יום שישי, 28 בינואר 2022

למה צחק היהודי? בעקבות הקריקטורות 'האנטישמיות' של ארתור שיק


מאת ירון לונדון 

לפני חצי-מאה חייתי בפריס ותכופות שוטטתי לאורך הרציף על גדתו השמאלית של הסן, שם ממוקמים עשרות דוכנים של ספרים משומשים. נהגתי לפשפש בתיבות הספרים ופעם מצאתי כרך מרופט של קריקטורות אנטישמיות. כיוון שיש לי עין טובה לאיור, כי בנעוריי התאמנתי למקצוע זה ורק במקרה מצאתי את פרנסתי בתחום אחר, הבחנתי מיד שאת הקריקטורות הללו צייר נבל מוכשר להפליא. קניתי את הספרון בפרוטות, והוא נדד עמי מדירה לדירה. השנים עשו את שלהן, הספר התבלה ודפיו התפרדו, ואלמלא נלחץ בין ספרים אחרים היו פורחות אותיותיו וציוריו אובדים. 

מדי פעם עלעלתי בו והופתעתי מן הקריקטורות המאוסות, שכולן משועבדות לדמות סטריאוטיפית של יהודון עירוני: בנקאי רודף בצע, סוחר מפוטם, רוכל פושט רגל, קבצן מכוער או אישה גסת הליכות המסתננת לחברה הגבוהה ואינה מכירה את צפני ההתנהגות הנאותה. כל הדמויות צויידו כמובן באפים מעוקלים. למרות המיאוס, לא השלכתי את הספרון מפני שהוא אחת המזכרות הבודדות ששמרתי משנות מגוריי בצרפת, אבל אודה וגם אבוש כי אף פעם לא עיינתי בהקדמה של הספר וגם לא שאלתי את עצמי לטיב הכותר Le Juif qui rit (היהודי הצוחק), שאינו הולם ספר אשר תכליתו היא הכפשתם של היהודים. משום מה אף לא שאלתי את עצמי מיהו בכלל הצייר האנטישמי הזה Arthur Szyk. 

התשובות נמצאו לי באיחור של כמה עשרות שנים. במוסף לתרבות וספרות של עיתון הארץ קראתי מאמר למדני על ההגדה של פסח, שלווה באיור מתוך ההגדה המפורסמת שצייר ארתור שיק בסוף שנות השלושים. ההגדה ויוצרה היו מפורסמים, אך לא עבורי - אני לא ידעתי עליהם עד אז כלום. חשתי כמו הגוי שהיכה יהודי בתואנה שהיהודים צלבו את ישו. לשאלה מדוע הוא נזכר עכשיו להכות אותו, ענה הגוי: רק הרגע שמעתי על כך...

ארתור שיק, 1945 (ויקיפדיה)

אף פעם לא מאוחר ללמוד. ארתור שיק (1951-1894), האמן הדגול והמאייר המהולל יליד לודז' שבפולין, שלימים קבע את מקומו בארה"ב, סינן לסיפור העתיק של יציאת מצרים מוטיבים אנטי-נאציים, כגון צלב קרס על סרט הזרוע של הנוגשים המצרים המענים את בני ישראל או שפמפם היטלרי לפרעה.

מהדורתה הראשונה של הגדת שיק נדפסה בלונדון בשנת 1940 ועותק אחד מבין 250 העותקים החתומים בידי האמן הוקדש למלך בריטניה ג'ורג' השישי. בטיימס הלונדוני נכתב כי זה אחד הספרים היפים ביותר שהופיעו אי פעם. ואכן, 'הגדת שיק' היא שכיית חמדה שנמכרת עד היום במיליוני עותקים. מהדורה עברית מיוחדת נדפסה לראשונה ב-1956 בהוצאת 'מסדה' והיא נמצאת בבתים רבים בישראל. שיק, התברר לי, גם היה פטריוט ציוני, קרוב לחוגים הרוויזיוניסטים, וציורים רבים שלו מביעים הזדהות עם מדינת ישראל והציונות. רשימה יפה על איוריו כתב דני קרמן באוגוסט 2018 ופרסמה בבלוג שלו, 'ארתור שיק: מריאליזם לתקומה'.

ארתור שיק, מגיני תל חי (1936)

ובכן, ראיתי את האיור במוסף החג ואופס! ניתז זיק והתניע את הזיכרון. מיהרתי לקלף את עטיפת הניילון שבאמצעותה הגנתי על הספרון האנטישמי, והתברר לי שאכן אותה יד עיצבה את הדמויות המצוירות בצבעים מסמאים בהגדת שיק ואת הדמויות הנלעגות שעיצב  Szyk בקו שחור. לוּ ידעתי שהפולנים הוגים SZ בערך כפי שדוברי העברית הוגים את האות ש', הייתי חוסך מעצמי את המבוכה, אלא שבמקום החידה הפרטית שנפתרה הופיעה עתה תעלומה חדשה, מציקה עוד יותר: איך ייתכן ששיק, הצייר היהודי הציוני, אשר רבים מאיוריו מוקדשים לסיפורי התורה ולמגילת אסתר, שצייר קריקטורות וכרזות המלגלגות על גרמניה הנאצית, בעלות בריתה ומנהיגיהן, שבארה"ב התחבר לחבורת פעילי אצ"ל בראשותם של הלל קוק ובן הכט, ועם קום המדינה אייר את מגילת העצמאות בסגנונו עתיר הצבעים, איך ייתכן שאיש דגול זה צייר עשרות קריקטורות נתעבות שכאלה? האם השכיר את נפשו לשטן לתקופה קצובה ואחר כך יצא לחופשי?

הספרון, כך מלמדים עמודי הפתיחה, הודפס בחודש מאי 1926, ולצד המהדורה המודפסת הוצאו לאור גם חמישים עותקים ממוספרים בחתימת האמן. מתחת לשם הצייר ולכותר נדפס (בצרפתית כמובן):

אגדות עתיקות וחדשות ערוכות בידי קורנונסקי ובינסטוק. הקדמה מאת מר אנטול דה-מונזי, השר לעבודות ציבוריות. הוצאת אלבן מישל, פריז. 

מי הם שני העורכים, ששמותיהם אינם מצלצלים כשמות צרפתיים, ולמה השר לענייני עבודות ציבוריות הטריח את עצמו לכתוב הקדמה לספר שכזה? 

