במדינת האנשים הישרים: דן אלמגור בן תשעים

בביתו של דן אלמגור חוגגים תשעים (צילום: דוד אסף)

אמר העורך:

בראשית השבוע, ביום קיץ יום חֹם, ביקרנו, ידידי פרופ' אבנר הולצמן ואנוכי, את חברנו דן אלמגור בביתו שבתל אביב, כדי לברכו לרגל יום הולדתו התשעים שחל בשבוע שעבר (13 ביולי 1935) – עד 120! הביקור היה שמח ומרגש.

אין טעם, וגם אין מספיק מקום, לחזור ולספר על תרומתו העצומה של דן אלמגור לתרבות הישראלית. מאות השירים והפזמונים שכתב ותרגם, המערכונים, מחזות הזמר, תכניות הרדיו והטלוויזיה ('שרתי לך ארצי'), אין סוף מאמרים בעיתונות (מדורו המיתולוגי 'עונג שבת' בעיתון ידיעות אחרונות היה אחד ממקורות ההשראה שלי בבחירת השם לבלוג), ומאמרים אקדמיים בשלל נושאים, וכמובן גם רשימותיו הרבות שהתפרסמו בבלוג עונג שבת – כולם חקוקים לנצח בהיכל התהילה של הזמר העברי ושל התרבות הישראלית, ועוד תבוא שעת הסיכום. 

בשנים האחרונות פרש דן מעסקי הכתיבה. הוא ממעט להתראיין ולהופיע בציבור, אך אני שמח לדווח לאוהביו כי הוא בבריאות טובה, מצחיק וטוב לב כמימים ימימה. הפגישה עם החברים הישנים שימחה אותו ביותר. 

את הסיפור שמובא להלן – שבו מוצג כישרונו הנדיר כמספר סיפורים (Storyteller) מופלא – כתב דן עבור הבלוג באוקטובר 2014, לפני כעשור, ונשבע לי ש'כולו קושט דברי אמת'. מסיבות שאני עצמי כבר לא זוכר אותן, רשימה זו לא התפרסמה בשעתו, ועכשיו, משהתגלתה מחדש, היא מוגשת בהוקרה למחברה ולקוראי הבלוג. האירועים המסופרים כאן התרחשו לפני שישים שנה... 

בהזדמנות זו, תודה לאלינער (נוני), בתו של דן, על הכנסת האורחים הלבבית.

דן אלמגור, אנוכי, אבנר הולצמן, יולי 2025 (צילום: אלינער אלמגור)

_____________________________________________________________________

מאת דן אלמגור

ברשימה קודמת ('הקשת של גיורא גודיק', בלוג עונג שבת, 28 באוגוסט 2014) סיפרתי על ביקורי הראשון מאז ומעולם בניו יורק. זה היה ב-1964, לפני כשישים שנה, פחות או יותר, אחרי שהמפיק גיורא גודיק ביקש ממני להגיע מלוס אנג'לס, מקום לימודיי אז, ולהצטרף אליו, כדי לחפש את המחזה שיוכל לרשת את ההצלחה הגדולה של 'גברתי הנאווה' ושל אלייזה דוליטל בעברית. אף הזכרתי, שלפי בקשתי הביא לי גודיק עמו מהארץ את התקליט החדש של שירי ההצגה, שאותה תרגמתי יחד עם חברי שרגא פרידמן. גודיק דרש ממני, בלי למצמץ, תשלום של 3.75 דולר. טבין ותקילין, עבור התקליט.

עטיפת התקליט של ההפקה הראשונה של 'גברתי הנאווה'.
התקליט עלה לדן אלמגור 3.75 דולר, אבל היה שווה זהב...

לאחר שובי לחוף המערבי (יחד עם התקליט היקר), סיפרתי לבני משפחתי על חוויותיי והחלטנו לנצל את חופשת הקיץ כדי לחזור לשם כולנו, ב'מסע מחוף לחוף' (כפי שנהגו אז לקרוא לזה, על משקל 'מסע מים אל ים' הישראלי), במכונית ה'ראמבלר' הישנה שלנו. ידיד שעבד כשליח הסוכנות היהודית בניו יורק ויצא ארצה לחופשת מולדת שמח להשכיר לנו את דירתו לשישה שבועות. במשרדי 'טריפל A' – מועדון המכוניות הוותיק שבו היינו חברים ומוכר כ-AAA – קיבלנו אטלס דרכים ומפות מפורטות (קראו לזה TripTik; אלה היו הימים הפרה-היסטוריים, לפני ש-GPS, ווייז ומפות גוגל באו לעולם), וגם ספרי הדרכה גדושים במידע על המדינות השונות שנעבור בדרכנו לחוף המזרחי. התחלנו לארוז.

ואז – צלצול בדלת...

מלאי סקרנות וקצת חששות, פתחנו.

על הסף עמדו שני גברים בחליפות כהות, ששאלו באדיבות אם נסכים להקצות להם חצי שעה מזמננו. לא הכרנו אותם, אבל הם עוררו אמון. חוש הסקרנות שלי התעורר ופתחנו להם את הדלת.

התברר ששניהם מורמונים. בעצם, מיסיונרים של הדת המורמונית. הם רצו לספר לנו על הדת שלהם, על יושרם המופלג של בני דתם, שאינם מעשנים ואינם שותים משקאות חריפים ואפילו לא קפה או תה (זאת למדנו אז גם מצפייה בטלוויזיה בזמרי 'משפחת אוסמונד'). כששמעו שאנו עומדים לנהוג מחוף לחוף הפצירו בנו לכלול במסענו גם ביקור במדינת יוטה ובבירתה סולט לייק סיטי. 'יוטה היא לא רק מדינת יפה', אמרו. 'היא גם מדינה שכל אנשיה ישרים. אין פשע. אין אלימות. אין כמעט צורך בבתי משפט'. ואז העניקו לנו במתנה את 'ספר מורמון' וביקשו שנקרא בו ונתרשם. כיון שהיו מנומסים ואדיבים הודינו להם והבטחנו שנכלול את יוטה במסענו.

בערב הצצתי בספר הקדוש שנמסר לי. קראתי ברפרוף על מלאך אלוהים, נושא לוחות זהב, שהתגלה כ-140 שנה קודם לכן לג'וזף סמית, נער בן 14, שהעתיק עם חבריו את החקוק על הלוחות (לפני שאלה נעלמו שוב לעד). מזל שהילדים הספיקו לרשום את תוכנן של הלוחות. אגב, את המלאך הזה, ששמו מורוני, ראיתי גם אני יום יום, כשבדרכי לאוניברסיטה חלפתי על פני הכנסייה המורמונית הגדולה של לוס אנג'לס, שהוקמה ברובע ווסטווד. פסלו הגדול של המלאך ניצב גבוה גבוה בגבעה המדושאת שלפני הכנסייה. 

המלאך מורוני בראש מגדל הכנסייה של לוס אנג'לס (ויקיפדיה)

תוך כדי הצצה חפוזה נוספת גיליתי דברים שאורחינו החביבים לא סיפרו לנו. למשל, שאדם שחור אינו יכול להיות חבר בכנסייה מורמונית, ובוודאי שלא לשמש בה בתפקיד קודש כלשהו, וזאת משום שהשחורים קוללו על ידי האל והם נחותים מהאחרים (זו הייתה בדיוק השנה שבה החל מאבק ה'שחורים' בארה"ב לשוויון זכויות). בטלוויזיה הזכירו מדי פעם שאמנם אסור למורמונים לעשן או לשתות משקאות חריפים, אבל יש גברים מורמונים שנשאו שלושים או ארבעים נשים, גם באמצע המאה העשרים.

