'  הושאל מספר ירמיהו לט, 8: 'וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּית הָעָם שָׂרְפוּ הַכַּשְׂדִּים בָּאֵשׁ'. אם את בית העם המקורי בירושלים שרפו הכשדים, אנשי ראשון לציון החליטו לקוממו מחדש.

בית העם בראשון לציון שימש מרכז חיי התרבות לא רק לתושבי המושבה אלא גם לבני המושבות הסמוכות: ואדי חנין (נס ציונה), רחובות, מזכרת בתיה, גדרה, קסטינה (באר טוביה), וכן ליהודי יפו. נערכו בו אספות, ערבי קריאה, נשפים, הרצאות, קונצרטים והוצגו בו מחזות עבריים.

​מעל דלת בית העם נחקקה על אבן שיש כתובת עם הקדשה לברון בנימין רוטשילד ולרעייתו.

צילום: רחלי רוגל, ויקימדיה

טקס הנחת אבן הפינה לבית העם התקיים בכ"א בסיון תרנ"ו (יוני 1896). גולת הכותרת של הטקס היה נאומו של אהרן מאיר מזי"א, ממייסדי בית העם וחבר ועד ההנהלה הראשון שלו. בנאומו ייחד מזי"א פרק שלם לסקירת הנגינה והזמרה בתולדות ישראל, החל מתקופת התנ"ך. הוא דיבר באריכות על ייעודו של בית העם כמרכז תרבות לא רק למושבה שבה הוקם אלא לכל ההתיישבות החדשה.

איש אשכולות היה מזי"א. מהנדס, בוגר הפוליטכניקום בציריך, רופא מוסמך שהתמחה בפריז ברפואת עיניים ושימש בארץ רופא במושבות הברון, בלשן וחוקר הלשון העברית, רב מוסמך, ואף מוזיקאי ומלחין לעת מצוא. הוא הועיד את בית העם לשמש מרכז הזמרה והנגינה העברית בארץ. בנאומו, שנדפס בהמשכים בשלמותו בגיליונות קיץ תרנ"ו של העיתון הצבי, הדגיש מזי"א את ערך הזמרה, ש'היא אותה האמנות המעדנת את האדם, הפועלת ישר על נפש האדם: הזמרה מביאה את האדם לידי יגון, גם לידי שמחה, לעצבות וגם לחדוה. לעוז וגם לחמלה ... כל עם ועם יש לו זמירותיו, ובהן רואים כבמחזה את תכונת העם, מזגו ואופני חייו' ('אבן הראשה בראשון לציון', הצבי, 3 ביולי 1896).

בהמשך נאומו סקר בראשי פרקים את חיי המוזיקה בארץ מאז ימי המקרא:

בבית המקדש לא היו פחות מן 4,000 משוררים בכלי שיר ... ביציאת מצרים כבר מצאנו: 'ותיקח מרים הנביאה את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים' ... בהכתרת שלמה כתוב 'והעם מחללים בחלילים'. בשוב יפתח מן המלחמה מעוטר נצחון, יצאה בתו לקראתו בנגינה וזמרה ... אף כוח הרפואה שגם בזמננו החלו ליחס לזמרה, כבר מצאנוהו מיוחס לה עוד בימי הנביאים: 'ולקח דוד את הכנור וניגן בידו ורווח לשאול, וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה'.

נאומו של מזי"א הותיר רושם רב בקרב הנוכחים, ובסיומו זכה לקריאות הידד מכל העברים 'ולמחיאת כפיים אין קץ'.

אהרן מאיר מזי"א (1930-1858)

יוזמתו של מזי"א להקים היכל זמר כחלק מבית העם בראשון לציון הייתה חלוצית וראשונה מסוגה בארץ. אילו מומשה הייתה אמורה להיות האבן הראשה בכינוס ותיעוד זמרת הארץ.