בדקתי בוויקיפדיה הצרפתית ומצאתי כי Jean Wladimir Bienstock אינו אלא ולדימיר לובוביץ' ביינשטוק (1933-1868), יהודי יליד ז'יטומיר שברוסיה (היום באוקראינה), שהיגר לצרפת, התנצר ב-1896, דופלם במשפטים, נשא אישה גויה, הצטיין כמתרגמם לצרפתית של גדולי הסופרים הרוסים וגם כתב ביוגרפיות ומחקרים על אודות סופרים אחדים. 

ולדימיר ביינשטוק

קורות חייו של שותפו, שהתגדר בשם העט Curnonsky, מעניינות אף יותר. שמו האמיתי היה מוריס אדמונד סייאן (Sailland), ושנות חייו ומותו היו 1956-1872. הוא היה גרגרן, בעל חך מעודן, שכונה 'נסיך הגסטרונומיה', ונחשב לדמות המשפיעה ביותר על המטבח הצרפתי במחצית הראשונה של המאה הקודמת. רשמי מסעותיו הגסטרונומיים ברחבי צרפת התפרסמו בכתב העת של חברת הצמיגים 'מישלן', המו"לית של מדריך המסעדות הנודע, והוא עצמו נמנה עם מייסדי מסדר אבירי הגריל ועם מקימי האקדמיה להומור. הוא כתב אלפי מאמרים בנושאים קולינריים ועוד עשרות ספרים, רובם כסופר צללים. את יום הולדתו השמונים ציינו בעליהן של שמונים מסעדות בכל רחבי צרפת בהקדשת שולחן אחד לכבודו. על שמונים השולחנות הונח שלט אחיד ובו נכתב 'זה מושבו של מוריס אדמונד סייאן-קורנונסקי / הנסיך הנבחר של הגסטרונומיה / מגינו ומפארו של המטבח הצרפתי / אורח כבוד של הבית הזה'. הוא מת בגיל 83 בנפילה מחלון ביתו, והתאונה המצערת הוסברה בכך שהגסטרונום המהולל גזר על עצמו דיאטה לראשונה בחייו. ראשו הסתחרר והוא מעד ומת. אני רואה בכך לקח: אל לו לאדם לפעול שלא על פי טבעו. את הלקח הזה אני מיישם באדיקות ולכן מעולם לא צמצמתי את ארוחותיי, למרות שרופאיי ממליצים על כך. ימים יגידו מי צדק.

פורטרט של קורנונסקי, 1932 (retronews)

'כאן גר נסיך הגסטרונומיה'. שלט בפתח ביתו של קורנונסקי בפריז (ויקיפדיה)

גילוי זהותם של מלקטי ההלצות לא סייע לי בהבנת מניעיהם, ההפך הוא הנכון. שהרי הראשון היה יהודי מומר שאמנם התאזרח בצרפת, אבל התמיד להחזיק בשם משפחתו הרומז על מוצאו (השם הגרמני 'בינשטוק', שפירושו כוורת דבורים, רווח מאד בקרב יהודים). ואילו עמיתו הכריז במפגיע, באמצעות שם העט שבחר לעצמו, כי מוצאו הלאומי של אדם אינו חשוב בעיניו כלל. הנה ההסבר: 'קורנונסקי' הוא הֶלְחֵם של שתי מילים לטיניות שפירושן 'אז מה', בתוספת הסיומת הסלאווית 'סקי'. כשנשאל, השיב בערך כך: אני לא שווייצרי ולא אוקראיני ולא פולני ולא יהודי, אלא צרפתי פשוט האוהב יין, אז למי אכפת מהו שמי?  

עוד פליאה היא ההקדמה מאת השר אנטול דה-מונזי (Monzie; 1947-1876), שאינה אלא חיבור מסולסל, ידעני, מרופד בציטוטים באיטלקית מתוך התופת של דאנטה אליגיירי. מי האיש? 

בין שתי המלחמות היה פוליטיקאי נכבד מן האגף המרכזי והצטיין ברוחב השכלתו. 18 פעמים כיהן כשר בממשלותיה הרעועות של הרפובליקה השלישית, ובין שאר המשרות שמילא היו שר משפטים, שר אוצר ושר החינוך והאמנות. זוקפים לזכותו את יוזמת הוצאתה לאור של האנציקלופדיה הצרפתית הגדולה, חיבור מהפכני אשר ערכיו אינם מסודרים לפי סדר אותיות האלף-בית, אלא לפי כמה עשרות נושאים נבחרים. דה-מונזי צלע על ירכו מחמת תאונה בילדותו, אבל קסם לנשים לא מעטות. איש נעים הליכות היה ואהוד מאד במעוזו הפוליטי שהוא העיירה קאוּר, בירת חבל לוט שבדרום מערבה של צרפת. לא אסתכן אם אהמר על כך שצמד המשכילים האנינים, דה-מונזי וזה המתקרא קורנונסקי, רוקנו יחדיו לא מעט בקבוקים של יין העשוי מעסיסם של ענבי מלבק, זן ענבים אשר כורמי האזור משתבחים בו זה מאות שנים. היין הזה מכונה 'שחור', אם כי צבעו סגול עמוק.   

אנטול דה-מונזי (ויקיפדיה)

האם היה דה-מונזי אנטישמי? אפילו עיניו הבוחנות והרגישות של פרשן יהודי רדוף חרדות לא יגלו שמץ של אנטישמיות בהקדמתו. על מוצאו של ארתור שיק ממשפחה יהודית של יצרני טקסטיל בלודז' הוא כתב, כפי שיכתוב כל ביוגרף המבקש למצוא ביצירותיו של גיבורו את השפעותיה של סביבת ילדותו. הנה משפט לדוגמה בתרגומי: 

יהודי הוא במוצאו וביצירותיו, כל-כולו יהודי. יהודי בשלמות, ללא העמדת פנים, ללא התרברבות, אבל בחור כהלכה, אוהב חיים, בעל חוש הומור – תכונה נדירה בקרב בני הגזע העצוב הזה  ולכן מצא בין ספרי הקודש מקום פנוי לאמנות יהודית המושפעת, ללא ספק, מהמסורת הביזנטית, אבל חופשית וזוהרת לאורו של דמיון שופע

ההשפעה הביזנטית, שעליה הצביע דה-מונזי, נבעה מחוויותיו של ארתור שיק בתקופת המלחמה העולמית (לימים הראשונה), שאז, כחייל בצבא הצאר, נקלע לטורקיה ולמרכז אסיה. גם בירושלים שהה חודשים אחדים בתום המלחמה.