הנחתי את הספר על אחד המדפים והמשכתי לארוז לקראת היציאה לדרך. תוך כדי אריזה הרהרתי בכך שהנה אני, מתרגם 'גברתי הנאווה' לעברית, עומד לחזור לניו יורק לחודש וחצי. ודאי ירצו שם לראיין אותי ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונים, ואין איתי צילומים של הצגותיי. איזה חומר אוכל להראות להם כשיזמינו אותי להתראיין?

הופ! נזכרתי בתקליט של 'גברתי הנאווה' שהבאתי מניו יורק. אקח אותו אתי, ובכל פעם שאוזמן להתראיין באולפן רדיו או טלוויזיה אוכל להשמיע שיר או שניים מהמחזמר, בעיקר את 'ברד ירד בדרום ספרד'. זה ישגע אותם!

שתי מזוודות בגדים לכולנו הצלחתי להכניס לתא המטען מאחור. אבל נותרה עוד מזוודה גדולה, ובה בעיקר הבגדים שלי והתקליט. היה לי כבר, לראשונה בחיי, כרטיס אשראי, אבל תיארתי לעצמי שיהיו מקרים שבהם נתבקש לשלם במזומן. לכן הוצאתי באותו בוקר מהבנק 400 דולרים, בשטרות. איפה נשים אותם? בתיק הצד? במכונית? יכולים לחטוף ולגנוב. ואז צץ בי שוב רעיון מבריק (קצת חלמאי, בעצם): אתחב אותם לתוך עטיפת התקליט של 'גברתי הנאווה' ואת התקליט עצמו אשים בתחתית המזוודה. גם אם יימצא גנב למזוודה, הוא לא ימצא עניין בתקליט בלתי מוכר בשפה בלתי מוכרת (אלא אם כן יהיה ישראלי; אבל הישראלים הם כידוע אנשים ישרים לפחות כמו המורמונים!), ולא יעלה בדעתו שבתוך העטיפה טמון אוצר ששוויו פי מאה מהסכום ששילמתי אני למפיק ההצגה עבור התקליט.

תחבתי את התקליט לקרקעית המזוודה והעמסתי אותה על הגגון של מכונית ה'ראמבלר' המסכנה. מה עושים כדי שהמזוודה לא תעוף מהגג ברוח? קושרים אותה בחבל חזק למסגרת הגגון ומקווים לטוב.

זאת לא המכונית של משפחת אלמגור, אבל כך נראתה מכונית ראמבלר קלאסית, דגם 1961 עם גגון (ויקימדיה)

יצאנו לדרך ובתוך חמש שעות כבר היינו בלאס וגאס. עומדים בחוץ מול שלל האורות המרצדים של בתי הקזינו הגדולים, שאליהם לא יכולנו להכניס את בתנו בת הארבע. רק אשתי אֵלָה נכנסה לכמה דקות כדי לנסות את כוחה – לראשונה בחיים – במכונת המזל המקבלת רק מטבעות של 25 סנט. כעבור שתי דקות יצאה משם מבוהלת. 'בוא נסתלק לפני שיתפשו אותי', אמרה. 'שברתי את המכונה'. מסתבר שהיא משכה בידית, וזרם חזק של 'קוורטרים' נשפך החוצה. כבר בלחיצה הראשונה זכתה ב'ג'ק פוט', אבל כיוון שלא ידענו במה מדובר נמלטנו משם לפני שיאשימו אותנו בגרימת נזק למכונה...

מצאנו מוֹטֶל קטן, ולמוחרת המשכנו לברייס קניון המדהים, ואחריו לגראנד קניון המדהים לא פחות. בצוהריים יצאנו משם, ואחרי כחמש שעות נסיעה בכביש הישר מצאנו את עצמנו חולפים על פני השלט: 'ברוכים הבאים ליוטה'. מדינת הישרים.

כפר קטן. כל הסיפורים מתחילים בכפר קטן, אבל הכפר המורמוני הזה היה באמת קטן. רחוב ראשי קטן, וכמה רחובות קטנים מסתעפים ממנו. החנינו את המכונית ליד מסעדה עממית קטנה ברחוב הראשי הקטן, ונכנסו פנימה לאכול ארוחת ערב ראשונה ב'מדינת הישרים'.

כשיצאנו מהמסעדה נכנסנו למכונית כדי שנמשיך בדרכנו לסולט לייק סיטי הבירה. אבל בעמדי ליד דלת המכונית הבחנתי, לתדהמתי, שהמזוודה הגדולה, שהייתה קשורה בחבל על הגגון, נעלמה ואיננה. יש גגון. אין מזוודה.

היינו המומים. זאת 'מדינת הישרים' המפורסמת? זה עתה נכנסנו בגבולותיה, עצרנו על הכביש הראשי הצר כדי לאכול משהו – וכבר גנבו לנו את המזוודה?!

תחנת המשטרה הייתה באותו רחוב קטן מעבר לכביש. ניגשנו לקצין התורן וסיפרנו שבעודנו אוכלים במסעדה, גנב מישהו את מזוודתנו, שבה היו בעיקר כל בגדיי (הייתי אז יותר משמנמן, וכל הבגדים היו במידות גדולות), ובעיקר – התקליט, שבו הסתרתי בחלמאותי 400 דולר!

מפקד המשטרה פשוט נעלב.

– 'גנבה?! ביוטה?! ביוטה לא גונבים! ודאי שמעתם שאנחנו מוכרים כמדינת הישרים'.

– 'אז אולי גנב אותה איזה תייר מקליפורניה, או אריזונה, או נֶבָדָה', ניסינו לשמור על כבודה של יוטה.

– 'לא אצלנו ביוטה', ענה הקצין. 'מתי ראית את המזוודה לאחרונה על הגגון?'

– 'אה, בעצם, כשנכנסנו למכונית במגרש החנייה של פארק גראנד קניון', גמגמתי. 'אני בפירוש זוכר שראיתי אותה על הגגון'.

– 'האם אתה בטוח שגם לפני שנכנסתם למסעדה היא עדיין הייתה על הגגון?'

יכולתי לומר שכן. אבל התברר לי שגם תיירים המגיעים ליוטה הופכים מיד ובאורח פלא לאנשים ישרים. 'אני לא בטוח', גמגמתי שוב. 'לא שמתי לב'.

– 'אה-הא! אז מה שקרה זה, שבנסיעה שלכם מהגראנד קניון לכאן השתחררו החבלים, והמזוודה נפלה בצד הדרך', אמר מפקד התחנה, והוסיף: 'אתן לכם עצה. ממילא עכשיו מאוחר ואין טעם שתמשיכו בנהיגה. יש פה, ליד התחנה, מוֹטֶל קטן ולא יקר. הישארו ללון בו הלילה, ואני כבר שולח הודעות לכל תחנות המשטרה ונקודות המעבר שבדרך, מכאן ועד לגראנד קניון, ושואל אם מישהו מסר להם במקרה מזוודה שנפלה. אני בטוח שהמזוודה תימצא. מהרו להירשם למוטל, כדי להבטיח שתקבלו שני חדרים'.