כעבור 14 שנים הגה המלחין וחוקר המוזיקה היהודית אברהם צבי אידלסון רעיון דומה, להקמת 'בית הזמר העברי' בירושלים. אידלסון והחזן ומנצח המקהלות שלמה זלמן ריבלין פרסמו כרוז ובו הודיעו על כוונתם להקים 'מכון לשירת ישראל בארץ ישראל', במטרה לשמר את כל הנכסים המוזיקליים של העם היהודי. אבן הפינה הונחה בשנת 1910 ועיתוני הארץ בישרו על הקמתו בכותרות הראשיות ובסיסמאות מליציות: 'המכון יאצור בקרבו את כל שירות ומנגינות העם מכל הדורות והתקופות והשבטים והארצות ... המכון הזה יהיה המשכן והזבול שבו תלון השירה והמנגינה של עם ישראל', נכתב בעיתון החרות. 

החרות 20 במאי 1910

בסופו של דבר שתי היוזמות הללו לא הניבו את התוצאות שקיוו להם הוגיהן. הרעיון של מזי"א נשכח ונזנח ולא קרם עור וגידים, וזה של אידלסון נכשל בשל העדר מימון וסכסוכים ומריבות עם קנאי ירושלים.

מאז יוזמתו של מזי"א ועד היום חלפו 125 שנים. במרוצת תקופה זו הוצעו קרוב לחמישים אתרים ברחבי הארץ – מחצר כנרת ועד מודיעין – לשכן בהם את 'בית הזמר העברי', שיציג לציבור את תולדותיה של זמרת הארץ ואת שלבי התפתחותה, יסקור את תרומתם של מעצביה ומלחיניה וישמש גם מרכז לטיפוח חקר הזמר העברי מראשיתו, ברוח רעיונותיהם של מזי"א ואידלסון. אף אחת מיוזמות אלה לא זכתה עד היום לצאת אל הפועל...

בית העם בראשון לציון נחנך שנתיים לאחר מכן, ערב חג הפורים של שנת תרנ"ח (1898). על טקס הפתיחה דווח בעיתון הצבי של אליעזר בן יהודה: 

הצבי, 11 במארס 1898

הבניין הוקם בגבולו המזרחי של פרדס המושבה (כיום גן המושבה), והיה המבנה הראשון ברחוב שנקרא על שמו 'רחוב בית העם'. הבניין היה בן קומה אחת, שטחו כמאתיים מטר רבוע וגובהו חמישה מטר. היה בו אולם מרכזי, שבצדו הצפוני גלריה ובצדו הדרומי מרפסת עץ סגורה ששימשה במה שאותה ניתן היה לפתוח גם אל עבר גן המושבה. מתחת לבמה נבנה מרתף. האולם והספרייה שימשו גם חדר קריאה לאנשי המושבה ולרשותם הונחו באולם העיון לא פחות משישים עיתונים בעברית ובשפות לועזיות.

בית העם לאחר הקמתו (באדיבות מוזיאון ראשון לציון)

פירוט ההרצאות ושמות המרצים פורטו במאמרו של דוד יודילוביץ, ממייסדי המושבה, 'דברי הימים לערבי הקריאה בראשון לציון', שהופיע בחוברת נדירה ושמה מִנְאָמֵי ערבי הקריאה אשר נאמו ב'בית העם' במושבת ראשון לציון (דפוס לונץ, אתת"ל לגלותנו, 1899). 

בחוברת נדפסה גם הרצאתו של בוריס אוֹסוֹבֶצְקִי, היינן של יקב המושבה ומנצח ה'אורקסטרה', שכותרתה הייתה 'הבצירה' (הבציר); ההרצאה נדפסה בעברית וביידיש.

היקף ומגוון הנושאים שנדונו בהרצאות אלה ורשימת המרצים היו מעוררים התפעלות גם בימינו. קל וחומר כאשר מדובר במושבה שעשתה את צעדיה הראשונים בתחום התרבות. 

הנה לדוגמה שני עמודים מתוך רשימת ההרצאות והמרצים:

להקמת בית העם קדמה מסורת של ערבי קריאה שנערכו בראשון לציון בכל מוצאי שבת, החל מכ' בניסן תרנ"ו (1896). מטרת הרצאות אלה הייתה לטפח במושבות דמות של איכר רחב אופקים שאינו מגביל את עצמו לעיסוק בחקלאות. ההרצאות בערבי קריאה אלה הוקדשו למגוון נושאים בהיסטוריה יהודית וכללית, בידיעת הארץ, במדעי הטבע ובספרות, וגם לחידושים בגידול גפנים ובייצור יין. 