והנה עוד הפתעה: מצאתי כי דה-מונזי נמנה עם ידידיה המוצהרים של התנועה הציונית והשתדל למענה. הוא קבע כי אין להאשים בנאמנות כפולה את היהודים אזרחי ארצו התומכים בציונות, וכי חיזוק הקשר הרגשי של אזרחי צרפת היהודים עם ארץ אבותיהם יאפשר להם להיות צרפתים טובים יותר.

הוא סייע לחיים וייצמן להיפגש עם ראשי המדינה וקשר קשרי ידידות עם זאב-ולדימיר ז'בוטינסקי. ב-18 באפריל 1925, בהיותו שר החינוך, קיבל מכתב מז'בוטינסקי, שגר בפריז מזה שנתיים, וגם הפך אותה לביתו במשך השנים הרבות שיבואו. וכך כתב ז'בוטינסקי (בצרפתית כמובן): 

ועידת הייסוד של המפלגה הציונית הרוויזיוניסטית תתקיים כאן, בפריז, מ-26 ועד 30 בחודש זה. המפלגה עדיין קטנה מאד, אך לא אטעה כלל אם אתנבא שהיא תגדל במהרה בממדים גדולים למדי. לאחר הוועידה אפתח בפעילות פוליטית רבת היקף, שתכליתה לגרום לשינויים יסודיים בממשל האנגלי בארץ ישראל, שינויים שיאפשרו לארגן מחדש את הציונות. מרכז הפעילות הזאת יהיה בפריז. אחת מדרישותינו היא לחדש את לימודי החובה של השפה הצרפתית בבתי הספר העבריים של ארץ ישראל. כמו כן, אני מתכונן להוציא לאור בירושלים כתב עת בשפה הצרפתית. כל זה עשוי לעניין אותך ישירות בתוקף תפקידך כשר החינוך. עם זאת, כחבר ממשלה, ודאי תבין עד כמה חשוב לעורר את דעת הקהל ולעודד פעילות ציונית, שתקרין מפריז אל כל פינות התפוצה היהודית. אתה הרי מכיר אותי, על כן למותר להוסיף שאין בכוונתי לרקום מזימה נגד האנגלים. אנו נהיה נאמנים למעצמה המנדטורית כל עוד היא תהיה נאמנה לציונות. אבל אין אנו מעוניינים ביחסים חד-כיווניים, אנו מבקשים ליצור איזון. לצורך פעילות זו, זקוקים אנו לקשרים עם גורמים בעלי השפעה בצרפת ולתמיכתם המוסרית (ארכיון מכון ז'בוטינסקי, איגרת 4734; התרגום הוא של אנשי הארכיון). 

ועידת היסוד של הצה"ר [הציונים הרוויזיוניסטים], פריז 1925. ז'בוטינסקי עומד בשורה הראשונה שישי מימין
(הכנסת)

דה-מונזי הביע את מורת רוחו מאיומיו המרומזים של ז'בוטינסקי על בריטניה, וזה מיהר להרגיעו והבטיחו נאמנה כי אין בכוונתו להתנפל על המעצמה הגדולה. החשש המוזר מפני חבורה קטנה של יהודים, הקוראת תיגר על בריטניה, קשור לחרדתו המתמדת של דה-מונזי מפני עוד מלחמה באירופה. חרדתו גאתה עם עלייתו של היטלר לשלטון, וכמו פוליטיקאים צרפתים רבים נפתה גם הוא להאמין שאפשר לפייסו. ב-1940, אחרי הפלישה הגרמנית לצרפת, הוא הצביע בעד בחירתו להנהגה של המרשל התבוסתן אנרי פיליפ פטן, ואת הצבעתו נימק במימרה של טאליראן: 'יש להציל את כל מה שאפשר להציל'. יעבור זמן עד שדה-מונזי יהפוך בעצמו למשתף פעולה מהוסס עם משתפי הפעולה ההחלטיים, אבל באותה תקופה, חודשים אחדים לפני המלחמה, הוא נפגש עם ז'בוטינסקי שהיה אחוז חרדה מפני המרד הערבי ('המאורעות' בלשונה של ההיסטוריוגרפיה הציונית) בארץ ישראל. הנה נוסח המכתב שכתב זאב ולדימיר לידידו אנטול ב-18 באפריל 1939: 

מצורף בזה סיכום הנקודות שהעליתי בסקירתי במהלך הריאיון שהואלת בטובך להעניק לי ואשר עליו אני שב ומודה לך. בינתיים קיבלתי ידיעות מחרידות ביותר: אין שום ספק שבעלי השפעה זרים פועלים במהירות רבה בהכנת התפרצות בממדי ענק נגד היהודים בארץ ישראל. נכון שאחד משני מנהיגי הכנופיות הערביות נהרג והשני הסגיר את עצמו, אולם הדבר לא שיתק את פעולת הכנופיות – הן ממשיכות להרוג. הדבר אינו מפתיע מכיוון שהמנהיגים האמתיים נמצאים ברומא ובברלין ומשם גם מגיע הכסף. ידידיי עומדים על כך שיש צורך להסב את תשומת לבן של הרשויות באנגליה וגם בצרפת, כי מהומות בקנה מידה ענקי לא תישארנה בהכרח רק בגבולות ארץ ישראל, אלא תגלושנה גם לארצות השכנות. האם תוכל, אדוני השר, ליצור קשר בדחיפות עם עמיתך שר המושבות? הייתי פונה אליו בבקשה לפגישה, אלמלא החשש שהוא אינו מכיר אותי (ארכיון מכון ז'בוטינסקי, איגרת 3976; התרגום הוא של אנשי הארכיון).

אגב, שר המושבות הצרפתי, שעמו ביקש ז'בוטינסקי להיפגש, היה היהודי ז'ורז' מַנְדֶל (1944-1885), שהתריע מפני הסכנה הנאצית ואחרי הפלישה היה בין הקוראים בעוז להמשך המלחמה בגרמנים. הוא סירב להימלט ללונדון במטוס שחילץ את הגנרל דה-גול, נאסר על ידי הגרמנים ואחר כך הוסגר לידי 'המיליציה הצרפתית' ונרצח על ידם ביער פונטנבלו.