נכנסנו למוטל. מלבדנו לא היה שום אורח, רק בעל הבית ששמח מאוד להראות לנו את החדרים. הם נראו בסדר.

– 'מה עם המפתחות?', שאלתי.

– 'מפתחות?! ביוטה לא צריך מפתחות. כאן אין גנבים. הירגעו. הנה, כאן הבריכה'. הוא הצביע על בריכת שחייה סמלית בחצר המוטל.

כאשר נתקענו – נתקענו. לא היה מה לעשות או לראות בסביבה, ולמוחרת היה עלינו להמתין עד הצוהריים או עד הערב, עד שמפקד תחנת המשטרה יקבל תשובות מכל התחנות שאליהן פנה בקשר למזוודה האבודה. טבלנו במים הקרים של הבריכה וחיכינו לבשורה.

בצוהריים לא היתה עדיין תשובה. גם לא בערב. 'שלחתי הודעה לכולם', אמר מפקד התחנה, 'אבל כנראה לא נתגלתה המזוודה עדיין. אני מציע שתישארו במוטל עוד יום. אולי מחר תגיע תשובה'.

הייתה לנו ברירה? חזרנו למסעדת הדרכים הקטנה ממול, צפינו בטלוויזיה, שחינו בבריכה. אולי מחר תבוא הישועה ונוכל להשתחרר?

אבל גם למוחרת בצוהריים הודיע לנו המפקד שעדיין לא קיבל תשובה.

יכולנו כמובן לוותר על המזוודה, ואפילו על התקליט ו-400 הדולרים שנתחבו בעטיפתו. אבל הבגדים, הבגדים... בממדי האקסטרה-לארג' שבהם הייתי אז לא היה קל למצוא בגדים חדשים, וחנות לבגדים במידות מיוחדות בעיירה הקטנה הזאת, שרוב תושביה נראו לי רזים מהרגיל, לא היה אפשר בכלל לדמיין.

עבר עוד יום מתסכל. בבוקר הבא ניגשתי שוב לתחנת המשטרה. 'אנחנו עושים הכל. צלצלתי שוב לכל התחנות בדרך, גם למשטרת החניון בגראנד קניון. לצערי, אין תוצאות. כולם מחפשים. אני מציע שתישארו עוד יום במוטל. נכון שהוא נחמד?'

בארוחת הבוקר הפתיע אותנו בעל המוטל כשאמר: 'אתם יכולים לסמוך על אחי. כשהוא מטפל במשהו, הוא לא יניח לו עד שיצליח'.

– 'אחיך?', שאלתי.

– 'כן. לא ידעתם שמפקד המשטרה כאן הוא אחי. בחור מצויין ואחראי'.

פתאום ירד לי האסימון. אולי מפקד תחנת המשטרה הקטנה פשוט לא טרח לצלצל לאיש וסתם רוצה לעזור לאחיו שהמוטל שלו ריק מאורחים. מצא משפחת תיירים תמימה וסידר לו פרנסה לכל החיים. מי יודע אם אחיו השני הוא לא בעל המסעדה הקטנה שממול? 

לא ייתכן. ביוטה?!

התייעצתי עם אשתי ולבסוף קיבלנו החלטה. אני נוסע לתחנת המעבר הראשונה בכניסה למדינת יוטה ושם אשאל אם מצאו משהו.

הפקח בתחנה ההיא היה מופתע. 'מזוודה? לא קיבלנו בימים האחרונים שום הודעה בענין מזוודה'.

החלטתי להמשיך בנהיגה חזרה אל הגראנד קניון שממנו באנו. בדקתי בתחנת המשטרה הבאה וגם בה אמרו לי שלא קיבלו בימים האחרונים שום הודעה בקשר למזוודה אבודה.

המשכתי לנהוג. חמש שעות נהיגה עד לחניון של פארק גראנד קניון. לאורך כל הדרך הצצתי בזווית העין לתעלה שמימין לכביש, וקצת גם לתעלה שממול, בתקווה למצוא בה את המזוודה שנפלה מהגגון.

בסוף הגעתי למעין סוכה שמעליה התנוסס שלט המכריז 'ברוכים הבאים לשמורת הטבע גראנד קניון'. אכן, זהו מגרש החנייה שבו החנינו רק לפני שלושה ימים את מכוניתנו.

ברוכים הבאים לפרק הלאומי גרנד קניון (ויקימדיה)

– 'קבלתם איזו הודעה?', שאלתי את הפקח במדים.

– 'הודעה על מה?'

– 'על מזוודה. מתחנת המשטרה ביוטה'.

– 'מזוודה?! לא. אבל תן לי לבדוק אם לא מצאו אותה במקרה'.

הוא טילפן לאחד מעמיתיו. 'האם נמצאה בשלושת הימים האחרונים מזוודה שנפלה או נגנבה ממכונית?', שאל.

הקשיב, המהם, ושאל אותי: 'מלאה בגדים גדולים, אקסטרה-לארג'?'

לבי כמעט פסק לפעום. 'כן', המהמתי, מלא תקווה שלא מדובר במזוודה של אקסטרה שמן אחר.

– 'שב כאן. חכה. תכף יביאו אותה'.

כעבור עשר דקות הגיע עובד אחר במדים, נאבק במשקלה של המזוודה המוכרת שלי. היא היתה קצת מנופצת.

'כנראה שמישהו הוריד אותה מהגגון שלך בזמן שטיילתם בקניון. קיווה למצוא בתוכה דברי ערך או כסף. כשלא מצא, השליך אותה מקצה מגרש החנייה לתעלה העמוקה שבסופו. בבוקר ראה אותה במקרה אחד הפקחים שעבר בסביבה, ירד והביא אותה לכאן. אתה בטוח שהיא שלך?'

הרמתי את המכסה. 'כן, אלה ללא ספק הבגדים שלי'.

לא נתבקשתי למדוד אותם. הפקח העיף מבט בזוג המכנסיים ששלפתי ואחר כך בי, וידע שאני לא משקר...

'בכל זאת, למען הפרוטוקול, אתה יכול להוכיח לנו שהמזוודה שלך?'

'כן!', עניתי בהתלהבות. 'יש בתחתית תקליט אריך נגן של "גברתי הנאווה", בעברית'. ולא התאפקתי וציינתי באגביות: 'בתרגום שלי'...

הפקח לא התרגש מהווידוי. ברעד תחבתי את היד בין הבגדים לתחתית המזוודה. כן, התקליט היה שם. אבל האם נשארו גם 400 הדולרים שהסתרתי בעטיפה, או שהגנב הצליח לגלות את ה'סליק' המקורי של גצל החלמאי שהגיע לגראנד קניון?

לא רציתי שהפקח יראה כמה תמים וטיפש היה מתרגם המחזמר הנודע לעברית. אבל גישוש אצבעות מהיר בתוך עטיפת התקליט גילה לי שיש בה כמה ניירות.

נפרדתי מסוכת הפקח ומגראנד קניון. כעבור כמה מאות מטרים עצרתי בצד הכביש וחזרתי אל עטיפת התקליט שבתחתית המזוודה. אולי לקח הגנב החצוף את השטרות שלי והשאיר במקומם פיסות נייר אחרות?

ברוך השם. ספרתי. 400 דולר.

3.75 הדולרים ששילמתי שבועיים קודם לכן לגיורא גודיק עבור התקליט הצדיקו את עצמם והניבו תשואה לא רעה.