ועד 'ערבי קריאה' בראשון לציון, 1898
יושבים (מימין לשמאל): דוד יודילביץ (מזכיר), שרגא פייבל רוזין, שמואל מרדכי שרקון, מנשה מאירוביץ (יו"ר), אהרן מאיר מזי"א, בוריס אוסובצקי, דן בריל; עומדים: שמשון בלקינד, אריה לייב הורביץ, גרשון הורביץ, דב לובמן 

בשנתיים הראשונות, עד להקמת בית העם, נדדו ערבי הקריאה מבית חבר אחד למשנהו. ההרצאות לוו מפעם לפעם במכשור טכני שטרם נראה עד אז בארץ. דוד יונס, בנו של שלמה נפתלי הרץ (שנ"ה) יונס (מחותנו של אליעזר בן יהודה), שהרצה בערבי הקריאה, שלח מתנה עם שובו למוסקווה: 'פנס קסם' כדי שיקרינו באמצעותו מראות ודמויות תוך כדי ההרצאות. בשנת 1897 הגיע למושבה הפונוגרף ('כתב קול'), מכשיר הקלטה והשמעת יצירות שהוטבעו על גלילים ('צילינדרים'). זה היה מכשיר ההקלטה הראשון שפעל בארץ ישראל!

לצערנו עד מהרה יצא המכשיר משימוש, שכן הגלילים נוצרו מחומר שביר ולא נותר מהם זכר; גם הפונוגרף עצמו לא שרד. כשנחנך בית העם הועברו ערבי הקריאה מבתי החברים לבניין החדש. נבחר ועד חדש בן 11 איש, שכלל בין היתר את אוסובצקי ומזי"א.

ועד בית העם. מימין: דב חביב (לובמן); עומד: מנשה מאירוביץ

כאשר אישיות חשובה הגיעה לראשון לציון היו אנשי המושבה מתכנסים בבית העם כדי להאזין לדבריה. מעל בימה זו נישאו נאומיהם של מכובדים מן השורה הראשונה, כמו בנימין זאב הרצל (1898), הברון אדמונד דה-רוטשילד (1899), ג'מאל פאשה, המושל הצבאי הטורקי של ארץ ישראל וסוריה (1915) או אלברט איינשטיין (1923). בבית העם התקיימו אספות הייסוד של ארגונים חדשים כמו 'איחוד מושבות יהודה והגליל' (1901) או 'אגודת הכורמים' (1906).

בראשית שנות השלושים, לאחר שיפוץ שנערך בבניין, החלו להנהיג בו מסיבות 'עונג שבת', בעצתו ובהדרכתו של חיים נחמן ביאליק, שיזם מסיבות דומות בתל אביב. בתקופה זו נערכו בבית העם אירועים של כל המוסדות והאגודות המקומיות, כמו הקרן הקיימת, הוועד החקלאי, התזמורת, אגודות 'מכבי' ו'הפועל', ​הסתדרות נשים, הסתדרות העובדים ועוד רבים. הבית שימש גם לאירועים פרטיים, לחתונות ולטקסי אבל. בימי מלחמת העצמאות נערך במקום טקס האשכבה ל-11 בני ראשון לציון שנפלו בקרב בשדות גן יבנה (ינואר 1948). הפעילות הענפה שהתקיימה בבית העם העברי הראשון בעולם ביטאה את הסיסמה של הנהגת המושבה: 'בית העם לכל העם'.

מייסדי אגודת כורמי ראשון לציון בחזית בית העם

ב. האורקסטרה

בתום כל ערב קריאה ובהזמנויות חגיגיות אחרות הנעימה ה'אורקסטרה', תזמורת המושבה, שמוקמה ב'סוכת התזמורת' שבחזית בית העם, בשירים ובמנגינות להנאת המשתתפים והציבור כולו שהתאסף מסביבה.

האורקסטרה נוסדה בשנת 1895 בידי בוריס אוסובצקי, מי שהיה לפני כן נגן בתזמורת האופרה של סנקט פטרבורג ועלה לארץ ישראל ב-1888. הוא התיישב בראשון, שם שימש אחיו יהושע כפקיד הראשי של הברון ושם גם התגורר אביו. תוך זמן קצר מונה בוריס למנהל החשבונות של היקב וב-1893 הפך ליינן הראשי ולאחד ממנהיגי המושבה. 