ז'ורז' מנדל (ויקיפדיה)

תמיכתו של דה-מונזי בתנועה הציונית זכורה לטוב, ותמיכתו במשטר משתפי הפעולה ניתנת להבנה, שהרי לפחות מחציתה של צרפת נעתרה באותם ימים למרשל הזקן ונפתתה לרעיונות שייצג. ההיבט הדוחה בביוגרפיה של איש רוח זה הוא קשרי הידידות שרקם עם כמה אישים הנושאים באחריות לרדיפתם של יהודי צרפת. 

אחד מידידיו היה ד"ר אוטו אַבֶּץ (Abetz), אשר ב-1940 התמנה לכהונת שגריר גרמניה הנאצית בצרפת של ווישי ובתוך כך עוטר בדרגת קצין בכיר בגסטפו. עוד נבל בחבורה היה המרקיז פרנאן דה ברינון (Fernand de Brinon), מן האידיאולוגים הבולטים של שיתוף הפעולה עם הכובש הגרמני, ולהלכה שגריר משטר וישי בפריז. הוא היה אחד המעטים מבין ראשי משטר וישי שהוצאו להורג בידי הצרפתים לאחר המלחמה. הידיד השלישי היה לואי דָרְקיֶיה דה פֶּלֶפּוּאָה (Louis Darquier de Pellepoix), בריון בור ויהיר אשר שימש ראש הנציבות לענייני יהודים ושיגר אלפי יהודים למותם. אביו היה אישיות פוליטית נכבדה בקאוּר וידיד נפש של דה-מונזי. כאשר התמוטט משטר וישי סייע דה-מונזי לדרקייה להימלט לספרד של פרנקו, שם חי בשלווה פושע זה, שגם היה מכחיש שואה, עד מותו ב-1980. דה-מונזי, כאישים פוליטיים רבים אחרים שמעשיהם היו חמורים ממעשיו, לא נענש, ורק סולק מכמה משרות כבוד שבהן החזיק. הוא מת ב-1947, שנתיים לאחר תום המלחמה. 

הגיע הזמן לשוב לחידה שהעמדנו בראש הרשימה: מדוע צייר הפטריוט היהודי ארתור שיק קריקטורות אנטישמיות?

השאלה תחריף אם נזכור כי בין שתי מלחמות העולם שוסעה צרפת לשני מחנות יריבים שאחד מהם  המחנה הקתולי, השמרני, הלאומני, הגזעני, האנטישמי, הפשיסטי – השתמש בקריקטורות מן הסוג שפרח בימי פרשת דרייפוס ולא דעך. קריקטורות הן אמצעי תעמולה מובחר, מפני שהן נושאות מסר חד-משמעי, מסר שאינו טעון בדיקה. כשבקריקטורה נזכרים צירופים כמו 'ראש נחש' או 'משתלט על העולם' אלה אינן מטפורות. גם נבערים גמורים יבינו היטב מה פירושן.     

הבוגד. אלפרד דרייפוס מוצג כהידרה, החיה המיתולוגית בעלת ראשי נחש, 1899 (ויקיפדיה)

העולם נשלט בידי יהודים: עמוד השער של כתב העת האנטישמי 'הדיבור החופשי', 1893 (ויקימדיה)

היהודים בקריקטורות של שיק מכוערים מאד. קלסתריהם כמו נוצקו בכמה דפוסים בודדים וחוטמם – בדפוס אחד בלבד. התנהגותם הדוחה מאשרת את דימּוּיָם הנפוץ בקרב אנטישמים, אבל בניגוד לאגדות האנטישמיות, המאשימות את היהודים במזימות להרע לגויים ולהשתלט על העולם, אין דמויותיו של שיק חורגות ממעגלם היהודי. הן מתאכזרות זו לזו, עושקות זו את זו, מתפארות זו בפני זו בעושרן, אבל אינן מרעילות בארות, רוצחות ילדים נוצרים כדי להשתמש בדמם לאֲפִיַּת מצות, אינן אונסות בתולות נוצריות ואינן מחרחרות מלחמה. 

האם שיק שנא יהודים וציוריו מבטאים השקפה אוטו-אנטישמית? לו היו ציוריו אלה מתפרסמים בימינו, אין לי ספק שרבים היו משיבים בחיוב. אבל אם כך, גם מנדלי מוכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ) היה אנטישמי, ואולי גם ברנר. 

מה חשב על כך הצייר עצמו? ממש לפני שסיימתי את כתיבתה של רשימה זו הבחנתי בהקדשה לספר שחמקה מעיניי קודם לכן ובה מסתתרת התשובה. הספר הוקדש לאדם ששמו פייר דקור, כנראה מנהלה של 'גלריה אוגוסט דקור' (Galeries Auguste Decour), שהייתה הראשונה שהציגה את עבודותיו של שיק כבר ב-1922:

מזכרת לערבים ליד האח, אות לידידות כנה ובת קיימא ... ה'קומפרצ'יקוס' של היהדות ימצאו את עצמם בדפי הספר הזה, אשר שמו, 'האדם הצוחק', לא במקרה נבחר. מדובר בתגובה למבקרינו, ובה בשעה הרי זה אוסף שבו ימצאו אנשינו את דיוקנם האמיתי.

המילה קומפרצ'יקוס (comprachicos שפירושה בספרדית קוני ילדים  מופיעה ברומן המפורסם של ויקטור  הוגו האדם הצוחק (L'Homme qui rit). עלילתו של רומן זה, שראה אור ב-1869, מתחוללת באנגליה של שלהי המאה ה-17. הקומפרצ'יקוס היו פושעים, שפגעו בפניהם של ילדים ועיוותו את צורתם כדי שיעוררו לעג ורחמים ויתאימו לקיבוץ נדבות. פני גיבורו של הספר עוותו באופן שיביעו תמיד צחוק. אם כך – מציע שיק באיוריו – היהודי לועג לעצמו מפני שהפושעים עיוותו את צורתו והכריחוהו להעמיד פני צוחק...