הנהיגה חזרה למוטל הקטן ביוטה נראתה קצרה ומהירה הרבה יותר והלב גאה על גדותיו, אולי מפני ששוב לא הייתי צריך להציץ כל הזמן לתעלה שבצד הכביש.

בנות המשפחה ישבו משועממות בצד הבריכה הקטנה. כבר נמאס להן לטבול בתוכה.

דן ושתי בנותיו אורנה ואלינער בארה"ב (אלבום משפחתי)

'הלילה טוב לרקוד!', קראתי לעברן. למרות שב'חור' שבו שהינו שלושה ימים לא היה איפה לרקוד (כנראה למפקד תחנת המשטרה המקומי לא היה אח רביעי, שייפתח בר נטול משקאות חריפים. רק לריקודים).

רציתי ללכת לתחנת המשטרה כדי לומר לקצין שאני יודע שהוא הוליך אותי שולל, שהוא לא צלצל לשום תחנה, ומצידו היה מוכן שנישאר בעיירה לנצח, רק כדי שלאחיו יהיו דיירים. אבל לבסוף נמלכתי בדעתי. היינו עדיין בתוך גבולותיה של 'מדינת האנשים הישרים' ורצינו להמשיך ולטייל בה. רק זה היה חסר לי שהפעם הוא יחרוג ממנהגו ודווקא כן יצלצל לאחד מעמיתיו בדרך לבירה ויבקש שיעצרו אותי בשל הברחת תקליט עברי אריך נגן למדינת יוטה.

שילמתי לבעל המוטל על האירוח ויצאנו לים המלח אשר ביוטה, סולט לייק סיטי. רציתי לבקר בארכיון התת-קרקעי הענק שבלב ההר שעליו היא בנוייה. על פי השמועה, נשמרים שם מיליונים רבים של שמות מתים מכל רחבי העולם ש'מוּרְמנוּ' בלי שנשאלו. קראתי פעם שבמעמקי ה'בונקר' הזה מצויים גם שמות של מיליוני יהודים שנרצחו בשואה ושמותיהם נמכרו על ידי הנאצים לארכיון זה כדי שניתן יהיה לצרפם למאמינים במלאך עם לוחות הזהב. רק אחר כך התברר לי שכדי להיכנס לארכיון הייתי צריך להציג תעודה רשמית כלשהי, שלא הייתה בידי. אם תהיתם, עטיפת 'גברתי הנאווה' בעברית לא נחשבה תעודה כזו.

נכנסנו לקתדרלה הגדולה, המוכרת כ'כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים', והקשבנו לשירתה של המקהלה המפורסמת (Mormon Tabernacle Choir) ששרה שירי שבח לאל. מקהלה מצוינת. כ-400 זמרים וזמרות. חיפשנו, אבל לא ראינו ביניהם אפילו שחור אחד...    

המקהלה המורמונית ביוטה והאורגן הענק

וחתם העורך:

למען הצדק ההיסטורי, המורמונים הכירו זה מכבר בהיבט הגזעני שהיה בדתם. ומשנת 1978 ואילך נפתחה הכנסייה המורמונית, על כל תפקידיה, גם לשחורים וכיום אין בה שום מגבלות גזעיות.

הנה לקינוח ולהנאתכם המקהלה המורמונית הגדולה שרה את המנון הקרב של הרפובליקה (Battle Hymn of the Republic),  השיר הפטריוטי הגדול מימי מלחמת האזרחים במאה ה-19. הללויה!

איור: נעם נדב

מסע מן הכורסא: בעקבות השיר 'אמריקה היפה'

פוסט זה פורסם בבלוג לראשונה ב-4 ביולי 2013, ועכשיו הוא מובא כאן במהדורה שנייה ומעודכנת.

*

אולי לא שמתם לב, אבל היום, 4 ביולי, הוא יום העצמאות ה-245 של אחותנו הגדולה (1776) ארצות הברית, המעצמה ששומרת עלינו מכל רע ודואגת לכל מחסורנו.

נתנתק אפוא לשעה קלה מסבלותינו ומחמסינינו ונצא למסע קצר וקריר בעקבות אחד השירים הכי פטריוטיים שנכתבו על אמריקה ולכבודה: America the Beautiful – 'אמריקה היפה'. גרסתו הראשונה של השיר נכתבה לפני 128 שנה, בקיץ 1893.

אין אמריקני שלא מכיר את השיר הזה ולא יכול לשיר אותו בעיניים עצומות. אין זמר או זמרת, חובבים או מקצוענים, שלא שרו אותו פעם בחגיגות פתיחה או סיום של משהו – בית ספר תיכון או אוניברסיטה, בייסבול או פוטבול, השבעת נשיאים או קבורת חיילים. את מספר העיבודים, הביצועים והציטוטים של השיר בכלל אי אפשר לספור. בימי נשיאותו של ג'ון קנדי היו ניסיונות להעניק לשיר מעמד חוקי ולהפכו להמנון האמריקני, בטענה שהוא יותר מלודי וקל יותר לשיר אותו מאשר את ההמנון הנוכחי. הניסיונות הללו לא צלחו.

נצא לדרך וניזכר תחילה באחד הביצועים המפורסמים ביותר: אלוויס פרסלי, 1976.



א. משהו לתולדות השיר

ספרה של לִין שֶר ראה אור בשנת 2001 ובו תמצאו כל מה שרציתם לדעת על השיר

המילים של 'אמריקה היפה' נכתבו על ידי המשוררת קתרין לי בייטס (Katharine Lee Bates), שנולדה בעיירה פלמאות' (Falmouth) שבמדינת מסצ'וסטס, ולימים הייתה פרופסור לספרות אנגלית בקולג' ולסלי (Wellesley College, אוניברסיטה לנשים ליד בוסטון).

בייטס לא הקימה משפחה. היא חיה במשך 25 שנים עם חברתה, הפרופסורית להיסטוריה ולכלכלה קתרין קומן, במה שכונה במאה ה-19 'נישואי בוסטון' – חיים משותפים של שתי נשים, ללא תמיכה גברית, אך גם בלי קשר מיני מחייב ביניהן.

קתרין לי בייטס (1929-1859)

כאמור, את הגרסה הראשונה של השיר כתבה בייטס בקיץ 1893. זה קרה לאחר ששבה מטיול לפסגת הפייקס פיק (Pikes Peak) שבהרי הרוקי במדינת קולורדו. בייטס עלתה לפסגה הגבוהה בכרכרה, והנוף עוצר הנשימה שהתגלה לה מראש ההר הביא אותה להתפעמות בלתי רגילה ולכתיבת הטיוטה הראשונה של היצירה. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

כאן נכתב השיר – זה הנוף הנגלה מעל פסגת פייקס פיק (המקור כאן)

הגרסה המודפסת הראשונה הופיעה בשבועון כנסייתי בשם Congregationalist, בגיליון שראה אור לכבוד יום העצמאות, 4 ביולי 1895, אך הפואמה זכתה לחשיפה נרחבת רק בנובמבר 1904 כשפורסמה בעיתון היומי The Boston Evening Transcript. אחר כך היו עוד כמה גלגולים, והנוסח הסופי, הקנוני, נקבע ב-1913.