בוריס אוסובצקי (1944-1864)

בהרכבה הראשון מנתה האורקסטרה 28 איש, והייתה התזמורת הראשונה שהוקמה במושבות הארץ. את כְּלֵי הנגינה – בעיקר כלי נשיפה – רכשה התזמורת מתרומות. אליהו שייד, המפקח הראשי על המושבות מטעמו של הברון רוטשילד, תרם אלף פרנק בשם הברון. על כך סיפר העיתונאי זלמן בן טובים, שקבל על כך שבשעה שפועלים עניים רבים מפוטרים מעבודתם בפקודת שייד ומגיעים אל סף רעב, הביא הלה 'בבואו לארץ הקודש אלף פרנק מתנה לאגודת התזמורת (ארקעסטער) שנוסדה זה כחצי שנה בהמושבה ראש"ל ואשר מצאה חן בעיניו מאד. גם ציוה כי יבנו יציע מיוחד לשם אגודת התזמורת, למען יהיה לה מקום קבוע לנגן בו מנגינותיה. האם גם זה על פי סוד הצמצום הוא? ישפטו נא הקוראים' ('מכתבים מיפו', חבצלת, כ"ז בניסן תרנ"ו, עמ' 208).

ההרכב הראשון של התזמורת. במרכז התמונה: בוריס אוסובצקי (צילום ישעיהו רפאלוביץ; ויקימדיה)

לקראת כל קונצרט הדפיסה התזמורת תכנייה ('פְּרוֹגְרַם'). בין היצירות שנוגנו היו קטעים מהאופרות 'כרמן' מאת בִּיזֶה, 'פאוסט' מאת גּוּנוֹ ו'איל טרובטורה' מאת וֶרְדִי, שירים עבריים אחדים וכן מנגינות טורקיות, בכללן גם ההמנון הטורקי. התזמורת השתתפה באופן קבוע בחגיגות הלאומיות, שנערכו במושבה רחובות בחול המועד פסח בין השנים 1914-1908 וסביבן התרכז קהל רב. היא הוזמנה להופיע בזכרון יעקב וניגנה בטקסים של השלטון העות'מאני שנערכו ביפו.

תכנייה של תזמורת ראשון לציון, חנוכה תר"ס (1899)

לצד שירי הלל לאורקסטרה נכתבו גם לא מעט דברי ביקורת. כך למשל נזף משה לייב לילינבלום, ממנהיגי תנועת חיבת ציון שישב באודסה, ב'בעלי בית הזמרה בראשון לציון, שהם מתאספים לעתים קבועות לשמוע קול נגינות וזמירות ... תחת ללמוד את דברי ימי עמם או ידיעות אגרונומיות ואקונומיות שיכלו להועיל להם' ('דברי זמר', לוח אחיאסף לשנת תרנ"ח, ה, תרנ"ז, עמ' 23).

אפילו הרצל, שביקר בראשון לציון ב-27 באוקטובר 1898 והתקבל בצלילי התזמורת, לא רווה מהם נחת. ביומנו כתב: 

תיאודור הרצל, עניין היהודים: ספרי יומן, ב, מוסד ביאליק, תשנ"ט, עמ' 50-49

בשנת 1896, במלאת שנה לתזמורת, נערכה לכבודה חגיגה מיוחדת. מנשה מאירוביץ, הביל"ויי שניגן בעצמו בתזמורת, שיבח את מייסדה ומנצחה אוסובצקי במילים נרגשות: 

לא קל להוליד רעיון, אבל קשה מאד להוציאו לפועל. והנה פלא, את המנוחה הרוחנית אחרי עבודתנו  היומית המפרכת את הגוף, אתה יצרת לנו. בשמי ובשם כל חברינו אני מביע לך תודתנו בעד מסירות נפשך אל היצירה התרבותית, בעד עבודתך התמה שאין בה כל מחשבה וכל תקוה לשכר חומרי. את כולנו הלהבת לעבודה הרוחנית הנשגבה, ותעש את כולנו לאמני נגינה וזמרה. מלובשים אנו כולנו עכשיו בגדי חג ויום טוב, ואצבעותינו פורטות על נבל, תוף וכינור כאילו אינן כואבות מעבודת היום; כאילו אינן מכוסות יבלות מהמעדר והאת של עבודה בשדה ובכרם ... ברוך תהיה לנו! לעולם לא נשכחך! כוחה של הזמרה נצחית היא. הגדלת עשׂה לתזמורת ראשון לציון!