הילד גווינפלין, גיבור הספר 'האדם המחייך', שפניו עוותו. איור משנת 1869 (ויקיפדיה)

נספח: מבחר קריקטורות 'אנטישמיות' של ארתור שיק

הנה מבחר, די מייצג, של הקריקטורות שצייר שיק והדפיס בספרו, רובן ניתנות לקִטְלוּג תחת הכותרת 'יהודים וכסף', אבל יש גם 'יהודים ולכלוך', 'יהודים וצבא' ו'יהודים ומיניות' (התרגום הוא שלי).

– ובכן, ידידי היקר, שמא תוכל להלוות לי 5 לואי [מטבע] 
 לצערי, אין עליי כסף. 
ואצלך?  
– אצלי כולם בסדר גמור, תודה. 

עמ' 13

– מה בעניין אלף פרנק, תוכל להלוות לי? 
מיד בשובי ממסעי. 
– ומתי אתה נוסע? 
אין לי שום מושג.

עמ' 19


– אני לא יכול לתבוע לדין את כהן הנבל... הלוויתי לו 1,000 פרנק, אבל אין לי הוכחה בכתב. 
– אם כך, כתוב לו מכתב התראה ודרוש 1,500 פרנק. 
אבל הרי הוא חב לי רק אלף. 
– בדיוק כך. הוא יענה כי חובו הוא רק אלף, והרי לך ההוכחה בכתב שלה אתה זקוק. 

עמ' 25

–  נכה לי את השטר הזה של רוטשילד.
– מוסכם, אבל איפה החתימה? 
– לא די לך בכך שהוא רוטשילד... גם חתימה אתה צריך? 


– לאמיתו של דבר, האם לא טעה משה שהוציא אותנו ממצרים... כאשר זה שער החליפין! 

עמ' 35

– בחורף אני גובה אחוז לשבוע ובקיץ שני אחוז. 
– מה הסיבה להבדל? 
– זה מפני שבקיץ הימים ארוכים יותר. 

עמ' 45

– התלמיד לוי, אני לווה מאביך אלף פרנק בריבית של 10% בשנה. מה יהיה עלי לשלם לו בתום השנה? 
– אלפיים פרנק, אדוני. 
 מפגר קטן, חשבון אינך יודע!
 במחילה מכבודך, אדוני המורה, זה מפני שאתה לא מכיר את אבא שלי.  

עמ' 71

– כמה עולה כרטיס לרחצה? 
–  פרנק אחד. אבל אם תיקח תריסר, ייצא לך רק 0.75 פרנק לכרטיס. 
–  אבל מאיפה אני יכול להיות בטוח שאחיה שתים-עשרה שנה...

עמ' 85

– הו, שאול, איזה רגליים מטונפות יש לך. 
– בסדר, ומה עם שלך? 
– אתה שוכח שאני מבוגר ממך בעשר שנים. 

עמ' 87

באירוע צדקה. 
– אבקש, גבירתי, כוסית שמפניה.  
– הנה, אדוני. מאה פרנק. 
–  יקר! אבל כך או כך, אני מודה לך מאד רחל היפה. 
– אתה טועה, אדוני, זו רבקה שהשקתה את הגמלים. 

עמ' 131

בזמן חזרה בתיאטרון. 
– 'סתלק, יהודון מלוכלך. 
– השחקן משיב: הו, אדוני, מסתבר שאשתך מאד לא דיסקרטית. 

עמ' 141

 – הי, הפרש יצחק, אתה טועה בכיוון!
-   לא! אבל... אולי ידוע לך לאיזה כוון אני רוצה לפנות? 

עמ' 195

– איזק, אתה מעדיף אות הצטיינות או מאה רובל? 
  אדוני הגנרל, מה השווי של אות הצטיינות? 
 רובל אחד. 
 אם כך, אדוני הגנרל, הענק לי את האות ועוד 99 רובל. 

עמ' 197

 – האם יש לך רישיון שהייה בעיר הבירה? 
היהודי מציג רישיון נהיגה באופניים 
– אבל הרי אתה שרוע במיטה? 
–  והרי אני מוכרח לנוח מידי פעם.

עמ' 199
____________________________________

ירון לונדון הוא פזמונאי, עיתונאי, איש תקשורת ועוד הרבה דברים

יום שני, 24 בינואר 2022

סיבוב בתל אביב: ספסל זיכרון, עץ השדה, להבה, שירת רחוב, עזרא והארגזים

כל הצילומים הם של איתמר לויתן

א. הספסל של יורם טהרלב

בשנותיו האחרונות גר יורם טהרלב סמוך לכיכר המדינה. הוא אהב לשבת על אחד הספסלים הצופים לכיכר. לא בדיוק נוף ילדותו, לא ההר הירוק כל עונות השנה, אבל מסתדרים עם מה שיש. 

זה דווקא היה נוף ילדותי שלי. בשנות השישים גרתי לא רחוק משם, ואז אמרו שכיכר המדינה כמו המדינה – חצי שנה בוץ, חצי שנה קרקס (מי אמר קרקס מדראנו?). מאז השתנתה הכיכר והשתנתה המדינה.

כמה משותפיו של יורם לספסל הקימו עליו פינת זיכרון מאולתרת: פרחים, נרות זיכרון ואבן קטנה. פינה זו, מן הסתם, לא תשרוד זמן רב ולפיכך אנו מתעדים אותה כאן:


השיר שנרמז במודעת השמרדף הוא כמובן שירו של יורם טהרלב בלחנו של שמוליק קראוס, 'אינך יכולה', שעליו כתב יורם באתר הבית שלו כך:
השיר הראשון של החלונות הגבוהים. את ההתוודעות אל הלהקה, ובמיוחד אל שמוליק קראוס (את אריק איינשטיין היכרתי קודם) עשה לי בני אמדורסקי, שהביא אותי למפגש חשאי בדירתו של שמוליק ברחוב טרומפלדור בתל אביב. בני ביקש שאשמור את הפגישה בסוד, כי אריק היה חתום באותו זמן אצל המפיק הכל-יכול פשנל. קיבלתי משמוליק שני לחנים וכעבור ימים אחדים הבאתי שני טקסטים. את הטקסט האחד, 'אינך יכולה', הם לקחו מיד ואילו את הטקסט השני דחו. את הטקסט ה'דחוי' שלחתי לאפי נצר והוא הלחין לו לחן עממי יפהפה והוא השיר 'ציפורים נודדות'. 'אינך יכולה' הוא אחד השירים שלי ששרדו והוא מושמע עד היום השמעות רבות בכל תחנות הרדיו.
היום כבר טוענים שומרי הסף של השירה העברית כי שיר זה הכשיר 'אונס אפור' וכיוצא בזה, אבל אנחנו עדיין אוהבים אותו. אז הנה הקשיבו, לפני שיהיה מאוחר...