אלה המילים הבסיסיות:

מים אל ים – בול אמריקני מ-1981 עם ציטוט מהשיר שהפך למטבע לשון

ב. משהו על הלחן

זמן לא רב לאחר הופעתו הראשונה של השיר בדפוס (1895) הותאמו וחוברו לו לחנים שונים. אחד מהם הולחן על ידי קומפוזיטור אמריקני מפורסם ושמו סילאס פראט (Silas Pratt), אך המנגינה לא תפסה. השיר היה מסובך מדי להלחנה וקתרין לי בייטס נאלצה לשכתב ולפשט אותו.

המנגינה המוכרת הולחנה בשנת 1882 – אחת עשרה שנים לפני שבייטס טיפסה לפסגת פייקס פיק וכתבה את הטיוטה הראשונה של השיר! המלחין, סמואל אוגוסטוס וארד (Samuel A. Ward), שמעולם לא פגש את קתרין לי בייטס, היה נגן אורגן ומנצח מקהלה בכנסייה אפיסקופלית בניוארק שבמדינת ניו ג'רזי, ואת המנגינה שהלחין התאים לשיר שונה לחלוטין.

סמואל אוגוסטוס וארד (1903-1847)

וארד הלחין בעצם שיר כנסייתי אחר לגמרי: מזמור מן המאה ה-16, שאותו כינה 'מטרנה' (Materna; אמא) או, על פי מילותיו הראשונות: 'O Mother dear, Jerusalem' (הו אמי היקרה, ירושלים).

הנה, סוף סוף מצאנו את הקשר היהודי: גם ירושלים וגם אמא...

הצלילים המקוריים של 'אמריקה היפה' בכלל נכתבו על ירושלים...
הלחן נדפס בשנת 1906 במדור 'מזמורי תקווה' (מקור: ספריית הקונגרס)

לא ברור מתי ועל ידי מי הותאם הלחן של סמואל וארד למילים של קתרין לי בייטס. זה קרה, ככל הנראה, בשנת 1904, והראשון ששם לב להתאמה המופלאה בין המילים של בייטס לצלילים של וארד היה מטיף בפטיסטי מרוצ'סטר, ניו יורק, ושמו ד"ר קלארנס בארבור.

בשנת 1910 נדפסו לראשונה המילים והתווים יחד, בקובץ שערך בארבור ונקרא Fellowship Hymns. וארד, שחשב על ירושלים או על אמא שלו כאשר הלחין את השיר, כבר נפטר מן העולם ולא יכול היה ליהנות מן ההצלחה האדירה. אלמנתו היא שנתנה את הסכמתה לשילוב המנגינה והמילים.

לא בייטס ולא וארד הרוויחו כסף מיצירתם. לסמואל וארד לא היו יורשים ואילו קתרין לי בייטס הרשתה לכל אחד לעשות שימוש בשיר, בתנאי שלא יעשה בו שינויים.

ג. משהו מן הביצועים

הביצוע המוקדם ביותר שמצאתי הוא משנת 1923, בפי רביעיית שאנון (Shannon Quartet). אפשר להאזין לו באוסף ההקלטות הלאומי של ספריית הקונגרס האמריקני.

והנה ריצא'רד טאקר, החזן היהודי הדגול. ההקלטה מיום העצמאות האמריקני, 1959:

וכאן ברברה סטרייסנד, גם היא יהודייה כשרה כמובן, שרה ב-1982:



וכאן עוד אגדה אמריקנית – פרנק סינטרה ומקהלה:

כאן ריי צ'ארלס בהקלטה מ-2001, כמה שבועות לאחר אסון מגדלי התאומים. האסון הנורא, שאיחד את כל אזרחי ארה"ב ברגשות פטריוטיים עזים של אהבת המולדת, החזיר את תהילת השיר ומבצעים רבים שרו אותו:



כאן שרים וילי נלסון, סטיבי וונדר ושורה ארוכה של שחקנים מפורסמים, כמו קלינט איסטווד, גולדי הון, ג'ק ניקולסון, בראד פיט, ריצ'ארד גיר, רובין ויליאמס ורבים נוספים (אפילו מוחמד עלי מזיז שפתיים), באירוע התרמה אחרי אסון מגדלי התאומים. גרסה ארוכה מדי וקצת טרחנית.



כאן ביצוע רוק מעודן של להקת בון ג'ובי; טיימס סקוור, 2002.



והנה מקהלת המורמונים המפורסמת בביצוע מ-2003 ליד אנדרטת ג'פרסון בוושינגטון הבירה. הסרטון משולב בנופים המרהיבים של אמריקה היפה.



וזו ליאה מישל, שהתפרסמה בסדרת הטלוויזה 'גְלִי', שרה בפתיחת ה'סופר-בול':



וכאן ביונסה, בטקס ההשבעה של הנשיא ברק אובמה לכהונתו הראשונה (2008), עם מקהלה גדולה והמון מפורסמים:



ולסיום, כשהסנטור הרפובליקני מיט רומני התמודד מול ברק אובמה (וכשל) הוא ניסה לשיר – והצליח לזייף – את 'אמריקה היפה'. התועמלנים של ברק אובמה עטו על המציאה כמוצאי שלל רב... מסקנה: פוליטיקאים! תתמקדו במה שאתם טובים בו...



ד. שונות ומשונות: יידיש ועברית

לא תאמינו, אבל מתברר שיש גם תרגומים ליידיש ולעברית של השיר.

רמי נוידרפר הסב את תשומת לבי לשיר 'אַמעריקע די פּרעכטיקע', ואחרי ברור קצר אכן מצאתי את הפרטים.

המתרגם ליידיש הוא ברל לאַפּין (1952-1889), יליד גרודנה שבבלארוס, שהיגר לאמריקה והתגורר בניו יורק. השיר נדפס בספר שיריו דער פֿולער קרוג [הכד המלא], ניו יורק 1950, עמ' 259.

הנה המקהלה הפילהרמונית ליידיש (יש כזה דבר) בהקלטה משנת 2014 שרים באנגלית וביידיש:

 

ובאשר לעברית, יורם קולרשטיין – כנראה ישראלי שחי בארה"ב – תרגם את הבית הראשון שיר והעלה מצגת שלו תחת הכותרת 'אמריקה היפהפייה' (המצגת כבר איננה זמינה):

יְפֵהפִיָּה לְלּא גְּבוּלוֹת
וּזְהַב דָּגָן גַּלִי
הָרִים סְגוּלִים סְפוּגִים בְּהוֹד
מִישׁוֹר עֲמוּס בִּפְרִי
אָמֵרִיקָה אַת אֶרֶץ
שֶׁהָאֵל בֵּרַךְ בְּלִי סוֹף
וּבְרִית אַחִים נֶאֱמָנָה 
תִּשְׂרוֹר מִחוֹף אֶל חוֹף.

סוס ורוכבו: טדי רוזוולט על הסוס

חזית המוזיאון לתולדות הטבע. על המדרכה, ממול הכניסה, ניצב פסלו של תאודור רוזוולט רוכב על סוס (ויקיפדיה)

בתחילת השבוע חזרתי הביתה. חודשיים תמימים שהינו בניו יורק וחוויות רבות צברנו.

בחרתי לשתף את קוראי הבלוג באפיזודה קטנה שנחשפתי לה. קטנה רק לכאורה, משום שבעיניי היא מסמלת משהו מאוד עוצמתי ברוח האמריקנית וגם אומרת משהו עקרוני על היחס לְהיסטוריה שאין עמה נחת והיא שנויה במחלוקת.