לאות הוקרה הגיש מאירוביץ לאוסובצקי מקל ניצוח מפואר, עשוי מעץ הבנה ושן פיל, מעוטר פרחי שושן, ובתוכו חרוטות האותיות ב.א. הוא סיים את נאומו: 'בכל פעם שתנצח בנגינות במקל נצחון זה, יעלה נא על לבך זכר אוהביך, מעריצך, תלמידיך בני ראשון לציון'. 

אוסובצקי הקשיב לדברים 'בעיניים נוצצות דמעות, ובאותו רגע העלה רוקח המושבה מאיר אלכימיסטר אש בנגלית [כך כינו אז את הזיקוקין די-נור]. ענפי העצים הוארו אור יקרות ומתוכם נשקפה תכלת השמים. זקני המושבה ... הגישו לבוריס אוסובצקי תעודה כתובה על קלף בסגנון 'למנצח בנגינות' ... חותנו של ב' אוסובצקי, הישיש קפלמן, שהיה בזמנו מנצח תזמורת מלכותית בפטרבורג, ובא עתה לארץ ישראל, התבונן בהערצה אל שמחת-עם זו במדבר 'עין הקורא', ושפתיו דובבו: אכן עם ישראל חי! (דוד יודילוביץ [עורך], ראשון לציון, התרמ"ב-התש"א, 1941, עמ' 483-482).

על מופע התזמורת בבית העם בנוכחותו של מוניש קפלמן, חותנו של אוסובצקי, שהגיע לארץ מקייב, סיפר יהודה גרזובסקי (גור): 

עד מהרה עלו על הבמה כעשרים איש, כולם צעירים לימים מלאים חיים וכח עלומים, ויעמדו על השולחנות הקטנים אשר על הבמה, ובידי כולם כלי זמר שונים, ובתווך עמד ראש היקב שהוא גם ראש התזמורת, ועל ידו עמד חותנו הישיש העוזרו לְנַצֵּחַ על התזמורת, ויזמרו מזמירות טובי המנגנים בימינו. לאחרונה זימרו 'זמר פלשתינה' אשר חיבר המנצח הזקן, והזמר נעים ונפלא, בו נשמעו השתפכות נפש כואבת ואנחות היוצאות מקרב לב דואב, בלולות ברגשות תקוה ואומץ לב ('מסע בא"י', עולם קטן, א, תר"ס, גיליון נב, עמ' 548).

הקמת התזמורת עוררה את מחדשי השפה העברית, ואליעזר בן יהודה בראשם, ליצירת מינוח מוזיקלי בעברית. אב"י, שהיה מחדש אובססיבי של מילים ומושגים, לא השלים עם העובדה שהמילה הלועזית 'אורקסטרה' הולכת ומשתרשת בארץ. ניסיונותיו לחדש מונחים מוזיקליים לא תמיד התקבלו בסבר פנים יפות בציבור. רעייתו חמדה סיפרה כי הייתה לו, לאב"י, קופסה שעליה כתוב 'להכניס ללשון' ובה אחסן את חידושיו לפני שפרסמם. כך למשל, בשנת 1892, שלוש שנים לפני שנוסדה האורקסטרה, חידש אב"י את המונח העברי 'תזמורת' במקום 'קונצרט', אך הציבור אימץ את 'תזמורת' דווקא כחלופה העברית לאורקסטרה. עוד ביקש אב"י לעברת את 'קונצרט' ל'מנגינה' אך גם חידוש זה לא נקלט, 'בן יהודה רואה זאת וצוחק, ואומר: הם יותר חזקים ממני, יהי כך' (ראשון לציון, עמ' 238). בעיתונו השקפה המשיך אב"י לדווח על תכניות הקונצרטים שערכה התזמורת, תחת הכותרת 'פרשת המנגינה'. 