בעלי התוספות

פרופ' דרור ורמן, חתנו של יורם טהרלב, העביר לי את התמונות הבאות של הספסל, מרבע שעה אחרי התפרסמה הידעה על מותו של יורם ועד 24 שעות אחר כך...

צילומים: דרור ורמן

ב. עץ השדה


המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) 
הוא מוסד אקדמי למחצה שממוקם בלב המדשאות של קמפוס אוניברסיטת תל אביב. 

בחצרו צומח עץ זית ישן נושן ומתחתיו הציבו בשנת 2001 שלט נאה ובו ציטוט משירו הידוע של נתן זך 'כי האדם עץ השדה'. 

שירו של זך מתכתב כמובן עם הפסוק המקראי 'כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר' (דברים, כ 19). זך הביא בשירו את הצירוף 'כי האדם עץ השדה' (וגם 'כמו עץ השדה') כעשר פעמים (!), ואף פעם לא עם המילה 'הוא 'כמו בשלט המשובש.  

אלה המילים הנכונות:


ג. וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ

בישראל של פעם היה נהוג למצוא פסוק מתאים מהתנ"ך ולעטר בו את שעריהם של מוסדות לאומיים וציבוריים, מחנות צבא, בסיסי הדרכה, תחנות  משטרה ועוד. גם מכבי האש (סליחה, 'לוחמי האש') רואים עצמם, ובצדק, מוסד כזה.

כמה יפה אפוא לגלות בעמקי מגרש החניה של תחנת כיבוי האש יפו, שבדרך בן צבי 27, את הכתובת הישנה הזו, שאינה אלא פסוק קולע מישעיהו, מג 2: 
כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ, 
כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ

מצילומי 'מפות גוגל', משנת 2005, למדתי כי בעבר היה הקיר צבוע בלבן, וכנראה שלא מכבר נצבע אדום. במציאות הישראלית שלנו, מה 'טבעי' יותר היה מאשר לכסות בהזדמנות זו את הכתובת המיושנת והבלתי מובנת? 

כבוד לכבאים (סליחה לוחמי האש)!


ד. משאירים אבק לביאליק

לצד כל טעם טוב, יש גם טעם רע.

ברחוב משה שרת 14, על קירות הבית הישן שעומד להיהרס, תמצאו שירת רחוב שממש מתאימה למאה ה-21: שירת הנדל"ן


ה. עזרא והארגזים


השם 'עזרא והארגזים' אולי נשמע לכם כשמה של להקת רוק שפעלה ברמלה או בקריות בשנות השישים, אבל בעצם מדובר בחיבור של שתי שכונות תל-אביביות ותיקות בדרום-מזרח העיר: שכונת עזרא ושכונת הארגזים.

כך או כך, השלט הזה הצחיק אותי...

יום שישי, 21 בינואר 2022

רק בירושלים: מה לפינסקר ולאוסישקין בקבר ניקנור?

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

א. שערי ניקנור

אגדה תלמודית מספרת: איש יהודי היה באלכסנדריה שבמצרים, שר צבא עשיר וניקנור שמו. כששמע ניקנור שהורדוס בונה מחדש את בית המקדש, החליט לתרום את חלקו. ציווה ועשו לו זוג דלתות מפוארות, עשויות עץ ומצופות בנחושת  המילה האחרונה בארכיטקטורה. העמיס ניקנור את הדלתות על ספינה ועלה איתה ארצה, כדי להביא את תרומתו באופן אישי. בדרך פרצה סערה איומה והאנייה כמעט טבעה. קמו המלחים וזרקו דלת אחת לים, להקל את משקל הספינה, אך דלת אחת לא הספיקה. כשניסו לזרוק את השנייה נצמד אליה ניקנור וקרא: 'אם אתם משליכים גם את הדלת הזו, השליכו אותו לים איתי'. עד שסיימו להתווכח, שככה הסערה.

לאחר ימים אחדים הגיעו בשלום לנמל עכו, כשעל הסיפון דלת אחת בלבד, וניקנור, שמבכה את הדלת השנייה שצללה. פתאום ראו בועות עולות מהים, ולתדהמת כולם עלתה הדלת האבודה וצפה על פני המים.

הנה הסיפור בלשון הגמרא (בבלי מסכת יומא, לח ע"א):

ניקנור נעשו נסים לדלתותיו. תנו רבנן: מה נסים נעשו לדלתותיו? אמרו: כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלוּ אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. ביקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וכרכה. אמר להם: 'הטילוני עמה'. מיד נח הים מזעפו. והיה מצטער על חברתה. כיון שהגיע לנמלה של עכו, היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה. ויש אומרים: בריה שבים בלעתה והקיאתה ליבשה. ועליה אמר שלמה 'קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים' [שיר השירים, א 17], אל תיקרי 'בְּרוֹתִים' אלא 'ברית ים'. לפיכך, כל השערים שהיו במקדש נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשו בו נסים. ויש אומרים מפני שנחושתן מוצהבת היתה. ר' אליעזר בן יעקב אומר: נחושת קלוניתא היתה והיתה מאירה כשל זהב.

מאז היו לבית המקדש, בין שאר השערים, גם זוג שערים שהפרידו בין עזרת הנשים לעזרת ישראל, ואלה כונו שערי ניקנור. בתוספתא למסכת יומא (פרק ב) כתוב: 'כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשה בהן נס'. ובמילים אחרות: את כל השערים ציפו בזהב, אך את שערי ניקנור השאירו מצופים בנחושת לזכר הנס ההוא.

האם ניקנור באמת היה ונברא, או שמא הכל אגדה? 

יש אומרים שאכן היה יהודי עשיר מאלכסנדריה ושמו ניקנור, שתרם את הדלתות מכספו וליווה אותן במסען לירושלים; יש מסורת אגדית ארץ-ישראלית, שהיה זה קצין יווני בימי החשמונאים שנשבע להרוס את המקדש. לימים נתפס אותו רשע ותלוהו קצוץ אברים ליד שער זה של בית המקדש, ומכאן ואילך נקרא השער על שמו. 