אלפי תיירים מבקרים מדי יום במוזיאון האמריקני לתולדות הטבע (American Museum of Natural History); כחמישה מיליון תיירים בכל שנה. זהו מוזיאון מרשים, השוכן בבניין מרשים הממוקם מול הסנטראל פארק היפהפה והמוריק, שמחליף את צבעיו בעונה זו. במוזיאון עצמו, המוכר היטב לתייר הישראלי, יש עולם ומלואו, ומפורסמת במיוחד התצוגה של הדינוזאורים (ובראשם הטִי-רֶקְס האימתני), הדובים, הלווייתנים ושאר דגים ובעלי כנף.

אבל לא על המוזיאון ולא על שלדי הדינוזאורים שבו נדבר, אלא על פֶּסֶל ברונזה של פרש על סוס שנמצא בחזיתו. המבקרים הרבים במוזיאון חולפים על פניו בדרכם פנימה; רק מעטים נותנים עליו את דעתם, הרוב מן הסתם לא.

הפרש תאודור רוזוולט (צילום: דוד אסף)

פסל זה נועד לפאר את הנשיא ה-26 של ארה"ב, תאודור (טדי) רוזווולט (1919-1858). רוזוולט היה בן למשפחה ניו-יורקית אמידה ומיוחסת (אביו אף היה בין מייסדי המוזיאון לתולדות הטבע) ואיש המפלגה הרפובליקנית (ולא לבלבל אותו עם הנשיא ה-32, הדמוקרט פרנקלין דלאנו רוזוולט, שהיה קרוב משפחה רחוק שלו). הוא היה בלי ספק אדם מוכשר ויוצא דופן. פוליטיקאי ושליח ציבור בדמו, שהיה גם אינטלקטואל בעל תחומי עניין רבים. בספטמבר 1901, כשהחל את תקופת נשיאותו (בעקבות רצח הנשיא ויליאם מקינלי, שרוזוולט היה סגנו), היה בן 42 בסך הכל! הוא נבחר לנשיא ושירת בתפקיד כשמונה שנים, עד בחירות 1909. במהלך נשיאותו אף זכה בפרס נובל לשלום (1906).

חוץ מפעילות ציבורית היה 'טדי' (הוא לא אהב שם זה, שהודבק לו על ידי עיתונאים, אבל זה לא עזר לו) גם איש צבא, היסטוריון, חוואי, צַפָּר וזואולוג מומחה. מצד אחד היה 'נטוּרָליסט' נלהב, שעסק בשמירת טבע, בהכרזה על פארקים לאומיים ובנושאי איכות הסביבה; מצד שני היה 'קאובוי' שגידל בקר בחווה בדקוטה הצפונית, צייד חיות (הוא יצא לאפריקה ל'ספארי' שנמשך כשנה), שגם ידע לפחלץ אותן. היום אנו מסתכלים אחרת על פולחן הנשק ועל הצייד כספורט, אבל בשלהי המאה ה-19 זה היה תחביב קולוניאלי גברי מכובד ומוערך.

רוזוולט ליד פיל שבו ירה בספארי באפריקה, 1910-1900 (נחלת הכלל)

רוזוולט עסק גם בהיסטוריה צבאית ואת מחקריו פרסם בספרים שזכו להערכה. אמרו עליו שקרא ספרים יותר מכל נשיא אמריקני אחר (בוודאי יותר מדונלד טראמפ), ובוודאי גם כתב יותר מכל נשיא אחר (סדרת 'כל כתבי' שלו נדפסה בעשרים כרכים). בקיצור, איש רנסנס שעלילותיו באמריקה, באירופה ובאפריקה מפרנסות ספרים ומחקרים רבים. יש האומרים כי היה אחד הנשיאים הגדולים של אמריקה, אך יש גם החולקים על כך, בוודאי כאשר משווים אותו לרוזוולט השני, FDR, שהיה נשיא מרשים הרבה יותר. אין זה פלא אפוא שדיוקנו הממושקף של טדי עוצב על פסגת הר ראשמור שבדקוטה הדרומית, בפיסול המונומנטלי שמציג את קלסתר פניהם של ארבעה נשיאים דגולים.

הר ראשמור. מימין לשמאל: אברהם לינקולן, תאודור רוזוולט, תומאס ג'פרסון, ג'ורג' וושינגטון (ויקיפדיה)

הפסל שבו אנו עוסקים כאן, Equestrian Statue of Theodore Roosevelt (פסל הפרש של תאודור רוזוולט), שייך לסוגת פיסול בינלאומית, עתיקה כחדשה, הנקראת 'פסל רכוב'. עיריית ניו יורק ביקשה לחלוק כבוד לא רק לנשיא נערץ, אלא גם למי שנולד בה ומת בה והיה נציב המשטרה בעיר ואחר כך מושל המדינה. 

על הקמת הפסל הזה הוחלט כבר בשנת 1925 ובראשית שנות השלושים התבקש הפַּסָּל האמריקני ג'יימס ארל פרייזר (Fraser), שרבות מיצירותיו פזורות ברחבי ארה"ב (במיוחד בעיר הבירה וושינגטון די. סי.), ליצור אותו. פרייזר סיים את עבודתו ב-1939, והפסל המרשים נחשף לעיני הציבור באוקטובר 1940. פרייזר בחר להציג את רוזוולט חוקר הטבע, רם ונישא מעל סוסו, חוגר אקדחים מעל מותניו ומיישיר מבטו אל האופק. משני צדיו, נמוכים ממנו בהרבה, צועדים שני עוזרים נאמנים – אבל אופס... מי הם בדיוק ומה הם מייצגים?

KellardMedia

היום קוראים להם באנגלית: Native American (פעם קראו לו 'אינדיאני') ו-African (פעם קראו לו 'שחור', או Negro). כל מי שמתבונן בפסל מבין מיד מי למעלה ומי למטה. באנגלית קוראים לזה: A Racial Hierarchy (מִדְרָג גזעי). 

צילומים: דוד אסף

כוונתו המקורית של פרייזר הייתה בלי ספק תמימה ורצויה: להבליט את האחדות והידידות הבין-גזעית של שלוש קבוצות אתניות חשובות שמרכיבות את 'אמריקה' (יש אומרים כי שתי הדמויות מייצגות את אמריקה ואפריקה, שתי היבשות שרוזוולט 'גילה' ו'כבש'). הכוונה הייתה טובה, אך במבחן הזמן התוצאה לא ממש מוצלחת. אמנם הדמויות הנלוות לא פוסלו בצורה גרוטסקית, אדרבה: הם יפי תואר ומרשימים, אך שימו לב לכך שהאפריקני ערום כמעט לגמרי, וגם האינדיאני ערום בחלק גופו העליון. האם זהו ייצוג הולם של הקהילה האפרו-אמריקנית הענקית והמגוונת בארה"ב? בוודאי שלא! כך מנציחים דימוי של 'פרא אציל', 'פרימיטיבי' שיש 'לתרבת' אותו.