האורקסטרה בהרכב מלא על מדרגות בית העם, 1895 (צילום: אברהם אהרן ריטֶווסקי)

בראשית נובמבר 1902 נפרד אוסובצקי מניהול התזמורת ומן היקב והיגר לארצות הברית. מפריז, שם ניהל דיון כושל עם הנהלת יק"א שלא חפצה עוד בשירותיו, שלח לחבריו בראשון לציון מכתב פרידה נרגש (התרגום לעברית נמצא במוזיאון ראשון לציון):

פריז, 7.11.1902

אל המתיישבים במושבות יהודה,

ידידי היקרים!

עם עזבי את פלשתינה קוויתי עוד לראותכם ולחזור לארץ המסכנה הזאת שבה השארתי את נעורי ובריאותי. אולם ה-י.ק.א. חשבה אחרת. היא לא קיבלה את הצעתי לתקופת שירות נוספת של שלוש שנים. רציתי להמשיך לעבוד בתוככם ולמענכם, רציתי כמו כן להכין ממלא מקום, אך לצערי הנהלת י.ק.א. לא הסכימה.

ידידי היקרים, הנני בא להיפרד מכם ולאחל לכם שגשוג ואושר. הייתי תמיד מסור לכם ורציתי בכל מאודי לתרום לרווחתכם. אני מקווה שתזכרוני לטובה. מצטער אני על אשר איני יכול לבוא ללחוץ את ידיכם. האמינו לי שהפרידה מכם קשה עלי.

שלום ידידי היקרים!

זכרו מדי פעם את ידידכם ואחיכם המסור מקרב הלב לכולכם.

חתום: בוריס אוסובצקי

רחוב אלבני 3, פריז

*

בראשית שנות השישים חיבר דן אלמגור שיר הומוריסטי בשם 'האורכסטרה של ראשון לציון', ובו היטיב לשקף שביבים מהווי התזמורת. בשיר שילב אלמגור דמויות אמיתיות מימיה הראשונים של המושבה, ביניהם המנצח אוֹסוֹבֶצְקִי ('מאסטרו אוסוביץ'), הביל"ויי מנשה מאירוביץ, ד"ר חיים חיסין הרופא, דוד גיסין המוהל, ואהרן מרדכי פריימן ממייסדי המושבה. 

הזמר והשחקן שמעון ישראלי הלחין לשיר מנגינה סוחפת וכלל אותו בתכניתו הפומבית 'התאומים' (1962). המעבד שמעון כהן – בעצמו נצר למייסדי ראשון לציון – עיטר את הלחן בעיבוד שהעלה חיוך בקרב שומעיו, ושילב בו את לחן השיר 'כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון' ואת לחן הריקוד 'קרקוביאק'. שמעון ישראלי שר את השיר ברוח הומוריסטית בתכנית 'האח, ראשון לציון', השנייה בסדרת תכניות הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי'. 

כך זה היה במקור:

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 36

בעלי התוספות

שמואל אבנרי, לשעבר מנהל הארכיון של בית ביאליק, מוסיף:

רב תודות לפרופ' דוד אסף על המתנה הנפלאה שהעניק לנו: עוד מאמר מלומד ומרנין נפש מאת יקירנו האהוב והבלתי נשכח אליהו הכהן ז"ל.

בהקשר למסיבות 'עונג שבת' שהתקיימו ב'בית העם' בהשראת מפעלו התרבותי הגדול של ביאליק בתל אביב – הנה מכתב בקשה של מנשה מאירוביץ אל ביאליק להשתתף במסיבה הראשונה של 'עונג שבת', שנועדה להיערך בבית העם של ראשון בשבת, כ"ב באדר תר"ץ (22 במארס 1930), וגם לייעץ לחברי ועדת התרבות באילו מרצים עליהם לבחור.

כחודש לאחר מכן דיווח מאירוביץ למשורר הלאומי על ההצלחה הרבה שנחלו המסיבות בבית העם, חזר וביקש ממנו להשפיע על מרצים להגיע למסיבות שלהם, והביע משאלה שגם ביאליק יאות לכבדם בהרצאה משלו. ביאליק אמנם המליץ על מרצים, אך ככל הידוע לא הגיע בעצמו, וזאת כנראה בשל טורח הדרך וההכרח לשבות בראשון לציון.