המסורת התלמודית על ניקנור האלכסנדרוני אומתה במידה רבה בזכות תגלית ארכאולוגית מפתיעה מראשית המאה העשרים, שאליה נגיע בהמשך.

ב. לבירינט בהר הצופים

הייתם פעם בבנייני הפקולטות למדעי הרוח והחברה באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים? מבוך כזה עדיין לא ראיתם בחיים. מפלצת בטון ענקית רבת מפלסים ומדרגות שמובילות לשום מקום. ללא עזרת חוט שני אתם עלולים לא למצוא את דרככם חזרה ולהיעלם לזמן רב בסבך המסדרונות.

בית הכנסת בקמפוס הר הצופים נבנה כמו מצודה (צילום: ברטולד וורנר, ויקיפדיה)

עד 1967 שכנו על הר הצופים – שהיה אז מובלעת ישראלית בתוך שטח ירדן שרידי הקמפוס הישן של האוניברסיטה, ובלבם המכון למדעי היהדות והפקולטות למשפטים ולמדעים, מקצת הבנינים המקוריים עדיין עומדים במקומם ואפשר בקלות לזהותם. זה היה מקום מקסים. בתי אבן ישנים, טובלים בירק, עם המון אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים, פשוטו כמשמעו. אבל שגעון הגדלות ותאוות הבנייה שפקדו את ראשי האוניברסיטה אחרי תהילת מלחמת ששת הימים גרמו לאסון אורבני: מחיקת ההר והגליית האוניברסיטה אל מחוץ למקומה הטבעי שהיה בתוככי העיר. הביאו אפוא בולדוזרים, משאיות עם ברזל ובטון והקימו מבצר אדיר. מכל מקום בעיר אפשר לראות את האוניברסיטה העברית שעל ההר, אבל מהאוניברסיטה עצמה אי אפשר לראות כלום. כשאומרים 'מגדל שן'  לזאת הכוונה. האוניברסיטה הסתגרה, מרצונה הטוב, ומנעה ממוריה ומתלמידיה את אחד ממראות הנוף היפים בעולם.

זיכרון נוסף ומיוחד במינו נותר מהאוניברסיטה הישנה, הפתוחה והיפה של פעם. זהו הגן הבוטני הלאומי, שנוסד ב-1931 על ידי אלכסנדר אֵייג (1938-1894), מחלוצי מדע הבוטניקה בארץ. 

אלכסנדר אייג נוטע את העץ הראשון בגן הבוטני, 1931 (ויקיפדיה)

כל מיני עצים, שיחים וצמחים שהובאו מכל חלקי הארץ נטועים בגן, בפינות המשחזרות את חברות הצומח והנוף באזורי הארץ השונים. רוב הצמחים נטעו בגן עוד בימים ההם, וביניהם נטועים שלטים מהזמן הזה, שמציינים את שמות הצמחים.

כדי להגיע לגן יש להיכנס לקמפוס מהשער הראשי שבחלק הצפוני של הקמפוס. הולכים כמאתיים מטר והכניסה היא משמאל, מול בנין המנהלה שנמצא מימין (יש שילוט). אך לא על הגן אספר, אלא על פינה מעניינת בו, שספק אם אלפי הסטודנטים שעוברים בקמפוס בכלל מודעים לה, והיא אחוזת הקבר של ניקנור.

ג. אגדה עם אמת היסטורית

סיר ג'ון אדוארד גריי היל (1914-1839) היה משפטן וחבר פרלמנט בריטי נכבד מליוורפול, שביקר בירושלים בשנות השמונים של המאה ה-19 והתאהב בה. עד כדי כך התאהב בעיר, שרכש לעצמו את הר הצופים, כמעט את כולו, והקים עליו בית נופש. בכל קיץ היה בא לכאן יחד עם אשתו לחודשים אחדים. סיר ג'ון היה מפמפם במקטרתו ונהנה מהנוף הנשקף ממרפסת ביתו בעוד רעייתו ליידי קרוליין אמילי גריי היל (1924-1843), שהייתה צלמת וציירת, ציירה את הנוף הנשגב.

ג'ון אדוארד גריי היל
קרולין אמילי גריי היל

בשנת 1902, בזמן עבודות פיתוח שנעשו בגנה של המשפחה האריסטוקרטית, התגלו במכתש שנכרה בתוך סלע גיר לבן פתחי מערות קברים. איך נוצר המכתש? הקבלן שחצב בימי הבית השני את מערת הקבורה לא היה כנראה מגדולי המקצוענים ועשה את מלאכתו רמייה. בשלב מסוים התמוטט האולם המרכזי של המערה על חדריו, ארונותיו וגלוסקמאותיו, וכך נוצר המכתש שקבר את הנקברים בפעם השנייה.

המכתש

כשחפרו במערה, שלימים זכתה בשם 'מערת ניקנור', התגלו בה מספר רב של סרקופגים (ארונות אבן) וגלוסקמאות (קופסאות אבן קטנות), שבהם היה מקובל בימי הבית השני להניח את עצמות המת לאחר שלוקטו משדה הקבורה. והנה, על אחת הגלוסקמאות נמצא כתוב בעברית וביוונית:

העצמות אלה של נקנר [או 'אנשי נקנר']

איש אלכסנדריה

שעשה את הדלתות.

נקנר אלכסא 

'נקנר אלכסא' התפרש כקיצור של ניקנור האלכסנדרוני. 

כתובת ניקנור (ויקיפדיה)

היו שחשבו שמדובר בזיוף, אך הסברה המקובלת היום (בעקבות מחקרו המסכם של הארכאולוג אליעזר ליפא סוקניק) היא שבמערה נקברו שני אנשים (נקנור ואלכסא), שהיו כנראה צאצאיו של ניקנור האלכסנדרוני תורם הדלתות. שערי ההשערות לא ננעלו, ואולי באמת יש אגדות עם רקע היסטורי.

בין כך ובין כך, גריי היל שלח את הגלוסקמה למוזיאון הבריטי ושם היא מוצגת עד היום. 