כבר ב-1999 עמד ההיסטוריון האמריקני ג'יימס לוֹאוֶון, מחבר רב המכר Lies My Teacher Told Me (שקרים שהמורה סיפר לי), על הבעייתיות של המסר העולה מפסל זה. לפני כעשור התעורר ויכוח ציבורי בניו יורק: מה עושים עם הפסל? מצד אחד, זו יצירה יפהפייה, שבעצמה כבר חלק מההיסטוריה, והיא משקפת את ההיסטוריה כפי שהייתה, גם אם איננה נעימה; מצד אחר, איך אפשר להציג בפומבי 'עליונות לבנה'? תפיסה גזעית כזו אינה מקובלת עוד באתוס האמריקני. אנשים רבים, במיוחד בני הקהילה האפרו-אמריקנית הגדולה בניו יורק, חשו שהפסל מעליב ומשפיל, והצגתו בפרהסיה היא השלמה עם תפיסות גזעניות והיררכיות וגיבּוּיָן. הם החלו בהפגנות ודרשו להסירו, ולכל הפחות להעבירו למקום פחות בולט.

ויכוחים דומים מתעוררים חדשים לבקרים בכל ארה"ב ביחס לאנדרטאות של גיבורי הקונפדרציה, שהובילו את מדינות הדרום למלחמת האזרחים בשנות השישים של המאה ה-19 ורבים מהם היו גזענים ובעלי עבדים. במדינות הדרום פזורות מאות אנדרטאות כאלה, ועצם קיומן גורם לתסיסה ולוויכוחים מרים. 'למה צריך להוקיר ולרומם אותם?', שואלים פעילים חברתיים ופוליטיים, שנאבקים למען שוויון זכויות ונגד גזענות (ומה שכמובן מסבך את התמונה היא העובדה שגם ג'ורג' וושינגטון המהולל, ועוד כמה מאבות האומה האמריקנית, החזיקו בעצמם עבדים); מנגד, אחרים מתקוממים נגד שכתוב ההיסטוריה ומחיקתן של דמויות שהיו נערצות במשך דורות גם על מתנגדי העבדות.

נקודת מפנה בוויכוחים הללו הייתה בשנת 2017, בעקבות החלטת העיריות של ניו אורלינס (לואיזיאנה) ושארלוטסוויל (וירג'יניה) להסיר את פסלי הפרש של גנרל רוברט לי, המפקד המהולל של צבא הקונפדרציה. ההחלטות עוררו סערת רוחות וקבוצות ימניות קיצוניות, בהן אנטישמים מוצהרים, ניאו נאצים וחסידי העליונות הלבנה, הגיעו לשארלוטסוויל באוגוסט 2017 להפגנת מחאה אלימה, שבעקבותיה נהרגו שלושה אנשים ונפצעו עשרות.

פסל הפרש של גנרל לי בשארלוטסוויל ניצב בלבו של פארק שבעבר נקרא על שמו והיום נקרא פארק האמנציפציה

בעקבות מהומות הדמים בשארלוטסוויל נעטף פסלו של גנרל לי בברזנט שחור (ויקיפדיה)

במדינות שמרדו בשליטים רודנים, מעיראק של סאדם חוסיין ועד מדינות ברית המועצות לשעבר, הפיתרון לסוגיה זו היה תמיד פשוט וברוטלי: מנפצים לרסיסים, מסירים ומעלימים מן העין. כך נהרסו ונעלמו אלפי אנדרטאות של גיבורים סובייטים וקומוניסטים, שנואים ככל שהיו – מסטאלין, דזרז'ינסקי ובריה ועד לנין, ברז'נייב וצ'אושסקו – משל מעולם לא היו ולא נבראו. במוסקבה אגב מצאו פיתרון יצירתי: בראשית שנות התשעים הקימו מוזיאון פתוח, שבו נאספו מאות אנדרטאות כאלה מכל רחבי המדינה. בתחילה זרקו את הפסלים האומללים על הקרקע, במצב של נפילה, אבל היום הועמדו הפסלים והוצבו מחדש על כניהם.

לאן לוקחים את הראש של לנין? (טוויטר)

האם זו האפשרות היחידה הבאה בחשבון לטיפול ביצירות אמנות כאלה, שעד לא מכבר היו חלק מהנוף ומההווי היומיומי של מיליוני אנשים?

מנהלי המוזיאון בניו יורק חשבו שיש גם דרך אחרת. 

בינואר 2018 החליט ראש עיריית ניו יורק לא להזיז את הפסל של רוזוולט, להשאיר את האנדרטה המקורית במקומה המקורי, אבל לשים בכל אחת מפינותיה שלט שמפנה את תשומת לב המתבונן לפולמוס סביב ייצוגי הפסל:

'היום, יש הרואים באנדרטה ייצוג של קבוצה הרואית; אחרים רואים בה סמל של היררכיה גזענית' (צילום: דוד אסף)

אנשי המוזיאון הכינו תערוכה מיוחדת בנושא זה (Addressing the Statue) וגם העלו לרשת היוטיוב סרטון מעניין ובו הוצג סיפורו של הפסל, הוויכוח הנוכחי על משמעויותיו והדעות השונות על הדרך הנכונה לטפל בבעיה.



נדמה לי שהנוסחה הניו-יורקית טובה פחות או יותר גם למקומות אחרים: אתרים, אנדרטאות, שמות יישובים או רחובות, פסלים, תמונות, תפילות, המנונים ושירי זמר, בדיחות, שירים וסיפורים, שאינם מתאימים עוד לנורמות המקובלות היום.

למעט מקרים חריגים, שבהם אין בכלל ויכוח על 'טוב' ו'רע' ואין 'פנים לכאן ולכאן' (כמו אתרים נאציים או כאלה המטיפים לאלימות) – ראוי להשאיר אותם כפי שהיו. לא מתקנים, לא מצנזרים, לא מנתצים ולא מחביאים, אך מוסיפים 'הערת אזהרה' ומעודדים שיח ציבורי. כך היינו פעם, כך חשבנו, שרנו או דיברנו פעם, ועכשיו כבר לא...  

בעלי התוספות

המתח הבין-גזעי בארה"ב, שגבר לאחר הריגתו של ג'ורג' פלויד במיניאפוליס, הביא לגל נוסף של השחתת אנדרטאות ופסלים, שנתפסים כמשקפים של 'עליונות לבנה' או גזענות. גם תור הפסל של רוזבלט לא איחר. ההסברים המלומדים לא עזרו, ועכשיו הוא יוסר סופית...

הידיעה על כך דווחה בניו יורק טיימס, 21 ביולי 2020.

ד"ש מגרייסלנד: האם אלביס פרסלי היה יהודי?

ברוכים הבאים לממפיס (כל הצילומים, חוץ מזה: דוד אסף)

בחול המועד סוכות, כשאתם נתקעתם בפקקים (או ב'מחלפים' לשיטת מאן דאמר), נדחפתם בתור לפסטיבל כלשהו, או הצטופפתם על חופי הכנרת או הים התיכון, אנו (קרי, הרבנית שרון, יורש העצר הלל ואנוכי), קיימנו מצוות אושפיזין והתארחנו בסוכתו של מלך מלכי המלכים אלביס פרסלי (1977-1935), באחוזת 'גרייסלנד' הסמוכה ונראית לעיר מֶמְפִיס אשר במדינת טֶנֶסִי.