ד. ציונות במערה

ניקנור כבר לא גר כאן יותר, גם לא צאצאיו, ואת מקומם תפסו אישים אחרים לחלוטין, ממקומות אחרים ומזמנים אחרים.

הכניסה למערה (ויקיפדיה)

אם ניכנס לפתח הדרומי של מערכת המערות נמצא ברצפת חדרון קטן שתי מצבות אבן פשוטות, מודרניות, לא נוי להן ולא הדר. על האחת כתוב 'פ.נ. [פה נטמן] מנחם בן משה אוסישקין', ועל השנייה נכתב 'פ.נ. יהודה ליב בן שמחה פינסקר'. 

מה עושים כאן שני אבות הציונות הללו?

מנחם אוסישקין, שנולד ברוסיה ב-1863, היה מראשוני ומראשי חובבי ציון ברוסיה ודמות מרכזית בתנועה הציונית, שהתפרסם במיוחד במאבקו הבלתי מתפשר ב'תכנית אוגנדה' (1904). בשנת 1919 עלה ארצה (הוא ביקר בה כמה פעמים עוד קודם לכן), ומ-1923 ועד יום מותו עמד בראש הקרן הקיימת לישראל. בתפקידו זה היה אחראי למפעלי ענק של רכישת קרקעות, ביניהן אדמות עמק יזרעאל, עמק חפר ועמק בית שאן. עד כדי כך, שעוד בחייו הוחלט  על פי בקשתו!  לקרוא לגוש היישובים שהוקמו בין השנים 1939-1936 בצפון הגליל (כולל הקיבוצים דן ודפנה) בשם 'מצודות אוסישקין'. זו לא הייתה בקשתו היחידה בכל הקשור להנצחת שמו, כידוע גם רחוב אוסישקין ברחביה, שבו התגורר, וגם קיבוץ כפר מנחם נקראו על שמו בעודו בחיים.

מנחם אוסישקין (ויקימדיה)

סיר ג'ון גריי היל הלך לעולמו ב-1914. איש לא העלה על דעתו לקרוא בירושלים רחוב על שמו ואלמנתו הציעה למכירה את השטח שבבעלותו על הר הצופים.

חיים וייצמן, לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל, פעל אז רבות למען הקמת אוניברסיטה עברית בירושלים, וכשעמדו אדמות גריי היל למכירה הוא זיהה מיד הזדמנות למימוש הרעיון. הוא שיתף את אוסישקין והלה שכנע את חובבי ציון באודסה לאסוף כספים למען רכישת הקרקע שאכן נרכשה במארס 1914. ארבע שנים אחר כך, ביולי 1918 נורתה אבן הפינה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים, בנוכחותם של כ-6,000 אורחים, ובהם כל המי ומי שהיו אז בארץ. וייצמן נשא אז את אחד הנאומים המרכזיים. נזרע הזרע ממנו צמחה האוניברסיטה העברית בירושלים, שהמבצר הגדול על ההר הוא רק חלק ממנה.

טקס הנחת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית, 1918 (ויקיפדיה)

אוסישקין ראה במערת ניקנור מקום עם פוטנציאל. מנקודת מבטו ניקנור היה דוגמה לציוני מעשי מלפני אלפיים שנה, שלא רק תרם מממונו אלא גם עלה בעצמו ארצה. סמיכות המקום לאוניברסיטה העברית, בית המקדש החילוני של התנועה הציונית, הוסיפה למקום עוד נדבך סמלי. הוא תכנן להחזיר למערה את ייעודה המקורי כאתר קבורה, וקיווה להפכה למעין פנתיאון לאומי שבו ייקברו גדולי התנועה הציונית.

הראשון היה ד"ר ליאון (יהודה לייב) פינסקר (1891-1821), ראש וראשון לחובבי ציון באודסה, שחיבורו אוטואמנציפציה, שפורסם בראשית שנת 1882, עורר את המפץ הציוני הגדול. פינסקר אמנם מת בסוף שנת 1891 ונקבר באודסה, אך את עצמותיו אפשר היה ללקט ולהעלות גם עשרות שנים אחר כך. כך היה, וביוני 1934 הועלו עצמותיו ארצה ונקברו במערת ניקנור.

יהודה לייב פינסקר

טקס קבורת עצמות פינסקר במערת ניקנור, יוני 1934 (צילום: צבי אורון, הארכיון הציוני המרכזי)

בשנת 1941 נפטר אוסישקין והוא בן 78. בצוואתו ביקש אוסישקין להיקבר במערת ניקנור לצד פינסקר, ומבוקשו כמובן ניתן לו. טקס הקבורה היה מרשים. נציגים מ-233 היישובים ששכנו על אדמות הקק"ל בארץ הביאו כל אחד שקית אדמה מיישובו ושפכו את תוכנה על הארון.

טקס קבורת אוסישקין במערת ניקנור (הארכיון הציוני המרכזי)

חזונו של אוסישקין, שמערת ניקנור תהיה פַּנְתֵּאוֹן לאומי בו ייקברו 'אנשי שם יהודיים', לא התממש, בעיקר משום שבתום מלחמת העצמאות נותר הר הצופים מובלעת בשטח ירדן. במקום הפנתאון של הר הצופים יוחדה חלקה בהר המנוחות ובה נקברו כמה אישים, כמו פרץ סמולנסקין (1952), נפתלי צבי אימבר (1953) וצבי הרמן שפירא (1953), אך גם ניסיון זה לא צלח (ראו דוד אסף, 'עֲלֵי קֶבֶר קְדוּמִים תֶּאֱבַל מַצֶּבֶת: בעקבות קברו של פרץ סמולנסקין', בלוג עונג שבת, 17 ביוני 2016). חלקת גדולי האומה הוקמה לבסוף בהר הרצל בירושלים ובה נקברים עד היום, על פי חוק, ראשי האומה.

פינסקר ואוסישקין נחים אפוא לבדם את מנוחת העולמים במערת הקברים שחפר יהודי מאלכסנדריה ושמו ניקנור לפני כאלפיים שנה.


לקריאה נוספת

יאיר שפירא, 'מערת ניקנור בהר הצופים: הפנתאון שקדם להר הרצל', ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כח (ספר טדי קולק), תשס"ח, עמ' 462-454.

אלי שמיר, 'מערת ניקנור', הדפס חתום, 1985 (אוסף משפחת אסף)