ממפיס עצמה שווה ביקור גם בלי אלביס, ולוּ בגלל היותה מקום הירצחו של מרטין לותר קינג ב-4 באפריל 1968, אירוע מכונן שהיה נקודת מפנה בתולדות ארה"ב. במלון שבו נרצח (Lorraine Motel) הוקם מוזיאון מדהים ומרשים לזכרו (National Civil Rights Museum). מוזיאון זה, שנפתח שוב בשנת 2014 לאחר שיפוצים נרחבים, מתאר בפרטי פרטים וברמת מצוינות גבוהה מאוד את ההיסטוריה של מאבק ה'שחורים' (אפרו-אמריקנים) בארצות הברית לשוויון זכויות. אגף מיוחד מוקדש לרצח עצמו – כולל אזכור מעשי רצח נוספים של מנהיגים פוליטיים (ובהם יצחק רבין) – לתפיסת הרוצח (שנעצר בלונדון אחרי חודשיים), שעד יומו האחרון הודה והכחיש חליפות שהיה מעורב ברצח, וגם מקום מיוחד ניתן לכל תאוריות הקונספירציה שהופרחו ביחס למבצעי הרצח. אתר חובה!

במרפסת של חדר 306 במוטל לוריין, במקום שבו נקשר זר הזיכרון, נורה מרטין לותר קינג

ממפיס קשורה בענק מוזיקה נוסף, שגם הוא קינג: מוזיקאי הבלוז הנודע בי בי קינג (2015-1925). וכשהלכנו בשדרות בי בי קינג, בואכה מסעדת הגריל המצויינת הקרויה על שמו, שנמצאת ברחוב ביאל (Beale), לא יכולנו שלא לשמוח בחלקנו. כל אחד והביבי שלו...

ובכן, הרבה מלכים יש בעיר הזו. אבל הרשימה שלנו היא לא על הקינג הזה וגם לא על הקינג ההוא, אלא על הקינג האחר: אלביס. 

בדרך לגרייסלנד (אגב, את השם לא המציא אלביס. הוא ניתן למקום על ידי הבעלים הקודמים שמהם רכש את האחוזה) אנו מקשיבים לפול סיימון בשיר Graceland, שהוקלט ב-1986:



להודות על האמת: היינו ספקנים. ציפינו למצוא אתר וולגרי שסופו אכזבה ומפח נפש, אבל כמו שאומרים: התאכזבנו לטובה. זו הייתה חוויה מרתקת, אף כי יקרה למדי, ואם אתם בסביבה, זה בהחלט מקום מומלץ ששווה לטרוח למענו.

ברוכים הבאים לגרייסלנד

אל תסתפקו רק בבית המגורים הטראשי של אלביס ובאחוזת הקבר המשפחתית. שלמו עוד כמה דולרים ובקרו, עוד לפני הנסיעה לבית (באוטובוס מיוחד), במוזיאון המצוין שנמצא במקום. המוזיאון נותן הֶקשר היסטורי וחברתי חיוני מאוד להבנת התופעה המדהימה הזו ששמה אלביס. הלוואי שמוזיאונים מעמיקים ומושקעים כאלה היו מוקמים לכבוד אושיות תרבות דומות או חשובות לא פחות (הביטלס למשל).

הכניסה לאחד מביתני המוזיאון

הכניסה לבית המגורים של משפחת פרסלי

למרות המחקר הגלוי לעין והעבודה הארכיונית המקצועית והמעולה שנעשתה שם, אין זה מוזיאון ביקורתי. כך למשל, התקופה האחרונה והמביכה של חייו (העלייה במשקל והסמים) לא נזכרת בכלל; לא תמצאו שם תמונות שאינן מחמיאות לצעיר הנצחי. גם אשתו פריסילה – שעדיין בחיים חיותה – לא מקבלת את המקום הראוי לה (בכל זאת היא נטשה את המלך שלוש שנים לפני שמת). הצנעת חלקה של האישה בולטת לעומת הכבוד הרב שניתן לבעלת הבית, הבת ליסה מארי, שזוכה לשטח תצוגה כראוי למי שירשה את האחוזה ואת נכסיו האחרים של אביה, שממשיכים להניב פירות לאורך ימים ושנים.

יש במקום כמובן 'פולחן קדושים' לכל דבר ועניין, והאתר עצמו גם מתפקד כסוג של 'מקום קדוש' שאליו 'עולים לרגל' מעריצים וסקרנים, זקנים וצעירים. אמנם על הקבר לא מניחים קוויטלך אלא פרחים, אבל זה רק בגלל שכולם בטוחים שהוא עדיין חי.

מתייחדים עם זכרו של הרבי

הכל בגדול. תמונות ענק, מסכי ענק. גם חנויות המזכרות הרבות מוכרות ומשווקות את אלביס באין סוף דרכים, כמו שרק האמריקנים יודעים לעשות.

תוכלו לראות כאן, בין היתר, גם את האוסף הביזארי של המכוניות, האופנועים, הסירות והמטוסים (!) שרכש אלביס; סטים אין סופיים של מלבושיו, נעליו, תקליטיו וסרטיו. כל פריט חשוב, כולל קבלות על החזרי מס... ביתן מיוחד מוקדש לתקופה הקצרה שבה שירת בצבא ארה"ב. ומשונה ככל שזה נשמע, הכל בטעם טוב ואפילו מאופק (בהשוואה כמובן לפוטנציאל האין סופי של מגלומניה שעומד לרשותם).

אוסף המכוניות של אלביס

אחד מחדרי התצוגה

והנה הפתעה (לפחות עבורי): מתברר שגברת גלאדיס סמית'-פרסלי, אמו של אלביס, היא ממוצא יהודי! אלביס, שהיה נוצרי לכל דבר ועניין, חלק כבוד לשורשיו ועל לוח הזיכרון שלה, סמוך למצבתה הקבורה, חקק מגן דוד.

על לוח הזיכרון לאמו של אלביס נחקקו צלב ומגן דוד

לוח הסבר על הסיבה לסמל מגן דוד

אז רגע, יכול להיות שמבחינת ההלכה הוא בכלל יהודי (בכל זאת בן לאם חצי-יהודייה)? וגם אם לא, אז לכל הפחות הוא 'זכאי עלייה' לפי חוק השבות! ואולי הוא בכלל חי בארץ בזהות בדויה (השם השני שלו, כידוע למעריצים, הוא אהרן)...

אלביס צריך להיות היום בן 84, וכל היודע פרטים על מקום הימצאו מתבקש לדווח מיד למערכת עונ"ש.

אוי, געוואלד אלביס!

הנה הקלטה נדירה שמיועדת לספקנים שבכם: אלביס ידע לשיר 'הבה נגילה'.



וכאן ההוכחה האולטימטיבית שהוא 'משלנו': מה אתם יודעים, הוא ענד לצווארו תליון 'חי'!

ולסיום הביקור, מצטלמים עם המלך. הצעיר השעיר בגדול, והזקן הקירח בקטן... יידע כל איש את מקומו!

צילום: הלל אסף

טנסי רחוקה מישראל, ולמעריצים שידם אינה משגת עומדת תמיד האופציה הזולה והקרובה לבקר ב'פונדק אלביס' שבתחנת הדלק של נוה אילן, בדרכם לירושלים או ממנה, ושם יוכלו לחלוק כבוד למלך הרוקנ'רול.

פסלי המלך ב'פונדק אלביס' שבנווה אילן (ויקיפדיה)

אבל צריך לומר את האמת: ניסיתי את שניהם וזה לא דומה. גרייסלנד שווה יותר...

אז איך שר אלביס: Its Now or Never...